דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
12/05/2014
"אז מה שלומך מר נחמיאס?" שאל רופא מרפאות החוץ שניהל את המעקב על בריאותו של דוב. דוב משך בכתפיו באדישות ומלמל מן בסדר אדיש ולא משכנע.
"אתה לא נשמע כל כך בסדר." אמר הרופא בחביבות והציץ בדוב מעל למשקפיו. היה משהו נעים ומעורר גילוי לב בפניו למרות שלא היו צעירים וגם לא יפים במיוחד. זיהיתי ניצוץ אהדה חם ומעודד בעיניו הממושקפות והתפתיתי לפצות את פי ולהגיד את אשר על ליבי ותהיה התוצאה אשר תהיה.
"המצב של דוב לא טוב ואני מאוד מודאג בגללו." אמרתי, מתעלם מרטינת הכעס של דוב.
"למה אתה מתכוון לא טוב?" הביט בי הרופא בתשומת לב חמימה שעודדה אותי להמשיך ולשפוך את ליבי ולספר שדוב אמנם מקפיד על כל הוראות הרופא – "כי אתה מכריח אותי." סינן דוב בזעף מתחת לאפו – הוא חדל לעשן, אנחנו הולכים ברגל כמעט כל יום והוא כבר הפחית מעט ממשקלו, אבל מצבו הנפשי מדאיג אותי מאוד ונראה לי שהוא שרוי במעין בדיכאון.
"עד כאן!" התרגז דוב וקם מכיסאו במין כבדות שצבטה את ליבי, "אם אתה מתכוון לספר לרופא כל מיני דברים פרטיים עלי אני הולך." הודיע ויצא החוצה, יציאה שהייתה אמורה להיות רבת רושם, אבל התקלקלה כי הוא התנגש בדרכו בכסא שניצב לצד הפתח ואחר כך התחבט ממושכות עם ידית הדלת עד שהצליח לצאת.
זה היה כל כך נורא. נכון, דוב תמיד היה גבר מגודל ומלא, אבל בזמנו, למרות מימדיו, הוא מעולם לא היה מגושם, ועכשיו הוא לא מסוגל לצאת מחדר בלי להסתבך.
"אתה רוצה ללכת אחריו?" שאל הרופא באהדה.
"אין טעם." אמרתי, "זה רק ירגיז אותו עוד יותר. עדיף שהוא יחכה לי בחוץ ויירגע."
"אז מה הבעיה?" שאל הרופא.
"מה, אתה לא רואה בעצמך?" נאנחתי, "תראה איך הוא זז? כמו זומבי, אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג בצורה כל כך לא בטוחה. אני לא מבין מה עובר עליו, אז היה לו התקף לב, באמת לא נעים, אבל הוא חי. הוא עבר ניתוח מעקפים מוצלח שהציל את חייו. אין שום סיבה שהוא לא יהיה בסדר ובמקום לשמוח שהוא ניצל הוא מתנהג כאילו עולמו חרב עליו."
"טוב, יש לזה הרבה סיבות." אמר הרופא ברוך, "הוא עדיין מתאושש וייקח לו עוד זמן מה לעבד את ההכרה המפחידה שהוא בן תמותה ושהגוף שלו פגיע. הוא כמעט מת, אל תשכח את זה."
"והוא גם לא רוצה יותר סקס." אמרתי ועצמתי בחזקה את עיני כדי למנוע מהדמעות לפרוץ, "לפעמים הוא עושה לי טובה ומאלץ את עצמו, אבל אני חי איתו כבר שנים, ברור לי שזה לא זה. אם הוא לא היה רוצה אותי יותר הייתי מבין, אבל הוא סתם לא רוצה סקס וזה מפחיד אותי."
הרופא נאנח וטפח בעידוד על כפי. "לפעמים הפסקת עישון גורמת לדיכאון." אמר, "אבל זה עובר עם הזמן, ויש גם תרופה שמקילה על הפסקת העישון."
"כן, אני יודע, זייבן. קראתי באינטרנט, אבל דובל'ה לא מוכן לשמוע על זה בכלל, אני לא יכול אפילו לדבר איתו על הנושא הזה."
"למה לא?" רכן לעברי הרופא באהדה.
"אתה לא מבין, דובל'ה… הוא תמיד היה מין מאצ'ו כזה. סקס תמיד היה בשבילו סיפור גדול, הוכחה שהוא אחלה גבר. בשנים הראשונות שלנו יחד היו לו גם אחרים חוץ ממני… הוא חושב שאני לא יודע, אבל תמיד ידעתי. לאחרונה, עם הגיל הוא קצת נרגע מזה וגם לפני ההתקף היה פחות סקס, הרי אנחנו כבר לא ילדים. לא היה לי אכפת, באמת שלא, כל זמן שהיינו יחד זה לא היה חשוב כל כך, אבל עכשיו…" כבר לא היה יותר טעם להסתיר את הדמעות, "הוא אפילו לא רוצה לחבק אותי יותר, והוא כל הזמן מציע לי למצוא מישהו אחר. אתה לא מכיר אותו, הוא בחיים לא ייקח תרופות נגד דיכאון או ילך לפסיכולוג. לא הוא, עדיף לו סתם לשבת ולרטון ולכעוס על העולם, אפילו לפני החברים שלו הוא כבר לא טורח להעמיד פנים שהכול בסדר, וכולם מסתכלים עלי בעין עקומה כאילו שאני לא מטפל בו טוב, הרי הם תמיד אמרו לו שזה טירוף לחיות עם ילד כמוני… אני עוד מעט בן ארבעים, אבל בעיניהם אני עדיין ילד לא אחראי… ועכשיו גם האקס המיתולוגי שלו גוסס וזה מפחיד אותו נורא ואני לא יודע איך לעזור לו." יבבתי.
הרופא הגיש לי ממחטות נייר וניסה לעודד אותי וסיפר לי על תרופות חדשות ועל החשיבות של סבלנות ואופטימיות במקרים כאלו, אבל שנינו ידענו שאף אחד עוד לא מצא תרופה נגד המוות והזקנה.
יצאתי החוצה בתקווה שעיני לא אדומות מידי והתחלתי לחפש את דוב. מצאתי אותו יושב בגינה קטנה שנדחקה בין החנייה למרפאות החוץ – רק פיסות דשא, שני עצים מרוטים ומאובקים וספסל עץ עקום – דוב ישב שם לצידו של שחר הסניטר, ידו כרוכה על כתפו של הצעיר בעודו מקשיב לדבריו, מנענע את ראשו באהדה. מזמן לא ראיתי אותו מקדיש תשומת לב מרוכזת כזו לאדם אחר.
"דובל'ה?" אמרתי, קצת בהיסוס, חושש מהמריבה שבטח תפרוץ עכשיו.
הוא הרים אלי את מבטו, "הנה אתה, הנשמה יוצאת עד שאתה מסיים את הסיפורים שלך." אמר בקול נמרץ וערני.
"שלום טל." אמר שחר בקול ביישני ונשא אלי את מבטו. נשמתי נעצרה למראה פניו, פנס טרי, שחור כחול, עיטר את עין ימין שלו ושריטה מכוערת פצעה את העור השחום והחלק של לחיו.
"מה קרה לך שחר? הלכת מכות?" התיישבתי לצידו ובחנתי את פניו החבולות.
"הילד הטיפשון הזה ניסה למכור לי סיפור שהוא נפל במדרגות." אמר דוב בחביבות שתלטנית, נימה שכבר מזמן לא שמעתי מפיו.
"כדאי שתמצא סיפור יותר משכנע שחר." חייכתי בפייסנות אל הצעיר שהסמיק. דוב היה מסוגל להיות בוטה מאוד לפעמים.
"תמיד עדיף להגיד את האמת." פסק דוב שבאמת חי לפי הכלל הזה וציפה שכולם יתנהגו כמותו, שוכח שהאמת יכולה להיות מביכה לפעמים ואפילו מסוכנת.
"אחי הגדול הרביץ לי." לחש שחר, "מאז שהוא התחזק בתורה הוא נעשה… הוא פחות סובל שאני… אני…"
"אתה הומו, ואם תגיד את זה בגאווה ותפסיק להתבייש אף אחד לא יעז להרביץ לך."
"אתה לא מכיר את אחי." חייך שחר בעצב.
"ומה עם ההורים?"
"אבא נפטר כבר מזמן, מת בתאונה עוד כשהייתי קטן ואימא…" הוא משך בכתפיו, "אין לה מילה בבית נגד אחי."
"בגלל שאחיך דתי לא הלכת לצבא?"
"גם בגללו וגם כי פחדתי… אומרים שבטירונות כולם מתקלחים יחד ערומים ובצה"ל שונאים הומואים ואני…" הוא נשך את שפתיו, נראה צעיר, אומלל ואבוד, "רציתי לגור בבית, חשבתי שככה יהיה לי הכי טוב ואימא פחדה שאני אתגייס, אבל…" הוא פרץ בבכי, מנגב את לחייו הרטובות בשרוולו כמו ילד קטן, "חבל שלא הלכתי לצבא, שם לפחות היו נותנים לי מיטה, בשבוע שעבר אליהו זרק אותי מהבית ואמר שהוא יפוצץ אותי במכות אם אני לא אעזוב את השירות הלאומי ואלך לישיבה ושאין לי מה לחזור הביתה אם אני לא אפסיק את השטויות שלי עם גברים."
"אז איפה אתה ישן?" שאלתי.
"הוא ישן בבית חולים, מצא במחסן אלונקה שבורה ושם הוא ישן." ענה דוב במקום שחר, "אבל אין שם חימום, הילד קופא מקור בלילות, אין לו מקום מסודר לאכול ולהתרחץ והוא פוחד כל הזמן שיתפסו אותו. אי אפשר לחיות ככה, לכן הזמנתי אותו שיגור אצלנו."
"אבל רק בתנאי שאתה מסכים טל." לחש שחר והביט בי במבט לח. הדמעות על ריסיו השחורים והעבותים נצצו כמו יהלומים וליבי נכמר בקרבי מרחמים. חייכתי אליו, ליטפתי את שערו השחור והחלק, אמרתי לו שזה רעיון מצוין, שנשמח לעזור לו ושאני מקווה שהוא יהיה מאושר אצלנו.
שבוע אחרי ששחר בא לגור אצלנו לא הבנתי איך הסתדרנו אי פעם בלעדיו. רק אחרי שחלק מהנטל הוסר מעלי קלטתי עד כמה נזקקתי לעזרה. מאז שדוב חלה הכול נפל עלי ופתאום הבנתי עד כמה אני עייף. האמת, גם קודם דובל'ה לא עזר לי מי יודע מה בבית בטענה שהוא עובד קשה ושאין לו כשרון לניקיון או בישול, ומאז התקף הלב הוא בכלל לא נגע בכלום ואפילו לא התעניין מה קורה בבית.
למען האמת גם כשהוא עזר תמיד הייתי נוזף בו שהוא רק מורח את הלכלוך ושהוא לא עומד בסטנדרטים שלי והוא היה נעלב, מודיע לי שאני חולה ניקיון טיפוס אנלי כפייתי ושאר קשקושים פסיכולוגיים בגרוש ומסתלק לבלות אצל החברים שלו ושב רק אחרי כמה שעות כדי לבלגן לי מחדש את הבית.
בסדר, אני מודה אני חולה ניקיון. יש לי סדר משלי לבצע דברים ואם טקס סידור וקרצוף הבית לא מתנהל בדיוק לפי טעמי אני מתפוצץ מכעס. זו הסיבה אגב שאף עוזרת בית לא החזיקה מעמד אצלי יותר משבועיים. כיום אני כבר מבין שזו הבעיה שלי והיחס שלי לסדר וניקיון הוא קצת חולני אם כי הוא עדיין בשליטה.
אני מאשים בזה את אימא כמובן, אבל זה לא עוזר לי הרבה. אין לי מושג מה לעשות נגד הצורך שלי שהכול יהיה מסודר, נקי ומוקפד בדיוק כמו שאני אוהב, למדתי לקבל את עצמי כמו שאני, אבל הבעיה היא שעם השנים התעייפתי קצת וגם אחרי שהורדתי מעט את רמת הניקיון בבית עדיין קשה לי לעשות כל מה שצריך, ועבודות שפעם ביצעתי בקלילות מעייפות אותי מאוד כיום וגורמות לי כאבי גב.
שחר, למרבה הפליאה, הבין מיד את הראש שלי ועזר לי בצורה נפלאה, מקפיד למלא את הוראותיי בדייקנות בלי להשתומם ובלי להעיר מילה על האוסף העשיר של חומרי ניקיון שאגרתי, ועל ההתעקשות שלי לנקות כל חלק בבית בסבון ובמטלית המיועדת לו לדעתי.
כן, אני יודע שזה אידיוטי, אבל אני לא יכול להירדם אם יש כלים בכיור או אם רצפת המטבח לא שטופה למשעי, ואני חייב להחליף מצעים כל שבוע ונתקף בחילה אם אני מוצא מגבת לחה, או חלילה מוכתמת, על הקולב.
"לא בשביל זה הזמנו את הילד." הרעים עלי דוב בקולו אחרי ששחר יצא למשמרת ערב, "הוא עובד מספיק קשה בבית חולים, הוא לא הפיליפינית שלך טל."
"אבל הוא התנדב לעזור לי ומאז שחלית לא עשיתי ניקיון יסודי."
"טל, אתה לא מסוגל לעשות ניקיון לא יסודי. מאז שאני מכיר אותך אתה כל הזמן מנקה ביסודיות."
"אבל דוביק…"
"שחר עובד מספיק קשה בבית חולים. אל תנצל את זה שהוא מרגיש שהוא חייב לנו כי נתנו לו לישון אצלנו. זה כול מה שאני מבקש."
"בסדר דוביק." אמרתי בהכנעה, כי זה היה פשוט יותר מאשר להתווכח איתו שמעולם לא ניצלתי איש, בטח שלא ילד נחמד כמו שחר שהיה מלא רצון טוב ואסיר תודה לשנינו.
מאז שהוא עבר לגור אצלנו האווירה בבית השתפרה ונעשתה נעימה יותר. דוב תמיד היה חברותי יותר ממני ונהנה מנוכחותו של שחר בבית ובתירוץ שהוא צריך להכיר לילד את חיי הקהילה הוא התחיל שוב לצאת ולבלות וחידש את הקשר עם ידידים וותיקים שהתרחק מהם לאחרונה.
אני מניח שחלק מהם הרימו גבות כשראו אותו מסתובב עם בחור שעדיין לא מלאו לו עשרים, אבל לא היה לי אכפת, שיחשבו ככל העולה על רוחם העיקר שדוב היה מרוצה והפסיק להסתגר קודר בבית.
יכולתי כמובן לבוא איתם, אבל העדפתי להישאר בבית. מטבעי אני אדם מופנם, חובב בדידות ושקט וזקוק לזמן איכות עם עצמי בלבד. אם הייתי יכול לגור עם דוב לבד על אי בודד לא הייתי מצטער על כך כלל, אם כי ברור לי שדוב היה יוצא מדעתו במצב כזה.
כשהייתי צעיר יותר יצאתי לבלות איתו במסיבות ומועדונים ושנאתי כל רגע, סבלתי מהצפיפות, הרעש ועשן הסיגריות, ועם הזמן התחלתי להתחמק מהבילויים הללו למרות שחברים ומכרים העירו לי שאני לא נוהג בתבונה ולא טוב שאני מניח לדוב להסתובב לבד במקומות שורצי בשר טרי.
תמיד עניתי שאני לא סוהר שלו ואנחנו לא תאומים סיאמיים. אם עלי להידבק אליו ללא הרף כדי לא לאבד אותו אני מוותר עליו מראש. עובדה שצדקתי ולמרות שדוב יוצא ובא כרצונו בלי פיקוח שלי אנחנו עדיין יחד. ברבות השנים כולם התרגלו לזה שטלי ביישן ואוהב לשבת בבית והניחו לי, מידי פעם אני מזמין את החברים הוותיקים שלנו לארוחת צהרים מפוארת אצלנו בבית ואף אחד – אפילו לא דוב – לא ידע עד כמה הבילוי הצנוע הזה מכביד עלי וכמה קשה לי להתאפק ולחכות עד שכולם יסיימו לקשקש ולאכול וילכו סוף סוף כדי שאוכל לנקות הכול ולהחזיר את הבית למצבו הנקי.
"אולי נזמין חברים לארוחה בשבת הבאה?" שאלתי את דוב בבוקר אחד, כמה שבועות אחרי ששחר בא לגור אצלנו.
"כאילו, עסקים כרגיל." הצטחק דוב ושלח יד ללטף את בטני, דבר שכבר מזמן לא קרה במיטה שלנו. הסתובבתי אליו ונצמדתי לגופו, מתכרבל בתוכו, ולשמחתי הוא נענה לי בחיבוק, ובליטוף ו… ברגע ששלחתי יד למטה, לגעת בזין שלו הוא נרתע.
"דובל'ה, בבקשה, אני רק רוצה…"
"לבדוק אם עומד לי."
"לא, סתם ללטף ולגעת. אני פשוט מתגעגע אליך. למה אתה כזה?"
"איך כזה?"
"קיפודי כזה. נו, די. תסתובב אלי." התחננתי, "כל כך הרבה זמן לא מצצתי לך. אני מתגעגע לטעם שלך."
"אבל לא עומד לי."
"אז מה, אני רק רוצה…"
הוא הדף אותי וברח למקלחת. הספקתי לראות בחטף שהזין שלו נמצא בזיקפה חלקית בלבד ואני די בטוח שעם קצת טיפול מסור הייתי יכול… אבל לא. דב כל כך פחד ממה שהוא תפס ככישלון שלו כגבר עד שהעדיף לא לנסות בכלל.
לעזאזל איתו! חשבתי, נרגז ומתוסכל, אפשר לחשוב שניסיתי לאנוס אותו, סך הכול רציתי לפנק אותו קצת בלי שום לחץ ודרישות. למה הוא גבר טיפש ופחדן כזה?
רציתי להיכנס אחריו למקלחת, אבל הוא התרגז וזרק אותי החוצה וכשיצא, מגבת כרוכה סביב מותניו כאילו הייתי זר שהוא מתבייש ממנו, אמרתי לו שהוא פחדן ושהוא מעליב אותי אם הוא חושב שאכפת לי אם עומד לו או לא.
"אבל לי אכפת." אמר בעצב והסתובב בגבו אלי לפני שהוריד את המגבת ולבש תחתונים.
"דובל'ה, די, אל תהיה עצוב. זה לא חשוב. רק תחבק אותי." הושטתי לו את ידי, והוא חיבק אותי בעדינות, חיבוק מנומס ושונה מאוד מהחיבוקים הענקיים והחונקים הרגילים שלו ואמר לי שהוא החליט לנסוע לבקר את אחותו במושב.
"איך תגיע לבד לערבה?" נחרדתי, "אתה לא יכול לנהוג לשם לבד."
"אני אסע מחר לתל אביב ברכבת ומשם יאסוף אותי עוזי, הבעל של חני, מזמן לא ראיתי את שרה והילדים, נבלה יחד סוף שבוע משפחתי וביום ראשון אני אחזור עם עוזי וחני לתל אביב. אין לך התנגדות, נכון?"
"לא, מה פתאום? יפה שאתה שומר על קשר עם המשפחה שלך."
"ידעתי שתבין." אמר דוב ונישק את מצחי בפיזור נפש לפני שהתלבש ויצא לעבודה.
ידעתי מעט מאוד על משפחתו של דוב ואת הרוב שמעתי מאחרים. הוריו שכבר נפטרו היו קיבוצניקים קשוחים ושתקנים שהזדעזעו כל כך מעזיבתו את הקיבוץ עד שהוא לא סיפר להם מעולם שהוא הומו, ואחרי ששני אחיו חזרו בתשובה הוא נשאר בקשר רק עם אחותו שרה שנדדה בעקבות בעלה למושב בערבה. הם שמרו על קשר בעיקר בטלפונים ופעם בשנה הוא היה נוסע לביקור. שרה קיבלה אותו כמות שהוא ואפילו ביקרה אצלנו מספר פעמים כשהילדים שלה היו צעירים יותר. דובל'ה חיבב במיוחד את חני, ביתה הבכורה שכבר נישאה ועברה לגור בתל אביב. ידעתי שהם יטפלו בו יפה ובאמת שמחתי שהוא שומר על קשר עם אחותו ואחייניו, אבל הביקור הפתאומי הזה הריח לי כמו בריחה מהבעיות שלנו. זה הרגיז אותי, אבל כדרכי תמיד שמרתי את רגשותיי לעצמי, עזרתי לדוב לארוז מזוודה ונפרדתי ממנו לשלום בחיוך ואחר כך ישבתי מול המחשב לזעוף בפרטיות.
"מה הבעיה?" שאל שחר בסקרנות, "אתה כועס שהוא לא לקח אותך איתו?"
"לא, מה פתאום? אני… לא חשוב."
שחר סקר אותי במבט פקחי והיה נבון דיו לשתוק ולהניח לי לנפשי, אבל באותו ערב התנדב להכין לשנינו ארוחה טעימה מסוג הארוחות שמזמן לא אכלתי כי דוב היה צריך להקפיד על דיאטה נטולת מלח ושומן, והתעקש שאשתה איתו בירה.
אני שתיין אלכוהול קטן מאוד ודי היה בפחית בירה אחת לגרום לי סחרחורת, וכשהנער הצית סיגריה עם ריח מתקתק והציע לי שאיפה אחת ואחר כך עוד אחת… התחלתי לצחקק כמו ילדונת והוא היה צריך לעזור לי להגיע למיטה.
"אני לא מצליח לפתוח את המכנסיים." אמרתי לו וצחקתי בטיפשות, "תעזור לי שחר, יש לי סחרחורת."
שחר עזר לי לפתוח את מכנסי, הוריד אותם עד לקרסולי, הדף אותי אל המיטה, משך את תחתוני מעלי ולקח את אברי בפיו החם.
"שחר די!" נבהלתי, "מה אתה עושה? תפסיק, אני לא רוצה."
"אבל הזין שלך רוצה." חייך שחר, "רוצה מאוד." הוסיף בשביעות רצון.
אין לי שום תירוץ למה שקרה אחר כך. בגילי הייתי אמור לדעת שטיפשי להניח לזין שלי לנהל את חיי, אבל הייתי בודד זמן רב מידי, והייתי מעט מסטול, ומעולם לא הייתי במיטה עם נער צעיר ויפה כל כך שרצה אותי כל כך. גופו הדק והחלק היה שונה מאוד מזה של דובל'ה והוא היה להוט כל כך לרצות אותי, וכל כך שמח ונהנה כשחדרתי לתחת החלק והעגלגל שלו. פתאום הבנתי איך דוב חש בהתחלת היחסים שלנו ומצאתי את עצמי מחקה אותו, מכניע את שחר, כובש אותו, אולי קצת מכאיב לו, נהנה לחוש אותו רועד תחתי, גונח ומבקש עוד וחזק יותר.
זה היה לילה מופלא ורק כשהתעוררתי למחרת במיטה הזוגית שלנו כשגבר אחר שוכב לצידי הבנתי מה עשיתי ונתקפתי ייסורי מצפון וחרטה נוראית.
ברחתי מהמיטה והלכתי לשתות קפה, וכששחר ניסה לחבק אותי הדפתי אותו מעלי בבהלה.
"אתה כועס?" שאל בעצב, "לא היה לך טוב איתי?"
"שחר, אני ודוב… אנחנו יחד כבר המון שנים. אני אוהב אותו מאוד, מה שעשיתי אתך היה מכוער ונבזי ואני מתבייש מאוד ומבקש ממך שתסלח לי ותשכח את הלילה הזה."
"לסלוח לך?" נדהם שחר, "על מה?"
"על מה שקרה. אני מצטער שניצלתי אותך, הייתי קצת שיכור, אני לא רגיל לשתות ואני… אני באמת מצטער."
"אין לך על מה להצטער, דביל." התרגז שחר, "לא הכרחת אותי לעשות כלום. בחיים לא היה לי כזה סקס טוב. לא הייתי מתנגד לעוד פעם." שלח יד וניסה לגעת בי.
"לא!" נבהלתי, "זו הייתה טעות. אני עם דוב. להזדיין אתך ועוד במיטה שלנו זה היה ממש ממש לא בסדר."
"אתה כבד שחבל על הזמן." נאנח שחר, "טוב, תעשה מה שאתה רוצה. אני חייב ללכת לבית החולים. יאללה ביי."
הלכתי לעבודה מדוכדך. שחר צדק, הסקס היה אדיר, אבל נקיפות המצפון עינו אותי, ואם לא הייתי צריך להגיע לעבודה הייתי מתנפל על חדר השינה ומקרצף אותו מהמסד ועד הטפחות ואם אפשר היה הייתי מקרצף גם את עצמי מהזיכרון של הלילה הקודם.
דוב עמד לחזור ביום ראשון ואני חרדתי מהמחשבה שיהיה עלי להביט בפניו. איך יכולתי להתנהג ככה? אם לפחות זה לא היה קורה בחדר השינה שלנו…
ידעתי שהתחושות שאני חש לא הגיוניות, הרי דוב בעצמו שלח אותי לחפש סקס עם אחרים והוא עצמו, כשעוד היה מעוניין במין, לא טמן את ידו בצלחת, אבל שום דבר ממה שאמרתי לעצמי לא עזר. הרגשתי אשם ושפל ופחדתי מהרגע שבו יהיה עלי להביט בעיניו של דוב, ולכן, כשהבוס שלי הודיע לי שצץ משבר בחברה הצרפתית שמכרנו לה תוכנה חדשה בחודש שעבר ונוכחותי נדרשת שם, שמחתי מאוד, והבטחתי לו שזה בסדר, אין שום בעיה, אני אשמח לטוס כבר במוצאי שבת לצרפת לסדר את הכול.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il