זה הסתיו – פרק ו'

22/05/2014

הביקור בצרפת היה מוצלח. תוך יומיים בלבד פתרתי את הבעיה לשביעות רצון כולם ובמשך אותם יומיים קיבלתי אירוח נדיב כיד המלך, שפע תודות על השירות הזריז והיעיל והרבה הערכה וכבוד שעודדו אותי מאוד.
אחרי יומיים של פינוק אירופאי הלילה עם שחר נראה הרבה פחות נוראי ונקיפות המצפון שלי שכחו מעט.
אז היה לי סטוץ קטן עם גבר צעיר וחרמן, אז מה? פעם בחמש עשרה שנים זה באמת לא כל כך נורא, חשבתי לעצמי, בטח שלא אם נשווה את התנהגותי לזו של בן זוגי, שלא לדבר על התנהגותם של מכרי שהמושג נאמנות ומונוגאמיה הצחיק אותם עד דמעות.
החלטתי שבסופו של דבר אספר לדוב על שחר, אבל רק בעוד זמן מה, אולי אחרי ששחר ימצא לו סידור אחר ויעזוב, מה בוער? הרי גם הוא לא רץ לספר לי כל מה שעשה עם אחרים ומה שהוא לא ידע לא יזיק לו.
במשך אותם יומיים הצלחתי לדבר עם דוב רק פעם אחת וגם אז הוא נשמע טרוד ועצבני והקשר היה גרוע, ולכן לא הייתי בטוח שהוא קלט מתי בדיוק אני חוזר.

חזרתי הביתה בעשר בבוקר, עייף מאוד, עיני צורבות, עורי מיובש וראשי כואב אחרי טיסה מהגיהינום במטוס מלא משפחות דתיות מרובות ילדים צרחניים. כל מה שרציתי היה לצנוח למיטה ולישון, אבל להפתעתי דוב המתין לי בסלון, נראה נרגש וקופצני בצורה מוזרה.
"מה אתה עושה בבית בשעה כזו?" התפלאתי.
"לקחתי יום חופש." אמר דוב ולקח ממני את מזוודתי, "אנחנו צריכים לדבר טל."
קיבתי התעוותה בעצבנות לשמע דבריו. דוב מעולם לא אמר לי את המשפט הזה שנעשה כול כך שגור בימינו בין זוגות מודרניים.
"לדבר על מה? אגב, איפה שחר?"
"שחר בבית החולים. יש לו משמרת בוקר. שב בבקשה."
התיישבתי על הכורסא, מרגיש מוזר לשבת, סתם ככה באמצע היום, מול דוב כאילו אני אורח בבית. "תראה דוב, אם זה בקשר לשחר אז…"
הוא ניתר ממקומו בעצבנות לשמע דברי. "שחר כבר דיבר אתך? מתי?"
"דיבר איתי על מה? לא דיברנו מאז שטסתי לחו"ל. שב כבר בשקט דובל'ה, אתה מלחיץ אותי, מה קרה?"
"מה שקרה זה… זאת אומרת… בקיצור, מאז שנסעת אני ושחר נהיינו ביחד."
"נהייתם ביחד?" התפלאתי, מוחי מסרב לקלוט את דבריו, "למה אתה מתכוון ביחד? הזדיינת איתו?"
"כן, אבל זה לא העיקר."
"באמת? אז מה העיקר?"
"העיקר הוא שאני והוא… שהוא ואני… שאנחנו ביחד עכשיו, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך כמו תמיד טל."
בהיתי בו בלי להבין. "אתה אוהב אותי למרות שאתה עם שחר? אבל דובל'ה, שחר צעיר ממך בשלושים וחמש שנים, על מה אתה מדבר? לא יכול להיות שאתה רציני."
"הוא צעיר ממני רק בשלושים ושלוש שנים." תיקן אותי דוב בלי שיצליח להביט בפני.
"אהה… סליחה. אם ככה אז הכול בסדר, אם זה רק שלושים ושלוש שנים אז קדימה, תזדיין איתו חופשי."
"כאילו שאתה לא ניסית, שחר סיפר לי איך התנפלת עליו."
פתאום נעשה לי קר מאוד, קור שהתחיל בקצות אצבעותיי והתפשט לאט לאט לתוך גופי, מקפיא את שריריי ועצמותיי. "שחר סיפר לך שהתנפלתי עליו?" לחשתי, "זה מה שהוא אמר, ואתה האמנת לו? ככה אתה מכיר אותי דובל'ה, בתור אחד שמתנפל?"
"תראה טל, זה לא ממש חשוב עכשיו. הייתם לבד, הוא בחור צעיר ויפה ואני די ייבשתי אותך לאחרונה. אני מבין ואני לא כועס, זה בסדר."
"יפה מצידך לא לכעוס." הערתי ביובש, מבין פתאום שהקור המשתק הזה שמקפיא את גופי הוא פחד.
"טלינקה שלי." חייך דוב, מפרש לא נכון את שלוותי, "ידעתי שתבין. תראה חמוד, אני ואתה, אנחנו יחד כבר יובלות, וזה כבר מזמן לא היה זה. בטח הרגשת עוד לפני התקף הלב שלי שהתחלנו להתרחק זה מזה, אני לא בא אליך בטענות, דברים כאלו קורים, אנשים משתנים, מתבגרים, מתרחקים. שנינו יודעים שבשנים האחרונות היינו יותר שותפים לדירה מאשר בני זוג, ואתה היית שותף נפלא, אני מקווה שאני לא אאבד אותך בגלל שחר, הרי אין שום סיבה שלא נמשיך לחיות יחד כרגיל."
"כרגיל?" חזרתי על דבריו כמו הד, "למה אתה מתכוון כרגיל?"
"נו, שנמשיך לגור בדירה שלנו כרגיל רק שאתה תעבור לחדר האורחים ואני ושחר נישן יחד. הרי בין כה וכה כבר שנים שלא קרה אצלנו במיטה משהו מעניין ועם שחר… טוב, איתו זה אחרת."
"אני מבין." אמרתי, חש שהקיפאון מגיע לשפתיי ומשתק אותן.
"לא, אתה לא מבין." התלהב דוב, "אין לך מושג מה זה להיות במיטה עם בחור צעיר וחרמן שבאמת רוצה אותך. יש לו ריח כזה טרי והעור שלו כל כך חלק, עומד לי רק מלגעת בו. אולי גם אתה תוכל למצוא לך מישהו? יש הרבה בחורים צעירים שמעדיפים גברים בוגרים ואתה, סך הכול, נראה לא רע טל."
"תודה לך על המחמאה דוב. אני מצטער שאני לא יכול להחזיר לך מחמאה, אבל אתה נראה כמו תמיד, גבר טיפש בן חמישים פלוס שמספר לעצמו סיפורים וזורק בשביל ילד בן זוג שאהב אותו בטוב וברע חמש עשרה שנים ."
"אני מבין שאתה כועס." קרן אלי דוב בחביבות סלחנית, מוחל על דברי הקשים, "וזה בסדר, באמת שכן טלי. אתה כועס כי אתה עוד קצת בשוק, אבל אחרי שתתרגל תראה שהכול לטובה, וחוץ מזה אני לא זורק אותך, הבית הזה שלך בדיוק כמו שהוא שלי. אתה מוזמן להמשיך לגור איתנו פה כמה שתרצה ואם תמצא בן זוג חדש גם הוא מוזמן כמובן."
בעודי מתבונן בו ירדה עלי שלווה מוזרה, הפסקתי לפחד ולכעוס כי הבנתי לפתע שדוב פשוט יצא מדעתו. ההתנהגות שלו, הרעיונות שלו, הדרך המוזרה בה חייך בשמחה וקיפץ כל הזמן על מושבו, הכול העיד שהוא פשוט השתגע.
"דוב, אתה לא נורמאלי. על מה אתה מדבר? אתה באמת חושב שאני אמשיך לגור פה אתך ועם הילד הזה ואחזיק לכם את הנר? יצאת מדעתך? זה אני, טל, לא איזה סטוץ שתפסת במועדון וזיינת בשירותים. מה עובר עליך?"
"ידעתי שלא תבין." התמלא דוב אכזבה, "תמיד היית כזה שמרן טל. אני מתפלא איך סבלתי אותך כל כך הרבה שנים."
"אתה סבלת אותי?" נדהמתי, והקור שאחז בי התחיל להתחלף בחום רותח שגרם לעורי ללהוט, "אתה זה שסבל?"
"בטח שכן. יש לך מושג איך זה היה לחיות כל כך הרבה זמן עם טיפוס כמוך? עם השיגעונות ניקיון שלך, והחרדה החברתית שלך וה… ה… לא חשוב."
"לא, זה בסדר. תגיד. למה לא? אם שופכים הכול אז שיהיה עד הסוף, מה עוד בי הפריע לך דוב?"
"הסקס. נמאס לי מהסטיות שלך, מגעיל אותי להיזכר בכל הדברים האלו שהכרחת אותי לעשות."
"סטיות? זה מה שזה היה בעיניך? ואני זה שהכרחתי אותך דוב? אני?"
גם בגרסתו הפסיכית וההזויה עדיין הייתה בדוב מספיק הגינות כדי להסמיק מעט, "בסדר, אני מודה שבהתחלה די התלהבתי מזה, אבל עבר לי. לא רוצה יותר את העסק הזה, נמאס לי, לא מתאים לי יותר. אני אדם אחר עכשיו, כיום אני עם שחר ואני מבקש ממך לכבד את זה."
"בסדר." אמרתי וקמתי, יודע עכשיו מה עלי לעשות. "אני מכבד את הבחירה האידיוטית שלך לזרוק את כל החיים שלנו בשביל ילד שצעיר ממך בשלושים ושלוש שנים. אם זה מה שאתה רוצה," פניתי אל חדר השינה, "שיהיה לך לבריאות."
"מה אתה עושה?" נגרר דוב אחרי.
"אורז את הבגדים שלי ומסתלק. מה עוד אני יכול לעשות?"
"אבל טל, זה הבית שלך, לאן תלך?"
"לאן אני כבר יכול ללכת? אני אחזור לאימא." אמרתי והתחלתי לזרוק מכל הבא ליד לתוך תיק המסעות הענקי של דוב.
"זה התיק שלי." הוא אמר והניח את ידו על הידית, קרוב מאוד לידי, כמעט נוגע, אבל רק כמעט.
"אני יודע דוב, אני אחזיר לך אותו בקרוב."
"לא, זה בסדר. אתה יכול לקחת אותו."
"אין צורך. אני אקח רק את הדברים שלי."
"אבל… אבל… יש פה המון דברים שהם של שנינו, הרהיטים, והמחשב, והמכשירי חשמל, קנינו הכול יחד. ומה עם הדירה?"
"אתה יודע מה דוב? אני נותן לך את כל הדברים האלו, זו מתנה לכבוד הזוגיות החדשה שלך."
"מה, גם את הדירה?" נדהם דוב, "אבל רק בשנה שעברה גמרנו לשלם עליה משכנתא."
"כן, אני יודע. אני מציע שתיקח משכנתא חדשה ותשלם לי את שווי חצי הדירה ששייך לי."
"אבל טל, איך אני אשלם הלוואה רק מהמשכורת שלי? ואיך… איך אני ושחר נסתדר רק עם משכורת אחת? גם ככה בקושי הסתדרנו עם שתי משכורות."
"האמת שהסתדרנו לא רע, והיינו מסתדרים טוב יותר אם לא היית בזבזן כזה דוב, אבל למזלך נתת לי לטפל בנושא הכספים ואני הפרשתי כל חודש כסף לחיסכון. יש לנו חשבון חיסכון נחמד מאוד שאפשר לפתוח בעוד חצי שנה. רציתי להפתיע אותך עם הכסף הזה ולעשות סוף סוף את הטיול הזה למזרח הרחוק שחלמנו עליו כל הזמן."
"באמת?" נדהם דוב, "אז יש לי כסף?" עלה חיוך מרוצה על פניו.
"לנו יש כסף דוב. החשבון הוא של שנינו, וחצי מהכסף שייך לי. אני מציע לך לקחת נייר ועיפרון, לשבת קצת על החשבונות ולעשות תוכניות לעתיד, ואל תשכח שאתה חייב לי כסף על חצי מהדירה. אני בטוח שעוד ניפגש ונדבר על חלוקת הרכוש וכל זה, אבל עכשיו אני מאוד עייף, הייתה לי טיסה איומה ואני חייב ללכת לישון. יאללה ביי."

החלטתי להשאיר את המכונית שלנו אצל דוב, היא הייתה די ישנה והטורח שבאחזקתה לא היה שווה את התענוג. אולי בעבודה יאשרו לי סוף סוף רכב, וגם אם לא למי אכפת? החיים כפי שהכרתי אותם התמוטטו, למי אכפת אם יהיה לי רכב, ומחשב, מכונת כביסה, ומדיח כלים?
הגעתי לבית הורי בקריות במונית, הם גרו בקצה הקריה ברחוב קטן שהזמן כאילו פסח עליו. עדיין היו שם בתים קטנים מוקפים עצי הדר ומדשאות. רוב הבתים בקריות הפכו לווילות הדורות ומכוערות או לרבי קומות, אבל ברחוב הצדדי בו גרו הורי הכול נראה עדיין כמו פעם, כשהייתי ילד צעיר שלא ידע שהוא הומו וחשב שיתחתן ויהיו לו אישה, ילדים וכלב, כמו לכולם.
עצי האיקליפטוס הענקיים מול ביתו של קסל מגדל הדבורים רשרשו ברוח וגזעיהם התקלפו פצלים פצלים כמו בילדותי. הגינה של הורי נראתה מוזנחת ויבשה, והתריס של המרפסת הקדמית היה שבור.
הבחנתי שהיה צורך לגזום את הוורדים של אבא ולמה אף אחד לא קטף את הלימונים והתפוזים מהעצים?
דפקתי בדלת ואיש לא ענה. התיישבתי על המדרגות בין התיק למזוודה וחיכיתי לאבא ואימא ששבו אחרי כמה דקות, פוסעים לאיטם בפסיעות של זקנים. אבא גורר את עגלת הקניות המשובצת אדום שחור של אימא והיא פוסעת לצידו בחוסר ביטחון, נאחזת בזרועו.
רק כשהגיעו לשער המתכת שהחליד וחרק – עוד משהו שצריך לטפל בו בדחיפות – הבחינו בי ופניהם אורו משמחה.
"מה אתה עושה פה טוליק?" השתוממה אימא ואבא שתק, הביט במזוודות שלי וקמט מודאג עלה במצחו.
"חזרתי הביתה אימא." אמרתי ורכנתי לנשק על לחייה, "טוליק שלך חזר הביתה."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il