זה הסתיו – פרק ז'

29/05/2014

הודעתי בעבודה שאני חולה, איזה וירוס שחטפתי באירופה, ונשארתי בבית הורי שבוע שלם, עובד מבוקר עד לילה בתיקונים וניקיונות.
עבדתי מזריחה עד שקיעה וככה הצלחתי לא לחשוב יותר מידי על השנים האבודות שהלכו לטמיון ולא לדאוג מה יקרה איתי בעתיד.
בסופו של דבר מיציתי את כל ימי המחלה שלי ובעבודה התחילו לעשות קולות מודאגים מהיעדרותי, היה עלי לשוב לעבודה. נכון, עדיין לא גמרתי לגזום את כל הגדר החיה מאחורי הבית והיו עוד כמה תיקונים קטנים בבית שרציתי לעשות, אבל הגינה נראתה כבר הרבה יותר טוב, כל התריסים היו מתוקנים וצבועים, השער נצץ משכבת צבע חדשה והפסיק לחרוק, מחר יבואו להחליף את האמבטיה הסדוקה והמתקלפת ובשבת אני ואבא נצבע מחדש את קירות המקלחת וניפטר מכל העובש שפשה על התקרה.
את צביעת שאר הבית נשאיר לקיץ ואם הוורדים לא יתאוששו אולי עדיף לעקור אותם ולשתול חדשים?
"על מה אתה חושב נפתלי?" שאל אבא והתיישב לצידי על הספסל בכניסה שגם אותו שייפתי וצבעתי בלכה משי מט מיוחדת לרהיטי גן.
"על כל העבודות שעוד נשאר לעשות בבית. אני מאמין שעוד כמה חודשים נסיים הכול."
"ומה יהיה אחרי שתסיים הכול? תתחיל מחדש או שתענה סוף סוף לטלפונים של דוב?"
"אין לי מה להגיד לו אבא, אמרנו הכול כשנפרדנו."
"בכל זאת, אחרי חמש עשרה שנה יחד… בטח נשאר לך עוד דבר אחד או שניים להגיד לו."
"לא."
אבא נאנח. "לפחות אין ילדים בעסק, גם זה לטובה."
"לא, זה בכלל לא לטובה. תמיד הצטערתי שאין לי ילדים. אני מצטער שבגללי אין לך נכדים אבא."
"נו, כן. ככה זה." המהם אבא, "אתה ילד טוב נפתלי, עשית מה שיכולת ויותר מזה אף אחד לא יכול לבקש."
"אני ממש לא ילד אבא. שכחת שעוד מעט אני אהיה בן ארבעים?"
אבא חייך, "ואני אהיה עוד מעט בן שבעים. ארבעים זה כלום, יש לך עוד המון זמן. נו, די נפתלי. למה אתה בוכה? מה קרה? די, די." טפח בעדינות על גבי, "מה קרה? למה נפרדתם?"
"נמאסתי עליו. פשוט נמאס לו ממני והוא מצא מישהו צעיר יותר."
"צעיר יותר?" הרים אבא גבות משתוממות, "צעיר יותר ממך אפילו?"
"בחור בן עשרים."
"בן עשרים, מה?" אבא גיחך, "טוב, זה לא יחזיק הרבה זמן." העיר בנחת, "נדמה לי שכבר עכשיו הוא מצטער על זה."
"מה, דיברת איתו?"
"כן, דיברנו קצת. הוא נשמע עייף ואני לא מתפלא, לחיות עם ילד בן עשרים, איזה שטות!"
"אל תדאג לו, הוא מבלה נהדר. שמעתי מחברים. אני גוזם שיחים והוא רוקד במסיבות, שותה ונהנה."
אבא נד בראשו, חזר ואמר לי לא לדאוג ושקע בעיתון שלו, ואני המשכתי לחשוב על מה שסיפרו לי חברים שבילו במסיבה האחרונה של רובי שערך לכבודו הנכד שלו, זיו. רובי עצמו נוכח רק בשעה הראשונה של המסיבה ואחר כך פרש למיטה, אבל הנוכחים בילו עד הבוקר על הגג הגדול של דירתו, שתו ורקדו ואכלו עד אור הבוקר. גם אני הוזמנתי, אבל ידעתי שדוב ושחר יהיו שם ולכן העדפתי להעדר. לצערי חברים משותפים חשו צורך לעדכן אותי בכל אירועי המסיבה וסיפרו לי איך דוב ושחר היוו את מסמר המסיבה, שמחו ורקדו וקצרו מחמאות. כולם התפעלו ממראהו הצעיר והמעודכן של דוב שאיבד הרבה ממשקלו, לבש בגדים חדשים ואופנתיים ועשה בית ספר לגברים צעירים ממנו.
"גם אתה צריך למצוא לך איזה כוסון צעיר ויפה." העירו לי כמה חסרי טקט, "אם דוב יכול אז בטח שגם אתה תצליח."
"כן, אני כבר רץ לפתוח כרטיס באטרף." אמרתי בעוקצנות, "ממש בוער לי לעשות מעצמי צחוק ולרדוף אחרי ילדים שיקראו לי סבא ויתאהבו בארנק שלי."
חודש אחרי שעזבתי את הבית חזרתי מהעבודה ומצאתי את דוב יושב במטבח של אימא, שותה תה עם לימון ומשוחח איתה ביידיש. ידעתי שהוא מבין קצת יידיש ומסוגל להגיד מילה שתיים בשפה הזו שלמד מסבתו האשכנזייה, אבל מעולם לא שמעתי אותו מדבר ממש, ונדהמתי לשמוע כמה השפה הזו שלצערי איני מבין שוטפת בפיו.
אימא התענגה מאוד על השיחה איתו – עיניה הבריקו, לחייה היו וורודות מצחוק והיא לא חדלה מלהטיב בגנדרנות את שערותיה ואת צווארון הסוודר שלה ולהציע לו עוד פרוסת עוגת לקח ועוד תה.
"או! הנה טוליק." קראה בשמחה למראי, "תראה מי בא לבקר אותנו טוליק."
"שלום דובל'ה." אמרתי בקרירות, "מה שלומך?"
"הכול בסדר." ניסה דוב לחייך, אבל היה ברור ששום דבר אצלו לא בסדר. הוא היה רזה מידי ונראה עייף. צבע פניו היה אפור, כמו תמיד כשלא ישן מספיק, ושוב עלה ממנו ריח סיגריות.
אבא הציץ למטבח ודרש מאימא שתבוא מיד לעזור לו במשהו בחדר השינה וככה נותרנו לבד.
"אימא שלך ממש נחמדה." העיר דוב ולקח לו עוד פרוסת עוגה, "חבל שלא נפגשתי איתם יותר כשהיינו יחד."
"תמיד הצעתי לך לבוא איתי כשהלכתי לבקר אצל ההורים."
"כן, אתה צודק. עשיתי טעות טל."
"טוב, עכשיו זה מאוחר מידי."
"אף פעם לא מאוחר מידי." התנגד דוב והציג בפני הערכה שעשה שמאי לדירה שלנו. "היום הדירה שלנו שווה הרבה יותר כסף ממה ששילמנו עליה לפני עשר שנים. עשינו עסק טוב." העיר, "אבל אין לי מאיפה להביא לך את החלק שלך, חשבתי שאולי כדאי למכור אותה, אני זקוק לכסף."
"אתה זקוק גם למקום לגור בו."
הוא נאנח. "אני אשכור משהו, אולי בכלל נעבור לתל אביב. בין כה וכה אני מבלה כל הזמן על הקו חיפה תל אביב."
"אבל דוב, אתה עובד בחיפה וגם שחר עושה את השירות הלאומי שלו פה, ובתל אביב הכול נורא יקר. מה יש לך לחפש שם? כאן אתה מכיר את כולם וכולם מכירים אותך, מה תעשה בתל אביב לבדך?"
"אני לא אהיה לבד, אני אהיה עם שחר." אמר דוב ומשהו עייף ומריר בצבץ מקולו.
"דוב, אני מאוד מאוד מבקש ממך לא למכור את הדירה. בבקשה, אל תעשה את זה, זו תהיה טעות."
"אתה לא מבין שאני צריך כסף!" התרגז דוב, "יש לי חובות. גם לך וגם בכלל."
"אז תשכיר אותה, ואל תעזוב את העבודה שלך לפני שתמצא עבודה מסודרת בתל אביב."
"אתה תמיד כזה זהיר ומסודר." רטן דוב ושלח את ידו שוב לעבר העוגה.
חבטתי על פרק ידו. "אכלת מספיק עוגה, ולמה אתה שוב מסריח מסיגריות, חזרת לעשן?"
"תעזוב אותי נודניק." קם דוב ממקומו, "פשוט תניח לי. יש לי כבר מספיק על הראש."
"לא הזמנתי אותך לבוא. לא טוב לך אז תלך, ואתה לא צריך להילחץ בקשר לכסף שאתה חייב לי, אני לא רץ אחריך, קח את הזמן שלך."
דוב קם והביט בי בהיסוס, "אולי תבוא איתי?" ביקש.
"לבוא לאן?"
"סתם לטיול, אני צריך אוויר."
יצאתי איתו החוצה וגיליתי, מופתע, שהוא קנה מכונית חדשה. עכשיו הבנתי למה אין לו כסף.
"שחר אמר שהוא מתפדח לנהוג במכונית הישנה." הסביר.
"מאיפה שילמת על האוטו הזה?"
"לקחתי הלוואה. אני אשלם אותה מהכסף של החיסכון שעשית."
נאנחתי. זיכרון החיסכון ההוא שנועד להיות הפתעה לדוב הכאיב לי. דוב לכסן אלי מבט וידעתי שהוא מבין ומצטער שהזכיר את הנושא.
כדי לשנות נושא הוא פתח את דלת המכונית והזמין אותי פנימה. זו הייתה מכונית יפה, חדשה לגמרי, מאובזרת היטב עם מערכת משוכללת והמון דיסקים.
"יכולת לקנות משהו יד שנייה לא פחות טוב."
"כן, אבל שחר…"
"שחר לא מרוויח כלום. אין לו זכות להגיד לך איך להוציא את הכסף שלך."
"אתה לא מבין טל."
"האמת שאני מבין טוב מאוד. אתה לא נראה טוב דובל'ה, אתה נראה עייף."
"כן, זו מין תקופה לחוצה כזו. אני אהיה בסדר."
"אני מקווה תשמור על עצמך."
הוא נאנח. "טל, אני רוצה… רציתי להתנצל בפניך."
"על מה?"
"על הדברים שאמרתי לך לפני שעזבת, דיברתי בצורה מכוערת וחלק ממה שאמרתי היה סתם שטויות. אני מצטער."
"בסדר."
"לא, זה לא היה בסדר." הוא הניח יד על ברכי, "אני מאוד מאוד מתגעגע אליך."
"למרות שאין לי עור חלק וריח טרי?" שאלתי והסרתי את ידו מעלי.
הוא נאנח שוב, השעין את ראשו על מסעד הכסא ועצם את עיניו. "אני חושב שיש לו מישהו מהצד." אמר חרש, "לדעתי זה זיו או החבר שלו, אני לא יודע מי בדיוק, אבל זה בטח אחד מהם."
"או שניהם." הערתי בלגלוג, "ורק שתדע דוב, אני לא התנפלתי עליו, הוא השקה אותי ונתן לי לעשן ג'וינט ואז… זה קרה ביוזמתו, לגמרי ביוזמתו."
"טל המסכן." חייך דוב.
"אני לא מסכן, אמנם הוא זה שהתנפל עלי, אבל הוא לא אנס אותי ואתה צודק, נעים להיות עם בחור צעיר, במיוחד אחרי כל השנים האלו שלא הסתכלתי על אף אחד חוץ ממך, אבל הוא זה שיזם את הכל. ורק שתדע דוב, בבוקר שאחרי הוא דווקא רצה שנמשיך, אבל לא הסכמתי. אמרתי לו שמה שעשינו לא בסדר ואני מתבייש בעצמי ורוצה לשכוח מכל העסק הזה."
"ואתה חושב שהוא עבר אלי בתור נקמה או משהו?" פקח דוב את עיניו והביט בי.
"לא יודע. אולי? לדעתי הוא פשוט מחפש מישהו שיטפל בו ויממן אותו, ובגלל שהוא רק ילד קטן ולא יותר מידי חכם הוא נדבק דווקא אליך."
"באמת? תודה רבה לך! למה אתה חושב שאני לא יכול לדאוג לשחר?"
"דובל'ה, אתה בקושי מטפל בעצמך. תראה את עצמך, אתה נראה מותש. שקוף שאתה ממש לא מתאים להיות שוגר דדי של בחור צעיר שמתפדח מלנהוג במכונית ישנה ורוצה לגור בתל אביב. אני מקווה בשבילך שלפחות הסקס שווה את כל זה."
"האמת שלא. בהתחלה זה היה באמת… כל כך התרגשתי ששוב עומד לי… אבל הוא לא אתה. אני באמת מתגעגע אליך טל." הניח שוב את ידו עלי, הפעם על ירכי.
"תשכח מזה דוב." אמרתי בתקיפות והעפתי את כפו מעלי, "תפסיק. זה פתטי."
"ולגור בגיל ארבעים עם ההורים זה לא פתטי?" החזיר לי דוב ברשעות והתניע את הרכב.
"אני רק בן רבע לשלושים ותשע." תיקנתי אותו, יצאתי מהמכונית וחזרתי להיות פתטי בבית הורי שבעיניהם עדיין הייתי ילד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il