זה מה שנשאר

17/12/2006

קולות רחוקים של צחוק הפריעו לדממה ששררה בחדר. הסתכלתי שוב על השעה האדומה בממיר של הכבלים. כבר היה שתיים וחצי ונשארו לי רשמית ארבע שעות לישון. הסתכלתי על הטלפון שסירב להתרגש מהמעמד ונראה כבוי מתמיד. הדפתי בכוח את המחשבות שכבר התחילו להידפק על הדלתות בראשי. 'עוד לא,' חשבתי לעצמי. 'עוד יהיה הרבה זמן לניתוחי מצב והיגיון בריא.' הטלפון נדלק לשבריר שנייה ואני חייכתי עוד לפני שנשמע הצלצול. כמו הברק שמבשר את הגעתו המיוחלת של הרעם הרעשני. זאת הייתה הודעה. ההודעה האחרונה. 'אני יוצא עכשיו מהבית לנתב"ג' הוא כתב. 'תשמור על עצמך, אל תשכח אותי ותחייך הרבה.' לחצתי על כפתור 'מענה' ומסך נקי הופיע מולי. רציתי לכתוב כל כך הרבה אבל הרגשתי שנאמר כבר הכול. הנחתי את הטלפון לידי ונשכבתי על הכרית. הכי פשוט יהיה לישון את השעות האחרונות. מחר בבוקר, המטוס כבר יהיה באוויר. שמונה עשרה שעות בדרך לברזיל. כן… מחר בבוקר, שום דבר כבר לא ישנה יותר.

"אדיר, אתה מוכן לפגישה עם הלקוח מהצבא?" מרב שאלה אותי ואני הנהנתי במרץ. היום היה אפוף באווירת הכחשה ואני התמסרתי אליה בקלילות. פתחתי את הלפטופ וחיפשתי את המצגת ללקוח. האייקון של המייל קרץ לי מתוך שולחן העבודה. 'אין סיכוי,' אמרתי לעצמי. 'הוא עוד באוויר.' עשרים ושניים מיילים שלא נקראו. התחלתי לדפדף על כולם. עוד הצעות מוואלה-שופס, עוד סרטונים של כלבלבים חמודים ונשים אסייתיות שמנות בעירום. שום דבר ממנו. "מה חשבת, לעזאזל?" אמרתי לעצמי בקול. "הוא עדיין באוויר!" מצאתי את המצגת ונכנסתי לחדר הישיבות.

הטלפון לא הפסיק לרטוט וכבר כמעט ביצע סיבוב סביב עצמו. המכשיר מאפשר רק להשתיק את הקול אבל הרעש המאשים של הרטט יכול להיות אפילו חזק יותר. נמאס לי מכל שיחות הנפש האלה. אני אהיה בסדר. לא צריך לשאול אותי שוב ושוב. נמאס לי לחזור על אותן מנטרות שכבר הצלחתי לחדד ולשנן. הילד הדפוק שכולם דואגים לו. אולי אני אקליט הודעה במשיבון. 'שלום, הגעתם לאדיר. אל"ף, ידעתי שזה יבוא. בי"ת, גם ככה לא הכרנו יותר מידי זמן. גימ"ל, יהיה קצת קשה אבל אני אתגבר. דל"ת, תודה על התמיכה וכן, אנחנו חייבים להיפגש. במידה שיש לכם משהו מקורי יותר, אנא השאירו הודעה לאחר הצפצוף.' והנה הצפצוף של ההודעה. הודעה קולית חדשה. אם זה לא היה עצוב כל כך זה היה מצחיק.

לוחץ Refresh. הוא כבר נחת והאמת שיכול להיות שהוא עשה Send ממש עכשיו. שום דבר. המסך נראה כמו קודם. אני מעביר כמה ערוצים בשלט והלפטופ מסתכל עליי במבט תמים. שוב Refresh. שום דבר. אולי יש שם בעיות עם האינטרנט. הוא בטח עדיין מתארגן. בכלל, למה אני כזה אובססיבי. אני לוקח את התיק והולך למכון. מקווה שיש איזה שיעור קיקבוקסינג או משהו. אחרי שעה אני מסיים אבל האגרסיות עדיין שם. אני לא רעב ולא עייף. נוסע הביתה ורק חושב על המייל. מגיע הביתה ובכוונה לא ניגש דבר ראשון ללפטופ. אני אפילו לא מבין בשביל מי אני עושה את הפוזות האלה. מכניס שם משתמש וסיסמא ומחכה להתחבר. ופתאום זה שם. מייל אחד ממנו. אני מחייך ומסתכל על השורה הזאת. שחורה ובולטת מעל כולם. יש לך מייל אחד שלא נקרא. אני לוחץ ומתחיל לקרוא.

השבוע נגמר והאפטר-אפקט של הפיצוץ מתחיל לגווע. כל הגעגועים הגרנזיוזיים וכל רגעי ההולמארק מתחילים לשקוע. השגרה משתלטת לאט על כל חלקה טובה. עבודה, לימודים, מכון, אנשים. הכול נראה אותו דבר. הכול מרגיש כמו השתקפות על המים. מה שעשיתי בשבוע לפני הטיסה מתגלה בדיוק כמו מה שאני עושה בשבוע שאחר כך. אבל ברגעים הקטנים, מרגישים את הזיוף. כשאני עובר על השם שלו בטלפון. כשאני מתחבר למסנג'ר ולרגע מקווה שהוא שם. כשאני נכנס לאוטו ומסתכל על המקום שבו הוא ישב. וזה הורג אותי. למה זה עדיין ככה? די. הוא נסע. גם ככה לא היינו יחד יותר מידי זמן. אני רוצה לשכוח מכל העניין עד שהוא יחזור. אני מוצא את עצמי במרינה בהרצליה בלי שאני מבין איך הגעתי לשם. נשען על המקום שהחזקתי אותו בפעם האחרונה. מסתכל על הים ומרגיש שהתשובות נמצאות כאן והכול הגיוני כל כך… אני פשוט לא מצליח להבין עדיין.

כשהוא מתקשר או כותב אני מקבל את החיוך חזרה. לא את החיוך הסטנדרטי שאני מפזר לכולם. את החיוך האמיתי. זה ששמור רק לו. אני קורא את המיילים שלו שוב ושוב ונקרע. הלוואי שהיה כותב לי שהוא הכיר מישהו ושבכלל אני צריך להתקדם הלאה. אבל הוא רק מספר כמה שקשה לו. אני אמור להרגיש טוב עם זה. להיות שמח. לכאורה, לא רק אני הדפוק, מה שאולי הופך את כל הסיטואציה לנורמלית. אבל האמת היא שזה הכי כואב. זאת מין בדיחה חולנית של הגורל. אני רוצה. רוצה מאוד. הוא רוצה. עוד יותר רוצה. ועדיין, אנחנו לא יחד. הוא שם ואני כאן. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני לא ציני. אני לא שחקן. אני לא עושה פוזות מטופשות ומתכנן מתי לענות ומתי לסנן. אין בזה צורך בכלל. תמיד חשבתי שבלי כל המשחקים האלה אף פעם לא אגיע רחוק. גברים הם אויב קשה וצריך לדעת איך להילחם. ופתאום הוא הגיע ואני אמיתי ואני מגלה שאין משמעות לכל קרבות הגלדיאטור הקודמים. כולם ניסו להילחם בדלת הברזל ולעקוף אותו והוא פשוט הביא מפתח ועקף את הכול ברגע. אני חוזר לקרוא שוב את המיילים שלו. אני קורא אותם ברצף. כמו להאזין לדיסק טוב. בריחה קלה מהמציאות לפני שארים את הראש ואראה שאני עדיין כאן. אותו אינטרנט ואותו לפטופ ואותה אשליה שהתנפצה לרסיסים בחדר בודד.

"אתה בא?" היא שואלת אותי ואני אומר שכן. "יש גם מישהו שאני רוצה שתכיר שיבוא איתנו." היא לוחשת ואני מסתכל עליה במבט שואל. "נו, בחייך," היא אומרת. "רק להעביר את הזמן עד שהוא חוזר." אני פוגש אותו. תספורת קצוצה. גוף שרירי. חוש הומור. הוא מדבר איתי. צוחק. מנסה לנגוע. אני מתאמץ אבל זה חסר סיכוי. הוא כל כך דהוי. הוא ההשתקפות. הוא מה שהיה לפני וזה כל כך דוחה אותי לפתע. החיים שלי אז נראים כל כך חסרי כיוון.
"אני מצטער, אבל אני תפוס." אני שומע את עצמי אומר לו. אני אפילו לא בטוח שזה נכון.
הוא מסתכל עליי בחיוך. "אני יודע," הוא אומר ומוסיף בשעשוע. "אבל זה לא כאילו שאנחנו הולכים להתחתן." אני מנסה שוב. אולי משהו יבוא. אולי פתאום הוא ייראה אחרת. Grow on me.
היא נותנת לי מבטים כועסים. "נו כבר," היא לוחשת. "הוא עוד רגע אונס אותך אם לא תזוז!" היא מתכוונת לטוב. אולי היא צודקת. הוא מנשק אותי. אני נכנס למצב הטכני ועושה הכול כמו שצריך. גם אם זה נראה מהצד כאילו הכול הסתדר, הזיוף תמיד נמצא בפרטים הקטנים. העיניים שלי פקוחות. הם אף פעם לא היו פקוחות איתו. אולי רק כדי להביט בו ולא להאמין שהוא שלי. הוא שולח יד ואני עוצר אותו.
"אני מצטער," אני אומר לשניהם שמסתכלים עליי במבט תוהה. "אני חייב ללכת."

בסוף הפסקתי לדבר על זה גם עם החבר הכי טוב שלי. זהו. זה נגמר. זה רק שלי. כולם מסביב בטוחים שהכול עבר. עוד קשר הומואי שהתחיל בצלצולים ונגמר בדממה.
"אמרתי לך שתיתן לזה זמן." הוא אומר לי בדרך למכון כושר. "זה אפילו לא היה הגיוני, בקושי הייתם יחד." אני מהנהן. אני לא רוצה להתווכח יותר. אף אחד כבר לא רואה אותו אבל הוא עדיין כאן. הוא לא נעלם ולא הלך לשום מקום. הוא פשוט הפך להיות חלק מהנוף. חלק מהחיים שלי. כבר אי אפשר להפריד יותר. אני מתחיל להרים את המשקולות והוא מחזיק אותם מלמעלה. אני כבר בשתיים עשרה חזרות והחזה שלי עומד להתפקע. "נראה לי שזה מספיק" אני שומע אותו מלמעלה אבל אני לא מוותר. האחרונים הם אף פעם לא בשבילי. הם בשבילו. אני מרים עוד פעמיים ומניח את המשקולות על הכן. הוא נשכב על הספה ומתחיל להרים. כמובן שהוא לא ראה. שני עולמות שונים ואני חי בשניהם. לפחות עד שהוא יחזור וישבור את המחיצה ביניהם. יחזיר אותי למציאות שהתפקעה לשניים. בינתיים אני ככה והאמת, לא כזה נורא. זה מה שנשאר.

מוקדש למורן

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il