זה מסובך – פרק א'

16/02/2015

אין לי מזל באהבה, כל פעם שהתאהבתי זה נגמר בבכי, שלי כמובן. האהבה הראשונה, התמימה והמבוישת שלי לחבר הכי טוב נגמרה בכאב לב נורא כי הוא העדיף בנות. כתוצאה מכך גידלתי גיי דאר רגיש יותר, ועור קצת יותר עבה, וכשהתאהבתי בשנית הייתי כבר בן עשרים ואחת, חייל שכבר הספיק לקבל דרגת סמל, בטוח שאני גבר מנוסה שמסוגל לשמור על עצמו. טעיתי – גם האהבה הזאת נגמרה בכאב לב. גל היה שחום וחמוד ומסוקס, בדיוק לפי טעמי, אבל ברגע שהוא קיבל זימון לקורס קצינים הוא החליט לתדהמתי שלא מתאים לקצין בצה"ל להיות הומו, ונפרד ממני בחטף, מותיר אותי עם לב שבור, וגאווה מרוסקת.

הרגשתי כמו אידיוט, ולקח לי כמעט שנתיים להתאהב שוב, והפעם לא הסתפקתי בכך שהוא היה חמוד, שחום ומסוקס, ולגמרי בעניין שלי, אלא בדקתי בדוק היטב בידי מי אני מפקיד את ליבי. רק אחרי שהייתי משוכנע שעמיר באמת הומו שלא ישנה פתאום כיוון, ווידאתי למעלה מכל ספק שהוא לא ארוניסט הרשיתי לעצמי להתמסר.

עמיר היה מושלם מכל הבחינות – הוא היה חמוד, נבון, שחום, רגיש וורסטילי, לא בארון למרות החזות הסטרייטית שלו, ולא סטוציונר למרות שהיה יפה מספיק להיות דוגמן. הוא לא עישן, שתה לעיתים רחוקות, אהב כמוני ג'ז ומחזות זמר, וחיכה בסבלנות עד שקיבלנו תשובה שלילית לפני שויתר על קונדום – הוא היה כל מה שרציתי ואפילו קצת יותר.

אחרי שנה של זוגיות צפופה ומענגת ובניית אינטימיות חמימה ונוחה הוא התחיל לדבר על מגורים יחד, ואפילו הרחיק לכת ושאל מה דעתי על השם מפיסטו לחתול המשותף שיהיה לנו.

"מסכים רק בתנאי שהוא יהיה שחור כיאה למפיסטו." הסכמתי בחיוך, ונישקתי אותו בחיבה, בטוח שזה יהיה הגבר שאיתו אבלה את שארית חיי. יומיים אחר כך הוא הודיע לי שאנחנו צריכים לדבר, הייתי בטוח שהוא עומד לספר לי על דירה נהדרת שהוא מצא ושכדאי שנשכור יחד אבל במקום זה הוא סיפר לי, נבוך, שאני בחור נהדר, שהשנה שבילה איתי הייתה מקסימה, ושהוא בטוח שיום אחד אפגוש מישהו שיגרום לי אושר רב, אבל לצערו הוא לא חושב שזה עומד להיות הוא.

הייתי אז כבר בן עשרים וחמש, מבוגר מכדי לפרוץ בבכי, ולכן הצלחתי להתאפק ולהקשיב בשקט כשהוא סיפר לי שזה לא אני, זה הוא, ולגלות לי שהוא נורא מצטער, ומבקש סליחה, אבל הוא לא בטוח שאני האחד, ושיש לו פקפוקים, ובעצם הוא לא עשה שום דבר בחיים, לא הספיק לחוות כלום, פתאום הוא הבין שהוא רוצה ללמוד בחו"ל, לראות עולם, למצות את החיים עד תומם, והוא באמת נורא נורא מצטער, אבל…

"זה בסדר, אני מבין, לא קרה כלום." שיקרתי, חושק בכוח את לסתי כדי לא ליילל כמו תינוק, "מזל שעוד לא שכרנו יחד דירה ולא אימצנו חתול." הוספתי, ואפילו הצלחתי לחייך.

"כן, מזל." הסכים עמיר, והבעת רווחה מעליבה עלתה על פניו, "אני חייב להגיד שאתה מקבל את זה ממש יפה נדב." שיבח אותי בנדיבות, והיה עלי לקמץ את אגרופי בכוח כדי להתאפק ולא לחבוט בפרצופו מדושן העונג.

היה לי רושם שהוא מוכן לדוש בעניין עוד ועוד, אבל לי היה כבר מספיק ודי מזה. קמתי והושטתי לו יד ללחיצה, "שיהיו לך חיים נחמדים עמיר." אמרתי, והסתלקתי בחטף, נשבע לעצמי שאני עם העניין המגוחך והמכאיב הזה של אהבה גמרתי, יותר אני לא מתאהב באף אחד ובשום דבר.

בשנים שבאו אחר כך השקעתי את כל מרצי בלימודים, ואחרי שסיימתי אותם בהצלחה, עברתי להשקיע בעבודה. בניתי את עצמי מקצועית, טיפחתי קריירה של עורך דין מומחה למיסים ולחוזים, והתקדמתי בחיים. בגיל שלושים כבר הייתה לי דירה משלי, משכנתא שיכולתי לשלם בלי להילחץ יותר מידי, מנוי לחדר כושר, ומבחר לא גדול, אבל איכותי, של יזיזים שכמוני לא היו בעניין של זוגיות. חלקם היו ארוניסטים, חלקם אפילו נשואים לנשים, והשאר סתם הומואים שהעדיפו לגוון ולהשתרלל, ולא להיתקע עם אותו בן זוג שנים על גבי שנים.

פיתחתי תיאוריות מתוחכמות ומשעשעות על חוסר התוחלת של מונוגאמיה, ועל הטיפשות של הומואים שמנסים לחיות כמו סטרייטים. לעגתי לכל הבורגנים הקטנים האלה שמשקיעים הון כדי להביא ילדים לעולם במקום להשאיר את הטרדה הזאת לסטרייטים המסכנים, ליהנות מההומואיות שלהם ולמצות את החופש עד תומו.

השקעתי בעצמי, קניתי בגדים יקרים, טיפחתי את גופי ונראיתי טוב, חשבון הבנק שלי נראה טוב עוד יותר, והייתי בטוח שאני מאושר ומצליח. כל כך בטוח עד שהצלחתי לשכנע אפילו את עצמי. הצלחתי מאוד במשרד עורכי הדין 'כספי מלמן ולבני' וכל חצי שנה נסעתי לחופשה מפנקת במקום יוקרתי, בחורף עשיתי סקי באיטליה עם גברים שהתעניינו יותר באופנת בגדי הסקי האחרונה מאשר במצב השלג, ובקיץ השתזפתי בספרד עם חבורה של הומואים תל אביביים מקצועיים שחסכו כל השנה רק כדי להתהולל במשך שבועיים עם הומואים מקצועיים כמותם, שהגיעו לעיירת הנופש ההומואית המפורסמת והיוקרתית הזו מכל רחבי אירופה. במשך השנים למדתי לשתות יין יקר, לאכול מאכלים מתוחכמים, ולצרוך סמי מסיבות מעוותי מציאות תוך כדי בילוי במועדונים רועשים ומעושנים, ולסיים לילות הזויים באפטר פרטי מתיש. לאורך השנים היה לי שפע סקס מכל הסוגים והגוונים, התוודעתי לחופי נודיסטים ולחדרי חושך בכל רחבי אירופה, ועשיתי אפילו סאדו מאזו, ופעם אחת בלתי נשכחת הצלחתי להיקלע בטעות לאורגיה בהשתתפות נשים, והייתי גאה בעצמי שלא פישלתי אפילו שם, אבל החשוב מכל – בכל מצב הצלחתי לשמור על ליבי שלא ישבר יותר.

מבחינתי יכולתי להמשיך באורח החיים הזה עד יומי האחרון, אבל יום אחד, באמצע יום עבודה שגרתי במשרד, הרגשתי פתאום שליבי דופק בחזקה, כולי מזיע ורועד, יש לי בחילה נוראית, וכאב מוזר בכתף ימין…

"אתה נורא חיוור נדב." אמרה לי המזכירה שלי בדאגה, והניחה יד רכה על מצחי, "אתה בסדר?"

"לא, אני… אני חושב שאני הולך לקבל התקף לב." גמגמתי, קמתי וניסיתי להגיע לשירותים, ופתאום רגלי התקפלו תחתי, ורגע לפני שנעשה לי חושך בעיניים ראיתי איך רצפת המשרד שהייתה מכוסה שטיח איכותי מקיר אל קיר טסה במהירות לקראתי…

התעוררתי במיון, מחובר למכשיר א.ק.ג. "הכל תקין אצלו, זה לא התקף לב." שמעתי את הרופא אומר ביובש לאחות שניתקה אותי במהירות מכאיבה מכל החוטים והמדבקות שמישהו חיבר לגופי.

"אתה בטוח דוקטור? אבל הרגשתי ש…"

"למה אתה לבד פה? איפה אשתך?" קטע אותי הרופא בקוצר רוח.

"אני לא נשוי, אני הומו." הצהרתי בגאווה, ותקעתי בו מבט מתגרה, שרק יעז להגיד משהו הומופובי מגעיל ואני…

הרופא החזיר לי מבט עייף ולא התרגש מעוז רוחי הגאה, "תוסיפי בדיקתHIV ." הפטיר לעבר האחות בשוויון נפש.

"זה שאני הומו לא אומר שאני לא מקפיד על סקס מוגן." מחיתי בעלבון.

"בסדר, אבל רק ליתר ביטחון… או שיש לך בעיה עם זה?" זקף לעומתי הרופא גבה חשדנית מדובללת.

"אין לי בעיה עם אף בדיקה." התרסתי באומץ, "מצידי תעשו כל מה שאתם צריכים, העיקר שאני אדע מה לא בסדר איתי."

הרופא סקר אותי במבט ספקני שהיה בו שמץ זלזול, ואולי גם אבק של בוז? "עוד אין לי את כל הבדיקות שלך מר גפני, אבל כבר ראיתי מספיק מקרים כאלה… אתה בחור צעיר, נמצא בכושר מצוין, אתה בטח הולך לחדר כושר לפחות פעמיים בשבוע?"

"לפעמים גם יותר, ואני גם שוחה ורוכב על אופניים." הצהרתי בגאווה.

הרופא הנהן, משועמם, "כן, כן, רואים עליך, גופנית הכל בסדר אצלך, הלב בסדר גמור, וגם כל השאר, מה שחווית זה בסך הכל התקף חרדה."

"חרדה? חרדה ממה?"

"מאין לי לדעת? אני רופא, לא פסיכולוג. גופנית אתה בסדר גמור, אבל… "הוא עיקם את פיו בלגלוג קנטרני, "מסתבר שבן אדם זה לא רק גוף, יש לו גם נשמה, ויש דבר כזה שנקרא קשר גופנפש, אתה הדוגמא לזה. תבדוק מה לא בסדר בחיים שלך ותדע למה הגוף שלך מרגיש שאתה הולך למות מהתקף לב."

יצאתי מהמיון נבוך ומבויש ומצאתי את נירה – מזכירתי הנאמנה – ממתינה לי בסבלנות על ספסל מתכת קשה ולא נוח, תוך שהיא שותה קפה דלוח מכוס קל קר.

ירשתי את נירה מקודמי בתפקיד שפרש לעסוק בלימודי פילוסופיה וגידול דבורים באיזה מושב נידח אחרי שהחליט שהעבודה כעורך דין שוחקת את עצביו. כשרק הגעתי היא חששה שאפטר אותה כי בניגוד לשאר המזכירות במשרד עורכי הדין שבו אני עובד היא לא הייתה צעירה דקיקה ואופנתית, אלא גברת שמנמונת, לבושה בגדים פשוטים, וקרובה מאוד לגיל הפנסיה.

להפתעתה לא רק שלא פיטרתי אותה אלא הפצרתי בה להישאר איתי ולתרום לי מניסיונה הרב, ובכך זכיתי לנאמנותה הנצחית. נוכחתי לדעת שנירה אולי נראית כמו סבתא חביבה, אבל היא יעילה מאוד, בעלת זיכרון מדהים, מסורה לי לחלוטין, ובניגוד לשאר המזכירות מוחה לא היה טרוד באיפור, בבגדים ובטח לא בבחורים, רק בעבודה. הייתי שמח לאמץ אותה כאימא ואמרתי לה את זה לא פעם.

"נדב, כבר שחררו אותך? חשבתי ש…" היא נגעה במצחי בדאגה, "אתה נראה הרבה יותר טוב, אבל בכל זאת… מה הרופא אמר? אתה רוצה שאני אתקשר להוריך?"

"לא, בבקשה, רק לא זה, הם סתם ילחצו ויציקו. תראי נירה, אני… אני בסדר גמור, גופנית זאת אומרת, אני פשוט… עבדתי קצת יותר מידי קשה לאחרונה, והרופא אמר…" היססתי, תר במוחי אחרי איזה שקר מתקבל על הדעת שלא ייפדח אותי יותר מידי.

"זה בסדר, אני מבינה, אתה לא חייב לי הסברים." אמרה נירה ברוך, שילבה את זרועה בזרועי והוליכה אותי לעבר היציאה, ותוך כדי כך התקשרה למשרד ובעודה מסבירה שאני זקוק לכמה ימי חופשה, השליכה כבדרך אגב את כוס הקל קר שלה לפח, קולעת כחוט השערה היישר לתוכו. היכולת המדהימה שלה לעשות כמה דברים בבת אחת מעולם לא הפסיקה להפליא אותי, ושמתי לב שכמה שהמצב היה יותר לחוץ, מתוח ועדין, ככה היא הייתה נעשית יותר רגועה, ממוקדת ויעילה, בניגוד גמור לרוב המזכירות שלנו שמצבי לחץ גרמו להן לילל ולצווח, ולאבד שליטה ולפעמים גם לפרוץ בבכי – סיוט שאין נורא ממנו.

"כן, הכל בסדר." שמעתי אותה מדווחת בנייד, "זה לא משהו רציני, הוא פשוט התאמץ יותר מידי בזמן האחרון, המסכן עבד כל כך קשה על התיק של שוורצמן עד ששכח לאכול ולשתות, הרופא אמר שהוא התייבש קצת והוא סובל מתשישות, אבל זה הכל, כמה ימי מנוחה ותזונה מאוזנת והוא יהיה שוב כמו חדש, כן, כן, בטח, אני אדאג לו, בעוד שעתיים אני שוב במשרד, תגידי לשוורצמן שהכל תחת שליטה, יהיה בסדר, כן, אני אמסור לו, בטח, להתראות."

היא סגרה את הנייד והתניעה את המכונית. "אני לוקחת אותך הביתה עכשיו, יש לך די אוכל בבית? אני יכולה לעשות הזמנה בשבילך בסופר אם חסר לך משהו."

"יש לי הכל, תודה נירה, יפה מצידך, אבל האמת שמבחינה גופנית אני לגמרי בסדר, זה הכל בראש, ככה הרופא אמר."

נירה לכסנה אלי מבט פקחי, " אם אתה צריך מישהו לדבר איתו אני יכולה לתת לך טלפון של פסיכולוג מעולה."

"תודה, אבל אני לא מאמין שזה יעזור." אמרתי, ושקעתי מדוכדך במושבי, "ותודה שחיפית עלי במשרד."

היא הנידה את ידה בביטול, "עזוב, לא הכל הם צריכים לדעת, ואתה לא צריך לדאוג, אני לא מרכלת, אף אחד לא ידע כלום על העסקים הפרטיים שלך, אבל נדבי… אתה בחור כל כך יפה ונחמד, לא הגיע הזמן שיהיה לך מישהו?"

"אני בסדר גמור, יש לי המון חברים, אני מבלה ויוצא כמעט כל סוף שבוע, לא צריך לדאוג לי, אני מסודר."

היא חייכה בעצב, "חברים זה יפה מאוד, אבל מה עם אהבה?"

"אהבה…" נחרתי בבוז, "ניסיתי, לא מתאים לי, אין לי מזל באהבה, אני עם אהבה גמרתי."

נירה עצרה ליד דירת הפנטהאוז שלי – דירה יקרה ומרווחת מידי ששכנה בראש מגדל דירות מעוצב לעייפה. היא בפירוש הייתה גדולה מידי בשבילי, אבל קניתי אותה כהשקעה, וגם בגלל גינת הגג שנלוותה לעסקה והיוותה חלק נכבד ממחירה. תכננתי לגנן, להשתזף, וגם לעשות מסיבות ולארח חברים, אבל למרות כל התוכניות האופטימיות שלי מעולם לא היה לי די זמן ליהנות מהגינה הפורחת שטיפח גנן שכור שעלה לי הון. ריהוט הגן היפה שרכשתי בפרץ בזבזנות נותר מקופל בצד, ומעולם לא עשיתי שימוש בתבלינים שצמחו באדניות החרס האיטלקיות.

"אני מציעה שתנוח בבית עד השבוע הבא, תעשה קצת חושבים ותתאושש, ואם בכל זאת תשנה את דעתך בנוגע לפסיכולוג…"

"אני אחשוב על זה." הבטחתי, נפרדתי ממנה לשלום ושרכתי את רגלי לדירה היקרה שלי שמעולם לא הצלחתי להרגיש בה באמת בבית.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il