דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
06/04/2015
כמה ימים לפני שעוז הלך הוא הביא לי מתנה, "שתהיה אתך עד שאני אחזור." אמר.
"אתה תחזור, באמת?"
"בטח, אמרתי לך שאני אחזור, ואני אחזור, אני מבטיח לך." אמר והפקיד בידיי גוש פרווה זהבהב ושעיר, שבקצהו האחד היה זנב ערני, ובקצה השני חוטם לח וזוג עיניים קטנות ומבריקות. "זאת נקבה, היא בת חודש וחצי."
"אבל מה אני אעשה אתה?" מחיתי, "אני בכלל לא אוהב כלבים."
"מאין לך שלא? הרי אף פעם לא היה לך כלב."
"איך קוראים לה?"
"עדיין אין לה שם, אני סומך עליך שתחשוב על משהו, ושתטפל בה יפה."
"אבל עוז… תשמע… תגיד לי לפחות מאיזה גזע היא?"
"אין לי מושג, משהו מעורב כנראה, האימא היא לברדורית, את זה אני יודע, אבל האבא… לאף אחד אין מושג מי הוא."
"אני אקרא לך תקווה." הודעתי לגוש הפרוותי המפרכס שלא התרשם במיוחד מהחלטתי, עצם עיניים ונרדם.
אף פעם לא דיברנו על זה, אבל זה היה ברור – אהבתי אותו הרבה יותר מכפי שהוא אהב אותי. הוא סיפר לי מעט על עצמו אבל תמיד ידעתי שהיו לו אהבות רבות, חלקן במקביל, בעוד שאני מעולם לא אהבתי קודם. מיד כשנפגשנו הרגשתי בליבי, לב ידוע בדידות ואכזבה, שהאהבה שלו היא קצרת מועד, שהוא לא אחד שמסוגל להסתפק רק באהבה אחת, ובכל זאת לא יכולתי לא לקוות שאולי בכל זאת… גם אחרי שהוא קיבל הצעה מפתה ועזב לארץ אחרת, לעבודה טובה יותר, מבטיח שזה זמני והוא עוד ישוב, המשכתי לקוות בסתר ליבי שהאהבה שלי חשובה יותר מהקריירה שלו. ידעתי שזו תקווה לא מציאותית, אבל לא הייתי מסוגל להפסיק לרקום חלומות על אהבה נצחית שתנצח את כל חישובי התועלת הקרים.
כמה שבועות אחרי לכתו עוד שמרנו על קשר, אבל גם הוא גווע לאט לאט. הוא הפסיק להתקשר, קיצר במיילים, הלך והתרחק ממני, שוקע בחייו החדשים שהיו כנראה טובים יותר ומלאים יותר לעומת החיים שהיו לו איתי.
למרות שידעתי שזה מה שיקרה – עוד מהרגע הראשון של אהבתנו צפיתי מראש את סופה – בכל זאת הייתי אומלל ומריר מאוד. מילדות הייתי רגיל לבדידות, אבל אחרי שכבר ידעתי כמה מתוקה ונעימה היא האהבה התקשיתי שבעתיים לשוב ולהסתגל לחיים בלעדיה.
הוא עזב בחורף, זמן רע להישאר לבד. מיד אחרי לכתו נעשה לי קר נורא, השמים הפכו מעוננים ואפורים וכל הזמן ירד גשם. גופי היה קפוא, היה לי קר בלב, וקר בנשמה. חשתי כמי שנזרק מחדר חם ונעים לערבת שלג קפואה בלי שהספיק לעטות עליו מעיל חם. רק בזכות תיקי לא שקעתי בדיכאון. היא פשוט לא הניחה לי. תיקי נכנסה למיטתי, חיממה אותי, כרסמה את אצבעות רגליי הקרות, נהמה ויבבה, מאלצת אותי לקום, לזוז, ללכת ולפעול. הייתי צריך להאכיל אותה, לצאת אתה לטיולים, לנקות אחריה, להשגיח שלא תכרסם את הרהיטים, ותקבל את החיסונים שלה בזמן.
כדי שתניח לי לישון בלילה הייתי מוכרח לצאת אתה כל ערב. בלי טיול לפני השינה היא הייתה הופכת את מיטתי למגרש משחקים ולקינוח משתינה על סף הדלת. על כורחי אילצתי את עצמי להתלבש ולצאת איתה החוצה. תיקי אהבה מאוד להתרוצץ מחוץ לדירה הקטנה שלי, גשם וקור לא הטרידו אותה כלל, פרוותה הזהבהבה העבה גוננה עליה ביעילות, ובאותו חורף מצאתי את עצמי רץ אחריה ברחובות כשאני מכורבל במעיל, רועד מתחת למטרייה, גרביי רטובות ואפי קפוא מקור בעוד היא דוהרת קדימה, מקפצת בשמחה בתוך השלוליות, וחוזרת הביתה שמחה ורעבה, פרוותה לחה וכפותיה מטונפות בבוץ.
במקום לשבת ולבהות במעט התמונות שהוא הותיר לי, לשקוע בזיכרונות נוגים ולהתגעגע אליו נאלצתי להתרוצץ בעקבותיה עם סמרטוט רצפה, למחות את טביעות כפותיה המבוצצות מהרצפות והקירות, ולהרחיק בגדים, חפצים וניירות חשובים מפגיעתן של שיניה החדות
בט"ו בשבט עוז התקשר אחרי שלא שמעתי ממנו יותר מחודש, וסיפר לי מה שליבי ניבא לי כבר קודם. מאוד מתלהבים ממנו שם, והעבודה הזמנית תהפוך כנראה לקבועה, טוב לו שם, המשכורת מצוינת, והוא מרגיש ממש בבית במקום הזר והרחוק ההוא, וחוץ מזה הוא פגש מישהו… "ומה שלום הגורית הקטנה שנתתי לך?"
"תיקי כבר לא קטנה, ושלומה מצוין, נקשרתי אליה מאוד."
הוא גיחך, "כן, תיארתי לעצמי, מהיום הראשון שנפגשנו ידעתי שאתה טיפוס שנקשר… מה, אתה עוד מחכה לי?"
"כן, הרי אמרת שתחזור."
הוא נאנח, "טוב, באמת רציתי לחזור, אבל לא יצא, אז תפסיק לחכות, בסדר?"
הפעם היה תורי להיאנח, "קל להגיד."
"אופק, אופיניו, תקשיב…" קולו נותר חביב ואוהד, אבל יכולתי לחוש איך סבלנותו הולכת ומתקצרת בגלל הסירוב חסר ההתחשבות שלי להקל עליו, ולהסתיר ממנו בנימוס את ליבי השבור.
"נו, דבר, תגיד הכל, אני מקשיב." התרסתי במרירות, מוסיף חטא על פשע.
הוא פלט נשיפת קוצר רוח, "אי אפשר אתך, תפסיק! די להיות כזה הומואית רגישה."
"אני אפסיק להיות הומואית אם אתה תפסיק להיות בן זונה."
"לא יכול, זה אני, בן זונה! עוד בהתחלה אמרתי לך שאני כזה, אמרתי או לא אמרתי?"
"כן, אמרת."
"אתה בחור מדהים אופק, היה לי נהדר אתך, היה טוב ושנינו נהנינו, אבל הזהרתי אותך מראש שאני לא טיפוס שנשאר, ואתה אמרת שאתה מוכן לקחת את הסיכון." לבש קולו המתוח גוון מתגונן.
"נכון, זה מה שאמרתי." הודיתי, מרגיש אשם ומציק, "אבל תבין גם אותי עוז, זה האופי שלי, אני כזה בדיוק כמו שאתה כזה."
שנינו שתקנו, נאנחים אחד באזני השני, מבינים זה את זה בלי מילים, "אני יודע שיצאתי זבל אופק, ואני ממש מצטער." הוא אמר לבסוף בהכנעה, אבל שנינו ידענו שהודאתו היא רק פרס ניחומים קטן – מי שבאמת הפסיד בקרב זה אני.
"זה בסדר, לא נורא." עשיתי מאמץ להיות אציל נפש, "אל תיקח ללב, אני אתגבר, תיקי עוזרת לי מאוד."
"תיארתי לעצמי." השיב עוז בהקלה, "אבל לא קשה לך להסתדר אתה בדירה כל כך קטנה? אולי תעבור למקום פחות עירוני? לשניכם יהיה נוח יותר אם תהיה לך חצר, אולי אפילו גינה? נראה לי שמתאים לך להתעסק עם עצים וכאלה."
"כן, אתה צודק, אני באמת מתכנן לעבור מפה, זה יקרה בקרוב, אני עובד על זה." שיקרתי, מניח שהוא מנחש שאני סתם מחרטט, אבל מה אכפת לי לשקר לו חופשי? הוא עזב ועכשיו זה רק אני ותיקי.
מטבעי אני אדם די מופנם, מתיידד בקושי ומתקשה לשתף. תמיד הייתי הילד השמן והנלעג שכולם צחקו עליו, ואיש לא רוצה להיות חבר שלו. בשנות התבגרותי התרגלתי להיות נטול חברים וזה לא השתנה גם אחרי שרזיתי. אני מתקשה לבטוח באנשים, ואחרי הפרידה מעוז נעשיתי עוד יותר סגור ושתקן, ופתאום, כמה ימים אחרי פורים נפגשתי שוב עם מורג. לא ראיתי אותו מאז הצבא. לא היינו ממש חברים, אבל די חיבבתי אותו כששירתנו יחד. הוא היה בין היחידים שנהג בי באדיבות ואז, יום אחד הוא נעלם פתאום, משאיר אחריו שובל שמועות לא נעימות על התמוטטות עצבים וניסיון התאבדות. לא חשבתי עליו מזה שנים, ונדהמתי לראות אותו פתאום, פוסע שמח וטוב לב לצידו של עמית שגם אותו זכרתי מהשירות הצבאי.
עד כמה שזכרתי עמית ומורג תיעבו זה את זה, ולעמית היה חלק נכבד בהתמוטטות העצבים של מורג, אבל כנראה שמאז חלו שינויים כי הם נראו מאוד יחד. לא הופתעתי להיווכח שמורג לא זיהה אותי, הוא התרכז בתיקי שקיפצה עליו בחיבה, מכשכשת אליו בזנבה השעיר, ומניחה לו ללטף אותה.
"שלום מורג." אמרתי, והוספתי חיוך.
הוא הרים אלי את מבטו, וגם לו, כמו לשאר מכרי הוותיקים, לקח כמה שניות לזהות אותי, "אופק, זה אתה?" עיניו הכחולות היפות נפערו בתדהמה, "אתה נראה… אה…" הבחנתי שהוא מנסה נואשות לנסח משפט שלא יעליב אותי, "מאוד השתנית." סיכם לבסוף.
"לגמרי, אתה נראה ממש מדהים עכשיו." התערב עמית, טפח על בטני שכיום הייתה שטוחה וקשה, גיחך בחוצפה, ושאל אם אני עדיין בארון.
"לא, כבר לא, הרזיתי מתוכו, ומה אתך עמית, אתה עדיין הומופוב?"
"לא, התאהבתי מתוכו." כרך עמית את זרועו על כתפו של מורג, שחייך אליו בחיבה, ביקש שלא נריב, ושאל מה שלומי.
"אנחנו לא רבים, זו הדרך שלנו להביע חיבה ורעות." הסברתי בכובד ראש, מצחיק את שניהם למרות שסך הכל אמרתי את האמת. אחרי שהם נרגעו מהמטמורפוזה שלי משמן נלעג, לבחור שרירי וחטוב, עברנו לשוחח שיחה רגילה, ואיכשהו נפלט לי שנמאס לי לגור בדירה קטנה וחנוקה ליד כביש רועש, ואני רוצה לעבוד למקום שיתאים יותר לגידול הכלבה. מיד קפץ מורג וסיפר שחברים טובים שלהם, נדב ועמיר, נוסעים לטיול ארוך מאוד במזרח הרחוק, והם מחפשים מישהו שיעשה בייביסיטר לדירתם ולכלבה שלהם, דירה בקומת קרקע עם חצר נהדרת, וכלבה שמורג תיאר כמקסימה אמיתית. "בעל הבית שלהם חי עם החבר שלו בדירה למעלה, וגם הוא אוהב מאוד את מפי, אבל יש גבול כמה אפשר לבקש ממנו, מספיק שהוא עוזר לטפל ביותם."
"יותם?"
"הבן של נדב." הסביר מורג, "הוא גר לא רחוק עם אימא שלו ובעלה, הם נחמדים מאוד, וגם סיימון וצורי ממש מתוקים." השתפך בהתלהבות, "בא לך לראות את הדירה?"
"טוב, למה לא, אני אשמח." אמרתי, וחודש אחר כך כבר העתקתי את עצמי ואת תיקי למעוננו החדש.
להפתעתי, מהיום הראשון בו הגעתי לגור בדירה החדשה פרש עלי צורי – בן זוגו של בעל הבית שלי – את חסותו, עזר לי להתארגן ולהתמצא, ותוך כדי כך חקר אותי בעדינות על עברי ועל שאיפותיי לעתיד. הוא התנדב לעזור לי לפתוח את הארגזים בהם ארזתי את חיי, ולסדר כל דבר במקום, ותוך כדי כך פטפט בעליזות, ריכל בחדווה נטולת רשע על השכנים, סיפר בדיחות, קשקש וצחק ואפילו שר, הביא קפה ותה ופיטם אותי בעוגיות תוצרת בית, מנסה לשעשע אותי ולעודד אותי. בהתחלה נהגתי כלפיו בחוסר נימוס, נשארתי מסויג ולא הצלחתי לחייך אליו חזרה. עניתי תשובות קצרות וקרות, ולא גיליתי על עצמי כלום, אבל הוא לא נואש, ומעט מעט הצליח, בדרכו העדינה והנעימה, להבקיע אלי דרך.
הוא היה כל כך נחמד ומועיל, ועשה רושם של צעיר נחמד, מתוק ולא מזיק, עד שלבסוף נפתחתי קצת, סיפרתי לו מעט על עצמי, והודיתי שכן, אני מתאושש מפרידה מכאיבה, ונכון לעכשיו אני לא מעוניין להכיר איש. אני רוצה רק לנוח ולהתרכז בעבודה ובטיפול בכלבה שלי. "אני מבין." הנהן צורי בהבעת השתתפות, "גם אני כבר כמעט התייאשתי מאהבה, עד גיל עשרים ושלוש נשבר לי הלב לפחות חמש פעמים, וכבר הייתי בטוח שהורי צודקים ואני אגמור את החיים בודד וזקן, ובלי משפחה, אבל אז הגיע סיימון שלי, כפרה עליו, ומאז אני מאוהב ומאושר." זרח לעברי באושר.
"יופי לך, אבל תגיד צורי, לא מפריע לך שסיימון… הוא נראה אחלה בן אדם והכל, אבל אתה עוד לא בן שלושים והוא…"
"בקרוב סיימון יהיה בן חמישים ושתיים." הצהיר צורי בגאווה, "והאמת, בהתחלה גם הוא אמר שאני צעיר מידי בשבילו, אבל בסוף שכנעתי אותי שלאהבה אין גיל, וצדקתי, עובדה שאנחנו מאושרים מאוד יחד."
"ולא מפריע לך שהוא מבוגר ממך בכמעט שלושים שנה?"
"ממש לא, תמיד העדפתי גברים מבוגרים יותר, טוב לי איתו מאוד, וגם לו טוב איתי, בשנה שעברה אפילו התחתנו פה בחצר, אני אראה לך בהזדמנות את התמונות, אבל תראה מה השעה… צריך לקחת את מפי לטיול, בוא, אני אראה לך את המקומות הכי טובים לטייל עם החמודות שלנו."
טיילנו עם הכלבות בגן הציבורי שגבל בחלקת שדה מגודלת עשבים, ונהנו לראות אותן רצות ומשתובבות יחד. צורי סיפר לי שהוא עובד כמעצב בתים וחנויות במשרד אדריכלים גדול, ושמח לשמוע שאני רואה חשבון. "אני ממש מעריץ אנשים שיש להם ראש למספרים, אני לא מסתדר עם מספרים שחבל על הזמן." פטפט בעליצות, "ותמיד אני מבלגן את הקבלות והחשבוניות."
בדרך חזרה הציע צורי שנקפוץ להגיד שלום ליותם ולהילה. "יותם כזה מתוק, הוא רק בן שנתיים, אבל הוא כזה חמוד… אני ממש חולה עליו, והוא כל כך דומה לאבא שלו, ממש העתק קטן של נדב. גם מפי ממש אוהבת אותו, היא אפילו נותנת לו למשוך לה באוזניים." הצטחק ושחרר את הרצועה של מפי שרצה לחצר ביתה של הילה. תיקי דהרה אחריה, מושכת גם אותי עד שהגענו למדרגות שירדו לחלק התחתון של החצר. מחשש שאפול במדרגות ויתרתי והרפיתי מהרצועה. השתיים שטפו במרוצה במורד המדרגות ונעלמו מעיני, ומיד אחר כך שמעתי צרחה מבוהלת, ואחר כך מישהי שניסתה להרגיע ולשכנע שזה בסדר, והן לא עושות כלום, ואין מה לפחד.
ירדנו בחיפזון למטה ומצאנו שם צעיר ג'ינג'י, מתולתל ורזה, שנצמד בגבו לקיר, זרועותיו מגוננות על פניו בעודו מנסה להדוף מעליו בבעיטות את תיקי הנרגשת שקיפצה סביבו, נובחת בהתרגשות.
"די, די, מספיק, לך מפה." צעק הצעיר בקול רועד.
מיהרתי לתפוס את תיקי בקולרה, ולחבר אותו לרצועה, מנסה להרגיע אותה ואת הצעיר המבוהל. רק אחר כך הבחנתי בהילה, בעלת הבית, וביותם הקטן שליטף בלי חשש את מפי למרות שהייתה גדולה וחזקה פי כמה מתיקי. הבהלה של הצעיר מתעלוליה של תיקי נראתה עוד יותר מגוחכת נוכח שלוותו של הפעוט.
"אני נורא מצטער." מיהרתי להתנצל בפני הצעיר הזר, "אתה לא צריך לפחד, תיקי רק ניסתה לשחק אתך, היא עדיין צעירה, והיא קצת שובבה, אבל היא בחיים לא נשכה אף אחד." הבטחתי לו, גררתי את תיקי הנרגשת לגדר וקשרתי אותה אליה. "הנה, עכשיו היא לא תוכל להגיע אליך."
"תודה." אמר הצעיר, והוריד את ידיו, מניח לי לראות את פניו. היו לו עיניים כחולות נהדרות, ושיער חום אדמדם. עורו היה בהיר מאוד, כמעט שקוף, ומעט הנמשים המפוזרים על חוטמו שיוו לו בעיני חן מיוחד. עמדנו ובהינו זה בזה בעוד הילה מציגה את הבחור כדויד, הדייר החדש שלה. "לא ידעתי שהשכרתם את הדירה של רותי." התפלא צורי, מבטו הסקרן בוחן בעיון את הדייר החדש.
"כן, בסוף החלטנו שחבל שהדירה סתם תעמוד ריקה." הסבירה הילה, "דויד השתחרר מהצבא רק לפני כמה ימים, הוא לומד הנדסת מחשבים במכללה, וגם עוזר לנו קצת עם הגינה ושומר על יותם עד שאני חוזרת מהעבודה." היא חייכה אל הצעיר והניחה יד על כתפו, "רוצה לעלות אתנו למעלה ולשתות קפה? אפיתי עוגה ויש גם גלידה."
דוד הניד לאות לא, "אני עסוק מאוד, יש לי עבודה להגיש." לחש, הוסיף תודה, נכנס בחיפזון לדירתו, וסגר אחריו את הדלת.
הילה נאנחה, "אני לא יודעת מה לעשות עם הילד המסכן הזה." אמרה, והאיצה בנו לעלות למעלה.
"למה ילד מסכן?" שאלתי, לגמתי קפה ופרסתי לעצמי בזהירות רק פרוסה דקיקה של עוגה, מוותר בצער על הגלידה.
"כי אין לו אף אחד בעולם, הוא בא ממשפחה חרדית, והם כמובן רצו שהוא ילך ללמוד בישיבה, יתחתן מוקדם ויביא ילד כל שנה, אבל דויד החליט שלא מתאים לו, הוא רוצה חיים שונים, והלך לצבא. המשפחה שלו ניתקה איתו את הקשר, יכול להיות שהם אפילו ישבו עליו שבעה. בצבא הוא היה חייל בודד, והיה לו ממש קשה, אבל הוא לא ויתר. אחרי שהוא השתחרר הוא החליט ללמוד ולמזלו המפקד שלו שהוא חבר של תמיר ביקש שניתן לו לגור אצלנו עד שהוא יסיים את הלימודים. הוא ממש מותק של בחור, שקט ומנומס וחרוץ מאוד, לא היה לי מושג שהוא פוחד כל כך מכלבים."
"זו לא אשמתו, כל החרדים פוחדים מכלבים, ככה מחנכים אותם, איך הוא מממן את הלימודים?"
"קיבל מלגה מאיזה עמותה שעוזרת לחוזרים בשאלה, וחוץ מזה הוא גם ממלצר בקייטרינג. רציתי לשלם לו על הגינון והשמירה על יותם, אבל הוא סירב, אמר שזה במקום שכר דירה." היא הצטחקה, "הוא בחור ממש יפה, לא הייתי מתפלאת אם הוא היה מביא לפה בחורות, אבל לא, הוא מסמיק אם בחורה רק מסתכלת עליו, הוא כזה ביישן… מפליא איך שלוש שנים בצבא לא הצליחו לקלקל אותו."
"איזה ביישן ואיזה נעלים." גיחך צורי בעליצות, "הבחור הזה הומו, בגלל זה אין פה בנות."
"מה פתאום הומו? לך תמיד נדמה שכולם הומואים." התנגדה הילה.
"אני אומר לך שהוא הומו." התעקש צורי, "הגיידאר שלי לא טועה אף פעם, ואני בטוח שגם אופק חושב ככה." פסק, ושניהם הביטו בי כמצפים שאשפוט בויכוח.
"לא יודע, אין לי מושג." הודיתי, "נולדתי בלי גיידאר, אבל שיהיה לו בהצלחה בכל מקרה."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il