זה מסובך – פרק יט'

20/04/2015

"לעזאזל אתך." נאנחתי, מתוסכל, וכמעט נרדמתי כשהוא חזר, לבוש בפיז'מה למרות שכבר היה חם, ואמר שאנחנו צריכים לדבר. "תדבר, אני מקשיב."

"אולי תלבש משהו קודם?"

"לא בא לי, חם מידי, מה זה משנה?"

"זה משנה." התעקש דויד, פרש עלי שמיכת פיקה שכיסתה אותי עד למותני, והתיישב לצידי, גבו זקוף וכתפיו מתוחות. "אופק, תקשיב." פתח ואמר בחגיגיות מרגיזה, "אתה יודע שקיבלתי חינוך חרדי ו…"

"אבל חזרת בשאלה, מה, התחרטת?" נכנסתי לדבריו.

"לא, אני לא אחזור להיות חרדי, אבל זה לא אומר שהפסקתי להאמין באלוהים."

"תאמין, מי מפריע לך?"

"אתה."

"אני, מה פתאום? למה אתה מלכלך, איך אני מפריע לך? אני אמרתי לך אי פעם משהו? תהיה לך דתי כמה שאתה רוצה, מצידי אתה יכול אפילו להתחיל להניח תפילין."

דויד נאנח ואמר שהוא מרגיש לא נוח להניח תפילין כשהוא חוטא בשז"ל. "מה? על מה אתה מדבר? מה זה השז"ל הזה?"

"זה ראשי תיבות של שפיכת זרע לשווא." אמר דויד וכבש את פניו בכפות ידיו.

"אבל דויד… מה זאת אומרת לשווא? מה, כל פעם שאתה גומר אתה אמור להכניס מישהי להיריון?"

הוא חייך אלי, חיוך חיוור ואומלל אבל בכל זאת חיוך, ואמר שלא צריך להגזים, אפילו חסידי גור לא מקפידים כל כך, אבל ליהודי דתי אסור לאונן, ובטח שאסור לו להניח לגבר…

"וואלה? אז מה כן מותר?"

"לפי הדת היהודית יחסי אישות נועדו למצוות פרו ורבו, ולספק לאישה את עונתה." הסביר דויד.

"עונתה? אתה מתכוון ל… זאת אומרת…" הייתי די בטוח שאני יודע למה הכוונה ובכל זאת קצת גמגמתי, וגם הוא היה נבוך מעט, אבל בכל זאת הצליח להבהיר לי לבסוף שיהודי טוב לא אמור ליהנות מסקס מחוץ למסגרת הנישואים. חובתו להביא ילדים ולגרום סיפוק לאשתו, ולא לבזבז את זרעו על אוננות, או חלילה, על סיפוק גברים.

"אבל יש הומואים דתיים." מחיתי, "ראיתי אחד בטלוויזיה, איזה רב אמריקאי אחד, ויש להם אפילו בית כנסת של הומואים ולסביות, הוא אמר שמותר לגברים לאהוב, אסור להם רק…" סוף סוף נפל לי האסימון, "בגלל זה אתה לא עושה יותר חדירות? כי זה נחשב משכב זכר?"

הוא הנהן והסמיק. "אז אסור משכב זכר, ואסור שז"ל, אז מה נשאר לנו, לתת ידיים ולקרוא סונטות של שייקספיר?" התמרמרתי.

"אפשר גם את שיר השירים." הפגין דויד שביב של חוש הומור יהודי כשר למהדרין.

"מצחיק מאוד." הערתי בפנים חמורות, "תשמע חמוד, אתה מתוק, ואני אוהב לחיות אתך, אבל זה לא ילך ככה."

"אני יודע." אמר דויד ודמעה אחת, שמנה ועגולה, זחלה לאט על לחיו, מפלסת לה דרך אל פיו.

"ומה עם הדתיים ההומואים שראיתי בטלוויזיה? למה אתה לא יכול להיות כמותם?"

"כי הם רפורמים."

"מה זה משנה, רפורמים, חרדים, העיקר דתיים, וחוץ מזה דויד, הרי בין כה וכה יש המון מצוות שלא עושים יותר, לא מקריבים קורבנות, ולא עולים לרגל לבית המקדש, ולא… לא זוכר כבר, בטח יש עוד המון דברים, אז למה דווקא השז"ל הזה נחשב?"

"אני לא יודע, יש עוד המון דברים שאני צריך לברר, עוד לא החלטתי לאיזה כיוון אני הולך." הסביר דויד ומחה את דמעותיו בממחטת נייר, ואחר כך קינח את אפו, אמר שהוא נורא עייף, ושנדבר מחר, נשכב לצידי, גבו אלי, התעטף בשמיכה ונרדם. חיכיתי עוד כמה דקות עד שהייתי בטוח שהוא ישן, חמקתי לחדר העבודה, נכנסתי לפייסבוק ובדקתי את הדף של עוז. הוא פרסם תמונה חדשה, ויכולתי להבחין שהוא נראה יפה כמו תמיד, והחבר החדש שלו יפה עוד יותר מהקודם, ושניהם נראו נפלא על רקע המלון בו בילו יחד את חופשתם. עשיתי לו לייק ועברתי לדף של צורי. למרות שלפי חשבוני הם כבר היו במונאקו הוא עדיין לא העלה תמונה חדשה שלו ושל סיימון, והיה עלי להסתפק בתמונה מלפני יומיים – תמונה נאה מאוד של שניהם חבוקים על רקע איזה אגם באיטליה. אם צורי היה פה, לידי, הייתי יכול לספר לו על השיגעונות החדשים של דויד, ולהתייעץ איתו. מילא, זה יחכה עד שהוא יחזור הביתה, חשבתי לעצמי וכתבתי לו על הקיר – 'מה שלומכם חבר'ה? מה עם איזה תמונה של מונאקו? או שאתם עסוקים מידי בקזינו ואין לכם זמן להצטלם?'

אחר כך חזרתי למיטה, וכמעט שנרדמתי כשפתאום צלצל הנייד שלי, וזה היה צורי, מבולבל, בוכה מכאב ומהלם, ומבקש שאקרא מהר להילה שתפעיל את ביטוח הנסיעות שלהם כי הוא וסיימון מאושפזים בבית חולים במונאקו. "אבל מה קרה?" צרחתי, מבוהל מהטון ההיסטרי שבקולו.

"תאונת דרכים." גנח צורי, "אני רק שברתי את הכתף, אבל סיימון…" הוא החל לבכות, וקול בכיו נשמע קרוב כאילו הוא שוכב בחדר הסמוך, אחר כך לקח את הטלפון מישהו שדיבר אנגלית איטית במבטא איטלקי כבד. הוא נתן לי פרטים על בית החולים, וניסה לרכך ולהרגיע תוך שהוא מבקש שנודיע דחוף למי שצריך על התאונה כי כנראה שיהיה צורך בניתוח ובאשפוז ממושך.

"הוא נראה חצי מת. אתה חושב שהוא יבריא יום אחד?" לחש לי דויד, לופת בכוח מפתיע את כף ידי.

"לא יודע." הודיתי, ובליבי חשבתי שאולי עדיף שסיימון ימות ולא ימשיך לחיות ככה, פניו ריקות מהבעה, גופו רפוי ומבטו בוהה באוויר.

צורי ישב לצידו וניגב בידו השמאלית שלא נפגעה את הריר שנזל על סנטרו. הוא לא נפגע קשה, וחוץ מתחבושת אלסטית על פלג גופו הימני, ומתלה לידו הנקועה הוא היה בסדר גמור, והיה אמור לעזוב כבר את בית החולים, אבל התעקש להישאר לצידו של סיימון ולסעוד אותו, למרות שלדברי הרופאים לא היה בכך טעם רב. עוד באיטליה אבחנו הרופאים שסיימון סבל משבץ מוחי בזמן שנהג, וזו הייתה הסיבה לתאונה הקלה יחסית שהם עברו. סיימון שבר את רגלו וכמה צלעות, וצורי נפגע בצורה עוד פחות רצינית, וגם הרכב, למרות שהתהפך, היה במצב טוב יחסית. כריות האוויר שנפתחו הגנו עליהם היטב, אבל עד שחילצו אותם מתוך המכונית ההפוכה, ועד שהגיע אמבולנס, ועד שהם הגיעו לבית החולים והתברר מה באמת קרה, נגרם למוחו של סיימון נזק בלתי הפיך. הוא נשם והסתכל עלינו בעיניים פקוחות, ואחרי שרגלו תחלים יוכל גם ללכת, אבל סיימון האהוב והמוכר שכולנו הכרנו וכיבדנו כבר לא היה שם. כל מה שנותר ממנו הייתה קליפה של האדם האבהי, החכם, הרגשן והמצחיק שהוא היה פעם.

בשבועיים הראשונים הוא שהה בטיפול נמרץ, ולמעשה אסור היה לאיש חוץ מקרובי משפחתו לבקר אותו, אבל צורי שהתגבר באומץ על צערו וכאביו, גייס את כל כוחות הנפש שלו, הסביר שאין לסיימון משפחה בארץ, והצליח לשכנע את מנהל המחלקה שיניח לו לשהות עם סיימון למרות שרשמית הם לא היו קרובים. בסופו של דבר, אחרי המון בדיקות וצילומים, היה ברור שאין יותר מה לעשות. אחרי התייעצות עם משפחתו בארגנטינה סיימון הועבר למחלקת שיקום, ואופסן שם עד שיוחלט מה יעלה בגורלו. הוריו היו מבוגרים וחולים מכדי להגיע לבקרו, ואחותו שלחה תנחומים והבעות צער, אבל הודיעה שהיא לא יכולה לעזור, יש לה ילדים קטנים בבית והיא מטפלת לא רק בהם אלא גם בהוריה ובדודה קשישה של בעלה, וצר לה מאוד, אבל סיימון אזרח ישראלי, ושהמדינה תטפל בו.

המדינה הסכימה איתה ושלחה לסיימון עובדת סוציאלית עייפה ופזורת דעת שטיפלה גם ככה ביותר מידי מוכי גורל, והפיתרון היחיד שהיה לה להציע היה מוסד סיעודי לתשושי נפש. "בשום פנים ואופן לא!" צעק צורי בזעם, ועיניו שעד לאותו רגע נותרו יבשות התמלאו דמעות תסכול, "אני לא מסכים לזרוק את בעלי באיזה מוסד מסריח!" הצהיר בכעס.

"אני מבינה." ניסתה העובדת הסוציאלית להפגין בלי הצלחה אמפתיה, "אבל מאחר ואתה לא קרוב משפחה חוקי שלו אין לך בעצם שום סמכות להחליט עליו כלום."

"מה לא חוקי?" צעק צורי, "אני אומר לך שהוא ואני… שאנחנו…" קולו נחנק ונשבר.

"למי יש סמכות?" התערבתי והנחתי יד מרגיעה על כתפו הכחושה של צורי, הוא אף פעם לא היה שמן, אבל לאחרונה איבד יותר מידי משקל ולא עשה שום פעילות גופנית, והדבר ניכר עליו – עורו היה אפור, עיניו עמומות, שערו שפעם היה מבריק ומסופר יפה הפך לסבך מדובלל ושמנוני. הוא נראה מבוגר יותר משלושים שנותיו ואומלל עד מאוד, ובכל זאת התעקש לא לוותר על מה שנותר מהקשר שלו עם סיימון והודיע לכל מי שרק רצה לשמוע שהוא וסיימון נשואים והוא ימשיך לטפל בבעלו עד סוף חייו. למזלו נדב שהיה עורך דין עמד לצידו, וייעץ לו. בתיווכו נמצא מתורגמן לספרדית שהסכים לעזור לתקשר עם משפחתו של סיימון ואחרי שיחה ממושכת הסכימה אחותו להעביר לצורי את האפוטרופסות על סיימון, ואחרי שהעובדת הסוציאלית החתימה את צורי ואת נדב על המון מסמכים הסכים בית החולים לשחרר את סיימון להשגחתו של צורי.

היה ברור שסיימון לא יוכל לחזור לגור בקומה השנייה של ביתו כבעבר, רגלו החלימה אחרי שלושה חודשים בגבס, אבל הוא עדיין צלע והתקשה בהליכה. בניגוד לצורי סיימון שישב מאז התאונה על כסא גלגלים, ופיתח חיבה לדייסות ולשוקולד, דווקא עלה במשקל, וגם אחרי שהסירו מרגלו את הגבס התקשה לזוז, ולכן החליט צורי שעדיף שהוא וסיימון יעברו לגור בדירה התחתונה שהייתה מרווחת יותר ובלי מדרגות. הקומה השנייה הלכה ונכבשה על ידי סוכנות הביטוח של סיימון כי הילה שהמשיכה לנהל אותה ביד רמה שכרה לקראת הלידה הממשמשת ובאה עוד מזכירה וצירפה לסוכנות עוד סוכן ביטוח אחד שהשתלט על חדר האורחים של סיימון וצורי והפך אותו למשרדו. למעשה, עד שסיימון החלים מספיק כדי לחזור הביתה נותרה ממהדירה בה חיו פעם סיימון וצורי רק חדר שינה אחד פנוי למגורים.

"למה שלא תהפוך את חדר השינה לסטודיו לעיצוב וככה תוכל לעבוד מהבית?" הציע נדב לצורי כשישבנו סביב מיטתו של סיימון בלילה האחרון שלו בבית החולים, ותכננו תוכניות לעתיד.

"ומה יהיה אתכם? איפה אתם תגורו?" שאל צורי בדאגה, "עזרתם לי כל כך מאז התאונה, לא הייתי מצליח לעבור את הסיוט הזה בלעדיכם, אני לא רוצה לגרש אתכם מהבית." אמר בעצב, והעביר את מבטו מאחד לשני. עמיר ונדב שישבו רחוקים זה מזה החליפו מבטים, עמיר כבש את עיניו ברצפה, ונדב נאנח ואמר שזה בסדר, והם כבר מצאו להם סידור אחר.

"סידור אחר?" תהה צורי, וניסה ללכוד את מבטי כדי לקבל ממני רמז, אבל הוא לא הצליח, בזריזות של בעל ניסיון השתמטתי ממנו, והתרכזתי בכוס קפה מגעיל של בית החולים שהחזקתי בידי כמגן מפני מצבים כאלה בדיוק. "דויד, מה קורה, למה הם מתכוונים?" נואש ממני צורי ופנה אל דויד. הוא ודויד התקרבו מאוד מאז התאונה כי בניגוד אלינו שהתרכזנו בסידורים המעשיים ונאבקנו למען צורי בקשיי הבירוקרטיה וההתנהלות בעולם הפיזי, העדיף דויד לעזור לצורי בצורה רוחנית יותר ובילה את רוב זמנו בבית החולים כשהוא קורא באוזניו של סיימון תהילים. לסיימון זה לא עזר כלל, אבל צורי מצא סעד רב בתמיכה הזו, והם נהגו להניח יחד תפילין בבקרים, ולהתפלל בערבים בבית הכנסת הקטן ששכן במרתף בית החולים.

דויד הניח יד מנחמת על זרועו של צורי, ואמר לו בעדינות רבה ככל האפשר את מה שהיה ברור לכולנו כבר מזמן, "נדב ועמיר… הם כבר… הם כבר לא."

"לא? מה לא? לא יחד? אבל למה? מה קרה?" נרעש צורי כמו ילד שהוריו מבשרים לו על פרידה. לא רק סיימון השתנה בגלל התאונה גם צורי עבר מהפך, ולא לטובה, פעם הוא לא היה נבהל כל כך מעניין כל כך נדוש כמו פרידה של זוג הומואים, אבל מאז התאונה הפכו עצביו רופפים מאוד, וכל שינוי במרקם המוכר של המציאות החריד אותו.

"קרה מה שקורה לכולם בשלב זה או אחר, היה טוב ויפה כל זמן שהיה, אבל בסופו של דבר האהבה נגמרת." השיב נדב, והזכיר לצורי שהוא ונדב כבר היו יחד מזמן ונפרדו, ושוב חזרו, והנה, הם נפרדים שוב, ואין מה לעשות, ככה זה, האהבה מתה הצהיר, ואפילו ניסה לחייך.

"זה לא נכון." מחה עמיר, "האהבה שלנו לא מתה, אני עדיין אוהב אותך מאוד נדב, ואני יודע שגם אתה אוהב אותי, אבל… זוגיות זה עסק קשה, האהבה שלנו לא מתה אלא פשוט השתנתה."

"זה כל כך חבל," העירה הילה בצער, "אני בטוחה שאם רק הייתם מתאמצים קצת יותר… אולי אם הייתם הולכים לייעוץ…"

"הילה, בבקשה, די." נכנס תמיר לדבריה, קם ומשך אותה בעדינות על רגליה, "אני בטוח שהם התאמצו מאוד, אבל אצל גברים זה אחרת." סח לה ברכות והחל מוביל אותה לעבר הדלת.

"למה אתה אומר את זה?" נעלבה הילה, "הנה, אתה גבר, ובכל זאת אנחנו יחד, ונהיה יחד תמיד, נכון?"

"בטח, איזה שאלה." הוא נישק את לחיה העגלגלה, "אני, את והילדים זה לנצח." הבטיח לה ופתח את הדלת, "בואי נלך לישון, את הרוגה מעייפות, וגם אני… להתראות מחר חבר'ה."

"גם אצלי ואצל אופק יש בעיות, למעשה אנחנו כבר לא ממש יחד." התוודה דויד בפני צורי אחרי שהדלת נסגרה מאחורי גבם של הילה ותמיר.

"זה לא מדויק, אנחנו עדיין יחד, אבל עברנו לזוגיות פתוחה." עקצתי.

"זוגיות פתוחה?" נרתע צורי, "על מה הוא מדבר דויד?"

"על זה שאלוהים נכנס איתנו למיטה ודורש את החלק שלו." עניתי, מחייך חיוך שהכאיב ללחיי, "אני הייתי מעיף אותו לעזאזל, אבל דויד מתעקש לשתף אותו, אני לא אתפלא אם בסוף הם יהפכו לזוג ואני אשאר שוב לבד."

"אוף אתך! שתוק כבר." צעק דויד, קפץ מכיסאו, הודף אותו לאחור ופנה לדלת. הכסא התנדנד קצת, ולבסוף נפל ברעש על הרצפה, אבל דויד כבר היה מחוץ לחדר, ומי שהרים את הכיסא, העמיד אותו על רגליו, והתיישב עליו, היה נדב.

"אז מה התוכניות שלך לעתיד נדב?" פניתי אליו, "מה דעתך לבוא לגור אצלנו?"

הוא הנהן, וחייך חיוך קלוש שלא הגיע לעיניו, "זה בדיוק מה שרציתי לבקש ממך ומדויד, כנראה שמוחות גדולים חושבים בצורה דומה."

"נו, באמת נדב, אתה יכול להמשיך לגור איתי כשותף." התערב עמיר בשיחה.

נדב הניד בראשו לאות לאו, "תודה עמיר, אבל הדירה ששכרת קצת רחוקה מידי בשבילי, חשוב לי להמשיך לגור ליד יותמי, אצל אופק ודויד יש חדר שינה פנוי ויש גינה בשביל מפי, זה פתרון מושלם בשבילנו."

"כן, פתרון מושלם." הסכמתי איתו בלית ברירה, תוהה מתי יהיה הזמן המתאים לספר לו שאני ודויד כבר לא ישנים יחד באותו חדר, ואם הוא לא ירצה לחלוק איתי את חדר השינה יהיה עליו לישון על הספה בסלון. צורי התעקש להישאר לישון גם הלילה בבית החולים, "אין טעם לחזור הביתה, אני לא אצליח להירדם בין כה וכה, כשאני לא לידו אני כל כך דואג לו ופוחד שיקרה לו משהו… אני אצליח לישון טוב רק כשנהיה יחד בבית."

הוא קיבל מבית החולים מין ספת גומאוויר מתקפלת שהיה פורש למרגלות מיטתו של סיימון ומנמנם לצידו כל לילה, מתעורר כל שעתיים שלוש כדי לבדוק שסיימון עדיין נושם. אי אפשר היה שלא להתפעל מהמסירות שלו לבן זוגו ומהלהיטות העקשנית שלו לשמור על חייו של סיימון בכל מחיר, אבל ביני לביני תהיתי אם המחיר שצורי משלם לא גבוה מידי ומיותר לחלוטין.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il