זיכרונות מהימים הנוראים

02/10/2014

בשבת, מיד אחרי שאכלתי בנחת ארוחת בוקר יצאתי לגינה לעבוד קצת לפני שיהיה חם מידי. אני מגרף, אוסף, משקה את הורדים, קצת מזיע, נהנה להיות הבן אדם היחיד שער בשעה הזו ופתאום טלפון מבוריס. "אם הפרעתי לך במשהו חשוב אז סליחה." הוא צוחק, "ותתנצל בשמי גם לפני אבנר."

"הלוואי והייתה לי סיבה להתנצל, לצערי אין. סתם עבדתי בגינה."

"לא עדיף שתעבדו זה על זה." ממשיך בוריס להתבדח, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה לי אני שופך הכל – איך מאז ראש השנה הוא התחרפן והחליט להתנזר עד אחרי יום כיפור וכמה קשה לי עם הימים הנוראים האלו שהוא סידר לי. בוריס מקשיב בשקט, מנסה לעודד שעוד מעט ייגמרו החגים, מנסה להבין מה עובר על אבנר למרות שלבן אדם שהתחנך במדינה קומוניסטית דת נראית כמו איזו סטייה נפשית אקזוטית והדת היהודית בכלל נראית לו משונה ואכזרית.

"ומה אם אחרי החגים הוא יחליט שככה עדיף וייפרד ממני?"

"אז לפחות הוא יעזוב אותך בגלל אלוהים ולא בגלל שאתה זקן שמן ומשעמם כמוני." הוא מתלוצץ, ומספר לי שדניס הסתלק לו לתל אביב לחיות עם מישהו יותר אטרקטיבי ממנו. "יותר טוב ככה," אומר בוריס, "הוא היה צעיר מידי בשבילי. בוא לא נדבר עליו יותר. יש אצלי עכשיו אורח שהיה שמח לראות אותך."

"ארקאדי?" אני מנחש ניחוש מוצלח, "ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא תמיד ישן או לא היה בבית."

"יותר טוב שתבוא ותבין לבד."

אני נפרד מנרי המנומנם עדיין ונוסע לבוריס לפגוש את ארקאדי ומוצא במקומו קליפה ריקה של מי שהיה במשך כמה שבועות חמים וקסומים נער החלומות היפה שלי. אחרי שלא ראיתי אותו למעלה משנה אני בקושי מזהה אותו. הוא רזה מאוד מאוד, שערו המתולתל, הבהיר, מגולח כמו של אסיר והגרוע מכל – עיני התכלת היפות והעליזות שלו ריקות מכל הבעה. אני מחבק אותו בזהירות, פוחד לשבור אותו, שואל מה קרה? איפה הוא היה כל הזמן הזה? ולא מצליח להוציא ממנו תשובות ברורות. אחרי שהוא עזב את איטליה הוא נדד קצת פה וקצת שם, התמסטל הרבה, עישן והסניף, שתה והזדיין על פני כל אירופה ואחר כך חלה מאוד ונשלח למעין מוסד גמילה או בית משוגעים או משהו כזה. בסוף נמאס להם ממנו ושלחו אותו חזרה הביתה לישראל, למרות שהוא שונא להיות פה ומעולם לא ראה בארץ הזו בית.

בוריס מבשל אוכל טעים מאוד – עוף אפוי בתנור עם תפוחי אדמה וסלק עם חזרת – מאוד טעים. אנחנו יושבים לאכול ונורא נעים לי שמגישים לי וטורחים סביבי. פינוק כזה זה דבר נדיר בחיים שלי. אני אוכל ונהנה מכל ביס, שותה מיץ מנגו, משבח את הטבח שגם הוא אוכל בתיאבון רב ושוטף הכל עם יין. אפילו ארקאדי אוכל קצת, מעט מידי, אבל בכל זאת. אוכל ולא שותה כלום חוץ ממים ואחר כך נרדם על הספה כמו ילד.

"תראה איך הוא נראה?" אני נאנח, "והוא בקושי מצליח להגיד משפט אחד ברור."

"אל תרגיש אשם, זה לא קרה בגללנו." אומר לי בוריס.

"אני יודע, כבר דיברנו על זה, אבל…"

"שום אבל, זה הגורל שלו ושום דבר שנעשה לא יעזור לו, רק הוא יכול לעזור לעצמו."

"איך? הוא רק ילד אבוד."

"כולנו ילדים," אומר בוריס, "וכולנו אבודים." הוא מוסיף בפאתוס רוסי מהדהד.

"כולנו אבודים?" אני מלגלג כדי להתגבר על הצמרמורת שדבריו גורמים לי, "תגיד בוריס, כמה יין בדיוק שתית?" אני צוחק והוא צובט לי בתחת וצוחק גם כן, אבל עוצר אותי כשאני מנסה לנשק אותו.

"רק זה עוד חסר לי, שהתימני המשוגע שלך יבוא לדקור אותי כי שמתי עליך ידיים."

"שטויות. חוץ מזה שאני חושב שאנחנו עומדים להיפרד."

"כן, בטח." הוא מלטף לי את הלחי, "בחיים הוא לא יוותר עליך, רק אתה יכול לסבול את הראש המופרע שלו."

"ואם הוא כן." אני מתעקש, "אם הוא יעזוב אני אוכל להיות אתך בוריס?"

"לא." נאנח בוריס, "אמרתי לך כבר מאה פעם שלא. אתה יותר מידי בשבילי, אני צריך מישהו פחות עקשן ממך וקרוב יותר לגילי, אני אהיה בן חמישים בחודש הבא."

"אני לא כזה עקשן." אני מתווכח בעקשנות, "ואני אהיה כבר בן שלושים בחודש הבא."

"עשרים שנה זה הבדל גדול מידי חמוד, ואתה עקשן כמו פרד. עכשיו לך הביתה ותן לסבא עייף כמוני לנוח קצת מכל ההתרגשות."

אני הולך הביתה ומוצא שם את נרי מדפדף בעצבנות בעיתוני השבת ושותה בירה. "איפה הסיגריה?"

"היום שבת, אפיקורס שכמוך."

"יש משהו מעניין בעיתון?"

"הכל שטויות ופרסומות." הוא מקפל את העיתון בדקדקנות לא אופיינית לו. "תשמע  פולי יש משהו ש… טוב, אולי יותר טוב שאני … זה לא כזה סיפור, אבל…"

"נו, תגיד כבר, אל תמתח אותי. אתה רוצה שניפרד אז תגיד ודי, לא אכפת לי."

"באמת? לא אכפת לך?" הוא נפגע.

"בטח שאכפת לי, אם ניפרד אני אהיה שבור ומרוסק, אבל אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, נכון?"

"אבל כרגע אמרת."

"וואלה? איזה אהבל אני, מזלך, נכון? כי מישהו אחר, פחות דביל ממני כבר מזמן …"

"טוב, טוב, די כבר, שתוק. מה שרציתי להגיד לך זה שמיצי התקשר."

"באמת? מתי?"

"אה… זהו, שהוא התקשר לפני שבוע."

"מלונדון?"

"לא, מהארץ. הוא אצל ההורים שלו והוא התקשר להגיד חג שמח ושנה טובה."

"ועכשיו נזכרת להגיד לי?"

"שכחתי, קורה, לא?"

הוא מגיש לי פיסת נייר עם המספר של מיצי ואומר שהוא בטח כבר טס חזרה ללונדון. בכל זאת אני מתקשר ושמח לגלות שמיצי החליט להישאר בארץ עוד קצת והוא מאושר שהתקשרתי. "רק עכשיו נודע לי שאתה בארץ. נרי שכח לספר לי שהתקשרת. מה נשמע? איך לונדון? מתי רואים אותך?"

הוא צוחק, "שכח אה?" ואחר כך מספר שלונדון קרה, גשומה, משעממת ומלאה מוסלמים שונאי ישראל ושהוא מתגעגע אלי נורא.

אנחנו קובעים שהוא יבוא לבקר מחר בבוקר ויישאר אצלי עד מוצאי יום כיפור. לפרידה הוא מגלה לי שכל הבריטים הם קציצות מכוערות וחסרות חן ושאין אף אחד בכל בריטניה הגדולה יפה ונחמד כמוני.

בבוקר – בעוד אני ממשיך באיסוף הסיזיפי של פריחת הבוגנוויליה הלא נגמרת – מיצי מגיע עם תרמיל מלא בגדים והמון מצב רוח טוב. "היי!" הוא אומר ומנשק לי, קודם על לחי אחת אחר כך על השנייה, ולקינוח על הפה, "שוב אתה מגרף את הפרחים האלו, זה לא בדיוק מה שעשית בחגים לפני שנה?"

"כן, נכון. ואתה עזרת לי." אני מחייך, ואז מסמיק טיפה כשאני נזכר שאז העזרה שלו נגמרה בזיון. לרגע נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה – שוב אני מרגיש אומלל, ממורמר וחרמן בגלל נר והשטויות הדתיות שלו, ושוב מיצי עומד לפני, מתוק ושמנמן ונלהב ומביט בי במבט מעריץ שבחיים אני לא אקבל מנרי. רבותיי, ההיסטוריה אולי חוזרת, אבל כל פעם היא עולה יותר ביוקר. השנה נרי פה, לא מוכן לישון איתי, או לגעת בי ואנחנו בקושי מדברים, אבל הוא פה, נעשה מתוח ועצבני יותר מרגע לרגע, ועכשיו, כשכבר כמעט הגענו לקו הגמר, עושה רושם שהוא עומד להתפוצץ עוד שנייה. ודווקא עכשיו הבית הומה אנשים. כולם יפים, כולם צעירים, כולם חרמנים, רובם בלונדיניים, (רוסים, מה לעשות?), אף אחד מהם לא מבין בכלל מה הקטע הזה של יום כיפור, אבל למרבה הפליאה כולם יודעים שאני והוא לא עשינו סקס כבר מעל שבוע, וכולם חושבים שזה נורא מצחיק ונהנים לבדוק מה יקרה אם הם יחבקו אותי וינשקו אותי בחום. עד הערב כבר התחלתי להרגיש כמו מזוזה, כל מי שעבר דרך הדלת היה חייב לגעת בי עם השפתיים שלו, ונרי, שהתעקש לא לישון אצל הוריו הלילה, מסתכל ומתפוצץ מכעס.
גם אותו ברכו כמובן, אבל רק בלחיצת יד או בטפיחה על הגב. הוא נראה כל כך כועס וקודר עד שאיש לא העז לנשק אותו. ליאור שלעשות דווקא ולעצבן זה טבע שני בשבילו תכנן, כמו בכל שנה, מסיבה חגיגית במיוחד בערב יום כיפור וצייד את הזולה במיטב המשקאות והמאכלים. האמת שרוב האורחים שלו בכלל לא הבינו את הפואנטה כי הם לא קיבלו חינוך יהודי. רובם למען האמת בכלל לא יהודים.
כרגיל היו אצלו חוץ מאוכל ואלכוהול גם סרטי פורנו ובאנגים, ובטח גם דברים אחרים שאני לא רוצה לדעת עליהם כלום. הקש ששבר את גב הגמל הייתה הבקשה של מיצי שאני אשאר איתו בזולה עד שהוא יכיר את כולם וירגיש שם קצת יותר נוח כי הוא קצת ביישן עם זרים. מה שעוד הפחיד אותו זה שכולם דיברו רוסית למרות שהם שולטים טוב בעברית. ירדתי איתו למטה, מקפיד לא לשתות שום דבר מכוס פתוחה ולא לאכול משהו שמזכיר עוגיות תוצרת בית, הצגתי אותו בפני כמה אנשים שהכרתי וחיכיתי קצת עד שהייתי בטוח שהביישנות שלו התפוגגה ואז חזרתי למעלה לנרי, יודע שעכשיו אני עומד לחטוף מנה, ובאמת חטפתי. הוא אפילו לא ניסה לדבר, ישר התנפל עלי, דחף אותי, הפיל אותי על המיטה וזינק עלי. זה לא כאב, אבל לגעת בו אחרי שכל כך הרבה זמן – הוא התחמק אפילו מחיבוק תמים – היה כמו לחזור קפוא ממארב בלילה לבנוני חורפי וישר להיכנס למקלחת של מים חמים. רק מי שחווה דבר כזה יודע איך זה מרגיש. אני לא יודע איך לקרוא למה שקרה אחר כך. להגיד שעשינו אהבה, או אפילו הזדיינו  לא מתחיל אפילו לתאר את מה שקרה. התגלגלנו על המיטה, טרפנו זה את זה ומשכנו אחד מהשני את הבגדים, הוא מנסה לשפוך עלי את הכעס והעצבים שלו, מקלל ובוכה ומכה אותי, ואני מנסה להשתלט עליו, לרסן אותו ולמעוך אותו תחתי, אומר לו כל הזמן, "די אבנר, מספיק, בבקשה תפסיק."
אחרי כמה דקות מופרעות לגמרי של השתוללות הוא גמר, מרטיב לי את הבטן עם הזרע שלו. מיד אחר כך הוא הפסיק להשתולל, אבל המשיך לבכות, ואני נשכבתי עליו, חיבקתי אותו וגמרתי גם כן. שנינו היינו פרועים, מזיעים ודביקים מזרע, המיטה הייתה מבולגנת לגמרי, ואנחנו שוכבים באמצע, מחובקים ומנסים להירגע. ניסיתי להבין מה קרה פתאום, למה דווקא עכשיו הוא ירד מהפסים ולמה ההתפרצות הזו, אבל כל מה שהוא הצליח להגיד היה, "סליחה, אני נורא מצטער, אני מבקש סליחה." אין לי מושג אם הוא ביקש סליחה ממני, או מאלוהים, או אולי מעצמו.
לקחתי אותו למקלחת והתרחצנו יחד. הוא נשען עלי בעיניים עצומות, נתן לי לטפל בו כמו בילד קטן וביקש שהאור יישאר מכובה. התקלחנו כמעט בחושך, נכנס רק קצת אור מחדר הארונות. אם היום לא היה ערב יום כיפור הייתי מדליק נר, אבל זה נראה איכשהו לא במקום אז עזבתי את זה ככה. כמובן שאחרי הסיבון שלי עמד לשנינו והוא אמר שהוא רוצה שוב והפעם באמת. בלי שהוא יסביר ידעתי שהוא מתכוון שהוא רוצה זיון אמיתי עם חדירה, ולפי איך שהוא נשען עלי הבנתי שהוא רוצה שאני אחדור אליו. רק עכשיו כשאני מספר על זה עולה בדעתי שזה מוזר איך אני תמיד יודע למה הוא מתכוון בלי שנגיד משהו מפורש, וכמה זה משונה שכל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים זה עם זה. באמת מוזר.
הלכתי רטוב ומטפטף חזרה לחדר השינה ושלפתי קונדום מהמחבוא הסודי שלי (תמיד סוחבים לי את הקונדומים ולכן יש לי מחבוא חירום סודי) תכננתי להשתמש בחבילה ששמרתי בו רק מחר בלילה, ולמרות שהייתי צריך לשמוח שההמתנה נגמרה יום קודם לא שמחתי. "אתה בטוח?" שאלתי אותו, "באמת בטוח? אפשר לחכות עד אחרי יום כיפור, אנחנו לא חייבים דווקא היום."
"אתה אולי לא חייב, אבל אני כן." הוא ענה בחריפות, "אפילו לא עשיתי ביד מאז ראש השנה. אני חייב זין עכשיו או שאני אמות."
אף אחד לא יכול להתווכח עם תשובה כזאת. נתתי לו את הקונדום והוא הושיב אותי על האסלה, שם לי את הקונדום והתיישב עלי. "תחזיק אותי חזק, אני פוחד ליפול." ביקש ונשען עלי, שם את הראש שלו על הכתף שלי. אמרתי לו שלא יפחד והחזקתי אותו חזק, יד אחת סביב המותנים שלו, ויד אחת על הזין היפה שלו, ולא עזבתי אותו עד ששנינו גמרנו, קודם הוא ואחר כך אני.

"סליחה פולי." הוא אמר אחרי שגמרנו, "לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה."

"גם אני לא ידעתי, אבל לפחות ניסית. אני מצטער שהקשיתי עליך."

"לא, בכלל לא הקשית. היית בסדר, זה אני שירדתי קצת מהפסים ביומיים האחרונים. אתה עוד אוהב אותי?"

"כן, בטח."

"פחדתי שתתחיל לשנוא אותי."

"הייתי קצת עצבני עליך, אבל עבר לי."

"בוא נסדר בחזרה את המיטה."

סידרנו את המיטה יחד, מותחים את הסדין ומסדרים את הכריות, ואז הוא נשכב ואמר שהוא קצת עייף ומה דעתי לחבק אותו קצת.

"עכשיו כבר מותר?"

"נו, די, תפסיק להיות אשכנזי כזה." הוא נמרח עלי ושאל אם הייתי עם מישהו אחר.

"לא, הרי הבטחתי לך."

"אפילו לא עם בוריס?"

"עם אף אחד. אני רוצה רק אותך."

"גם אני רוצה רק אותך." הוא אמר מנומנם, פיהק, נדחק אלי, דחף ברך לתוך בטני ונרדם.

בבוקר קמתי לפניו מניח לו לישון והלכתי למטבח לשתות קפה. כמעט שהכנתי גם לו, אבל ברגע האחרון נזכרתי החזרתי את הכפית לקופסא ותליתי את הספל חזרה. שתיתי לבד, אכלתי פרוסת עוגה והצצתי לחדר האורחים. מיצי לא ישן שם הלילה. נרי התעורר וקרא לי לחדר השינה. נכנסתי עם הקפה ביד. "רוצה?"

"לא, אני אצום, אבל…" הוא הסיט את השמיכה, חושף זקפה עצבנית. ביום כיפור, למי שלא יודע, אסור לעשות סקס. מצד שני סקס עם גבר זה בין כה וכה משהו שאסור לעשותו, אז…

"אתה בטוח?"

"בוא כבר."

אחר כך הוא מתקלח, עוד דבר שאסור לעשות, אבל אחרי מה שעשינו… "אני לא אתגלח." החליט, מעביר יד על הזיפים שמכהים את פניו, "אבל אני חייב לצחצח שיניים." – עוד איסור אחד נשבר.

"אז אולי כבר תשתה משהו?"

"לא." הוא מתעקש, "זה לא." הוא מסתובב חסר מנוחה בבית, מפריע לי להתעדכן בבלוגים החביבים עלי ובסוף מחליט שהגיע הזמן ללכת להוריו.

"אפשר ללוות אותך?"

"אתה רוצה?"

"בטח. אני אלך אתך עד הגבול של הקריה, בסדר?"

הלכנו רק חצי שעה וכבר אני חש עייפות וכבדות. "עכשיו כשקריר יותר אני אתחיל ללכת ברגל כל בוקר." אני מחליט, "הגיע הזמן לחזור לכושר."

לעומתי נרי נמרץ ובמצב רוח פטפטני מהרגיל. בדרך כלל הוא לא סובל שיחות נפש, אבל היום יש לו חשק להשתפך קצת.

"הלוואי והייתי יכול להיות כמוך פולי." הוא אומר.

"למה אתה מתכוון כמוני?"

"אני מתכוון שאתה הולך בדרך שלך ואתה לא מושפע מאף אחד. יש לך את הדעות שלך ואת הכיוון שלך ואתה לא זז ממנו ולא חשוב מה אומרים כולם."

כולי אחוז פליאה מדבריו. "זה מה שאתה חושב עלי נרי?"

"כן. הלוואי והיה לי את הביטחון העצמי שיש לך. אני מרגיש כזה ילד טיפש לידך פולי."

"קודם כל אתה לא טיפש. ושנית, אני יודע כמה קשה לך לקבל את עצמך וכמה אתה משתדל לא לצער את המשפחה שלך. המצב המשפחתי שלי שונה משלך, אצלך זה קשה יותר."

"גם המשפחה שלך לא כל כך ליברלית, אבל אתה לא נותן להם ללחוץ עליך ואני… אימא רק נאנחת ומיד אני נבהל. אני כזה אפס." הוא מגנה את עצמו.

אנחנו מגיעים לגבול בין הקריות והוא מתיישב על גדר אבן, אני מתיישב לצידו ומוחה את מצחי. מי אמר שהיום יהיה קריר? לא טוב לי – הרגליים רועדות מחולשה והבטן כואבת. אני כל כך לא בכושר שחבל"ז.

נרי שקוע בניתוח עצמי מייסר ולא מרגיש במצוקתי. ככה עדיף, יש לו מספיק על הראש גם בלעדי. הוא ממשיך לדבר, להשוות ביני לבינו ולרדת על עצמו שהוא חלש אופי וחסר החלטיות. חבל שאני לא יכול לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת, אבל אנשים לבושים בגדים חגיגיים עוברים הלוך ושוב על המדרכה, כולם עטופים טליתות, נושאים בידיהם תיקי קטיפה כחולים מרוקמים כסף וזהב. בנסיבות הללו חיבוק הוא בלתי אפשרי. בעוד נרי משתפך כמה אני חזק ובטוח בעצמי אני יושב לידו ומרגיש חולה ותשוש. אם זה לא היה מפחיד זה היה מצחיק.

"חבל שאנחנו צריכים לחכות ליום כיפור כדי לדבר קצת על עצמנו." אני אומר.

"אני מבטיח לך שמעכשיו אני אהיה פתוח יותר ואדבר אתך על מה שאני מרגיש." אומר נרי, "אבל לפעמים אני כל כך מבולבל שאני לא יודע בדיוק מה אני מרגיש. אני לא חכם כמוך פולי."

אני מציין שלדעתי הוא בחור מאוד נבון, אבל מאוד אימפולסיבי. "אתה מצטער שלא התאפקת אתמול?"

"לא, אולי טיפה מצטער, אבל לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני מתחרפן. אתה בטח היית מצליח להתאפק."

"אני לא הייתי מנסה בכלל, כל הקטע הזה של התאפקות לא מדבר אלי."

"זהו, אתה תמיד יודע מה מתאים לך ומה לא, ואני… אני ילד לידך, אני יודע שאני עושה הצגות של אחלה גבר וכל זה, אבל זה רק הצגות. אצלך אין פוזות פולי, הכל אמיתי."

"באמת?" כולי פליאה מדברי השבח המוגזמים שלו.

"כן. אתה לא מתעסק עם כל השטויות האלו של עשיית רושם, לא משקיע זמן וכסף בבגדים, מותגים וקשקושים. הכל אצלך פשוט ולעניין. אתה תמיד אחראי ויציב, בלי סמים ואלכוהול. כולם יודעים שמילה שלך זה מילה, אתה לא מרכל ולא מגלה סודות ותמיד יש לך סבלנות וזמן לכולם."

לפי התיאור שלו אני נשמע כמו שילוב מעצבן במיוחד של רמבו ואחד מל"ו הצדיקים, אבל אני לא מספיק להגיד לו את זה כי הוא קם, נפרד ממני בלחיצת יד והולך להוריו בהבטחה לחזור בערב.
לוקח לי הרבה זמן להגיע הביתה. נרי רואה בי דוגמא ומופת לגבריות, אבל היום אני מרגיש כמו קשיש מוכה רככת. עד שאני נכנס למקלחת הרגלים רועדות לי מרוב עייפות. אני אוכל משהו, שותה המון וצונח מותש למיטה. כשאני מתעורר בצהרים אני מגלה את מיצי יושב בסלון ומזפזפ בייאוש, אך לשווא. שום תכנית סבירה לא צצה על המסך. הווידאו העתיק שלנו אמנם עובד, אבל יש לנו רק קלטות של סרטים מצוירים.

"תקרא ספרים." אני מציע ומקבל בחזרה פרצוף מבואס. אנחנו אוכלים יחד ואני מרגיש טוב יותר. בטח היו חסרים לי נוזלים, בגלל זה הייתי כזה סמרטוטי.

"כושי יחזור היום?" שואל מיצי, "בקושי הספקתי לראות אותו, אני יכול להישאר אצלכם הלילה?"

אנחנו מסתכלים אחד על השני. הוא מסמיק קצת ואני הרבה. "בטח שאתה יכול לישון אצלנו, אבל … אתה יודע… זה תלוי במה שנרי ירצה." אני מתחמק מתשובה ברורה.

מיצי מתחיל לספר לי כמה הוא התגעגע אלינו, ואיך הוא לא עשה שום דבר בזולה חוץ מלרקוד ולשתות יותר מידי, ועד כמה הבחורים בלונדון יבשים ולא מבינים עניין.

נרי מתקשר. אני מספר לו על מיצי ושואל מה דעתו. הוא צוחק, מרוצה ושבע ושוב בטוח בעצמו ועליז. "אחלה!" הוא אומר, "תגיד לו שאני כבר בא."

נרי חזר מהוריו די מאוחר וקצת שתוי. במשפחה שלו נהוג לחגוג ולעלוז במוצאי יום כיפור וכמובן לשתות וזה לוקח זמן. מיצי ואני חיכינו לו בבית ובינתיים רבנו קצת… כשנרי חזר כמעט באחת עשרה בלילה, שתוי וחרמן ועליז, מצפה לשלישייה לוהטת הוא מצא אותי כועס ואת מיצי רותח… ממש לא אווירה לסקס. בן אדם אחר היה מוותר, אבל הוא הצליח, בעזרת המון מצב רוח טוב שהביא מהבית ושאריות של יין שמזג למיצי, לשפר קצת את האווירה ובסוף הוא קיבל את השלישייה שלו. האמת היא שכל הקטע של שלישיות מוערך יותר מידי. בדרך כלל יש שנים שמזדיינים ואחד שמסתכל וקצת נוגע פה ושם, בעיקר בעצמו. נרי מתחרמן מזה שמסתכלים עליו כשהוא מזיין, אני שונא את זה. אני צריך להיות מאוד חרמן או מסטול כדי לתפקד טוב במצב כזה.

מה שבאמת קרה זה שנרי טחן טוב טוב את התחת של מיצי (שאוהב את זה ככה) ואני הסתכלתי ונתתי לו למצוץ לי. הוא השתפר מאוד מאז השנה שעברה, אבל לגמור לא גמרתי וגם לא רציתי. נגעתי בו עד שהוא גמר ואחר כך לקחתי אותו לישון בחדר האורחים שלנו וחזרתי לנרי שכבר ישן. שכבתי עם הגב אליו, קצת עצוב ודי נגעל מעצמי, ובסוף גם אני נרדמתי. לא יודע אם הם נהנו או לא, אני הרגשתי חרא. סקס זה דבר שצריך לעשות עם רגש ואהבה ובאינטימיות. קשה להשיג דבר כזה בין שלושה אנשים. אולי אפשר, אבל קשה. כל הקטע הזה היה מיותר מבחינתי והחלטתי שלא עוד שלישיות בשנה הבאה.

נראה אם אצליח לעמוד בזה.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il