זינוק של אמונה – פרק ה'

20/03/2005

דפקתי קלות על דלת המהגוני המוכרת.

אם אני הייתי עצבנית, רומי הייתה סופר עצבנית. החזקתי את ידה ולחצתי בעדינות, משדרת לה במחווה זו כי 'הכל יהיה בסדר', לפחות כך קיוויתי.

מוזר איך אנחנו חוזרים אחורה במנהרת הזמן כשאנחנו באים לבקר את ההורים. אני מתרגשת כמו ילדה שמביאה את החבר הראשון שלה הביתה לפגוש את ההורים.

הדלת נפתחת וממולי הופיעה אחותי הקטנה, שברגע שראתה אותי, זינקה לזרועותיי וכמעט הפילה אותי לרצפה.

"אוף, שתהיי לי בריאה" אני מקניטה אותה לנוכח הקפיצה המפתיעה הזו שהוציאה אותי משיווי משקלי, "את כבר לא ילדה בת 6 למרות שאת שוקלת כמעט כמו אחת" אני מקבלת מכונת קטנה בגב על העקיצה.

היא באמת קטנטונת. בקושי מטר שישים ורזונת רזונת עם פני מלאך. האמת, מידות קטנות די אופייניות במשפחה שלנו, אני סה"כ 4 סנטימטרים מעליה ולמרות ההבדל הקטן, בחוצפתי הרבה תמיד הרשיתי לעצמי להקניטה על מידותיה הקטנות בגלל שהיא גם רזונת ובנויה באופן נערי במקצת, אך הכל נאמר באהבה.

"זה לא מצחיק" אורטל מתבכיינת לשמע ההקנטה.
"אני צוחקת איתך" אני לוחשת לתוך שערה. "מה שלומך מתוקה שלי?" אני שואלת ומורידה אותה אחרי שהחזקתי אותה כמה סנטימטרים באוויר, כמעט ללא מאמץ כל הזמן הזה.
"בסדר חוץ מזה שאימא קרצייה עם הפחדים שלה, סך הכל טיול לסיני לסוף שבוע".

"תכירי, זאת רומי" אני מראה בידי "רומי, זאת אחותי הקטנה והשובבה אורטל". היא מוציאה לי לשון ואני מוציאה חזרה, לא נשארת חייבת.
"נעים מאוד" היא מושיטה יד לרומי שלוחצת חזרה בחמימות, ידה מכסה בקלות את ידה הקטנטונת והילדותית של אורטל. "נעים גם לי" רומי משיבה בקול האלט שמעביר בי צמרמורת לאורך גופי.

"בואו כנסו. אימא!!" היא צווחת, מחרישה את אוזני. "ריבי הגיעה עם החברה שלה!" אימא יצאה מהמטבח, מנגבת ידיה בסינור.
"היי" אני מחייכת ועוטפת את אימא בחיבוק מכל הלב. היא מחבקת בחזרה "יפה החברה שלך" היא לוחשת באוזני. "אני יודעת, היא גם מקסימה וחכמה".
הרפיתי מאימא והיא פנתה לרומי "נעים מאוד, אני דניאלה", "אני רומי" היא חייכה את החיוך המקסים הזה שמקפיץ לי את הלב.

"מה דעתכן לשבת בנות? השולחן כבר ערוך ומוכן" אימא הציעה לאחר מספר דקות של שקט בוחן.

"הבאתי את העוגה שלי והיין" אמרתי והלכתי רגע למטבח כדי לשים את הדברים במקרר. כשחזרתי רומי ואימא נראו שקועות בשיחה. שמחתי לראות שהכל בסדר וכולם מסתדרים. רומי כזו קלילה ובעלת בטחון שהיא יכולה להשתלב בכל מקום. אני לא יודעת למה היא הייתה כל כך עצבנית.

"אההם" כחכחתי בגרוני כדי להודיע על נוכחותי בחדר."רבקהל'ה, לא סיפרת לי שאתן יוצאות כבר חודשיים" אימא הביטה בי בעיני תוכחה. "אימא, את יודעת שאני שונאת שאת קוראת לי ככה, אפילו בתעודת הזהות אני כבר ריבי אז אל תקראי לי בשם הזה, אני נשמעת כמו סבתא זקנה. ובעניין השני, את יודעת איך אני, לא מדברת עד שאני בטוחה שזה זה ולא סתם" העברתי מבטי לרומי כדי לבחון את תגובתה, מקווה שהיא לא כועסת עלי על כך שלא סיפרתי למשפחה. היא לא נראתה כועסת, מבטה היה מלא משמעות ואפילו ראיתי רמז לחיוך של הבנה בקצה פיה.

"אוקי רבק..אני מתכוונת, ריבי, אני לפעמים שוכחת ומתחלק לי" הביטה בי בהתנצלות. "מה דעתכן שנאכל במקום לברבר?" אורטל יצאה מהמטבח ונכנסה לשיחה בדיוק בזמן.
"יאללה קדימה, נוסיף קצת בשר לעצמות האלו" צבטתי בחיבה את לחייה. "דיי!" היא הכתה אותי בגב אך הרגשתי שהיא לא באמת נפגעה, היא יודעת שאני חולה עליה. "את רוצה שאני אקרא לך רבקה?" היא הביטה בי במבט מתגרה, יודעת על אלו כפתורים ללחוץ ואני, שנתפסתי בחולשתי, ידעתי מתי להתקפל.

"מה דעתך שנעשה עסק. אני לא אתלוצץ על 'משמנייך"' עשיתי סימן של מרכאות כפולות עם אצבעותיי, מה שגרר מבט מזהיר מצידה "ואת לא תקראי לי רבקה. אוקי?" היא העמידה פנים כשוקלת את העניין ובסוף הנהנה. "יופי מתוקה, נלך לאכול" סחבתי אותה ביד אחת ואת השנייה כרכתי סביב מותניה של רומי והלכנו למטבח.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il