זינוק של אמונה – פרק ט"ו

24/07/2005

מאותו רגע הייתי קצת גסת רוח כלפי 'בת זוגי' להערב.

עקבתי בעיני אחרי הדמות המוכרת להכאיב בדקות הבאות ורק נגיעה קלה בכתף עוררה אותי לעובדה שאני מתעלמת מגבי המסכנה והמוזנחת.

"הכל בסדר?" היא שאלה שנית. "את נראית חיוורת כאילו ראית רוח רפאים".
מה אני אמורה להגיד לה.

"כמו שאמרתי קודם, אני קצת עייפה. אני הולכת רגע לשירותים להתרענן" "את רוצה שאצטרף אלייך?" שאלה. "אין צורך" חייכתי "אני ילדה גדולה ויודעת מה לעשות" קרצתי.

הלכתי לכיוון השירותים ועיניי שוב זיהו אותה. היא עמדה עם הגב אלי והחלטתי שהגיע הזמן לגשת אליה. אולי אם 'אתעמת' מולה ואוכל להחליף איתה כמה מילים, לא ארגיש כל כך מוזר כל פעם רק מלחשוב עליה, שלא נדבר על לראות אותה.
אולי זה לא יכאב כל כך.

הייתי מאחוריה והקשתי קלות על כתפה הימנית כדי לעוררת תשומת ליבה.
לקח לה קצת זמן לשים לב אך אחרי כמה שניות היא הסתובבה ולהפתעתי, זו לא הייתה היא.

"אפשר לעזור לך?" שאלה אותי הבחורה בטון קצת מעוצבן.
היא בטח לא נחמדה כמוה, איך יכולתי לחשוב שזו היא למרות שהדמיון מאחור היה מדהים. רומי שלי הרבה יותר יפה ונעימה ובטח שיותר סימפטית.
"אני…אה…סליחה" הסמקתי עד שורשי שערי הפסים הבלונדינים שבשערי "חשבתי שאת מישהי אחרת, את מאוד דומה לה".

היא גלגלה עיניה לאור גמגומי, החמיצה פנים ופנתה חזרה לחברותיה שגיחכו.
הרגשתי די מושפלת וחזרתי לבאר עם ראש באדמה.

שיט, איזה צחוק עשיתי מעצמי וזו אפילו לא הייתה היא אמרתי לעצמי בלב כבד.

האמת, לא ידעתי מה להרגיש. מבחינה מסוימת חשתי הקלה שניצלתי מסיטואציה בעלת פוטנציאל סופר מביך של מפגש עימה (לעומת הסיטואציה הזו שהגיעה אצלי בדרוג רק ל'מביך') אך מבחינה אחרת, באיזשהו מקום, התאכזבתי. אני כל כך מתגעגעת אליה. זה קשה יותר ממה שחשבתי.
רומי שלי.

אני חייבת אלכוהול חשבתי לעצמי אחרי שניסיתי להתנער מסללום המחשבות המטורף הזה.

ניגשתי לבר וחיסלתי כמה שוטים אחד אחרי השני, נותנת לצריבה לחלחל בגרון. בהתחלה כמעט נחנקתי והשתעלתי כהוגן כיוון שאיני רגילה להשתכר ככה, אני טיפוס של בירה או שתיים אבל היום זה היה 'אירוע מיוחד'.

"את לא חושבת שהגיע הזמן להפסיק?" שמעתי לחישה חמה ליד אוזני.
אני, שהייתי שיכורה לחלוטין כנראה הסתובבתי לעבר הקול המוכר והדבקתי לה נשיקה שלא הייתה מביישת את בוגרט ב'קזבלנקה'.
"הי, מה את עושה?!" אוסי הרחיקה עצמה ממני.

התחלתי לצחוק כמו משוגעת, מתעלמת מהמבטים המוזרים שנשלחו לעברי.

"את לקחת אותי כדי לבלות נכון? אז הנה, אני מבלה" הצלחתי לומר אחרי שנרגעתי מההיסטריה הפסיכוטית מה.
"אני חושבת שהגיע הזמן לקחת אותך הביתה" היא אחזה במרפקי והחלה להוביל אותי לכיוון היציאה.

ניערתי עצמי ממנה ואמרתי "עזבי אותי, אני לא ילדה קטנה. לכי לחברה שלך ותני לי קצת ליהנות מהחיים".

פניתי לכיוון הבר והזמנתי אבסולוט סטרייט (מונח מצחיק ביחס למסיבה הזו).

"אני חושבת שנהנית מספיק. יאללה, אנחנו הולכות" "לא רוצה" החמצתי פנים לאוסי "לכו אתן, אני אקח מונית". "אין סיכוי שאני משאירה אותך כאן ליד הזאבות האלו, הן יראו טרף קל כמוך וייקחו אותך למיטה". "אז מה, אם אני ארצה להזדיין, זה עניין שלי" התעצבנתי.
"טוב. אני לא שואלת אותך. בטלי את ההזמנה" היא פנתה לברמנית הדייקית המושכת.
הרגשתי עצמית מובלת משני הצדדים ע"י אוסי וגבי לכיוון האוטו ובשלב זה כבר הייתי עייפה מידי להלחם בהן אך בדרך לאוטו, הרגשתי כאילו הכל מתערבב לי בבטן.
רצתי כאחוזת אמוק לשיחים ליד ורוקנתי את תוכן קיבתי. אוסי החזיקה לי את השיער וגבי תמכה בי.

"תודה" אמרתי בקול שרוט, חשה כחיה פצועה.
"קחו אותי הביתה בבקשה".
הרגשתי בלי כוחות ובדרך ראשי צנח על כתפיה של אוסי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il