זינוק של אמונה – פרק ט'

18/05/2005

"דינה, תביאי לי בבקשה את הדו"חות של מס הכנסה?"
"מיד, את רוצה גם קפה, את תצטרכי את זה".

נאנחתי בכבדות, אני שונאת את התקופה הזאת בעבודה, את המתח והלחץ הזה אני דווקא אוהבת אבל לא מה שזה עושה לאנשים.
"כן, תודה" זמזמתי לה באינטרקום אחרי כמה שניות.

דינה היא המזכירה של כמה מעובדי המחלקה ואני בתור סטאז'רית גם כן נעזרת בה. בדרך כלל כולנו מסתדרים די טוב גם מקצועית וגם אישית, חלקנו אפילו יוצאים מידי פעם אחרי העבודה לפאבים, בעיקר הרווקים.

הם כבר יודעים שאני יוצאת עם רומי וכרגיל, כמו אצל כל עובד, במיוחד הסטאז'רים, יש את החקירות וההקנטות הרגילות אך הכל ברוח טובה. הם עדיין לא פגשו אותה. אני חושבת בקרוב לארגן איזושהי ארוחת ערב עם רומי, החבר'ה מהעבודה, חברים מחוץ לעבודה ואולי גם חברים של רומי אם היא תרצה. מעניין יהיה לפגוש אותם, אני לא ממש מכירה אותם ובכלל, לא יודעת הרבה על העולם שלה ועל האנשים בחייה והיא מכירה את אחותי ואימי אך לא את חבריי. ייתכן שזה נובע משום העובדה שהיא ואני, בהסכמה לא פורמלית, החלטנו להיות זהירות בקשר הזה, ללכת מאוד באיטיות ובשושו כזה למרות שאני כבר מתה זמן מה לקדם את הקשר הלאה.

בהתחלה לא הייתי כזאת אבל עם השנים והניסיון זה השתנה, כל כך הרבה דייטים דפוקים ותקופות קצרות מידי של לצאת עם בנות סוכרזית גרמו לי להחליט לנקוט במדיניות זהירה ולא להכריז לפני כל העולם שאני מחוץ לשוק הבשר עד שאמצא את הסוכר שלי. מצחיק לחשוב עליה כ'סוכר שלי', זה נשמע כמו איזה שיר של ליאור נרקיס.

"רומיייי בקו אחד" הקפיצה אותי דינה מהלך מחשבותיי. בקלות יכולתי לזהות את העקצוץ בקולה עפ"י האופן שבו האריכה במכוון את שמה של רומי אך החלטתי להתעלם ובקשתי "תעבירי אותה בבקשה". "הי חומד, מה קורה?" "אני אחלה" "אחלה?" עניתי בקול מתפלא לכאורה. "ככה מדברת עורכת בהוצאת ספרים?" צחקוק מהקו השני. "סליחה, התכוונתי שאני מרגישה כיאות. האם זה עונה על הסטנדרטים שלך?" "אחלה" עניתי ותיארתי לעצמי את הרמת הגבה האופיינית לה. "אז ככה, לך מותר ולי אסור?" "כן, אני לא מחויבת לדבר עברית צחה, הקטע שלי הוא מספרים ולכן אני יכולה לדבר כמו פושטקית מהרחוב כל עוד אני עושה את העבודה שלי כמו שצריך. אם תראי אותי עושה פעם טעות בחישוב כלשהו, את מוזמנת להעיר לי גם". "מספרים? זה נשמע מבטיח".

באותו רגע דינה מצאה את הזמן להיכנס עם הדו"חות והקפה לפני שהספקתי להשיב. החוויתי לעברה להניח את הכל על השולחן ולצאת. היא הסתכלה עלי במבט יודע שכאילו אומר 'מפלרטטת עם החברה בשעות העבודה אה?' אני הסמקתי ועשיתי כביכול פרצוף זועף של 'תני לי קצת פרטיות' כדי לכסות על המבוכה שלי מהסיטואציה.

"אל תכנסי לשם" עניתי לה בבדיחות הדעת כשדינה יצאה אך בפנים הרגשתי קצת מלנכולית בגלל התחושה המקננת בי שיש משהו שעוצר את הקשר שלנו מלהתקדם זה בטח קשור ל'זה' שלה, אני יודעת שהבטחתי להיות סבלנית אבל מה אני אעשה, הישראלים לא ידועים בסבלנות שלהם וכנראה שאני לא יוצאת דופן.

"סליחה? לא שמעתי אותך" "שמתי לב, כבר 3 פעמים לפחות שאלתי אותך את אותה שאלה ולא ענית לי, הכל בסדר?" הדאגה בקולה הייתה ברורה. "כן" התחמקתי "סתם, תקועה במחשבות, מה רצית?" "חשבתי להזמין אותך לצהרים. עוד כשעה יש לי הפסקה, בא לך ללכת למסעדה היפנית החדשה? לא נתעכב יותר מידי" "כן למה לא, אחת זה בסדר?" "מצוין, אני אאסוף אותך מותק, בי, חולה עלייך"."גם אני" אוהבת אותך חשבתי על המילים שעוד לא יצאו מפינו באופן מפורש, אך ידעתי שכך אני מרגישה, בתקווה שזה הדדי.

הנחתי את השפופרת על כנה בהרגשה קצת טובה יותר ממקודם ומצפה בקוצר רוח לפגוש את הבחורה הסקסית שלי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il