זינוק של אמונה – פרק י"א

01/06/2005

הצצה קצרה בשעון הראתה עשר דקות אחרי תשע. יופי, היא מאחרת קצת לשם שינוי חשבתי לעצמי בהפתעה אחרי מבט חטוף בשעון, זה ייתן לי עוד קצת זמן להתארגן ולהתאפס על עצמי במיוחד אחרי שהתעכבתי בעבודה יותר מהצפוי, מה שגרם לי לאלתר קצת לגבי הערב.

הצלצול בדלת הוציא אותי מהרהורי.

"הי", רומי עמדה בפתח עם שישיית בירות. הבטתי בה במבט שואל. "את יודעת שקשה לי לבוא בידיים ריקות. חוץ מזה, אמרת שנחטוף משהו קל לכן ביטלתי את הרעיון להביא יין והסתפקתי במשהו מרענן יותר. סליחה על האיחור, עיכוב בעבודה". "זה בסדר, הפיצה צריכה עוד מעט להגיע".
"פיצה?" "כן" הסמקתי קלות ממבוכה, אני יודעת שזה לא המעדן הקולינרי שציפית לו אבל הגעתי לפני כ- 40 דקות והספקתי רק להתקלח, להתלבש ולחמם מים לקפה.
"אין בעיה, אם את עייפה אפשר לדחות" "לא, זה בסדר, אני דווקא מצפה קצת להתרגע בחברתך. קצת לזלול, לדבר…" הכנסתי את האישיו העיקרי מאחורי הפגישה כבדרך אגב.
"כן…לדבר, משהו שאנחנו בהחלט צריכות לעשות" אמרה בהסכמה מהוססת מה.
"לפני זה, אני לא מתפקדת לפני שנאכל משהו אוקי?" הזהרתי מראש."אין בעיה".

עברו כמה דקות של שקט לא נוח שהופסק כאשר הבטן שלי החליטה להראות את נוכחותה. רומי גיחכה ואני התכסיתי בגוון 'מחמיא' ביותר של אדום. "מצטערת, כשאני מורעבת הבטן שלי פועלת כאילו יש לה חיים משל עצמה ומורדת נגדי וזה יכול לקרוא לפעמים בקטעים הכי לא נעימים". "שטויות, אני חושבת שזה דווקא חמוד" היא עטפה את מותני ביד אחת, בשניה עיסתה בעדינות את בטני המאיימת להידבק לגב, הצמידה את פרצופה לבטן, כאילו מקשיבה לקולות ואמרה; "עוד מעט נאכיל אותך מפלצת קטנה וגרגרנית שלי".

צחקקת וחשבתי לעצמי בהלצה יאני מקווה שהשליח יגיע אחרת עוד רגע אני אטרוף את רומי'.
השליח הגיע אחרי כמה דקות.

אחרי טיפ מכובד, רבצנו בסלון עם כמה בירות והתחלנו לאכול. הטלוויזיה דלקה על ערוץ 24 והשקט היה נעים ונוח לשם שינוי.

"אוף, אני הולכת להתפוצץ" הכרזתי אחרי כמעט 2 משולשים ו-2 בירות. הגרפס הקטן שיצא לי בטעות וגרם לי להסמיק שנית, הוכיח את מצבי הדחוס.

רומי התפוצצה מצחוק ואני, בפעם השנייה באותו ערב, רציתי לקבור את עצמי באדמה.

"אני מתארת לעצמי שעכשיו, כשאת מתחילה להכיר לאט לאט את כל הצדדים הפחות יפים בי, בטח בא לך לזרוק אותי לכל הרוחות לא?" שאלתי במבוכה מהולה בחוסר בטחון.
"מה פתאום, אני חושבת שאת יותר מידי חמודה בשביל לזרוק, נראה לי שאשאיר אותך בינתיים" היא אמרה בטון שניסה להישמע רציני אך נכשל במשימה והוסיפה פרצוף תואם. "באמת תודה" אמרתי בציניות.

"את יודעת" היא שנתה נושא, "אנחנו יוצאות כמעט חודשיים וחצי ואפילו לא שמעתי אותך מנגנת" מבטה הופנה לכיוון פסנתר ילדותי. "כן, באמת עבר זמן, כל הלחץ של העבודה והיומיום גרמו לי להזניח את הבחור שלי" חייכתי בערגה. "הפסנתר נראה שמור אך ישן, את קנית אותו מיד שנייה או שהבאת אותו מהבית?" "מהבית. ביקשתי לקחת אותו איתי כי אני הייתי היחידה שמתייחסת אליו, הייתי מנקה את הקלידים ודואגת שיכוונו אותו כל שנה-שנתיים בעוד שאר תושבי הבית השתמשו בו כדי לשים עליו קישוטים למיניהם כיוון שאימא, שלמדה בילדותה לנגן כבר הספיקה לשכוח הכל והקשר של אורטל עם מוזיקה נגמר במצעד הפזמונים". "נגני לי משהו?" היא בקשה.

הרגשתי קצת נבוכה ונזכרתי באירועים משפחתיים למיניהם שערכנו בבית ובהם תמיד בקשו ממני לנגן.

"את בטוחה, כשאני מנגנת ליד אנשים, זה נשמע פחות טוב מלבד" "בבקשה, נגני משהו, לא משנה מה". "אוקי, אלו האוזניים שלך" קרצתי.

בחרתי לנגן את אחת מנעימותיו של Yanny, יש בהן משהו מאוד רגיש וחודר, במיוחד השקטות שבהן. כשאני מנגנת ליד אנשים, ההתחלה תמיד קשה כי אני מודעת לנוכחות האחר אך ההמשך זורם יותר ואני צוללת לתוך הנעימות הבטוחה שעוטפת אותי, כאילו אני שוב לבד. אחרי שסיימתי הרגשתי זרועות שעוטפות את כתפי ושפתיים רכות נושקות בעדנה על לחיי.

"אמממ" המהמתי בהנאה "אני מבינה שנהנית?" "זה היה מקסים, לא ידעתי שאת כל כך מוכשרת. הנגינה שלך עמוקה ומרגשת, לא הייתי מאמינה שגברת מספרים וחישובים יכולה להיות כל כך רגשית" הקניטה ונשקה את הלחי השנייה שלא תהיה איפה ואיפה.

"אני מלאת הפתעות, חכי ותראי" הבטחתי "אני בטוחה שגם את אוצרת כמה באמתחתך, חלק אגלה עוד ההערב אני מקווה ובהזדמנות זו, נראה לי שזו שיחה לקפה, אני אלך להרתיח מים" קמתי מכסא הפסנתר "רוצה עוד משהו?" הצעתי "לא תודה, את צריכה עזרה?" "לא, תתרווחי לך בסלון ותנוחי, אני כבר חוזרת".

הלכתי למטבח, שמתי מים חדשים בקומקום וכמעט היה לי פיתוי להוסיף מלח לקפה שחור המסורתי של רומי בגלל ההקנטות שלה אבל ויתרתי על הרעיון, אכזרי מידי. בזמן שהמים רתחו, לקחתי כוס מים ויצאתי לכיוון האמבטיה כדי להסתדר קצת לא לפני שעברתי דרך חדר שלי וסידרתי אותו קצת גם כן מתוך מחשבה שרומי לא חייבת להיחשף בבת אחת לכל הצדדים הפחות פוטוגנים באישיותי. מספיק שנחשפה למפלצת השוכנת בתוך בטני, אין צורך שתהיה עדה גם לקושי שלי בשמירה על סדר לאורך זמן. ניקיון, זה כבר סיפור אחר, הסטריליזציה של אימא הגובלת כמעט ב-OCD דבקה גם בי, חבל שלא כך לגבי סדר.

כאשר נכנסתי לאמבטיה על מנת להתרענן חשכו עיני.

למה שראיתי לא הייתי מוכנה.

"מה לעזאזל?" "ריבי!!" רומי קפצה כנשוכת נחש ממקום עומדה ליד האסלה "מ..מ…מה את עושה פה?!"

את הכוס שהתנפצה לא שמעתי ומהכאב שחשתי בקרסול השמאלי המלווה בזרזיף ארגמן, כנראה מחתך של רסיס, התעלמתי.

מול עיני, בשיא זקיפותו, עמד זין לתפארת מדינת ישראל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il