זינוק של אמונה – פרק י"ח

17/08/2005

"הי" אמרתי במבוכה מהולה בביישנות.

רומי זזה הצידה כדי לתת לי לעבור.

"באתי לדבר איתך" "הגיע הזמן" היא ירתה אלי בעוקצנות. "מה גרם לך להיזכר בי אחרי שנה?" את הכאב בקולה היא ניסתה להסתיר מאחורי הכעס והציניות אך עלי היא לא הצליחה לעבוד.

"מה שקרה הוא שהייתי צריכה קצת זמן לעשות חושבים ו…הבנתי שכדי לדעת לאן ממשיכים מכאן, אנחנו צריכות לדבר".
"טוב שהבנת" היא ענתה אחרי כמה רגעים "אולי עכשיו אני לא רוצה לדבר אחרי שלא ענית לטלפונים שלי במשך שבועיים? אני לא יו יו שאפשר לשחק איתי ככה" "אני יודעת ואני מצטערת" עניתי לה, מופתעת מעצמי מהטון המתגונן שלי, "הייתי חייבת קצת פסק זמן לעכל את הדברים, לתת לערפל הזעם להתפזר כדי שאוכל להסתכל על הכל באופן קצת יותר רציונ … שפוי" תיקנתי את עצמי."עמדת לומר רציונלי נכון? אני מכירה אותך, תמיד חושבת עם השכל אבל לא תמיד זה נכון ריבי, אהבה זה לא דו"ח מס, באהבה צריך לתת ללב קול ואת מפחדת לפתוח את עצמך ולסכן את הלב אבל כשאוהבים, זה הסיכון שלוקחים" "אני לקחתי את הסיכון ותראי מה יצא לי מזה!" התפרצתי עליה וסובבתי את הגב אליה. כבשתי את פני בידי והדמעות החלו לפרוץ בלי שליטה.

הרגשתי נגיעה עדינה בכתפי. "ריבי, את בסדר?" רומי שאלה בזהירות למה אני לא יכולה לשלוט בעצמי חשבתי. לא רציתי להישבר ככה, בטח שלא לידה, להראות חלשה ולהיפגע שוב, אני לא יכולה לשים את עצמי במצב פגיע כזה.

ניערתי עצמי ממגעה "אני מרגישה נהדר בהתחשב בכך שהלב שלי נשבר לרסיסים….!" הבכי התפרץ במלוא כוחו. מה לעזאזל קורה לי?

הרגשתי עצמי נעטפת בזרועותיה החזקות של רומי, ראשי מונח על כתפה, ידה מלטפת באמהיות כמעט את שערותיי וקולה לוחש מילות הרגעה ואהבה.

אף פעם לא הרגשתי כל כך מוגנת מהעולם.

אחרי כמה שניות היא הרחיקה אותי מגופה אך לא ניתקה אחיזתה מכתפי, המגע מחבר בינינו, מראה לנו כמה אנחנו צריכות אחת את השניה.

"למה לא אמרת לי מההתחלה?" שאלתי אותה מתוך כאב, עיני כמעט מפצירות בה לתשובה, הכעס וכל הארס שנלוו אליו נעלמו. "דבר כזה לא מסתירים" המשכתי, "זה חשוב באותה מידה שחשוב לי לדעת איך קוראים לך ומה את עושה בחיים ועצם העובדה שלא אמרתי לי והסתרת ממני דבר כה מהותי, זה בסיס מאוד רעוע לבנות איתו מערכת יחסים, אני לא יודעת מה זה אומר עלינו".

"את צודקת ריבי, אין לי מה לומר בעניין הזה, כל כך פחדתי, הייתה לי רק מערכת יחסים אחת רצינית עם אישה ביסקסואלית. היא נמשכה כמעט חצי שנה, הבחורה באמת גילתה פתיחות ונתנה לנו צ'אנס אבל ראיתי שזה השפיע עליה בסופו של דבר, העובדה שלא הייתי ממש אישה אך גם לא '100% גבר"' היא גיחכה פתאום."מה מצחיק?" שאלתי אותה בבלבול ולרגע חשבתי שאולי היא קצת איבדה את זה, שיש לה כמה ברגים שצריכים חיזוק.
"כלום, זה נורא מוזר אבל תמיד היה לי זיכרון אסוציאטיבי וכשאמרתי '100% גבר', נזכרתי שיש שיר כזה של דנה אינטרנשיונל" היא המשיכה לצחקק ואני, שראיתי את ההומור בדבר במיוחד בסיטואציה הביזארית הזו,לא יכולתי שלא לחייך."את חולה" אמרתי והמשכנו לצחוק. זו הייתה הרגשה טובה קצת להשתחרר אחרי כל התקופה המעיקה הזו.

"עכשיו ברצינות" אמרתי, לא שוכחת את העניין שלשמו באתי. "אוקי. אחרי אותו רומן אף בחורה לא הסכימה להיות איתי בקשר, לא סטרייטית ולא לסבית. הייתי יוצאת לפעמים לבארים כדי לנסות לתפוס איזה גוף חם ובתקווה ליברלי לבלות איתו את הלילה אבל לא נתתי לאף אישה לגעת בי, התרכזתי בלענג אותן, מה שגרם לי להנאה אך תמיד היה לי חסר. כשהן היו ישנות הייתי מתגנבת כמו גנב בעלטה לשירותים או לאמבטיה ושם מטפלת בעצמי עד פורקן" "בגברים לא התעניינת?" "לא, אף פעם הם לא עשו לי את זה, בתור ידידים וחברים טובים הם מקסימים אבל אף פעם לא נמשכתי לגבר ותאמיני לי, ניסיתי להיות פעם עם גבר בשביל הסקרנות וגם כדי להיות בטוחה. הוא ידע וכמובן ראה שהייתי גבר אבל בשביל סטוץ הוא היה מוכן להתפשר ואני לא רציתי יותר מזה" היא קרצה ובחנה את תגובתי לדבריה.

"הבנתי, לפחות אני חושבת אבל האמת, זה קצת מוזר לי, תמיד חשבתי שכל הטרנסים מתעניינים במין השני ולא במין שאליו הם משתנים. זה לא ככה?" "בהתחלה גם לי לא הסתדר שארצה להיות אישה וגם אמשך לנשים כי זה סתר את כל מה ששמעתי או ידעתי. עם הזמן, אחרי מחקר נרחב ראיתי שיש להפריד בין נטייה מינית לזהות מינית למרות שאנשים נוטים להכליל זאת תחת אותה קטגוריה. יש טרנסים הומואים שמתעניינים בבני מינם הביולוגי, כלומר, גבר שהפך לאישה המתעניין בגבר, לעומת טרנסים סטרייטים כביכול, גבר ביולוגי שמתעניין באשה. אצלי הבעיה, כביכול, היא עם הזהות המינית, נולדתי כגבר ביולוגי אבל אף פעם לא חשתי כך, תמיד אהבתי לשחק עם האיפור של אימא ואחר כך עם הבובות של אחותי הקטנה. בבית הספר והתיכון הייתי חבר של כל הבנות ואחר כך, בצבא, שירתתי את ה-3 שנים אבל כשראו את התנהגותי ואת העובדה שאני הופכת לאישה, שחררו אותי משירות המילואים. לא ביקשתי להשתחרר, לא היה לי אכפת לעשות מילואים, שירתתי בעיתון "המחנה" והחליטו לשחרר אותי. אני החלטתי לא להתווכח" היא סיימיה את נאומה ונשמה עמוקות כמי שהשילה מעצמה משקל נפשי אדיר.

"וואו רומי, לא ידעתי שזה כל כך…אין לי מילים, בהחלט שברת אצלי כמה מיתוסים…זה חתיכת סיפור קשה לעיכול ואני מניחה שזה לא הכל, אבל השאלה נשארת בעינה, מדוע לא סיפרת לי, למה לחכות כל כך הרבה זמן עם דבר כה מהותי?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il