זינוק של אמונה – פרק כ"ה

30/10/2005

רומי– "אימא?" ראשה נשאר ממקומו, בהתחלה חשבתי שלא שמעה אותי "אימא, בבקשה הסתכלי אלי" התחננתי בקולי.

לאחר מספר רגעים, מבטה נפנה אלי, קפוא, חסר תגובה אך לא מלא בשנאה ובבוז, כמו אבא והתחושה שאני סוחבת איתי שנים מספר קיבלה חיזוק, אימא הייתה הנגררת של אבא, לא שהיא הייתה מרוצה מהמצב אך קשר כמו שהיה בינינו לא נכבה כל כך מהר.

"אני מתקשה להסתכל עליך, עליך או איך שמגדירים אותך". היא אמרה בטון יבש אך משולל רשעות. "אם אינך יכולה להסתכל עלי, את מוכנה לפחות להקשיב לי?" היא הנהנה בחוסר רצון, מבטה נתון בנקודה לא ברורה בקיר.

"אימא, אני כל כך אוהבת אותך, אני יודעת שזה דבר שקשה לעכל ולהתמודד איתו אבל עברו כל כך הרבה שנים מיותרות שבזבזנו בנפרד, את רוצה להגיד לי שלא חסרו לך כל המנהגים הקטנים שלנו כמשפחה? השבתות שישבנו במרפסת, משחקים ברמי או סתם מפטפטים, ההליכות שלנו ליומיות, השיחות של הבוקר על כוס חלב ועוגיות". עיניה נמלאו דמעות ואני פחדתי שהיא תתרגש מידי ותזיק לעצמה.

"אימא, בבקשה, אל תבכי, לא התכוונתי לצער אותך" עיני גם כן החלו להתלחלח. היא הפנתה אלי את ראשה, עיניה החומות הדומות כל כך לשלי ושל אחיי היו מלאות רגש והבעה, כמו הוצפה מחדש בכל אותן הרגשות המודחקים.

ליטפתי קלות את לחיה הרכה עם גב ידי, בתחילה קפאה אך שמחתי שלא נרתעה ממגעי. נראה היה כי היא הפשירה במידה ועמה הופשר הקרח שכיסה את ליבה עם השנים. כשראיתי שהיא בסדר, החלטתי לנצל את חלון ההזדמנויות לבקש ממנה את שרציתי.

"אימא, בבקשה…אני מפצירה בך לקבל אותי כפי שאני, אני כל כך רוצה להיות חלק מחייך, מחיי המשפחה, כמה שרק תתנו לי, אני יודעת שזה לא יהיה כל כך פשוט, יש לנו פערים של שנים לגשר עליהם, את מוכנה לשקול זאת לפחות?" "אני לא יודעעעת אם אפשר", דיבורה המגומגם ותוכן דבריה גרמו לליבי להתכווץ.

לאחר מספר בדיקות והערכות מצב מקיפות אמר לי ד"ר פילדר, כי האירוע גרם לנזק תפקודי בצד הימני של גופה; הגפיים הימניות אינן מתפקדות כהלכה. למזלה תפקודה הקוגניטיבי תקין אך מרכז הדיבור פגוע מעט, מה שגורם לדיבור משובש במידה. הרופא אמר שיש תקווה לשיפור בתפקוד המוטורי עם פיזיותרפיה ולשיפור בדיבור עם speech therapy אך עד אז, היא תצטרך סיוע באכילה ורחיצה תקופה לא קטנה שאותה 'תבלה' בבית לווינשטיין.

"כל כך הרבבה זמן עבר" כל מילה נראתה כמאמץ עבורה. "אנני…קשה ליי" היא נשמה עמוקות, כל מילה מאמץ עבורה. "את רוצה לנוח, אולי נמשיך פעם אחרת? שאלתי בדאגה". היא נענה בראשה לשלילה.

"כשששאני רואה אותך, אני חושבת על רומן, בני האהוב והיקרר". "אני יודעת שזה קשה, האמיני לי שזה לא היה פיקניק עבורי, כל כך הרבה כאב, פחד ומחשבות על איך יראו חיי אבל את חייבת להבין, הרגשתי כל כך לא טבעית, כל כך אומללה, מאז שהייתי קטנה תמיד הרגשתי בת וכשקראתי על זה וראיתי שאני לא היחידה, זה גרם לי להרגיש שאני לא איזו מפלצת, פריקית של הטבע. את חייבת להבין שזה לא משנה דבר, אני הייתי תמיד ועודני יציר מבשרך, אני רוצה להיות הבת שלך ולאהוב אותך, כל כך התגעגעתי לחיבוק שלך, לנוכחות שלך בחיי ואני מצרה על העובדה שזה" החוויתי בידי על המיטה והמכשירים הסובבים אותה "היה צריך לקרות. אני באיזשהו מקום מרגישה אשמה, שיש לי חלק בזה בגלל כל המתחים והכעסים לאורך השנים ואני רוצה לתקן את הדברים כמה שאפשר. אם רק תתני לי" נשמתי עמוקות, הנאום הזה סחט ממני המון.

"אני לא יודעת מה יהיה עם אבא. רמי…שמר איתך על קשר"? "נכון" הסכמתי "ואני יודעת, שהרבה פעמים שאלת שאלות והתעניינת עלי" חייכתי חיוך קונדסי ואימא הסמיקה כמו ילד שנתפס עם היד בצנצנת העוגיות.

"ריטה גם כן השלימה איתך?" ספק שאלה ספק קביעה בדבריה "היא הרי שכנעה אותי לדבר איתך. היא לא הייתה צריכה הרבה לשכנע, אני…באיזשהו ממקום רציתי לראות אותך, למרות שידעתי שכאשר תכנסי לחדרר, אני לא אראה את רומן, בני האהוב כבר לא קיים" אמרה בכאב אך בהשלמה מסוימת ובאופן לא מפתיע גם הדיבור שלה היה פחות מאולץ, יותר שוטף, אולי יש תקווה.

"אימא, רומן לא הלך, הוא לא מת, הוא פה בתוכי, הוא חלק ממני. הרגשות שלו, האופי החזק והרגיש שלו, המהות שלו לא נעלמה מתוכי והחלק הזה, ממש כמוני, מתגעגע אלייך ולהיות חלק מהמשפחה עד מאוד…" "אבל אבא שלך" היא קטעה אותי "אני לא רואה איך זה יכול להסתדר אם הוא לא רוצה, עד כמה שאני או אחייך רוצים, הוא לא ייתן". "מה שחשוב זה הרצון שלך כרגע", קטעתי אותה גם כן, מרגישה את הלחץ המוכר בבטני כשדברים נראים כחסרי תקנה במיוחד לנוכח כל הקשיים הערומים לפנינו להצלחה.
"אני רוצה להיות כאן בשבילך ובשביל כולם, לעזור לטפל בך ולבלות עם אחי ואחותי. הוא לא יכול למנוע את זה, אנחנו אנשים מבוגרים אימא, עד כמה שאני אוהבת אותו, אני לא יכולה לתת לו להרחיק אותי מכם לעוד 5 שנים". "אתה…סליחה" הביטה בי בהתנצלות. חייכתי אליה בהבנה. "את צודקת, אבל עדיין, הוא בעלי, ו…וכל כך מסור. אני לא רוצה להכעיס אותו". "אם יהיה צורך, אני אגייס את החבר'ה לצידי ואנחנו נדבר איתו. מה את אומרת אימא, תגידי לי בבקשה שאת מסכימה. תני לי הזדמנות לאהוב אותך ולטפל בך, תני לכולנו הזדמנות להיות משפחה אמיתית ושלמה כמו אז. בבקשה" עיני היו מתחננות וליטפתי שנית את לחיה בידי החמימה, מנסה להראות לה את כנות רגשותיי וכוונותיי. הפעם, היא עטפה את ידי ביד חלושה בצד שאינו נפגע מהאירוע ותלתה בי מבט חייכני ולח.

"רומי, אני אוהבת אותך" חייכתי לשמע הפנייה אלי כנקבה, פעם ראשונה שהרגשתי שאימא מתחילה לקבל אותי.

יותר מזה לא הייתי צריכה לשמוע.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il