זינוק של אמונה – פרק כ'

31/08/2005

בצעד הססני פסעתי אליה, מביטה עמוק לתוך העיניים החמות שאומרות לי הכל.
האהבה, הכמיהה, הכאב, הצער, התקווה, הכל שם.
אני יודעת שהכדור במגרש שלי ובמילה אחת אני יכולה לשנות את חיינו.

"אני…אני…." נלחמתי במילים וברגשות שהציפו אותי כמו ים סוער עם דגל אדום.
הסתובבתי עם גבי אליה, מנסה להשיג שליטה על האנדרלמוסיה המוחית והרגשית שלי.
אחרי מספר רגעים פניתי אליה שוב בחדות.

"רומי, אני חושבת ש…"
צלצול הטלפון קטע אותי בבת אחת.
"Fuck!!!" הצטווחתי.
לא ידעתי אם חשתי הקלה אדירה או מועקה שהאפשרות שלי להורדת 40 קילו נפשיים נחסמה בפני באחת.
"שהמשיבון יענה" היא אומרת לי, מעודדת אותי במבטה להמשיך. "אולי זה חשוב.." "את יותר חשובה" קטעה אותי אך לפני שהמשכתי לדבר, קולו הבהול של אחיה ביקש מרומי להרים או להתקשר אליו באופן דחוף.
"רומי, תעני, זה נשמע חשוב" והיא רצה לטלפון, תפסה אותו בדקה התשעים.

"רמי, לאט לאט, אני לא שומעת אותך, איפה אתה נמצא?!" היא הרימה את קולה.
עברו כמה שניות של שקט ואני התלבטתי ביני לבין עצמי אם ללכת או להישאר והחלטתי ללכת על מנת לתת לרומי פרטיות. בשולחן הסלון היו כמה דפים ועפרון שעבר הרבה בחייו הקצרים והחלטתי להשאיר לה פתק, השיחה נראתה חשובה ולא רציתי להפריע.

עוד לפני שהספקתי לכתוב את המילה האחרונה, הבחנתי בחיוורון פניה של רומי וידיה הרועדות.

ישר ניגשתי אליה.

"רומי, את בסדר?"
"לאאאאאאא!!!" היא צעקה וברכיה כשלו.
"מה קרה" ירדתי גם אני על ברכי ורכנתי מולה, פני סנטימטרים ספורים מפניה.
היא לא אמרה מילה וגופה רעד בצורה בלתי נשלטת.
ידי לחצה את כתפה כדי לייצב אותה פיזית ורגשית ולקחתי את השפופרת מידה.
"הלו?…רמי? זו ריבי…מה קרה? אני לא מצליחה להוציא מלה מרומי?"
"ריבי, אני שמח שאת איתה, רומי תצטרך אותך בתקופה הקרובה" הוא צעק בקול מעט מקוטע מהמכשיר הסלולרי שלו.
ברקע שמעתי רעשים חזקים ומוכרים להחריד של מוניטורים וישר עלו במוחי תמונות מתקופת אשפוזו של אבא אחרי התאונה, אשפוז ממנו לא יצא הביתה. אי אפשר היה לטעות במקום הימצאו.

מתוך דבריו קשה היה להסיק אם הוא יודע מה קרה בינינו אבל כרגע לא הזמן והמקום להיכנס לזה, רומי צריכה אותי וזה מה שחשוב.

חיזקתי את אחיזתי ברומי כדי לתת לה את התחושה שאני כאן בשבילה. ליבי נשבר לראותה כך מבלי לנחם אותה אך לפני שאני אוכל לעזור לה, הייתי חייבת לדעת מה קורה. מישהי צריכה להיות כאן קול הרציו.

"ריבי, אמא שלנו בבית חולים, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה אבל היא במצב די קשה, אתן יכולות לבוא?"
"איפה היא נמצאת?" "אנחנו באיכילוב בטיפול נמרץ" אמר בקול שבור.
"אנחנו נבוא כמה שיותר מהר, אל תדאג יהיה בסדר, תהיו חזקים" אמרתי בטון מרגיע, נותנת לחלק החזק והשכלתני שלי להיכנס לפעולה ודוחקת את הרגש הצידה.
"תודה" קולו הצרוד נשמע כמי שמנסה להלחם בדמעות.
"אל תדאג" חזרתי ברכות והוא ניתק, כבר לא יכול היה להוציא מילה מפיו.

ברגע זה הכל נדחק הצידה במחי יד.
החזרתי את השפופרת לכנה ובלי לומר מילה אספתי את רומי לזרועותיי. גופה נרעד ואני הייתי שם, מנסה לספק לה את הכוח והמקלט לפרוק את רגשותיה.אני מקווה שהצלחתי.

שיחתנו תאלץ לחכות.

אחרי רגעים ארוכים, כשחשתי שהיא נרגעה, הרפיתי את החיבוק אך לא נתתי לה לצאת ממעגל זרועותיי.

"דברי אלי רומי שלי, אני כאן בשבילך".
היא נשמה עמוקות ואז החלה.
"אני מאמינה ששמעת מרמי שאימא בבית חולים במצב קשה. כל השנים שהיינו רחוקות אחת מהשנייה, הכעס, הכאב ואני…אני לא יכולה לחשוב על חיים בלעדיה. תמיד קיימת
אצלי התקווה שהדברים ישתנו, שהיא תקבל אותי" הדמעות החלו לפרוץ בשטף מפניה.

ניגבתי את טיפות הכאב באגודלי וחפנתי את פניה הסמוקות מבכי בידי.

"אל תאבדי תקווה רומי, יהיה בסדר, מה שלא יהיה, אני פה בשבילך".
עיניה הורמו אלי, גוונם החום הפך כאדמת החמרה, כמעט אדמדם. באותו רגע היא נראתה לי כילדה קטנה שכמהה למגע אם ותקוותי הייתה שהיא תוכל לקבל זאת, גם אם זה יהיה על ערש דווי.

"רומי, חמודה, אני מציעה שניסע וניקח את המכונית שלי. הכל יהיה בסדר" אמרתי בביטחון שלא הרגשתי.
"אל תעזבי אותי" אמרה בקול חנוק ומשכה אותי חזרה אליה כשעמדתי לקום, כאילו מפחדת שאני אעלם.
"אני לא עוזבת, אני כאן לאורך כל הדרך" הבטחתי לה.

לשמע מילים אלו היא נאחזה בי כאדם טובע בגלגל הצלה. הצורך והנזקקות שלה כל כך נגעו בי, שהביאו דמעות לעיני.
"תודה" היא לחשה לאוזני ואני הידקתי את זרועותיי סביבה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il