דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
15/10/2015
קותי באמת השקיע, הגענו לפינת חמד – גן ירוק נשקף לנוף יפה, בקתת עץ רומנטית בסגנון כפרי מעודן, מיטה רחבת ידיים, וילונות מתנפנפים, שטיח רך פרוש על פרקט מעשה אומן, פרחים ופירות משמחים את העין מונחים על מדפי עץ מגולף מקושטים בתחרה עדינה – כל פריט נבחר כדי לפנק ולהרגיע את הנופשים.
לא הספקתי להתרשם כראוי מיופיו של החדר לפני שהוא הטיל אותי על המיטה והחל למשוך מעלי את בגדי, ורק אז גיליתי לתדהמתי שהלילה שביליתי עם רובי הפך אותי לטיפש גמור ושיבש את כל התכניות המדוקדקות שתכננתי בזמן הנסיעה.
למרות שברור היה לי שיהיה חכם יותר להניח לקותי לפרוק על גופי את החרמנות שצבר ורק אחר כך – עדיף בדרך הביתה – לספר לו בעדינות שזו הייתה הפעם האחרונה שלנו יחד ברגע שהוא החל לפרום את כפתורי מכנסי הדפתי אותו מעלי וצעקתי – לא!
קותי הפסיק, התרומם על מרפקו והביט בי מופתע, עדיין מחייך, וברגע זה שארך רק שנייה אחת קטנה חיי התאזנו מול עיני רוחי, מתנודדים כמו הולך על חבל שכל תנועה מוטעית שלו תחרוץ את גורלו לשבט או לחסד.
היה כל כך קל להחזיר לקותי חיוך, להעמיד פנים שאני מתבדח, ולהמשיך ולזרום איתו הלאה. לעצום עיניים, לשקוע במיטה המפנקת, לפתוח רגלים, להניח לו להשתמש בגופי, לשכוח שאני יותר מסתם גוף שאפשר לקנות ולמכור כמו חפץ, והיה כל כך קשה ומביך להתרחק ממנו, לעבור לשבת על כסא ליד החלון ולהגיד לו שאנחנו צריכים לדבר ובכל זאת זה בדיוק מה שעשיתי.
"לדבר על מה?" שאל קותי, וסוף סוף הפסיק לחייך והתחיל לזעוף.
"אני מצטער, הייתי צריך להגיד לך את זה עוד קודם, עשיתי טעות, אבל אני לא יכול לעשות את זה יותר."
"לעשות מה?"
"לרמות אותך."
"זה בסדר." אמר קותי ונופף את ידו בביטול, "עשיתי קצת בירורים עליך ואני יודע ששיקרת ואתה בן עשרים וחמש, לא בן עשרים ושתיים, ושההורים שלך לא זרקו אותך מהבית וכל זה."
"ואתה לא כועס עלי?"
"לא, אני מבין."
"מה אתה מבין?" התפלאתי
"שאתה בודד, שאין לך משפחה ואתה צריך מישהו שיאהב אותך ויטפל בך." התיישב קותי מולי, "אני כל כך רוצה אותך." אמר והניח יד מפצירה על ברכי.
דחפתי אותה בלי לחשוב מה אני עושה ומיד הצטערתי שפגעתי בו, אבל את הנעשה אי אפשר היה להשיב, קותי נפגע.
"אתה לא רוצה אותי יותר אדי? מה קרה חמוד?" שאל בקול רך.
"אני… אני…" אימצתי את מוחי איך להגיד לו בצורה הכי פחות מעליבה שאני לא רוצה אותו, שאף פעם לא רציתי, שכל מה שעניין אותי בו היה הכסף שהוא נתן לי, ושעכשיו, כשאני מאוהב באחר, אני מעדיף ללכת ברגל לחיפה מאשר להניח לו לגעת בי.
"לא הייתי צריך לבוא לפה קותי, זו הייתה טעות."
"למה? תראה כמה יפה כאן? לא מוצא חן בעיניך?"
"כן, מאוד מוצא חן בעיני, ובטח גם עלה לך המון כסף, אבל אני פשוט לא יכול."
"מה אתה לא יכול? מה הבעיה?"
נשמתי נשימה עמוקה והתכוננתי להתחיל להסביר לו מה הבעיה, אבל אז הדלת נפתחה פתאום ופנימה התפרצו שני אנשים – הראשון שמנמן מחזיק מצלמה, והשני שבא אחריו רזה ומבוגר יותר, ומאוד מאוד כועס.
לרגע השתררה דממה המומה כשכולנו הבטנו זה בזה, מופתעים, ואז קותי זינק על רגליו וצעק, "צביקה! מה אתה עושה פה?"
"מה אני עושה פה?" השיב הגבר המבוגר יותר שהתברר כצביקה, "מה אתה עושה פה עם הילד הזה?"
"נראה שהם רק מדברים." אמר השמנמן עם המצלמה, נשמע מאוכזב קצת.
"נכון, רק דיברנו." התגונן קותי, "זה הכול, סתם דיברנו."
"נסעתם עד לפה רק כדי לדבר?" לעג צביקה במרירות ונופף מעטפה חומה ששלף מכיס מעילו, "יש לי פה תמונות שלכם שמוכיחות שעשיתם קצת יותר מסתם לדבר קותי, אז אל תספר לי שהגעת עד לפה כדי לדבר, אני יודע שנסעת לרמת הגולן כדי להזדיין."
"אז מה? יותר טוב לנסוע עד לצ'כיה כדי לזיין?" השיב קותי באותו טון מריר, "ומי אתה?" פנה אל השמנמן עם המצלמה.
"הוא בלש פרטי ששכרתי כדי לעקוב אחריך ואחרי הזונה שלך." אמר צביקה, "ותנחש מה? יש לו איידס!"
"למי?" התרחבו אישוניו של קותי בבהלה בעודו נסוג ממני בהליכה לאחור, נעצר רק כשגבו פגע בקיר.
"לי יש איידס קותי." אמרתי, "זאת אומרת אני נשא, לא חולה אבל…"
קותי החוויר וטיפות זיעה צצו על שפתו התחתונה, סימן בדוק אצלו להתרגשות. פיו נפער כאילו רצה לדבר, אבל אף הגה לא בקע ממנו, במקום הוא עצם את עיניו והניח יד רוטטת על חזהו ולרגע נדמה היה שהוא עומד להתעלף.
צביקה זינק אליו, הודף אותי מבלי משים בכתפו ותמך בו. "קותי, יקותיאל." ניער אותו, מודאג, "אתה בסדר קותי?" שאל בחרדה נוגעת ללב שעמדה בניגוד גמור למרירות ולכעס שהפגין קודם.
קותי התמוטט בזרועותיו, מתייפח ורועד, וצביקה חיבק אותו ואמר מילות הרגעה וניחומים. "די, די, זה בסדר, הכול יהיה בסדר." ליטף בעדינות את גבו של בן זוגו הוותיק, מרגיע אותו ברוך כאילו היה ילד מבוהל.
"למה לא אמרת לו שיש לך איידס?" הביט בי השמנמן במבט מלא תוכחה, "אם מישהו היה עושה לי את זה הייתי הורג אותו."
"אבל השתמשנו בקונדום." מחיתי, ופתאום נזכרתי שגם לרובי לא אמרתי כלום וליבי קפא מפחד, "וחוץ מזה הוא היה האקטיבי." הוספתי, חושב על רובי, לא על קותי.
"אם הייתי יודע לא הייתי נוגע בך בשום פנים ואופן!" צעק קותי שהתאושש מעט, "ובטח שלא הייתי נותן לך לעבוד אצלי, רוצח שכמוך!" הוסיף בתיעוב.
"אבל… אבל קותי…" ניסיתי להגן על עצמי, מבולבל מהשינוי המהיר שחל ביחסו כלפי, "אף אחד כבר לא מת היום מאיידס, וחוץ מזה תמיד השתמשנו בקונדום."
"קונדום זו לא הגנה של מאה אחוז, היית צריך לספר לי." חזר קותי ואמר בעקשנות מעצבנת.
"היית צריך לשאול לפני ששמת עלי ידיים." לא נשארתי חייב.
"עוף לי מיד מהעיניים, זבל שכמוך! זונה מטונפת." הביט בי קותי בשנאה, "אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים, שלא תעז לבוא יותר לכרוכית ותעזוב מיד את הדירה של יריב." פקד עלי, "אם נדבקתי ממך אני ארצח אותך." איים עלי לפני שנכנס עם צביקה לג'יפ החדש והיפה שלו ונעלם, משאיר אותי לבד עם הבלש הפרטי השמנמן שהביט בי כאילו אני חלאת המין האנושי והסכים להסיע אותי חזרה לדירה של רובי בקריות רק בתנאי שאשב במושב האחורי ולא אגע בשום דבר.
"איך אתה יודע שאני נשא?" שאלתי
"אני בלש." השיב השמנמן וסירב לפרט.
"כמה שילמת למי שפרץ למחשבים של הוועד למלחמה באיידס?" שאלתי, "או שהלכת ישר למאגר מידע של קופות החולים?"
"שתוק." צעק עלי הבלש, "או שאני מוריד אותך פה, באמצע הדרך."
הוא נראה מאוד כועס, וכבר היה חושך ולא היה לי מושג איפה אני בדיוק, לכן שתקתי ושקעתי במחשבות נוגות.
"אז איפה אמרת להוריד אותך?" שאל הבלש כשהגענו לצומת גולני,
"אה… אני…" כמעט שחזרתי ואמרתי בקריות, כל כך רציתי לחזור לדירה של רובי, להתכרבל בזרועותיו ולשכוח את היום הנורא שעבר עלי, אבל מבט השנאה שנתן בי קותי נצרב בי וערער את בטחוני. אם רובי יסתכל עלי ככה אני אמות, אני חייב לספר גם לו, חשבתי, ולתימהוני חשתי שעיני מלאות דמעות שאיימו לגלוש על לחיי. שנים שלא בכיתי, בטח לא ככה, עם דמעות והכול.
לא די שנעשיתי טיפש, מסתבר שמרוב אהבה נהפכתי גם לבכיין.
"מה קרה?" הציץ השמנמן שכעסו שכח בינתיים במראה ובחן אותי בסקרנות, "למה אתה בוכה? אל תדאג, הוא סתם איים עליך, וחוץ מזה אם השתמשתם בקונדום אין כמעט סיכוי שהדבקת אותו. קראתי המון על איידס ואני ממש מומחה בנושא, אין לך מה לדאוג."
"אני יודע, אבל… נניח שהיית מגלה שבחור שמאוד מוצא חן בעיניך הוא נשא, היית זורק אותו בגלל זה?"
"תלוי עד כמה הוא היה מוצא כן בעיני, ועד כמה חרמן הייתי, ואם היו לי קונדומים או לא." התחכם הבלש.
"ואם היית מגלה רק אחרי שהיה סקס?"
"סקס בלי גומי?" הרצין הבלש.
"כן, אבל אתה היית האקטיבי."
הוא גיחך. "יש סיכוי קטן מאוד שזה היה קורה, אני מאוד פסיבי ומאוד זהיר, וחוץ מזה זה בכלל לא משנה, גם אקטיביים נדבקים, אולי פחות, אבל גם הם יכולים להידבק."
ליבי שקע. "אתה בטוח?"
"לגמרי, למה אתה שואל?"
"סתם, לא חשוב. תוריד אותי בחיפה."
"אתה בטוח, בחיפה, לא בקריות?"
"כן, אני בטוח." מחיתי את עיני בשרוול, שואל את עצמי אם אי פעם יהיה לי אומץ להיפגש שוב עם רובי ולגלות לו את האמת.
מהרחוב הדירה של יריב ושוגי נראתה חשוכה. הייתי בטוח שאין אף אחד בבית, אבל כשפתחתי את הדלת במפתח שהם נתנו לי גיליתי לתימהוני את יריב ורובי יושבים מתוחים ואשמים על הספה, מביטים בי במין תמימות מעושה שסיפרה לי הכול, והדמעות שוב מילאו את עיני. כדי להסביר להם מה אני עושה פתאום בבית ולהצדיק את הדמעות שהתקשיתי להסתיר סיפרתי להם איך צביקה תפס אותי ואת קותי על חם,
אחרי שראיתי את רובי ויריב יחד הייתה לי הרגשה שאין לי כבר מה להפסיד יותר ולכן גם סיפרתי להם איך קותי כעס עלי וציווה עלי להסתלק לכל הרוחות כי אני נשא, ותוך כדי כך התחלתי לארוז את הדברים שלי.
"היית צריך לספר לי." אמר רובי בקול עצוב והסתכל עלי במין מבט כזה, מבט נוקב ומלא תוכחה שאני בטוח שאזכור כל ימי חיי.
הייתי בטוח שזהו, הכול נגמר, רובי ישנא אותי לנצח בגלל שרימיתי אותו ויותר לא אפגוש בו לעולם, אבל להפתעתי הוא הציע לי לבוא ולגור אצלו.
ההיגיון הבריא שלי והניסיון שצברתי בחיים אמרו לי מיד שללכת איתו תהיה טעות איומה. הוא רק מרחם עלי, או שאולי הוא רוצה לעזור ליריב שלא היה לו נוח להעיף אותי מהדירה שלו למרות הפקודה של הבוס? לא יודע מה גרם לו להזמין אותי אליו, מההתחלה היה לי ברור שהוא לא אוהב אותי ובכלל לא מנחש מה אני מרגיש כלפיו.
בכל זאת ארזתי מהר את הדברים שלי ונסעתי איתו, מאושר לשבת לצידו למרות שבמעמקי ליבי ידעתי שאני עוד אשלם על האושר הזה מחיר יקר.
בדרך התנצלתי שוב שלא סיפרתי לו ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לחכות חודשיים או ללכת לעשות בדיקת קומבו שאמנם עולה כסף, אבל אפשר לעשות אותה בעוד שלושה שבועות ולקבל תשובה מיד.
הוא משך בכתפיו, "מה זה משנה?" שאל באדישות.
"מה זאת אומרת מה זה משנה? מדובר בבריאות שלך, בטח שזה משנה." קראתי בהתרגשות.
"אני יודע, אל תדאג כל כך אדי, יהיה בסדר." הפטיר רובי בפיזור נפש, לא ממש מתייחס לדאגה שלי.
"מה בסדר? אתה חייב ללכת להיבדק!" התעקשתי.
"אני אלך, אני מבטיח לך, תפסיק לדאוג, העניין בטיפול." אמר רובי במין שוויון נפש מוזר שגרם לי לדאוג עוד יותר.
"תגיד, מה קורה אתך ועם שגיא?" שאלתי אחר כך, אחרי שכבר התארגנתי בחדר שהוא נתן לי ואפילו התקלחתי.
"מה כבר יכול לקרות? הוא מאוהב בחבר שלו וגר איתו ואני פה, לבד." נאנח רובי והמשיך להתעסק בהכנת תה בשביל שנינו.
"אתה לא לבד, אתה איתי." אמרתי והנחתי יד זהירה על כתפו. הוא הניח את הקומקום שאחז באותו רגע על השיש, הסתובב אלי וחיבק אותי. "תודה חמוד." אמר, נישק את לחיי בחיבה כאילו הייתי ילד קטן וחזר להתעסק עם התה.
"בבקשה." אמרתי, מבולבל קצת מהחיבוק הקצר הזה, "אבל…" היססתי.
"אבל מה?"
"אתה מאוהב בו?" נפלטה לי שאלה נואשת ומטופשת, וממש לא במקום, שאלה שבימים כתיקונם מעולם לא הייתי מעלה בדעתי לשאול, אבל אלו לא היו ימים כתיקונם, במחיצתו של רובי הייתי אדם שונה לגמרי מהאדם קר המזג והמחושב שהייתי פעם.
רובי הניח את המגש עם התה והעוגיות על השולחן ואז סקר אותי במבט משועשע, "למה אתה שואל?"
"ככה, סתם, כי אני רוצה לדעת." עניתי, מרגיש איך אני מסמיק תחת מבטו המבודח.
"הוא חבר טוב שלי ואני מאוד אוהב אותו, ומאוד מצטער שלא היה לי די שכל בזמנו, כשהייתה לי הזדמנות… טוב, זה קרה ממש מזמן, הייתי אז צעיר וטיפש, עכשיו אני חכם יותר, אבל לצערי עכשיו זה כבר מאוחר מידי, הוא עם שגיא ודי."
"גם שגיא נשא." אמרתי, ומיד התחרטתי, ממתי נעשיתי מלשין?
"אני יודע אדי, ותדע לך שידעתי שאתה נשא עוד לפני שסיפרת לי. שגיא סיפר ליריב שסיפר לי."
"אני מצטער נורא." אמרתי שוב, ועצמתי חזק את העיניים כדי שהדמעות לא יתחילו לזלוג עוד פעם. כבר עשיתי לעצמי מספיק בושות ליום אחד.
"זה בסדר, אתה לא אשם, הייתי צריך לשים קונדום."
"נכון, אבל לא שמת ואני הייתי צריך להתעקש, שתקתי כי הייתי קצת מסטול וגם… גם… לא חשוב."
"מה? תגיד, אל תתבייש." חייך אלי רובי בחביבות מרוחקת כאילו היה מדובר במישהו אחר ולא בו, בבריאות שלו ובחיים שלו.
"חשבתי שאם אתה אקטיבי זה אומר שזה בסדר, אבל טעיתי. כיום אני יודע שגם אקטיביים יכולים להידבק."
"נכון." אמר רובי בעצב ונאנח אנחה עמוקה.
כל כך התחרטתי על השטות שעשיתי, מרוב בושה התחלתי שוב לילל, ברחתי לחדר שהוא נתן לי, נשכבתי על הספה, משכתי עלי את השמיכה ובכיתי עד שהכרית תחתי נעשה לחה מדמעותיי.
רובי נתן לי כמה דקות להירגע ואחר כך בא אחרי, התיישב לצידי וליטף לי את הראש. "די ילד, תפסיק. בכי לא יעזור, מספיק. תשתה את התה שלך." הגיש לי את ספל התה שלי.
שתיתי לאט לאט, מציץ בו מידי פעם, חושב כמה הוא טוב אלי, כמה אני אוהב אותו, מתאפק לא להגיד לו את זה.
"מה? למה אתה מסתכל עלי ככה?" התפלא רובי.
לא העזתי להגיד לו מה אני באמת חושב ובמקום סיפרתי לו על השיחה שלי עם הבלש הפרטי, ושאלתי אותו למה הוא לא כועס עלי.
"מה הטעם לכעוס? מה זה יעזור?" ענה רובי בשוויון נפש, "וחוץ מזה הרי גם לפני שפגשתי אותך הזדיינתי המון בלי קונדומים. התנהגתי כמו טיפש ועכשיו אני עומד לשלם על זה." הוסיף.
"למה עשית את זה? אתה הרי יודע שזה מסוכן?" נזפתי בו.
"ולמה אתה?" החזיר לי רובי נזיפה.
הסתכלנו זה על זה ולאף אחד מאיתנו לא הייתה תשובה.
"לך לישון," לקח ממני רובי את הכוס, "אתה נראה הרוס מעייפות."
"אני באמת הרוס, אבל אני פוחד שאני לא אצליח להירדם."
"רוצה כדור שינה? יש לי נומבון."
"לא, מה שאני רוצה זה לישון אתך."
"באמת?" הופתע רובי, "למה?"
"אני לא אוהב לישון לבד."
"מי כן?" נאנח רובי וליבי קיפץ משמחה לשמע הרוך שנדמה היה לי שאני שומע בקולו.
"אז אני יכול?"
"כן, למה לא? בוא."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il