זכיתי לאהוב – פרק ד'

22/10/2015

הבית של ויקטור מצא חן בעיני מאוד. הוא אמנם היה בית דו משפחתי, אבל היו לו שתי קומות, ושלוש מרפסות, חצר יפה עם גדר ושער ברזל ירוק, ערוגת ורדים פורחים בחזית, ובוסתן עצי הדר קטן מאחור. הבית הזה כאילו יצא מתוך החלומות שלי על מקום משלי, חלומות שגנזתי יחד עם הזיכרונות מסבתא ומאימא. "מוצא חן בעיניך?" שאל ויקטור והניח יד ידידותית על שכמי.

הנהנתי בלי מילים. שוב היה גרוני חנוק מדמעות ונדמה היה לי שויקטור מבין לרגשותיי ומנסה להקל עלי. הוא שב ואחז במרפקי בעדינות והוביל אותי למטבח מואר ונעים עם מרצפות אדמדמות וארונות עץ בהיר. מקרר גדול נהם חרישי בפינה, ומדיח כלים זמזם בנעימות ליד הכיור.

ויקטור הכין לי קפה והגיש עוגה, ואחר כך סיפר לי קצת על עצמו. הוא עלה לישראל לפני כשלושים שנה עם אימו ואחיו הצעיר. אימו נפטרה לפני כמה שנים ואחר כך אחיו חזר לבריטניה עם אשתו וילדיו, מאז הוא חי לבד בבית הגדול הזה ועכשיו, אחרי שחצה את שנתו החמישים…

"אתה בן חמישים?" השתוממתי.

ויקטור חייך. "בן חמישים וארבע, בקרוב בן חמישים וחמש, כבר לא ילד."

"אתה נראה צעיר יותר." אמרתי.

"תודה." אמר ויקטור וחיוכו נעשה נוגה מעט, "אני שומר על עצמי, מתעמל, מקפיד על דיאטה, ולמרות זאת השנים עושות את שלהן, הבריאות שלי כבר לא מה שהייתה פעם, בקרוב אני אצטרך לעבור ניתוח ואני זקוק לעזרה."

"עזרה ממני?" שאלתי, מופתע, כי מעולם לא עלה על דעתי שאני מסוגל לעזור למישהו.

ויקטור הנהן, שתה קצת מהתה שהוא הוסיף לו לתימהוני חלב, ואחר כך לקח אותי לסיבוב הכרות בביתו. היו לו סלון מרווח שנפתח מצד אחד למרפסת תלויה מחופה סוכך בד, ומצד שני לפטיו מלא עציצים פורחים. בפינת הסלון היו מדרגות שהובילו לחדר שינה גדול עם יציאה למרפסת קטנה ומעוגלת סגורה בחלונות גדולים. ליד חדר השינה היו שירותים ומקלחת ודלת נוספת הובילה לחדר ארונות מרווח, ריק מבגדים.

"עד לא מזמן ישנתי בחדר הזה, אבל בגלל המדרגות הייתי צריך לעבור לחדר השינה למטה." גילה לי ויקטור.

"קשה לך לעלות במדרגות?" שאלתי באהדה. שמתי לב שהוא עולה לאט, נח אחרי כל שתי מדרגות ונאחז בזהירות במעקה.

"כן, ואחרי הניתוח יהיה לי עוד יותר קשה."

"איזה מין ניתוח אתה צריך לעבור?"

ויקטור התיישב על המיטה ובהה דרך החלון. "ניתוח לב." אמר חרש ונאנח, ואז הפנה אלי את מבטו, חייך לעברי חיוך עצוב ואחר כך ליטף רכות את לחיי.

"אז מה דעתך?" שאל.

"על מה? על הבית שלך? הוא מקסים, והחדר הזה ממש מוצא חן בעיני."

"תוכל לגור בו אם תקבל את ההצעה שלי ותבוא לגור איתי."

"אתה לא רוצה שאני אישן אתך?" התפלאתי.

"לצערי אני צריך לסרב." הצטחק ויקטור, "פעם הייתי שמח מאוד ללכת עם בחור יפה כמוך למיטה אבל במצבי כיום עדיף שאני אישן לבד. אני צריך רק מישהו שיעזור לי אחרי הניתוח."

"ומה יקרה אחרי הניתוח? מה, אף פעם לא תחזור להיות שוב בריא?"

"אני חושש שלא." אמר ויקטור בעצב, "הניתוח נועד למנוע הידרדרות, אבל אני אף פעם לא אחזור להיות שוב בריא וצעיר כמו פעם."

"מה בדיוק אני אצטרך לעשות?" שאלתי.

"לטפל בי, לעשות קניות,לבשל קצת, דברים כאלו. פעם בשבוע באה עוזרת לעשות ניקיון, ופעם בשבועיים בא גנן, אבל בשאר הזמן אני לבד. אני צריך מישהו שיהיה בסביבה ואני מעדיף שזה יהיה בחור צעיר ויפה כמוך."

"אני אוכל להמשיך לעבוד במסעדה או שתצטרך אותי כל הזמן?"

"כמה ימים אחרי הניתוח אני אצטרך אותך כל הזמן, ואחר כך, אחרי שיורידו לי את הקטטר ויוציאו את התפרים… נראה, אל תדאג, אני אשלם לך משכורת."

"תסלח לי שאני שואל, אבל אתה יכול להרשות לעצמך את כל ההוצאות האלו?" שאלתי, מודאג.

"אל תדאג, יש לי חסכונות וביטוח, אני לא עשיר מאוד, אבל יש לי הכנסה מספקת. אם תגור אצלי לא תצטרך לשלם שכר דירה ולא לקנות אוכל, הכול יהיה על חשבוני." הבטיח ויקטור וקיים את הבטחתו במלואה.

נפרדתי מרובי, העברתי את חפצי לבית של ויקטור והתחלתי חיים חדשים שהיו שונים מאוד מחיי הקודמים. ויקטור מצא חן בעיני מאוד. פעם ראשונה שהייתי בקשר עם גבר שלא רצה ממני סקס והתייחס אלי בחביבות נעימה בלי לגעת בי. בזכותו גיליתי מחדש את חדוות הקריאה וחזרתי לספרים, ידידי הוותיקים שנזנחו בגלל סערות גיל ההתבגרות. הוא היה אדם משכיל מאוד, נעים הליכות ותרבותי. נהניתי לשוחח איתו על מה שקראתי ותוך כמה ימים נרקמה ביני לבינו ידידות אמיצה.

ככל שהכרתי אותו כך גברה חיבתי אליו וגברה חרדתי לשלומו. ביום שלפני הניתוח (שנקבע לשעות הבוקר) הייתי עצבני עוד יותר ממנו, ובאותו לילה התעוררתי מזיע ומבוהל בגלל סיוט נוראי שהיו בו רופאים בבגדים ירוקים, סכינים נוטפי דם, ואיברים כרותים.

"אתה בסדר?" שמעתי את ויקטור קורא אלי מלמטה, "שמעתי אותך צועק."

"היה לי חלום לא טוב." עניתי וירדתי אליו לבוש רק במכנסי הפיג'מה שלי. כל כך רווח לי לראות אותו עומד על רגליו, בריא ושלם, עד שחיבקתי אותו. "חלמתי חלום נוראי על הניתוח שלך." גיליתי לו.

הוא החזיר לי חיבוק והניח את ראשו על חזי החשוף. "הלב שלך דופק נורא מהר." אמר, הרים את ראשו ונישק נשיקה חטופה על לחיי, "אתה ילד טוב אדי, אני שמח שאתה איתי." אמר בחיבה.

"אני יכול לישון אתך ויקטור, בבקשה, עצוב לי לבד."

"ילד." ויקטור נאנח, "תבין, אני לא יכול…"

"רק נישן יחד." התחננתי, "אני נשבע."

"בסדר." נכנע ויקטור, ואחר כך שב ונישק את לחיי ואמר לי שוב שאני ילד טוב. ישנתי לצידו באותו לילה וגם בלילה שאחרי הניתוח ישנו יחד. הוא על המיטה, מחובר לצינורות ומכשירים, ואני על כורסא מתקפלת, מנמנם לידו, ידי מונחת על זרועו.

שהיתי לצד מיטתו של ויקטור במשך עשרה ימים, מתעקש לישון לידו כל לילה למרות מחאתו שאין בכך צורך. אמרתי לו שאני פוחד לישון לבד בבית הריק, אבל האמת הייתה שפחדתי לעזוב אותו מחשש שמשהו יקרה לו בהעדרי. למרות שהקשר שלנו היה נטול כל סקס נפשי נקשרה בנפשו, חיבבתי אותו מאוד, רכשתי לו כבוד וחרדתי לשלומו.

לשמחתי הוא החלים יפה ואחרי שבוע החזרתי אותו הביתה והמשכתי לישון איתו, ידי בידו, ורגלי מסובכות ברגליו. במשך כמה שבועות טיפלתי בו במסירות, הבאתי לו אוכל על מגש, תמכתי בו כשהלך לשירותים, ועזרתי לו להתרחץ. כל יום הוא הרגיש טוב יותר והיה עצמאי יותר, ואחרי שהסירו לו את התפרים התחלנו לטייל בחוץ, מרחיקים כל יום קצת יותר. בזמן שטיילנו הוא נהג לספר לי על חייו, על העסקים שעשה, הכספים שהרוויח והפסיד, הגברים שהכיר ובילה אתם, הטיולים שטייל והמקומות שהכיר, וגילה לי שלמרות שהוא נהנה מחייו וחי אותם במלואם כיום הוא מצטער על שלא הניח לעצמו מעולם להתאהב, ושלא חלק את חייו עם בן זוג.

"רציתי חופש ועצמאות ולכן ויתרתי במודע על אהבה והסתפקתי בסקס." גילה לי, "ועכשיו אני חושב שטעיתי. תראה אותי היום, זקן בודד וחולה."

"אתה לא זקן." מחיתי, "ואתה לא בודד, אתה איתי. אני בטוח שבקרוב תבריא ותרגיש שוב נהדר."

"אדי." לחץ ויקטור את אצבעותיו על זרועי, "אתה לא מבין מה אני מנסה להגיד לך? ילד, אני רוצה להזהיר אותך שלא תהיה בודד כמוני, אל תוותר על אהבה."

"בסדר." אמרתי והסבתי ממנו את פני כדי שלא יראה את הדמעות שצצו בעיני.

"מה קרה אדי? למה אתה עצוב?" שאל ויקטור.

"אהבה זה דבר יפה בתנאי שמי שאתה רוצה אוהב אותך בחזרה, אחרת זה כואב." גיליתי לו.

הוא נאנח ואמר שהחיים מלאי סיכונים. עדיף לאהוב ולאבד מאשר לחיות את כל החיים בלי אהבה.

"מי שאמר את זה לא סבל אף פעם מאהבה נכזבת." אמרתי, קצת במרירות, והתאמצתי בכל כוחי לא לחשוב על רובי. שוגי – ששמר איתי על קשר טלפוני ועדכן אותי בכל מה שהתרחש בחייו מאז יצא מהארון – סיפר לי שרובי חי עם יוני בדירה שלו, ושהם מאושרים מאוד יחד.

"אתה עוד צעיר מאוד אדי, אני בטוח שעוד תפגוש מישהו שיגרום לך המון אושר." ניבא ויקטור.

"כבר פגשתי ועל כל דקה של אושר שילמתי ביום סבל. היה לי מספיק." רטנתי.

"יהיו אחרים." ניחם אותי ויקטור.

"לא בשבילי." אמרתי בפסקנות.

ויקטור התחיל למחות, אבל נתקף שיעול ואני מיהרתי להחזיר אותו הביתה ולהשכיב אותו במיטה. למחרת בבוקר שוב קמתי עם זקפה, אבל כשניסיתי לחמוק מהמיטה שלנו לחדר השינה שבקומה השנייה כדי שאוכל לאונן בפרטיות ויקטור הניח יד על אברי. "אל תלך." ביקש חרש, והחל ללטף אותי.

קפאתי, מבוהל. מבט התוכחה ששלח בי רובי כשאמר – היית צריך לספר לי – היה עוד רענן בזיכרוני.

"ויקטור." אחזתי בפרק ידו, "יש משהו שאתה לא יודע עלי."

"אני יודע שאתה נשא." אמר ויקטור בשלווה, "זה בסדר."

"ולא אכפת לך?"

הוא נישק את לחיי. "ממש לא חמוד."

"אז גם לי מותר לגעת בך?"

"בבקשה, אם לא מגעיל אותך לגעת בקשיש חולה כמוני אני אשמח, אבל אתה לא חייב אדי."

"אני יודע, אל תדבר שטויות." החזרתי לו נשיקה, "אתה לא מגעיל, אני אוהב לגעת בך."

מאז לא הלכתי יותר לאונן בבקרים, ויקטור דאג לי. מעולם לא עשינו יותר מאשר ללטף זה את זה. ידיו היו חמות ומיומנות ועינגו אותי מאוד, גמרתי כמעט תמיד, אבל הוא לא. לפעמים אפילו לא עמד לו, אבל הרגשתי איך הוא נהנה מהנאתי והבנתי שזו הייתה דרכו להראות לי את חיבתו ולהודות לי.

אחרי שויקטור החלים מהניתוח התחלתי לעבוד שוב במסעדה ואפילו הרשיתי לעצמי, אחרי שויקטור הפציר בי לצאת לבלות קצת עם חברים, ללכת בערב יום חמישי אחד לבקר את שוגי ויריב בדירתם שמעל לכרוכית הורודה.

"סוף סוף רואים אותך." שמח שוגי, "כבר התגעגעתי."

"לא משעמם לך לגור עם דרדס סבא ולטפל בו כל הזמן?" שאל יריב.

"שמו ויקטור ומאוד נעים לי אצלו. יש לו המון ספרים שאני נהנה לקרוא, ואנחנו מדברים אחר כך על מה שקראתי והוא מסביר לי מה שאני לא מבין. הוא איש ממש נחמד ומאוד חכם, ולא אכפת לו שאני נשא. חוץ מזה הוא כבר די בריא ואני כמעט לא עושה כלום בבית. ממש טוב לי אצלו."

"לדעתי הוא מהווה בשבילך דמות אב." היגג שוגי.

"יכול להיות." הסכמתי, "הוא אפילו רוצה שאני אתחיל ללמוד משהו."

"הוא צודק." הסכים יריב, "כדאי שתלמד מקצוע. הרי לא תהיה מלצר כל החיים."

"אולי אני אלמד טכנאות מחשבים או משהו כזה." חשבתי בקול.

"וכמה זמן עוד תגור אצל ויקטור?" חקר שוגי.

"כמה שהוא ירצה."

"ומה עם סקס? יש לך מישהו?"

משכתי בכתפי, "לא רוצה. היה לי מספיק סקס בחיים."

"אתה צודק, סתם סקס בלי אהבה לא שווה כלום. אנחנו צריכים לשדך לך מישהו. מה דעתך ריבי?" פנה אל יריב שחייך אלי בחביבות ואמר ששגיא צודק, אהבה היא טעם החיים.

"די, תפסיקו, מספיק. לא רוצה ולא צריך אהבה. טוב לי ככה."

"אבל…" התעקש שוגי, ולמזלי הטלפון של יריב צלצל וזה היה רובי.

"כן, בטח, תבוא. אין בעיות, גם אדי פה. אתה בטוח שיוני לא יכול להגיע?"

הוא הקשיב בפנים קודרים להסבר של רובי ונד בראשו בגינוי, "נו, טוב. אם ככה אז באמת עדיף שתבוא ולא תישאר לבד בבית."

"למה יוני לא מגיע?" השתומם יריב.

"שוב נסע לתל אביב לבלות שם סוף שבוע." העווה שוגי את פניו במורת רוח.

"נו, אז מה? מותר לו לנסוע מידי פעם לבקר חברים. לא?"

"אני מכיר אותו ריבי, הוא לא נסע סתם לביקור. על כמה נתערב שהוא לא יחזור עד מוצאי שבת?"

הם החליפו מבט מסוג המבטים הפרטיים האלו שבני זוג מחליפים זה עם זה, אחד מאותם מבטים שמקפלים בתוכם שעות של שיחות נפש.

"אתם חושבים שיוני בוגד ברובי?" נרעשתי.

"מאין לי לדעת?" משך שוגי בכתפיו, "יש מצב שהוא סתם נסע לבלות קצת באיזה מסיבה."

"בחייך." נשף יריב בבוז.

"די, אל תדברו על זה. הנה, רובי פה." השתקתי אותם ופתחתי לרובי את הדלת במו ידי וגם הענקתי לו חיבוק חברי חמים. הוא חיבק אותי חזרה ואפילו נישק את לחיי, ואחרי שבילינו את שאר הביקור בשיחה נעימה עם יריב ושגיא בלי שהזכרנו את יוני אפילו פעם אחת הוא הציע לי טרמפ חזרה הביתה.

הסכמתי ברצון, מתעלם מהמבטים ששגיא החליף שוב עם יריב, והתיישבתי, מאושר ונרגש, לצידו של רובי.

"ראית איך הם הסתכלו עלי?" שאל רובי כשעמדנו וחיכינו בפקק הנצחי של צ'ק פוסט.

"אהה, כן. אבל זה לא אומר כלום."

"אל תהיה ילד אדי, הם בטוחים שיוני נסע לתל אביב כי נמאס לו לשרוף עוד סוף שבוע בחיפה המשעממת הזו ובא לו לבלות ולחגוג."

"וזה נכון?"

"מאין לי לדעת? אני סך הכול האידיוט שישן איתו כל לילה ומתגעגע אליו כשהוא נוסע לבקר חברים." אמר רובי בלעג, ונימת קולו כשאמר את המילה חברים נטפה חומציות שחרכה את ליבי.

"אז למה אתה לא נוסע איתו או לפחות אומר לו משהו?"

"איזה משהו אדי?" גיחך רובי בלעג. "רואים שאף פעם לא היית מאוהב." הוסיף בביטול.

"כן הייתי, אני עדיין."

"במי, בזקן הזה שאתה גר אצלו?"

"לא. אותו אני אוהב ומכבד ודואג לו מאוד, אבל אני מאוהב במישהו אחר."

"יופי לך, ועם מי אתה מזדיין?"

המרירות ששמעתי בקולו כמו צרבה אותי, זה ממש כאב. "עם אף אחד." אמרתי, קופץ את אגרופי בחיקי, מתאפק לא להסגיר רגש.

"לזקן כבר לא עומד, מה?"

"זה לא עסקך רובי, תעזוב אותי."

"איך שאתה רוצה." אמר רובי ביובש, "דווקא רציתי להציע לך… אני חרמן וגם אתה בטח… אבל אם אתה לא רוצה אז לא."

למרות רצוני החלו דמעות להציף את עיני. "אני רוצה, אני מאוד רוצה, אבל לא ככה."

"למה אתה מתכוון לא ככה? יש לך איזה שיטות חדשות שאני לא מכיר?"

התחלתי לבכות והוא נאנח, וקילל חרש. אחר כך סטה מהכביש ועצר בצד, ליד גן שעשועים קטן והניח יד על ברכי. "מה קרה אדי?" שאל ברוך שמוסס אותי לגמרי, "למה אתה בוכה?"

"אני אוהב אותך." לחשתי, "אני נורא אוהב אותך רובי ו… ו… אני אוהב אותך, הייתי צריך להגיד לך את זה מזמן, אבל לא העזתי."

"יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא." אמר רובי בשלווה, התניע שוב את המכונית ופנה אלי, "להחזיר אותך הביתה או ש…"

מחיתי את הדמעות מפני בשרוולי. "אם ניסע אליך אז… אז…"

"נזדיין. זה מה שאתה רוצה, לא?"

"כן, בטח, אבל לא… לא ככה."

רובי כיבה שוב את המכונית ואחר כך, להפתעתי, פתח את הדלת ויצא החוצה. יצאתי גם כן והלכתי אחריו. חצינו את פיסת הדשא הקירחת והלכנו על רחבת החצץ שמתקני שעשועים היו פזורים עליה עד שהתיישבנו בתוך החבית המתגלגלת. הוא נשכב בתוכה בנוחיות, רגליו נשענות על דופן אחת וראשו על השנייה. חיקיתי אותו ונשכבתי לצידו. זה היה נוח עד להפתיע ולמרות שהיינו סמוכים לכביש הרגשתי שאנחנו מבודדים בתוך חלל פרטי קטן משלנו.

"נחמד כאן, נכון?" חייך אלי רובי והניח יד על ירכי, "כשהייתי בתיכון ועוד גרתי עם ההורים הייתי מביא לפה את הזיונים שלי."

"אני מבין." אמרתי בקול מאופק למרות שדבריו הכאיבו לי.

"אדי, בשביל בחור שחי כמוך אתה נורא רגיש, אתה יודע?"

הנדתי לאות הן בלי להגיד כלום מפחד ששוב אבכה.

"אתה באמת לא מזדיין עם דרדס סבא?"

"אל תקרא לו ככה. קוראים לו ויקטור והוא בן אדם מאוד נחמד."

"ואם הוא ידע שיש לך יזיז הוא יכעס עליך?"

"לא, הוא לא כזה. אני רק עוזר לו וכאלה, אנחנו לא… הוא לא… הוא לא יתנגד. אני בטוח שהוא אפילו לא ישאל, אבל אני לא רוצה אותך בתור יזיז רובי. אני אוהב אותך יותר מידי. אתה אוהב את יוני?"

רובי נאנח. "לצערי כן, ואתה אולי לא תאמין לי, אבל אני בהחלט מבין אותך."

"למה אתה שותק לו שהוא נוסע לתל אביב בלעדיך? למה אתה לא נוסע איתו?"

רובי צחק צחוק קצר ומר. "הוא דווקא רוצה שאני אבוא איתו, אבל אני מתעקש להישאר פה כי אני לא רוצה לראות אותו עם אחרים."

"יכול להיות שהוא רק רוקד ומבלה? אולי הוא לא… "

"הוא כן." פסק רובי בעצב, "ואם אני אסע איתו גם אני אסחף שוב לחיים האלו של מסיבות, זיונים בשירותים, סמים ושתייה… יצאתי מזה כל כך בקושי, אני לא רוצה לחזור."

"אז מה, אתה פשוט יושב פה ומחכה לו עד שהוא יחזור?"

"כן, והוא תמיד חוזר."

"ואחר כך שוב נוסע, ומה אם יום אחד הוא לא יחזור?"

"לא יודע. אני מקווה שיום אחד הוא יבין כמה שזה חסר טעם והרסני ויישאר איתי."

"או שאתה תישבר ותיסע איתו."

"גם זה עלול לקרות." הסכים רובי, "אני מקווה שלא, אבל גם זה עלול לקרות."

"וכשהוא חוזר אליך אתם… זאת אומרת, אתם… אתם יחד באמת, יחד במיטה כמו זוג?"

"עדיין כן, אבל כל פעם פחות."

"זה נשמע לי פשוט נורא. מגיע לך משהו טוב יותר רובי."

"גם לך מגיע משהו טוב יותר מאשר לנגב את התחת לאיזה זקן בשביל כסף ולחיות בלי סקס."

"אל תדבר ככה, אני לא מנגב לו את התחת ואני… פשוט אל תדבר ככה רובי."

"בסדר, סליחה אדי. לא הייתי צריך להגיד את זה."

"הוא נותן לי לגור אצלו ובתמורה אני עוזר לו בכל מיני דברים קטנים, אבל אני לא מקבל ממנו כסף. בשביל כסף אני עובד במלצרות ואני מתכוון להתחיל ללמוד בקרוב. אין לך זכות לדבר אלי ככה."

"אתה צודק חמוד, אני מתנצל, די, אל תכעס עלי." ביקש רובי, ופתאום רכן לעברי ונישק את פי. החזרתי לו נשיקה ורק אלוהים יודע לאן היינו נסחפים אחר כך לולא שמענו פתאום קול צעדים על החצץ ומבוישים ניתקנו מהר זה מזה ויצאנו מהחבית.

הזוג שהלך חבוק לעבר אחד הספסלים לא שם לב אלינו, אבל פתאום שמתי לב שהשעה ממש מאוחרת והתמלאתי דאגה לויקטור שנשאר לבד בבית ועדיין לא אכל ארוחת ערב. "אני חייב לחזור הביתה רובי."

"אין בעיות, בוא ניסע." אמר רובי ובלי שום מחאות לקח אותי עד לבית של ויקטור, אבל סירב להזמנתי להיכנס ולאכול איתנו ארוחת ערב.

"אולי פעם אחרת." אמר בנימוס, נישק את לחיי ונסע לדרכו.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il