זכרונות…

07/04/2002

זכרונות בפינת רחוב מכוסה קרח

ג'ייק יצא מהבית של מיילו, עלה על הרכבת וירד כמה תחנות אחר-כך. ביציאתו מהתחנה התת-קרקעית, הידק את מעילו, מנסה לכפר על הקור העז. הקרח הקפוא שכיסה את המדרכה כמעט גרם לו להחליק על ישבנו, אך הוא הלך בצעדים נוקשים אל עבר פינת הרחוב הנוצצת.
"עוד חורף אנגלי מסריח," חשב לעצמו "כמה אני מתגעגע לישראל."

הוא חזר מקיץ ארוך בארץ הקודש, חרש אותה לאורכה ולרוחבה עם חבורת נערים מבית הספר היהודי שבו למד. בישראל התוודע לראשונה לאהבתו לגברים. שם רכש נסיון מיני רב במועדוניה האפלים של תל אביב הלחה והמזיעה, בגנים החשוכים של ירושלים המפוארת, בבתי קפה אופנתיים הצופים על הגליל בחיפה, בספינות אורגיה מטורפות שהפליגו בים האדום, על חופה של העיר אילת.

אבל קדם לכל אלה, אהוד. הוא זכר אותו היטב, את אותו חייל שחום עור ושחור שיער שפגש בזמן שטיפס על הר מדברי ליד ים המלח.

זה היה אמצע השבוע. בבוקר. השמש בהקה בעצמה על ג'ייק ומיילו, חברו הטוב. הם עקבו אחר מסלול מסויים עד שנתקלו לפתע בעשרות בחורים, לבושים כולם מכנסי חאקי רחבים וחולצות ירוקות. לרובם היה גם נשק, קשור על הגב ברצועה עבה, והם עמדו בתור לרדת איזה מפל יבש וגדול.

מיילו הביט בהם בהתרגשות.
"חיילים," לחש לג'ייק "בוודאי באיזשהו מבצע נועז."
לג'ייק היה נדמה שזה יותר טיול של היחידה. כולם חייכו וצחקו בקול רם ואף אחד לא נראה כפי שג'ייק תאר לעצמו שחייל העומד להסתער על האויב נראה.
ג'ייק ומיילו התקרבו לקבוצה והביטו בהם בסקרנות. החיילים נראו די אדישים לנוכחותם, חוץ מחייל אחד שנעץ בג'ייק מבט ארוך וחודרני. ג'ייק קלט את העיניים מתבוננות בו וחש מבוכה רבה.

"אקסיוז מי," פנה אליהם החייל "מהיכן אתם?"
"לונדון," השיב מיילו בהתרגשות "אנחנו יהודים ובאנו לטייל בארץ הקיץ."
"שניכם מלונדון?" שאל החייל והביט בג'ייק שוב, נראה כמצפה דווקא ממנו לענות.
"כן," מיהר מיילו לענות לו "אתם בפעולה מבצעית כאן?" שאל בסקרנות.
החייל צחק בקול עדין ועיניו זרחו בין הקמטים בקצוות. הוא הביט במיילו.
"לא ממש, אם כי הירידה הזאת במפל מזכירה לי כמה פעילויות מבצעיות קשות." השיב.
מיילו צחק והושיט את ידו בנימוס.

"אני מיילו."
"אני אהוד. נעים מאוד להכירך."
ג'ייק שתק. מיילו תקע את מרפקו במותניו.
"זה ג'ייק" הציגו בפני אהוד, "הוא קצת עייף, נדמה לי."
ג'ייק התעשת והושיט את ידו ללחוץ את ידו של אהוד. הם לחצו ארוכות.

באורח פלא, פלוגת התותחנים אליה השתייך אהוד שכנה באותו מלון שבו ג'ייק ומיילו השתכנו באותו לילה בים המלח. בערב, נתקלו השניים באהוד וכמה מחבריו לפלוגה בלובי.
"בא לכם להסתובב איתנו קצת?" שאל אותם אהוד "יש פה כמה חופים מהממים לרחצה לילית."
השניים הגיבו בהתלהבות ונצמדו לקבוצת החיילים שיצאו, הפעם ללא מדים או נשק, מהמלון וירדו לכיוון החוף הקסום.

בהגיעם אל הנקודה הרצויה, לאחר כחצי שעת הליכה, החלו החיילים להתפשט בקול קריאות התלהבות ולקפוץ למים ערומים כביום היוולדם. מיילו, ששוחח עם חלק מהחיילים והתחבר אליהם בזמן ההליכה, מיהר להתפשט אף הוא וקפץ אחריהם למים בצרחות נלהבות. ג'ייק, לא נלהב להתפשט במיוחד, הביט בהם מהצוק, כשלפתע שמע מאחוריו צעדים.

"אתה לא נכנס?" שאל אהוד ועמד עירום לגמרי מול ג'ייק.
"אה… לא נראה לי כל-כך… ואתה?" ענה ג'ייק, מנסה לו לבהות בגופו המחוטב של אהוד.
"אולי מאוחר יותר" ענה אהוד וקרץ לג'ייק, "בינתיים די נוח לי ככה. בעירום."

אהוד הזמין את ג'ייק להתיישב לידו והם התמקמו על גדת הצוק ודיברו. אהוד עודד את ג'ייק להתפשט גם כן ("חם פה," הסביר "והגוף צריך קצת אוויר". ג'ייק לא רצה להיראות לא מנומס ונכנע ללחציו של החייל).
הוא סיפר לג'ייק על שירותו הצבאי. הוא עמד להשתחרר בקרוב, כמו רוב החבר'ה, והוא מתכנן טיול ארוך בחו"ל. אולי אפילו לונדון.

"הצבא," כך אמר "היה חוויה נהדרת וחשובה, אך שלוש שנים הן זמן רב מאוד של חיים-לא-חיים. כל השבוע אתה בבסיס" הסביר, "ופעמים רבות אתה מבלה גם את סוף השבוע שם. לא יוצא לך לראות הרבה את הבית, וכשאתה מגיע הביתה אתה עייף ואין לך חשק לצאת לבלות, או להכיר אנשים חדשים. זה מתסכל, במיוחד מינית."

הבוטות שלו הביכה את ג'ייק. הוא מיהר להזכיר לעצמו שהוא בישראל, ואנשים כאן הם בוטים.
"יש לך חברה?" שאל את ג'ייק.
"לא."
"היתה לך?"
"כן. אחת. אבל זה היה מזמן…" אמר ג'ייק, נזכר בדיאנה סומרטין מכתה ט'.
אהוד רכן לעברו, מצמיד את גופו אל ג'ייק. זה היה כאילו הזמן עמד מלכת. כאילו האוויר הפסיק לזרום. כל מה שג'ייק שמע באותו רגע, כשהירח משתקף על פני המים המלוחים, היה את קולו הלוחש של אהוד באוזנו… "גם לי אין חברה."

זה קרה כל-כך בטבעיות, הוא נזכר, נשיקה ארוכה, חמה מלטפת. ואחריה, נשיקות רבות נוספות, נגיעות, לשון, ידיים, רגליים, אשכים, זין, רגליים, לחות, רטוב, זין, אשכים, רגליים, ידיים, לשון… חם. כל-כך חם.

כעבור שעה שנדמתה כמאה שעות, התגלגל אהוד מעל ג'ייק, מזיע. מתנשף. ג'ייק ניסה להסדיר את נשימתו, בטנו הרטובה עולה ויורדת ואגלי זיעה מטפטפים ממצחו ומבין רגליו. הוא התרומם בקושי לתנוחת ישיבה וסקר את הנוף. הלילה היה בשיאו, הירח בהק בעוצמה והשתקף מעל המים. הכל נראה אחרת. ים המוות קם לחיים, חשב לעצמו ג'ייק וחייך באושר, ממהר להישכב שוב על גבו ולהתכרבל בזרועותיו הגדולות של אהוד.

"היי חמודי, 5 פאונד ואני אעשה לך טוב…" קולה הצורמני של הזונה העיר את ג'ייק משינת הזכרונות המתוקים שאפפה את מוחו.
לונדון. חורף. קור אימים וקרח דק על המדרכה. זונת רחוב מסריחה מסגריות.
ג'ייק התרחק ממנה במהירות ומיהר לאותה פינת רחוב שאליה התכוון להגיע מלכתחילה, כשחש איך שיווי משקלו מתערער והוא מחליק על פניו, מרגיש שביבי קרח על צווארו שחדרו דרך צווארון המעיל.
את צחוקה המתגלגל והחנוק של זונת הרחוב קטע לפתע קול עבה, חלוש ונעים. קול מוכר. ממש.
"צריך עזרה?"

גל של חום שטף את ג'ייק. אישוני עיניו התרחבו בציפייה בזמן שמיהר להפנות את ראשו אל הדובר, מקווה, מייחל, מתחנן לאלוהים שזה הוא. אהוד…

לא. הוא גבוה מדי. וגם עורו לבן כשלג. שיערו ארוך ובלונדיני.
"צריך עזרה?"
ג'ייק הושיט את ידו והזר עזר לו להיעמד על רגליו.
"סקוט." הציג את עצמו הזר בחיוך גדול והושיט את ידו.
"ג'ייק". הלחיצה היתה ארוכה.
"אתה נכנס לכאן?" שאל סקוט והצביע על הכניסה הנוצצת לפאב ההומואים בפינת הרחוב.
"אה… כן." ענה ג'ייק בחיוך ממזרי "אתה בא?"
והם נכנסו שלובי זרועות לתוך הפאב החמים, דגל הקשת מתנוסס מעל כניסתו הרחבה, והזונה מביטה בהם ממרחק ויורקת על הרצפה בגסות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il