זמן איטלקי – אפילוג

07/09/2011

בתחילת החופש הגדול, כשריקי עמדה במטבח, שטפה כלים ושרה שירים של ביטלס, עצר עמי באמצע מיון הדואר שהביא מהתיבה, והראה לה הזמנה לתערוכה בגלריה בתל אביב. ריקי ניגבה את הידיים, הפכה את ההזמנה על מנת לקרוא את שני צדדיה, וניסתה להבין במה מדובר. עמי היה זה שזיהה את השם ראשון.
"ערבה אלוני. לפי שם המשפחה זאת בטח האשה של אלון. אלון אלוני. בכלל לא ידעתי שהיא מציירת." הוא לקח את ההזמנה והצמיד אותה במגנט לדלת המקרר. "אנחנו חייבים ללכת. זה לא מנומס להתעלם." ואחרי שריקי ניסתה לשכנע שאין להם קשר עם ערבה, והם לא ראו או שמעו ממנה דבר וחצי דבר מאז הנסיעה המשותפת לאיטליה חתך בפסקנות, "תתייחסי לזה כאל נסיעה עסקית. זה הבוס שלי, וזאת אשתו. ואנחנו נלך לשם."
ריקי ועמי יצאו לתל אביב בערב למחרת, לאחר התחבטויות ארוכות של ריקי, שעמדה מול המראה במשך שעה, מודדת חולצות ושמלות ופושטת אותן בשאט נפש, עד שהצליחה לבסוף למצוא משהו שתוכל להרגיש איתו מספיק בנוח. כמעט.
בכניסה לגלריה היה תלוי שלט גדול: "בחירות מטוסקנה, ערבה אלוני"
עמי התחיל לעבור בין התמונות. מתבונן בהן בזו אחר זו. רובן רישומים בעפרון בגודל חצי גליון, חלקן רישומים בעפרונות צבעוניים. עמי יכול היה לזהות חלק מן הנושאים המוצגים בתמונות: המגדל הגבוה בסן ג'ימיניאנו, כיכר הדואומו באותה העיירה, בית חווה בן שתי קומות ולידו בריכה, מוקפים במטע זיתים, פינה של חנות ובה מדפים עמוסים עשרות בקבוקי יין.
אחרי התמונה הרביעית, שם לב לתופעה משותפת. הוא התחיל לעבור במהירות על כל התמונות המוצגות בתערוכה, לבדוק שגם בהן מופיעה הדמות, ואז החליט שהוא רוצה לשתף את ריקי.
"תראי," אמר לה, כשמצא אותה לבסוף בקצה התערוכה. "תראי איזה קטע. אם תסתכלי טוב, תראי שבכל אחת מהתמונות יש איפשהו דמות של אשה עירומה עם שיער שחור ארוך, יושבת עם הגב למתבונן. זה מזכיר לי קצת את הטריק של היצ'קוק, שהיה מחביא את עצמו כניצב בכל אחד מהסרטים שלו, כדי לאתגר את הצופה שימצא אותו." הוסיף. "כמו האתגר השבועי לילד."
ריקי שתקה. שתקה, והמשיכה להתבונן בתמונה הגדולה מולה עמדה. עמי חשב שמשהו בעמידה שלה נראה מוזר, אולי חוסר ההתאמה בין הקפיאה המוחלטת של שרירי הגוף, לבין ריצודי העיניים המהירים.
"מה? מה לא בסדר?" שאל עמי והתפנה להתבונן אף הוא בתמונה. זו הייתה התמונה היחידה בכל התערוכה שהייתה מצויירת בצבעי שמן. צבע צהוב עז של שדה חרדל בהק מהרקע. ובמרכז, אשה ניצבה עירומה, אשה שעורה לבן מאד, ושיערה שחור מאד, ופניה נשואים מעלה. חור היה פעור במרכז החזה שלה, דרכו ניתן היה לראות את שדה החרדל. רגליה מפושקות מעט, ידיה שלוחות מעלה במחווה של תפילה, וביניהן חפץ אדום קטן.
"היי, איזה קטע," אמר עמי. "זאת אותה אשה שמופיעה בכל התמונות האחרות. לא הבנתי את זה בהתחלה, כי כאן היא מצויירת מקדימה, ובעמידה. מה היא עושה, לא הבנתי. ומה את חושבת שיש לה ביד?" שאל.
"היא מקריבה." ענתה ריקי, וקולה אך לחישה, "אני חושבת שהיא מקריבה את עצמה, את הלב שלה."
"זה מה שאת בוחרת." נשמע קול משמאלם. ריקי ועמי הסתובבו, וראו את ערבה, ולידה אשה, צעירה מהם. ריקי חייכה אליה, וחשבה שהייתה שמחה לחבק את ערבה לשלום בגעגועים, אבל הנוכחים האחרים בלמו אותה, גם עמי וגם האשה הבלתי מוכרת. "זה מה שאת בוחרת לראות בתמונה." המשיכה ערבה. "כל אחת חיה עם הבחירות שלה. זה מה שיפה. מקווה שאתם נהנים מהתערוכה." סיימה, והסתובבה ללכת משם.
ריקי הסתכלה על ערבה, ועל כף היד שלה שאחזה חזק ובגלוי בידה של האשה שלצידה. שתיהן הוסיפו ללכת בין המבקרים בתערוכה יד ביד, זו מדברת ומחווה ביד ימין, וזו ביד שמאל.
זרועו של עמי חיבקה את כתפה וריקי הסתובבה אליו.
"אני לא מבין הכל. אבל תדעי שאני אוהב אותך." אמר עמי, וריקי הניחה את האוזן שלה על לוח החזה שלו, רחב וחזק, הניחה לידו של עמי להצמיד אותה אליו, ובחרה להקשיב לפעימות לבו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il