זמן איטלקי – פרק א'

07/08/2011

"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה ריקי, כשהשאירו מאחוריהן את רעשיה של תחנת הרכבת בפוגיבונזי.
"אני לא יודעת מה איתך," פיהקה ערבה, "אבל אני קמתי בשבע בבוקר היום, ועוד לא שתיתי קפה אמיתי. למה המפגרים האלה לא יכלו למצוא לעצמם רכבת יותר מאוחרת? או לפחות למצוא לעצמם מונית שתיקח אותם לתחנת הרכבת, במקום להטריח אותנו. הם חושבים שאם יש להם טבעת נישואין זה מבטיח להם שירות."
"אני גם בעד קפה. קפה הולך." ענתה ריקי, מתעלמת מכל המלל הנוסף המיותר והמקטר של ערבה, והתיישבה בנינוחות במושב הנוסע, עכשיו משידעה לאן מועדות פניהן.
היא הסתכלה על ידיה של ערבה, שהחזיקה את ההגה בצורה רפויה, נינוחה. מדי פעם נשלחה ידה הימנית אל מוט ההילוכים, ושוב חזרה אל ההגה. "אני כל כך שמחה שזו לא אני שם, מול ההגה." חשבה ריקי והתחלחלה, "שונאת את המכונית הזו, והיא שונאת אותי. בחיים לא נתקלתי במכונית עם יותר אופי מזו."
ערבה עצרה בחדות, מול בית קפה שכונתי קטן עם ארבעה שולחנות, זורקת את ריקי קדימה עד הדאש-בורד, ואז נכנסה לחניה ברוורס מהיר מאד. ריקי שפשפה את המצח, שנפגע מהעצירה הפתאומית, וחשבה שאם לשפוט על פי ההתחלה, זה הולך להיות שבוע ארוך מאד.
עשר דקות מאוחר יותר, מול כוס לאטה מחרסינה דקיקה וצלחת קורנטו, קרואסונים איטלקיים קטנים, שלפה ריקי את הספר מתוך התיק, ופתחה אותו בעמודים שסימנה מראש, על ידי קיפול הדף בפינה.
"יש פה כמה מקומות שנראים לי מאד מעניינים. פירנצה זה ממש טוב, אפשר לשרוף שם יומיים. וסאן ג'ימיניאנו גם נשמע ממש מעולה. ואפשר גם, נו איך קוראים למקום הזה. ארצו. הנה, תבדקי. או שאת מעדיפה שאני אקריא לך?"
ערבה החזיקה את הכוס בשתי ידיה, נשענת על המרפקים, ובחנה את ריקי. את העיניים הכחולות, העור החיוור, השיער השחור הגולש בגלים לאורך הגב. את עודף המשקל שהתבטא בקפלי העור בבטן, בעגלוליות השדיים ובלחיים מלאות.
"לא שמעתי כלום. אני מצטערת." אמרה ערבה ומצמצה בעיניה, כשהבחינה שריקי מתנועעת בחוסר נוחות בכיסאה.
"ניסיתי לתכנן לנו מה אנחנו הולכות לעשות השבוע. זה הכל." אמרה ריקי, מרשה רק לחלק קטן מהרוגז לחלחל לתוך קולה. "את יכולה לשתף פעולה, ולפחות להגיד מה מעניין אותך ומה לא."
"את מעניינת אותי." השיבה ערבה, ועשתה לריקי עיניים, דבר שהרגיז אותה עוד יותר. "והמלצר הזה עם התחת המעוצב מעניין אותי, וההיא שיושבת שם ליד השולחן בפינה עם הקפה שלה כבר חצי שעה וקוראת ספר ולא שותה כלום מעניינת אותי, וההוא בסרבל הכחול בלי החולצה שמוכר בדוכן הירקות ממול מעניין אותי."
ריקי כעסה. היו לה תכניות כל כך גדולות לשבוע הזה, לטייל, לצבור כוח, לספוג אמנות, לראות נופים, לעשות המון סקס. ועכשיו היא תקועה עם הערבה הזאת, איתה אין לה דבר משותף, מלבד העובדה ששתיהן ננטשו ונבגדו על ידי בעליהן.
"כוסאומו כדורגל." סיננה ריקי.
"כדורגל, לדוגמה, מאד עניין את סבתא שלי." ענתה ערבה, והפרצוף הרציני נשאר עליה שלוש שניות שלמות, בטרם עברו פניה טרנספורמציה מלאה.
כמה שהיא יפה כשהיא מחייכת, חשבה ריקי, השיניים הלבנות האחידות והמושלמות האלו, על רקע העור השחום והחלק.
"במיוחד משחקים בין ברצלונה לריאל מדריד. את אלו היא לא פיספסה מעולם." הוסיפה ערבה, ואז הבינה שריקי אינה שותפה לעליזותה. "מה קרה? מה הרגיז אותך מותק?"
"אני כועסת על עמי. הבן-בן-בן-זונה הזה. אם הייתי יודעת שהוא מזמין אותי לטוסקנה רק כדי להשאיר אותי כאן לבד ולנסוע לספרד לראות משחק כדורגל מפגר בין ריאל לברסה, לא הייתי באה. כל הרעיון של טוסקנה זה לעשות את זה בזוג." ריקי הרגישה את הדמעות נקוות בעיניים, ושפשפה אותן בחוזקה. לא לבכות מול האשה הזרה הזו.
"אני יכולה להבין אותך." ערבה החוותה בידה, "אצלי זה אחרת. היה ברור מראש שלא נהיה כאן ביחד. אני ואלון לא חברים טובים במיוחד בימים אלו. בשנים האלו. כל הקטע שלו, של לנסות לעשות רושם של זוג מאושר, די נמאס לי על העצבים. אז מבחינתי טוסקנה זה פיצוי הולם על זה שהוא מזיין פרגיות בחצר האחורית, וזה שהוא נסע למשחק של ברסה, ובגלל זה לא נמצא רוב השבוע? זה בונוס מיוחד."
ריקי הסתכלה לצדדים בחשש, אבל מובן שבבית קפה באמצע פוגיבונזי לא יהיה אף אחד שיגיב למילה מזיין. למעשה, הן יכולות לדבר כרצונן, ודבר ממה שיאמרו לא ירים גבה אצל איש.
"אני מתנצלת שהוא גרר למשחק את עמי שלך. אבל באמת. זו בעיה של עמי, שלא יודע להגיד לא לבוס שלו. או שהוא סתם גבר אופייני, ולא יודע להגיד לא כשמציעים לו כרטיס חינם למשחק כדורגל. וחוץ מזה אני לא מצטערת, כי עכשיו יצא לי לבלות איתך שבוע, ולכי תדעי, יין, שמש, קפה, גלידות, אולי בסוף תוכלי לסבול אותי." במשפט האחרון ערבה עשתה לריקי עיניים, וחייכה חיוך ענקי.
ריקי חייכה בחזרה, כי החיוך היה מדבק, ענקי וכובש. אחר כך משכה בכתפיה. לחזור לארץ לפני הטיסה ביום ראשון הבא – לא בא בחשבון. הכל כבר שולם, ובייביסיטר לילדים כבר יש. אז היא כאן באיטליה. ואם היא צריכה להשאר עם ערבה, מוטב שהדבר יעשה ברוח טובה. והאמת היא שאת הכעס צריך להפנות כלפי הגברים בחבורה, שהשאירו אותן לבד.
ריקי נאנחה בהשלמה. ושוב אחזה בספר המסומן, ושאלה, "אז מה באמת את רוצה לעשות? מה מדבר אליך יותר, ארכיטקטורה או ציור או פיסול?"
ערבה העוותה את פניה, לגמה את שארית הקפה, הניחה את הספל לצדה, ואת שני המרפקים על השולחן. "לא, ולא ולא. אני רצינית. לא רוצה אף אחד מהם. אני רוצה," הניחה את הראש בין כפות הידיים, והביטה בריקי בתשומת לב. "אני רוצה זמן איטלקי. לקחת את הזמן באיטיות, בתשומת לב לפרטים. זה מה שאני רוצה."
ערבה אחזה בכף ידה של ריקי, הסתכלה עליה, וליטפה את אצבעות ידיה, משחררת אותן מאחיזתן במדריך התיירים, פותחת אותן אחת אחת עם כל מלה. "כמו. מאהב. לטיני. שיש. לו. כל. הזמן. בעולם. לאהוב. אותך."
"להתמקד בדרך, ולא לחשוב על מה יהיה אחר כך, ולאן היא מובילה. זה מה שאני רוצה." ערבה הניחה לידה של ריקי, וחזרה להביט בעיניה. "נו, אז מה את אומרת? בא לך להאיטלק איתי? לא להתעלק, נו, את יודעת, כמו איטליה. להאיטלק."
ריקי חייכה אליה. נשמה עמוק. משכה בכתפיה.
"מאהב לטיני. אה?" שאלה, וגמרה אף היא את הקפה. "אני מוכנה לנסות."
הן השאירו אחריהן שטר שיכסה את החשבון, ויצאו חזרה לכיוון המכונית.
"לא שהיה לי אי פעם מאהב לטיני." הסתייגה ערבה. "ובעצם, בכלל בשנים האחרונות לא היו לי יותר מדי מאהבים. וגם, אם אחרי יומיים שלושה לא ימצא חן בעיניך, אפשר עדיין לקרוע את הקתדרלות, וגם." ריקי חבטה בכף יד שטוחה בכתפה של ערבה, בחוזקה, ואטמה את אוזניה בידיה.
"די, די. לא רוצה לשמוע. נהנהנהנה. אמרת מאהב לטיני, ואני קניתי. עכשיו את צריכה לספק את הסחורה." אמרה.
שתיהן נכנסו אל המכונית, וערבה הפנתה את ההגה לכיוון צפון, בדרך לטברנל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il