זמן איטלקי – פרק ג'

21/08/2011

שתיהן התעוררו מאוחר, ואת ארוחת הבוקר של קפה, סלט, חביתה, טוסט וגבינות, משכו עמוק עד הצהריים, הרבה אחרי שנגמר האוכל. עד שריקי הודיעה שיש לה קוצים בתחת, והיא מוכרחה לצאת מהחווה לאנשהו, ולא משנה לאן. ערבה נענעה בראשה, ומלמלה משהו מתחת לשפם, וריקי ידעה שהיא שוב חוזרת על הטיעון של הזמן האיטלקי.
"רגע, רגע," אמרה ריקי, "זה נכון שהתחייבתי לזמן איטלקי. אבל זה לא סותר. זה לא אומר שאסור לנו לצאת מכאן." חשבה רגע והוסיפה. "אפילו להיפך. כדי ליהנות מהדרך, את צריכה שתהיה לך דרך, כדי שתוכלי ליהנות ממנה."
ערבה רק חייכה בתגובה, והפנים שלה נהיו רכות יותר.
בעלת החווה השאירה להן ערימה של פרוספקטים בפינה של הסלון, ושתיהן ניגשו להתייעץ בהם, ומצאו תוך זמן קצר פרוספקט של דרך הקיאנטי. אחת מן הדרכים המסומנות על המפה עברה פחות משלושה קילומטרים מן החווה, והן החליטו לנסות אותה.
"לטעום מחבל קיאנטי." אמרה ריקי.
"לא לטעום, ללגום". תיקנה ערבה, וכמעט הספיקה לבלום את החבטה שחבטה בה ריקי עם הפרוספקט בראשה.
"יאללה, יאללה, חדל קשקשת, היידה, הופהופהופ. אני רעב. אני צמא. החוצה. אקשן."ריקי המשיכה וחבטה בערבה בנייר המגולגל, דוחקת בה להיכנס למכונית.
המפה בפרוספקט הצביעה על טברנל, שכנתם הקרובה, כחלק מדרך הקיאנטי, ואכן בכניסה הצפונית לטברנל הן נתקלו בשלט המכריז:
Vendita diretta di vino
"ונדיטה דירטה די וינו." הכריזה ערבה, וכיוונה את ההגה שמאלה, "בואי נראה מה שווה הקיאנטי קלאסיקו שלהם."
בכניסה לחנות היו עשרות כדי חרס מסודרים זה לצד זה, קערות, עציצים וכלי חרס אחרים. אדניות צבעו את דרכן באדום וירוק של טגטיס, והן עברו דרך אפלולית החנות, עד לצדה השני. המרפסת בצד המזרחי הייתה מוארת, ומוצלת בגג של גפנים, שרק החלו ללבלב.
בעל הבית הגיע, שמן, חייכן ולבוש בסינור, והסביר להן, באיטלקית משובצת במלים ספורות באנגלית, שטעימת היינות עולה שמונה אירו, ששלושה מתוכם יוחזרו אם יקנו בקבוק מתוך ההיצע.
הן התיישבו ליד שולחן זוגי, מכוסה במפה עם משבצות אדומות, וניסו להחליט איזה מן היינות המרובים על המדף הן רוצות לטעום.
"אני לא מבינה, זה קיאנטי קלאסיקו, וגם זה קיאנטי קלאסיקו, וגם ההוא. לפי מה אני אמורה להחליט איזה מהם עשוי להיות יותר טוב, ולכן אולי כדאי לטעום אותו?" שאלה ריקי.
"העטיפה?" ענתה ערבה בשאלה. ריקי הסתכלה עליה בחשד, מנסה להבין עד כמה היא רצינית.
ערבה משכה בכתפיה. "תראי, את יכולה להחליט שהיין היותר יקר אולי יהיה יותר טוב, או שאת יכולה לבחור לפי הריח, או לשאול את בעל הבית, או שאם אין לך בסיס אחר להחלטה, אז הציור שעל גבי העטיפה הוא ניחוש סביר. למה לא? בכל מקרה את לא מתחייבת לכלום. את כאן בשביל הטעימה, אז מה יש לך להפסיד?"
ריקי המשיכה להתלבט, ואחרי עשר דקות נוספות, אחרי שערבה בלמה את עצמה שלוש פעמים מלומר את המשפט שהייתה אומרת בישראל: "מה זה לכל הרוחות משנה, תבחרי אחד וזהו. אינעל רבאק." חשבה ערבה על רעיון נוסף. "את רוצה שאני אחליט בשבילך?"
ריקי הנהנה, והרגישה איך הגוף שלה נעשה רפוי. היא בכלל לא הבחינה שהייתה מתוחה.
ערבה ניהלה משא ומתן עם בעל הבית באנגלית משובצת באיטלקית ועברית, ומלווה תנועות ידיים מרובות, וזה הלך למלא את משאלותיה.
"תגידי, מה, נראה לך שהוא מבין עברית, מה יש לך את?" נזפה בה ריקי.
ערבה הסתכלה עליה, וחייכה. "נראה לי שאנטוניו מבין עברית בערך באותה מידה שהוא מבין אנגלית. ואל תדאגי, אנחנו נקבל בדיוק את מה שרציתי. יש לי נסיון בזה, אני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה."
אנטוניו חזר, והביא מגש ועליו ארבע כוסות יין אדום, וצלוחית קטנה ובה פרוסות גבינה. ערבה טעמה מן הגבינה, ועיוותה את פניה. "עזבי, ותרי על זה, זאת מוצרלה מהסוג שלא מאמין בטעם."
"אבל מה, את מתכוונת שנשתה שתי כוסות יין כל אחת, בלי שום אוכל ליד, ואחר כך נמשיך לנהוג? זה מסוכן. או שהתכוונת שאני אשתה את כל הארבע?" שאלה ריקי.
ערבה הרימה גבות. "זה יכול להיות מאד מעניין, לראות אותך אחרי ארבע כוסות יין." ערבה חייכה ועשתה לריקי עיניים. "אני בעד. יאללה לכי על זה." ואז חייכה "בכלל התכוונתי שנחלוק ביין. הזמנתי ארבעה סוגים שונים של קיאנטי קלאסיקו, שנטעם את כולם, ואז נלך על זה שהכי מוצא חן בעיני שתינו, ונקנה ממנו בקבוק. זה יהיה פולני לגמרי, להרגיש מחוייבים לגמור לשתות את כל הכוסות."
הן בחרו באקראי בכוס אחת. ריקי אחזה בכוס, גלגלה את היין על דפנות הכוס, עצמה עיניה ורחרחה אותו, בחנה את הנוזל מול האור, ואז לגמה ממנו לגימה קטנה, ונתנה ליין לזלוג מעל הלשון, בין השפתיים והשיניים. "לא רע." סיכמה, והעבירה את הכוס לערבה. "אני מעדיפה קברנה, אבל זה יין לא רע. נחמד."
ערבה אחזה בכוסית, והביטה בריקי. "יוו, את ממש מקצוענית. תסבירי מה עשית שם? מה היה כל הטקס הזה. אני רוצה גם."
"אה, זה מאד פשוט." לקחה ריקי את הכוס מידה של ערבה, והסבירה, "יין צריך לחוות בכמה שיותר חושים. קודם כל חשוב להחזיק בגבעול של הכוס, כדי שהיין לא יתחמם. חשוב להסתכל על הצבע שלו, להתרשם האם הוא אדום עמוק, או בהיר, או עכור." הרחיקה מעצמה את הכוס והביטה. "להריח אותו." גלגלה את היין על דפנות הכוס ואז עצמה את עיניה ורחרחה. "להרטיב את הכוס ביין, כדי שהריח שלו יתפשט, כי חוש הטעם והריח שלנו מאד קרובים ומשפיעים אחד על השני. ואז לטעום, אבל לתת לכל החלקים של הפה להשתתף, כי יש לנו פקעיות טעם מפוזרות על הלשון, וזה מרגיש טיפה אחר בכל אזור בפה." ואז לגמה שוב, החזיקה את הנוזל בפה, ובלעה. "אפילו יותר נחמד בפעם השניה." ציינה ריקי, והחזירה את הכוס לערבה.
ערבה ניסתה לחקות את ריקי, ולטעום בצורה מושכלת. בכל פעם עצרה, סימנה לריקי מה היא הולכת לעשות, ושאלה אם זו הדרך הנכונה. ריקי שיתפה פעולה, אבל הייתה לה תחושה שערבה מלגלגת עליה.
הכוס הראשונה כמעט נגמרה, וריקי התחילה לטעום את השניה. "או, זה יין הרבה יותר טעים." לגמה עוד לגימה וליקקה את השפתיים. ערבה נטלה את הכוס מידה, "היי, הלו, תשאירי גם לי לטעום, אנחנו קונות בקבוק של מה שמוצא חן בעיני שתינו, עם הדגש על שתינו, אז תני גם לי הזדמנות."
ערבה חשבה אף היא שהיין בכוס השניה טוב יותר, וסיימה את הכוס בלגימה נוספת. "בעצם," אמרה לאחר מחשבה קצרה, "איך זה שאת סתם אומרת שהוא טעים לך? מה עם עפיצות, פירותיות, גוף, אפטר טייסט, ושאר הבולשיט האשכנזי?"
"אה, את חושבת שאני סנובית שמבלה כל הזמן בשתיית יינות, הבנתי." ריקי שקלה אם להיעלב, והחליטה לדלג הלאה. "אני פשוט אוהבת יין אדום. אז השתתפתי בסדנת יין אחת, אבל ההחלטה מה מוצא חן בעיני או לא היא פשוט עניין של טעם. או שטעים לי, או שלא."
ערבה הנהנה, וריקי חשבה שהיא מבוישת מעט, על פי המהירות שבה ניגשה אל הכוס השלישית.
"אוי, זה ממש, אבל ממש לא טעים לי." אמרה ערבה, ועיקמה את האף.
"זה קטע של קיאנטי קלאסיקו, הוא יותר יבש מאדומים אחרים." הסבירה ריקי, לאחר שטעמה אף היא. "אבל אני מסכימה איתך, היין הזה פחות טעים מהיין הקודם."
גם את היין הרביעי הן פסלו, וחצי שעה אחרי זה, מצויידות בבקבוק של קיאנטי קלאסיקו בציר 2008 ריזרב, יצאו מחנות היין. השעה הייתה כבר שתיים אחרי הצהריים, ומנסיון הימים האחרונים ידעו שאין טעם לנסות למצוא מסעדה פתוחה. ארוחת צהרים בין שתים עשרה לשתיים. ארוחת ערב אחרי שש. ובאמצע…? באמצע לך חפש את החברים שלך.
"נלך לסופר ונקנה שם משהו לאכול?" הציעה ריקי.
"רעיון מעולה." הסכימה ערבה, וגלשה לכיוון ההגה. ריקי עצרה אותה.
"רעיון מחורבן, שאת תנהגי. נכון ששתינו בערך אותה כמות, אבל המסה שלי יותר גדולה משלך. בהרבה. אז תלכי תשבי שם בצד ימין בבקשה, ורק תעזרי לי לשכנע את המכונית הדפוקה הזאת שאני לא אויבת שלה."
בסופר הן אספו ארבע גבינות קשות, לחם מלא ושתי מנות גדולות של לזניה מהמעדנייה. בדרך אל הקופה, החליטו שהן מעדיפות לערוך פיקניק, ולכן הוסיפו לסל גם מפה, כלים חד פעמיים, ושתי כוסות יין.
במגרש החניה ביציאה מהסופר, לאחר שלושה נסיונות כושלים של ריקי לצאת מן החניה, הושיטה ערבה את היד, וחיכתה בסבלנות. ריקי הסמיקה, שמטה לתוך ידה של ערבה את המפתח, והן החליפו צדדים. אצל ערבה המנוע הניע מיד, וגם הזינוק בעליה צלח בלי שהמנוע יכבה. ריקי נעצה מבט בשמשה הקדמית, ולא אמרה דבר במשך מספר דקות. אחר כך ניסתה להסביר.
"זה לא שאני כזאת חסרת אונים." הסבירה ריקי. "בבית יש לי, יש לנו, מכונית דיזל, עם הילוכים. ושם אין לי שום בעיה, והזינוקים בעלייה הולכים בכיף, זה רק כאן המפלצת האיטלקית המחורבנת הזאת שעושה לי ריח של קלאץ', כל פעם שאני רק חושבת על להתיישב במושב של הנהג."
ערבה נסעה בזהירות, באיטיות. "הייתי אומרת לך מה הבעיה שלך, אבל אני לא בשיא הצלילות כרגע. אנחנו נמצא לנו מקום קרוב ונשב, נאכל משהו."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il