זמן איטלקי – פרק ד'

24/08/2011

הן פנו שמאלה בברברינו, בשילוט שהצביע לכיוון טיניאנו, והתחילו לטפס על ראש גבעה מיוערת, עד שמצאו שביל עפר שהתפצל מן הכביש. שם עצרו, לקחו את הצידה, את בקבוק היין, ושמיכה מן החווה שהייתה מושלכת על המושב האחורי. חמישים מטר צעדו במשעול, עד שנפתח הנוף לפניהן.
שתיהן האטו, והביטו בגבעות הרכות שמולן. גבעה אחת מפוספסת קוים נטועים של גפנים, ירוקים בהירים בעלווה של סוף האביב. גבעה שניה נטועה עצי זית, מנומרים בכתמים בודדים של עצי פרי נשירים. והשקט, השקט שאפשר לשמוע קולותיהן של עשרות ציפורים.
ריקי הובילה אותן למקום שנראה כאילו נועד לפיקניק מרגע בריאתו: רחבה שטוחה בחלקה העליון של הגבעה, צופה אל הנוף. עשב רך ונמוך, ועץ אלון בודד מצל. היא פרשה את השמיכה שהביאו עמן, והניחה עליה את המצרכים לארוחת הצהרים שלהן.
הן ישבו על השמיכה, ריקי ברגליים משוכלות וערבה פרקדן. הסתכלו על ציפור שיר קטנה שבחרה לה מקום בראש ערימת אבנים גדולה סמוכה, וממנו הכריזה על הטריטוריה שלה. בגבעה ממול סחב טנדר פיאג'יו נושן ערימה של גזם בשולי הכרם. ריקי עצמה את עיניה, והפנתה את הראש אל השמש, לראות את הכתמים הכהים מאחורי העפעפיים. ואז פקחה אותן, נהנית מהנוף שנשאר במקומו, מהנייחות שלו, מהמוחשות שלו.
"זה לא מפתיע שהרנסנס צמח כאן. תראי. זה פשוט נוף שמזמין מישהו לצייר אותו, או לשיר אותו. לא?" שאלה את ערבה.
ערבה הנהנה, ואז ניערה את ראשה, כמו קפצה למחשבה אחרת. "כן. נוף. נכון. אבל עזבי. אוכל. לא מוכנה להסתכל על שום נוף עד שאין לי לזניה בבטן. ועוד הרבה מהקיאנטי קלאסיקו הזה."
"את פשוט איומה ונוראית. רק דבר אחד יש לך בראש." אמרה ריקי. "אבל אין בעיה מותק." ריקי הוציאה את הלזניה והמשיכה במבטא איטלקי כבד "לזנננ-יה מעו-לה בטמפ-רררררטורת החדר, מוגשת לבחי-רררררתך, בתוספת כוס קי-אאאאנטי קל-אאאסיקו." וכאן נשקה את קצות אצבעותיה בקולניות. "משובח ביותרר."
הן אכלו בדממה. טועמות מן הלזניה, מן הגבינות, מן היין. מסתכלות זו בזו, ובגבעות הטוסקניות מולן. השמש חיממה את הגוף, והשרתה עליו עמימות ואיטיות. היין האט את הקצב עוד, מתערבב בכוס, אדום כהה חמצמץ.
ערבה גמרה לאכול ראשונה, והמשיכה להסתכל על ריקי, שלקחה לצלחתה עוד חתיכה קטנה של גבינה. ואז עוד כף קטנה של לזאניה, עוד חתיכה קטנה מן הגבינה האחרת. ערבה חייכה.
"נו, אז גם את לא יודעת להגיד לא, כשהאוכל מדבר אליך." סנטה בריקי.
"ברור. כאילו דה. תראי איך אני נראית. אני נראית לך כמו אחת שיודעת להגיד לא לאוכל טוב?" ענתה ריקי, ונגעה בבטנה, בשדיה, בזרוע.
"את נראית בסדר גמור לדעתי. בסדר גמור פלוס. בדיוק כמו שאשה אמורה להראות." אמרה ערבה, וריקי הרגישה את המבט של ערבה עולה מהברכיים שלה דרך האגן, השדיים והצוואר, עד לעיניים. כשנפגשו מבטיהן, הסיטה ערבה את המבט, והסתובבה, כך שגבה אל ריקי.
"חם לי נורא. היין הזה והשמש הזאת." אמרה ערבה. "איטליה. חשבתי שבגדים קצרים יהיו מספיק קרירים לאפריל. לא?" ואז, לאט, מאד לאט, התחילה להרים את חולצת הטי שלבשה.
ריקי הסתכלה בגב התחתון הנחשף לאור השמש, בשערות הדקיקות לאורך עמוד השדרה הנחשף לאיטו, זוהרות באור השמש. בקווי השיזוף בגב העליון, שאריות של ביקיני דקיק. בשכמות שבלטו מעט לאחור, אות למתח שנבנה בגוף. אז אם מסתכלים עליך מבפנים, את לא כל כך שזופה כמו שאת עושה את עצמך, חייכה ריקי. ואז כאילו פסעה נקודת מבטה צעד לאחור, בזום החוצה, והיא ראתה את התמונה הכוללת. אשה חשופה על רקע שדות מעובדים. כמו תמונה של טולוז לוטראק. יופי צרוף.
"אני לא יודעת למה עשיתי את זה." שמעה את ערבה ממלמלת, עדיין אוחזת את החולצה באגרופה. "סליחה."
"זה בסדר. אני יודעת למה עשית את זה." ענתה ריקי. "אני יודעת בדיוק."
זה עניין של קבלה. של הערכה עצמית. שבמקום הזה, בזמן הזה, חשוב לך להיות חשופה ושיגידו לך שאת בסדר, שאת נראית טוב, שעדיין יש לך את זה. ברווח שנותר בין זרועה של ערבה לבין גופה, יכלה לראות התעגלות של שדיים קטנים. התנשמות של בטן.
ריקי התקרבה אל ערבה, וישבה מעט מאחוריה, קרוב מאד, מצד ימין. היא חשבה מעט, ואז אמרה "את יודעת מה אני הכי אוהבת אצל אשה? עורף חשוף. מאד מאד אוהבת." ואז שלחה את שמאלה, והניחה את אצבעות היד על עורפה של ערבה, וליטפה אותו, ונתנה לאגודל שלה לחוג סביב העצם שבבסיס העורף, ולגלוש מעלה עד לקו השיער הקצר.
ערבה נמסה אל תוך המגע, גווה התכופף ואיבד מנוקשותו, וראשה נע אנה ואנה, נותן לכף ידה של ריקי להנחות אותו.
אז הניחה ערבה כף יד על ירכה של ריקי, הסתובבה אליה, והסתכלה בעיניה. שואלת, שואלת.
ריקי הניחה את כף ידה הימנית על לחיה של ערבה, וחשה את הלחי שוקעת אל תוך כף היד, מבקשת את הלטיפה. ריקי הניעה בראשה קלות לאות שלילה, וליטפה באגודלה את שפתיה של ערבה לכל אורך היקפן. ערבה הרטיבה את שפתיה בלשונה, וריקי עברה עליהן שוב באגודלה.
ערבה הרכינה את הראש. גם זו סוג של תשובה.
אחר כך ישבו יחד.
ריקי ישבה ישיבה מזרחית, וערבה הניחה את ראשה בכרית המעוינת שיצרו ירכיה של ריקי ושוקיה. ריקי ליטפה את שיערה של ערבה, ובכל פעם שאצבעותיה חלפו על הקודקוד, ומשכו את שיערה של ערבה לאחור, הייתה זו מקשתת את גופה כלפי מטה, מטביעה את ראשה בחלל שבין רגליה של ריקי, מקרבת את רגליה זו לזו בחוזקה, ומבליטה כלפי מעלה את שדיה הגלויים, את פטמותיה הזקורות מהרוח.
בכל ליטוף כזה, בכל הקשתה כזו, חזרה המחשבה ופעמה בראשה של ריקי, "עכשיו הייתי יכולה לגעת בה, והיא הייתה אומרת לי כן." ובכל פעם שאצבעותיה הניחו לראשה של ערבה, וזו הניחה למתח השרירים להשתחרר, חשבה ריקי, "ובכל זאת אני לא."
ערבה שכבה עצומת עיניים, ונתנה לרוח ולשמש שליטפו את חזה החשוף, לנדוד וללטף גם את ריקי. זו אותה הרוח וזו אותה שמש. וגם זה סוג של מגע.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il