דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
21/10/2013
סקלפל זה סכין מנתחים. הניצב הדק והמתכתי קל מאוד ויושב בנוחיות בכף היד. הלהב קטן, עדין, חד מאוד. אפשר לקנות את הלהבים בחבילה של חמישה, עטופים בניר כסף, ולהחליף בחדש כל פעם שהישן נעשה קהה. אפשר לחתוך בסכין הזו בשר ועור, שומן ושרירים, בקלות מדהימה. מנתחים עושים זאת כל הזמן.
החבר שלי, איתן, מנסה לעשות את זה פעם בחודש בערך, והתפקיד שלי הוא לעצור אותו בזמן לפני שהסכין יעבור את שכבת העור הדקה ויתחיל לחתוך בבשר.
זה לא כל כך קשה. זה דורש ממני רק כמה שעות בחודש, הכי הרבה יום אחד, לפעמים זמן הסקלפל נמתח על פני כל סוף השבוע, אבל רק לעיתים רחוקות.
תמיד יש הפסקה של חודש בין פעם אחת לשנייה, ויש סימנים מקדימים, ככה שאני יכול להיות רגוע כמעט חודש.
במשך החודש אני והוא חיים כרגיל. בעיני כל העולם אנחנו בני זוג שחיים יחד, עוד אחת מאותם משפחות חדשות של הומואים. אף אחד לא יודע שבבית, כשאנחנו בפרטיות שלנו, הוא קודם כל האדון שלי, אבל הוא גם המאהב שלי והחבר שלי והמשפחה היחידה שיש לי.
כל החודש אני רגוע ומאושר, משרת אותו ומפנק אותו, מציית לכל הפקודות שלו והוא, בדרכו שלו, עושה בשבילי אותו דבר, אבל אז החודש נגמר ומתחילים הסימנים והכל משתנה.
הכמה ימים שלפני הם הכי קשים. אני בודק אותו ככה מהצד, בגניבה, משתדל שהוא לא ירגיש – הוא תמיד מרגיש, אבל אני בכל זאת מנסה – מתנהג כאילו הכל כתמול שלשום, מעמיד פנים שלא שמתי לב שכבר יום יומיים הוא שתקן ואיטי, שהתיאבון שלו נעלם, שפתאום אין לו חשק לזיין, שהוא מחזיק את הספר שלו הפוך וסתם בוהה בדפים, כאילו שיש מצב שאני לא ארגיש שהוא לא מעביר דפים.
מהרגע שהסימנים מתחילים אני קם כל בוקר ושואל את עצמי האם היום יהיה היום שבו אחזור מהעבודה והסקלפל לא יהיה במגרה הקטנה מתחת לראי בכניסה?
לכאורה אני מתנהג כרגיל, אבל התולעת הזו של הדאגה מכרסמת בי כל הזמן. היתוש המציק הזה מזמזם לי באוזן בלי הפסקה. ומה אם הוא לא יהיה במחסן, איפה הוא כן
יהיה? ומה אם הוא יושב כבר עכשיו עם הסקלפל ביד, מסתכל עליו ולא מצליח להתאפק? ומה אם הוא התחיל כבר לחתוך וברגע זה ממש הדם נוזל מפרקי הידיים השחומות והיפיפיות שלו?
אני מדמיין אותו שרוע בכסא, הדם נוזל לאורך אמות ידיו והפנים שלו מחווירות והולכות, הוא נחלש, הסקלפל נופל מידיו לתוך השלולית האדומה הנקווית על הרצפה תחתיו, ואז הוא… אני לא יכול יותר וממהר לחייג אליו.
איתן עובד מהבית וכמעט שלא יוצא החוצה בבקרים. הוא עונה מיד וכועס כשאני שואל משהו טיפשי כמו האם להביא חלב, או מבקש ממנו לבדוק שכיביתי את הבוילר.
בערב הוא כבר יעניש אותי על הנדנוד שלי. "זה שאני עובד מהבית לא אומר שאפשר להציק לי כל כמה דקות!" הוא יכעס וייתן לי עונש טיפשי כמו להתפשט ולשבת מולו על הרצפה וללקק את כפות רגליו.
שנינו יודעים שבשבילי זה יותר פרס מאשר עונש, אבל הרי פטור בלי כלום אי אפשר. לכן הוא מושיט לי את רגליו ומשתרע בכורסא שלו, מביט איך אני מעביר את לשוני בין אצבעות רגליו הדקות ומחייך מין רבע חיוך קטנטן ומופנם של שביעות רצון.
מצחיק אותו איך אני מעריץ את כפות רגליו וידיו. זה נראה לו כמו מין פטיש משונה, אבל אני לא מרגיש ככה כלפי אף אחד, רק כלפיו.
שאר כל כפות הרגלים שבעולם, כולל אלו שלי, מותירות אותי אדיש. רק הרגלים שלו הן – אין לי מילה אחרת לתאר אותן מאשר מגולפות, או אולי מחוטבות? – בכל אופן הן נהדרות! ארוכות ואלגנטיות, דקות אבל חזקות. שחומות, עם אצבעות ארוכות וציפורניים מושלמות שאני מת לצבוע בלכה.
דבר שכמובן לא יקרה לעולם, לא אצל איתן שלי.
אם אני מרשה לדאגה שלי להשתולל יותר מידי ואני מתקשר יותר מפעם אחת, או חלילה שלוש פעמים – אני מתבייש להודות, אבל גם זה קרה פעם – הוא כבר מתרגז באמת, וקורא אותי לסדר, ואז אני חוטף בערב כמה לטיפות בישבן מזנב החתול.
כשהוא כועס זה כואב ומקשה עלי לשבת כמה ימים אחר כך, אבל זה עוזר, והזבוב המודאג הזה שמזמזם לי בראש נרגע לכמה שעות.
הוא תמיד סולח לי אחרי שהוא מאדים לי את התחת. הוא לא אומר לי את זה כמובן, אבל ברגע שאנחנו נכנסים למיטה הוא שם את הרגלים שלו על הבטן שלי ואומר לי לעסות אותן, ושותק כשאני לא מצליח להתאפק ומוצץ לו את האצבעות. אז אני יודע שהוא כבר לא כועס עלי יותר, ונרדם רגוע עם הרגלים שלו בחיקי.
ככה זה אצלי מהרגע שמתחילים הסימנים. אני כל הזמן דואג, חושב, בודק, בולש. מחפש אותו בכל פינה, לא יכול לעזוב אותו לנפשו. אני מוצא אותו בדרך כלל מול המחשב, או קורא משהו בכורסה שלו במרפסת, ואז אני נרגע לכמה דקות, ומיד אחר כך מתחיל לדאוג מחדש. בסוף, כשזה מתחיל כבר, זו הקלה.
ביום שבו אני חוזר הביתה והסקלפל לא במקום אני קודם רץ למחסן, שם הוא הכי אוהב לעשות את זה. המחסן שלנו נמצא בקומת העמודים מתחת לבית. חדר לא גדול, חפור למחצה באדמה, חשוך וקצת טחוב. הכל שם מאובק וצפוף ויש רק חלון קטן אחד עם סורגים שמסנן קצת אור דלוח מלמעלה.
אני מוצא אותו יושב על כסא ישן בעל ריפוד קרוע, מסתכל על שבר הראי המוכתם שעומד נשען על הקיר ומחכה לי. ככה קבענו, והוא הבטיח שגם אם הוא נורא ירצה, גם אם ההרגשה תהייה ממש ממש חזקה ומציקה, גם אם כל החלל יסתחרר סביבו, הוא ימתין ולא יחתוך עד שאני אגיע.
"כמה זמן אני צריך לחכות לך?" שאל אותי כשדברנו על זה בהתחלה.
"שתים עשרה שעות." אמרתי בפסקנות.
"לא." הוא התווכח, "זה יותר מידי זמן להיות בלי כוח משיכה. אתה לא מבין? זה יותר מידי נדב."
התמקחנו כמו רוכלים בשוק ובסוף הוא הוריד אותי לתשע שעות. עשיתי חשבון שגם אם הוא יתחיל על הבוקר, מיד כשאני אצא, עדיין יהיה לי די זמן לחזור מהעבודה, וגם אם יהיו פקקים בדרך אני אצליח לתפוס אותו לפני שהוא ידמם למוות.
לפעמים אני מתייאש. כמה אפשר? אז שיעשה את זה כבר ודי, אבל… אני שייך לו. איך אני יכול להתנהג כאילו שלא אכפת לי? אם לא אכפת לי ממנו אז לא אכפת לי מעצמי? וכן אכפת לי, אכפת לי מעצמי כי אכפת לי ממנו, כי אני שלו ואני צריך לדאוג לו. אז בעצם…
הראש שלי מתחיל להתבלבל. מוטב להפסיק כאן ולחשוב על דבר אחר, למשל על הפגישה הראשונה שלנו.
אני אוהב להיזכר בה למרות שהיא הייתה במקום לא כל כך נחמד. בעצם במקום מגעיל -בשירותים הציבוריים של גן הזיכרון בחיפה.
באותו לילה חם הלכתי לגן ההוא מאותה סיבה שכולם הולכים, וכשנכנסתי לשירותים זה לא היה בגלל שהייתי צריך להשתין, זה ברור.
השירותים שם הם מבנה בטון קטן ורבוע שניצב מול גן השעשועים לילדים. מבפנים הקירות הדביקים מצופים קרמיקה מגעילה בצבע ירוק צהבהב מכוער כזה, וגם אחרי שהמנקה עובר עם סמרטוט זה לא עוזר, המקום נשאר מטונף והריח… תערובת איומה של ליזול, זרע, חרא, זיעה ושתן. גועל נפש!
עשיתי רבע סיבוב וברחתי החוצה ושם, בפתח, היה איתן. חוסם את היציאה בגוף הארוך והחינני שלו, מביט בי במין מבט רציני ובוחן שמחק מיד מתודעתי את הסרחון והכיעור שהקיפו אותי.
הוא החווה בסנטרו לכיוון תא פנוי ואני נכנסתי לשם בצייתנות, הולך אחורה כדי לא להוריד ממנו את העיניים. התיישבתי על האסלה, שכמובן הייתה נטולת מכסה, וחיכיתי עד שהוא פתח את החנות ושלף את הזין שלו. התלהבתי מיד כמובן, אבל למרות מה שאפשר לחשוב לא התאהבתי בו בגלל מה שהתחבא לו בתחתונים.
נכון שהתלהבתי, אני מודה. אי אפשר לא להתלהב כשרואים דבר נהדר כזה, אבל לא דמיינתי בכלל שיצא מזה משהו רציני.
חשבתי שזו רק עוד חוויה שתשאיר אחריה זיכרונות נעימים ואחרי שהוא גמר לי בפה – זה בסדר, הוא שם קודם קונדום – שאלתי אם נוכל להיפגש שוב.
לא חשבתי שהוא יענה בחיוב, דברתי סתם, מתוך נימוס, כדי להראות לו שמאוד נהניתי ושאהבתי את מה שקרה בינינו. בעיקר מצא חן בעיני שהוא לא נתן לי הוראות ולא ניסה לכוון לי את הראש כמו שאנשים עושים בדרך כלל, אלא בחש בשתיקה בשערי, מניח לתנועה הקצובה של אצבעותיו על קרקפתי לשדר לי מה הוא חש.
ככה זה היה אצלנו. עוד לפני שבכלל דברנו הגוף שלי ושלו כבר פתחו להם ערוץ תקשורת שמשדר עד היום ביעילות נפלאה.
"אתה רוצה שניפגש שוב?" הוא שאל, רוכס את מכנסיו, מחייך אלי מלמעלה למטה, מין חיוך רך שגרם משום מה לדמעות לעלות בעיני.
לא יכולתי לדבר רק הנהנתי. פתאום נורא התחשק לי שהוא יקבע איתי משהו, או לפחות יבטיח שניפגש, אפילו אם זה יהיה סתם לשם נימוס, רק שלא ילך סתם ככה בלי מילה.
"בשביל לקבוע פגישה חדשה צריך קודם להיפרד." הוא אמר והניח יד קרירה על לחיי. "ואני עדיין לא נפרדתי ממך, אז בוא." משך אותי אחריו.
לא שאלתי לאן הולכים ומה יהיה, בלי היסוסים עזבתי את החיים הקודמים שלי והלכתי בעקבותיו בשמחה ומאז לא נפרדנו יותר.
כבר ביום שני הרגשתי שזה מתקרב ונדבקתי אליו, לא מניח לו להתרחק ממני לרגע. הולך אחריו מחדר לחדר כמו כלב עצבני. מציע אוכל, שתייה, מסג', אולי אמבטיה?
ראיתי שאני מעצבן אותו. עצבנתי גם את עצמי, אבל לא יכולתי אחרת.
בסוף זה נגמר כמו שזה נגמר תמיד כשאני נעשה בלתי נסבל – התחת שלי קיבל עשר לטיפות מזנב החתול, ואני נכבלתי והושארתי לישון על השטיח בסלון עם זין זקוף כבול בטבעות המתכת השנואות עלי, שלא מאפשרות לי אפילו להתחכך כנגד רגל השולחן.
לפני שאיתן הלך לישון הוא הוסיף צביטה קלה בתחת שלי, בדיוק על החתימה שלו, ואמר שאם אתגעגע אליו אני יכול לבוא למיטה לפנות בוקר, בתנאי שלא אעיר אותו.
זו לא נשמעת הזמנה כל כך לבבית, אבל ידעתי שהכוונה שלו היא שאחרי חצות אני יכול לחזור למיטה.
נכון, הוא לא מחלק לי הוראות ברורות, לפעמים הוא נשמע כמו חידת חמיצר, אבל אחרי חמש עשרה שנים יחד אנחנו כבר מבינים זה את זה בלי יותר מידי הסברים.
למשל החתימה שלו על התחת שלי, גם זה רמז. יש לו חתימה מקושקשת כזו, שנראית כמו אות סינית או יפנית. לכבוד יום הולדתי השלושים הוא לקח אותי לאמן קעקוע אחד וביקש שיקעקע את החתימה שלו על הישבן השמאלי שלי.
לא היו דיונים על החתמה או משהו כזה. הוא פשוט לקח אותי ביום ההולדת שלי ועשה את זה בלי לשאול אותי ובלי להסביר כלום. הוא יודע שבשבילי המתנה הזו שווה יותר מהאופנוע שהוא קנה לי כשהייתי בן עשרים וחמש, ויותר מהג'קוזי שהתקנו באמבטיה לכבוד יום השנה העשירי שלנו יחד.
כשהוא נוגע בי במקום ההוא אז זה כאילו שכל עונש שהוא נותן לי הוא רק עונש במרכאות, עונש עם קריצה קטנה. הוא יודע למה אני נודניק. הוא מבין וסולח, אבל הוא חייב להגיב והוא יודע שגם אני מבין.
דקה אחרי ששעון הקוקייה של השכנה שלנו – גברת זיגמן הרכלנית – קרקר חצות, הוא היה לצידי, מתיר אותי במהירות, לא טורח לאסוף את הפלונטר שעשה מהחבלים, מושך אותי מהר לחדר השינה.
"בוא כבר!" אמר בחוסר סבלנות ומשך מעל הזין שלי את הטבעות. רק אז קלטתי שהן לא היו נעולות, לא שהייתי מסלק אותן לבד, אבל בכל זאת…
"מה קרה אדוני?" שאלתי בנימוס, כאילו שהייתי עדיין כבול. לוקח לי זמן לעבור ממצב למצב.
"שתוק כבר עם האדוני הזה נדב." הפיל אותי איתן על המיטה ונשכב עלי. "זה שוב הרגשת המשקפת ההפוכה, אני שונא את זה!"
לפעמים, לפני שזה מתחיל, הוא מרגיש כאילו הוא מביט במשקפת הפוכה. הכל נראה לו קטן ומרוחק. אפילו הידיים שלו, כך הוא טוען, נראות שייכות לאדם אחר שעומד רחוק ממנו. הוא שונא את ההרגשה הזו, והדבר היחיד שעוזר לו להירגע הוא שאני מחבק אותו חזק ומצמיד אותו בגופי למיטה.
נשכבתי לצידו, נדבק אליו, מכביד ברגל כפופה על ישבנו, מועך בידי את כתפיו. הוא התחפר מתחתי רועד. "תן נשיקה ואנילית." דרש והצמיד את פיו לפי.
בסוף נרדמנו ככה. אני שוכב עליו, מועך אותו תחתי, פי מונח על פיו, מנשק אותו מתוך שינה.
בבוקר הוא נכנס אחרי למקלחת, נצמד לגבי, מלטף את ישבני הסמוק עדיין. "כואב?" שאל וליטף בשפתיו את תנוך אוזני, יודע שזה מעמיד לי מיד את הזין.
חשבתי שהוא ירצה שוב לכבול אותו, אבל במקום זאת הוא החל ללטף אותי, מעביר את כף ידו הארוכה והיפה לאורך הזין שלי, סוחט אותו במומחיות, משחק לי עם הביצים ומרעיד את כל גופי עם הנשיקות שפיזר על כתפי ועורפי.
גמרתי לו ביד ורציתי לכרוע ברך ולמצוץ לו, אבל הוא סירב, דוחה אותי בעדינות מעל פניו.
שמתי לב שאפילו לא עמד לו והלכתי לעבודה מודאג, יודע שזמן הסקלפל קרוב מאוד. כשחזרתי הופתעתי למצוא את הסקלפל עדיין במקומו. איתן היה בסלון, יושב ורואה איזה שטות בטלוויזיה. תכף הוא ראה מה אני בודק, אבל שתק.
גם אני שתקתי. את כל מה שהיה לנו להגיד בנושא כבר אמרנו מזמן.
הדבר הזה שהוא היה עושה לעצמו לא התחיל בגללי. הוא סיפר לי אך הוא זה התחיל אצלו מזמן, עוד לפני שנפגשנו. כבר בתחילת גיל ההתבגרות הוא היה נוהג לחתוך לעצמו את אמות הידיים עם סכין יפנית.
"למה?" שאלתי, מזועזע.
כדי לדעת איך זה מרגיש." ענה בחיוך.
"אבל נשארו לך צלקות." נזעקתי, מעביר את אצבעי על הקוים הדקים שהחווירו על אמות ידיו. "למה עשית את זה?" הוא חייך ולא ענה, וכשהתעקשתי הוא לקח חבל ונר דולק והעניש אותי בצורה כל כך יצירתית עד שדעתי הוסחה מהנושא, ויותר לא דברנו על איך נוצרו ההירוגלפים העדינים הללו שקישטו את עור זרועותיו החמים והחלק.
הם פשוט היו שם, חלק ממנו. קבלתי אותם בהערצה כמו שקבלתי את כולו – את גופו הדק והחזק, עיניו ושערו הכהים, פניו היפות, גבותיו דמויות כנף השחף, הזין הנהדר שלו ואצבעותיו הדקות והחזקות שהסתיימו בציפורנים סגלגלות מושלמות.
אחר כך הלכתי למילואים קרביים ארוכים ומסוכנים. זה היה עוד לפני שיצאנו מלבנון, שבועיים לא יצאתי הביתה, וכשחזרתי מצאתי אותו חבוש בתחבושות לבנות ממרפקיו עד לפרקי ידיו.
אז הוא סיפר לי בפעם הראשונה על השיבושים החלים בכוח המשיכה של כדור הארץ ועל מה שהוא חייב לעשות כדי להחזיר אותו לפעולה תקינה.
רבנו אז נורא, המריבה הכי גרועה שלנו. אני לא הבנתי, לא תפסתי על מה הוא מדבר. ראיתי אצל החיילים שלי מספיק פציעות אמיתיות שנגרמו בקרב, ופתאום הוא מקשקש לי על כוח המשיכה של כדור הארץ שמפסיק לעבוד, ובגלל זה הוא צריך לחתוך לעצמו את פרקי הידיים.
"אתה מדבר שטויות! אתה משוגע על כל הראש איתן!" צרחתי בזעם.
"אתה צודק." הוא ענה בעצב, "אתה לגמרי צודק נדב. יותר טוב שתלך ממני." והלך לשכב על המיטה בגבו אלי, כמו שהיה עושה תמיד כשרבנו.
מרוב כעס באמת יצאתי מהבית. זה מה שאני עושה כשאני כועס עליו, אבל אני תמיד נעצר בסוף המדרגות, מתיישב וחושב לאן ללכת, ואז מבין שאין לי אף מקום אחר בעולם חוץ מאשר לצידו, ונשאר לשבת שם עד שהוא בא ואוסף אותי חזרה הביתה.
ככה נראות המריבות שלנו תמיד – אני כועס, הוא מגרש אותי, אני יוצא בזעם החוצה, ובסוף נשאר לשבת על המדרגות, ממתין לו שייקח אותי חזרה.
הוא תמיד לוקח. לפעמים הוא מחכה שעה, לפעמים שעתיים, כשהיינו צעירים יותר חיכיתי לו אפילו שלוש וארבע שעות, אבל בסוף הוא תמיד יוצא, מתיישב לצידי, שם לי יד על הברך, ממתין לתגובה שלי.
אני מנסה להישאר קשוח עוד דקה או שתיים ואז נשבר, מניח ראש על כתפו. הוא מנשק אותי, הגוף שלו נצמד לשלי, הם שמחים להיפגש שוב, הגופות שלנו. טוב להם יחד, ואנחנו, איתן ונדב שגרים בגופות הללו, משלימים וחוזרים הביתה יד ביד.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il