דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
24/10/2013
אחרי שבועיים, כשחזרתי מהמילואים בשלום הוא כבר היה בלי תחבושות. רק עם פלסטר, וכשהוריד אותו נשארו צלקות אדומות שהחווירו לאיטן לורוד עדין.
אני לא יודע מה הייתי עושה עם הייתי צריך להישאר בתפקיד מבצעי. למזלי, אחרי שיצאנו מלבנון החליט מי שהחליט שאני כבר זקן מידי. המילואים ההם היו המילואים הקרביים האחרונים שלי, העבירו אותי להדרכה בצריפין והיה לנו שקט כמה זמן.
אחר כך זה חזר שוב, כמו שהאינתיפאדה והמצב חזרו עוד פעם. שוב הוא חתך את עצמו ושוב רבנו.
הפעם לא ברחתי החוצה, כשהוא נשכב על המיטה נשכבתי לידו ובכיתי כמו ילד מבוהל, ואז הוא הסביר לי מה לעשות וביקש שאני אשגיח עליו.
קבענו שברגע שאני מבחין שהסקלפל נעלם אני עוצר אותו כמו שהוא הסביר לי. לא אהבתי את זה. לא מתאים לי לעשות דברים כאלו, אבל שתקתי.
אם בשביל המדינה אני יכול להיות קצין בצבא ולפקד על אנשים, אז בטח שאני יכול לעשות דבר כזה בשבילו.
הבטחתי לו לשמור עליו. הבטחתי שאני אדאג שהמצב לא יצא משליטה ושאני אשגיח שהוא לא יזיק לעצמו ונשבעתי לו שאף פעם אני לא אספר על זה לאף אחד.
הבטחתי לו, וגם אם זה קורע אותי כל חודש מחדש אני אקיים את ההבטחה הזו ויהי מה.
אני שומר ביומן מיוחד את תאריכי המקרים וגם נותן בסוף כל מקרה תיאור קצר של מה עשיתי ואיך זה נגמר. שמתי לב שזה קורה בדרך כלל בימי חמישי בערב, או שישי בבוקר, כשאני נמצא בבית.
לדעתי יש לו מידה מסוימת של שליטה על תזמון המקרה, אם כי הוא אולי לא מודע לזה.
נוח לי לחשוב על זה כעל מקרה. זה נשמע פחות מפחיד מלקרוא לזה אירוע פסיכוטי, או כל כינוי פסיכולוגי רפואי פלצני מפחיד אחר, ואולי אני רק מנהל עבודה בנגריה, אבל אני לא טמבל. קראתי הרבה על רפואת נפש ופסיכולוגיה. אני יודע שאם הוא יגיע לידיים של רופאי נפש למיניהם זה לא יגמר טוב. הם יבחנו ויבדקו אותו, לא יבינו כלום, ובמקום לעזור לו הם יסממו אותו כדי להשתלט עליו. הם לא מכירים אותו כמוני ולא יודעים שסמים לא יועילו כאן.
אני זו התרופה שהוא רשם לעצמו והיא טובה בדיוק כמו התרופות שלהם ואולי יותר.
כשחזרתי באותו יום חמישי כבר ידעתי שהיום יהיה היום. בלב התפללתי בשקט שאולי הוא יצליח לחכות עד יום שישי, אבל הבוקר היו המון אתרעות חמות ובצהרים היה איזה פיגועון קטן בכביש נידח אי שם ביש"ע, לא משהו רציני, רק אחד נהרג, כמה נפצעו, כמה ילדים לקו בהלם, לא כל כך הקשבתי לפרטים.
הייתי עסוק בעבודה, אבל הוא הרי צמוד כל היום לרדיו. מתי הוא יבין שכשדברים כאלו קורים אז הכי טוב זה להעביר לקול המוסיקה או לאיזו תחנה זרה אחרת, או הכי טוב, לשים דיסק. לא חסרים לנו דיסקים והמערכת שלנו משובחת במיוחד, לא חבל לבזבז את הצליל הנהדר שלה על שמיעת חדשות?
לא יודע למה פיגועים משפעים על התזמון שלו, אבל ככה זה. פיגוע ממש רציני עם פריצה לחדשות ושינוי תכניות ברדיו ובטלוויזיה יכול לקצר לי את הזמן השקט בשבוע שלם. זה קרה כבר פעמיים, מעניין מה יקרה אם נעזוב הכל וניסע לארץ אחרת?
להיות נגר ומתכנת מחשבים אפשר בכל מקום, לא צריך דווקא כאן.
נוהג הביתה דרך התנועה העצבנית של סוף יום העבודה. השמש מסנוורת אותי למרות המשקפים והצלון המורד. שמש ים תיכונית תוקפנית כזו שמצליחה להיכנס לכל מקום. מתעלם ממנה ומדמיין איך אנחנו עוברים לגור בארץ אחרת עם שלג בחורף, עם קיץ רך ונעים שיורד בו גשם כל אחר צהרים – ככה סבתא הייתה מספרת – ארץ שיש בה ערמונים ודובדבנים.
לא! דובדבנים זה לבנון, לא רוצה דובדבנים ולא שלג!
אולי איזו ארץ טרופית חמה ומסבירת פנים עם מולטיות בעלות ישבנים עסיסיים? נעזוב הכל, את הסקלפל נשאיר כאן. נגור בבית קטן ולבן בעיר נמל קטנה וציורית. נשמע רק מוזיקה קלאסית ונראה רק סרטים ישנים בשחור לבן. אנשים הרי עוזבים הכל אחריהם ונוסעים, אז למה לא אנחנו?
בבוקר הוא יעבוד בבית, אחר כך ישב בגינה, יחכה שאני אחזור מהעבודה, נאכל יחד ובערב נלך יד ביד לטייל ברחובות רחבים ושקטים בלי אוטובוסים מתפוצצים ובלי מאבטחים בפתחי בתי קפה.
משפחות שיחזיקו אותנו כאן אין לנו. ילדים שיקשרו אותנו לתרבות אין. אז מה יש? המילואים האלו פעם בשנה? יסתדרו גם בלעדי. נתתי כבר חמש עשרה שנים טובות, זה לא מספיק? צה"ל יסתדר בלעדי, איתן לא.
משתעשע לי עוד כמה דקות בפנטזיה הזאת ואז עוזב אותה. איתן לא יסכים לעזוב, הקברים של החברים שלו מהצבא כאן, משפחות של הנופלים מצפות לביקורים שלו אצלם בימי הזיכרון, ומדי פעם עדיין קוראים לו לכמה ימי מילואים.
המילואים שלו הם מוזרים כאלו. הוא הולך בלי מדים, בלי נשק, שוהה בבור מסתורי באיזה אי שם רחוק וחוזר חיוור ורציני. שותק כמה ימים, צועק בלילה, מתנפל עלי ומחזיק אותי כל כך חזק עד שכולי מתכסה סימנים שחורים, ואז זה נרגע והעניינים חוזרים לשגרה.
אין לי מושג מה הוא עשה בצבא, משהו ששייך למודיעין שקשור לדיבור בערבית ולמומחיות בקשירות ובאזיקים, זה כל מה שהוא סיפר לי במשך חמש עשרה השנים שאני איתו. אני לא שואל, אני לא רוצה לדעת והוא לא רוצה לספר. עדיף ככה.
אני תקוע בפקק, מחמיץ את הרמזור הירוק בגלל נהג שהרכב שלו כבה, מתאפק בכוח לא לצפור מרוב עצבים. למה זה קורה תמיד כשאני לחוץ וממהר?
סוף סוף אני בבית. "איתן?" אני שואל בשקט, יודע מיד שהוא לא כאן. גם הסקלפל לא. הנה זה שוב מתחיל, נושם עמוק ויורד למחסן.
איתן יושב על הכסא. הוא בלי חולצה, הלהב הקטן והנוצץ צמוד לחזה החלק שלו, מגשש על העור שלו. הראש שלו מושפל למטה, כאילו מחפש את המקום המדויק להתחיל את החיתוך. יש עליו כבר כמה שריטות קטנות מדממות. אני בוהה בהן, משותק מבהלה, אני שונא לראות דם, במיוחד את שלו.
אלוהים אדירים! כמה זמן הוא כבר יושב כאן?
אין זמן לגשת לזה בעדינות. צריך לתקוף עכשיו ובלי היסוסים. להפעיל במיידי את כל הארטילריה הכבדה. למה הוא לא שם לב שאני כאן?
אני מגייס מתחתיות הבטן את כל הכעסים שצברתי במשך השבוע. לפחות שיסתכל עלי, הבן אלף הזה!
אני חוטף ממנו את הסקלפל ומעיף לו שתי סטירות חזקות. עכשיו הוא כבר שם לב אלי, וכשאני בועט בכסא ומפיל אותו על הרצפה הוא מכסה את הראש בידיים במין תנועה כזו שמזכירה לי פתאום את השואה. זוכרים את הסרטים האיומים האלו על השואה שהיו מקרינים לנו בבית הספר בימי הזיכרון לשואה? לזה בדיוק אני מתכוון.
לפי התדריך שקבלתי אני צריך לצעוק עליו עכשיו בקול גס ולהיות הכי מגעיל שאני יכול. זה הזמן לקרוא לו כלב וזבל ואפס מזדיין, לבעוט בו, להיות הכי נבזי וכועס שאפשר. לא לתת לו לקום מהרצפה עד שהוא ישתין מרוב בהלה.
אני לא צוחק, אני מדבר בשיא הרצינות. איתן אמור להישאר על הרצפה עד שכתם רטוב יתפשט על המכנסים שלו וריח של שתן יעלה באפי.
"ומה אם לא יהיה לך פיפי?" נדנדתי לו כשהוא העלה את הרעיון הזה, "ולמה אני צריך לקלל? אתה אף פעם לא מדבר אלי בגסות. למה אני צריך?"
"כי אתה לא צריך את זה ואני כן." הוא מאבד את סבלנותו. "אנחנו אנשים שונים זה מזה נדב, עוד לא קלטת את זה?"
"אבל מה לעשות אם בכל זאת לא יבוא לך להשתין?" התעקשתי.
"אין דבר כזה. אם תהיה מספיק מפחיד שלפוחית השתן שלי תשתחרר, אבל אם לא יהיה לי די שתן והכתם לא יהיה גדול מספיק אז תשתין עלי. פשוט מאוד."
הרעיון גרם לי לעוות את פרצופי בבחילה ואיתן כעס. כשהוא כועס עלי זה בלי צעקות ובלי בעיטות. אין בהם צורך, הכעס שלו פוגע לי ישר בלב וגורם לי לרדת על הברכיים, להתנצל ולהבטיח שאני אעשה כל מה שהוא רוצה.
וכשאני מבטיח לאיתן משהו אז אין אפס, לא יעזור בית דין, אני אקיים את ההבטחות שלי גם אם זה יהרוג אותי.
לכן, כשאני רואה שהכתם על מכנסיו ממש קטן, כמעט לא מורגש, אני מיד מרסס אותו בשתן שלי, ומרוב כעס על זה שהוא לא מסתפק בסתם כעס נורמאלי אני מוסיף עוד כמה בעיטות בירכיים שלו מאחור, איפה שזה לא כל כך כואב.
ואז סוף סוף מותר לצאת מהמרתף החשוך הזה וללכת למקלחת, אבל עוד לא, פתאום אני רואה שיש לו עוד הפתעה בשבילי – על שידה ישנה, ממש מול הפרצוף שלי, יש אזיקוני פלסטיק צהלי"ם – מאלו שחותכים בבשר.
הם לא מונחים שם סתם, אני אמור להשתמש בהם עכשיו, לפני שנצא מפה, ככה היה ההסכם שלנו. אם הוא משאיר לי אביזרים אני חייב להשתמש בהם.
אני לוקח את האזיקונים ומושך אותו אלי בשערות שלו, החלקות השחורות והרכות, מקלל אותו, קורא לו כלב מסריח ושרמוטה מזדיינת, ועוד כמה דברים בסגנון הזה, וכובל אותו, ידיים מאחורי הגב, ואז מצעיד אותו למקלחת.
במקלחת אני צועק עליו שיתפשט. מזל שהוא כבר הוריד את החולצה, נשארו רק המכנסים והתחתונים. עם קצת עזרה ממני הוא מצליח להפטר גם מהם.
החדר מצחין משתן. אני מרים את הקרש ומושיב אותו על האסלה, פותח את החנות של המכנסים שלי ודוחף לעברו את הזין.
"תמצוץ לי, יא מושתן מסריח!" אני צועק עליו ושם ידיים על הראש שלו. אני אמור לחקות את ההתנהגות שלו בפעם הראשונה שלנו.
"אבל זה בכלל לא היה ככה, אתה לא דברת ככה." מחיתי כשהוא הסביר לי מה לעשות. הוא שוב נתן בי מבט זועם ואני התקפלתי, על הקטע הזה הוא התעקש ולא היה מוכן לוותר. צריך שיהיה ריח של שתן ושהוא ישב על האסלה הפתוחה ואני מעליו, עם הזין שלי בפה שלו.
תמיד אני פוחד שלא יעמוד לי, אבל עומד לי בלי בעיות. זה הכי מפחיד אותי – זה שלמרות הכל, למרות כל הזוועתיות של המצב הזין שלי תמיד עומד כמו זקיף ממושמע, כאילו שהוא מנותק לגמרי ממני וממה שאני מרגיש.
אני גומר לו בפה, לפחות על קונדום הוא ויתר – רק זה עוד חסר לנו – ואז אני מכניס אותו לאמבטיה ושוטף אותו במים קרים. הוא מתעקש שהם יהיו קרים גם בחורף. רבנו על זה המון, אבל איתן לא התפשר. זה חייב להיות מים קרים.
אחר כך אני גוזר לו את האזיקונים במספרים, לא אכפת לי אם הוא יתרגז עלי בשיחת הסיכום, הדברים המחורבנים האלו מכאיבים נורא ומשאירים סימנים מגעילים.
אני זורק עליו מגבת, פוקד עליו שיתנגב וינקה את הבלגן ויחזור לסלון בזחילה כדי לקבל את העונש שלו.
אני לא אומר לו על מה הוא נענש והוא לא שואל. דווקא בתדריך שעשינו כן שאלתי, ולהפתעתי איתן לא כעס הפעם אלא ליטף אותי כמו שמלטפים ילד תמים, ואמר שלא חשוב, הוא יודע על מה העונש וזה מספיק.
אני יושב וממתין לו על הכורסא שלו, שבדרך כלל אני נוגע בה רק כדי לשאוב ממנה אבק, אבל הפעם אני חייב לשבת עליה ברווחה עם הרגלים פשוטות לפנים ולחכות עד שהוא יבוא ללקק לי את הנעלים.
אוף! כמה שאני שונא את הקטע הזה. אם הוא היה מרשה לי הייתי עוצם את העיניים כדי לא לראות את זה, אבל אני לא מעז. לפי ההסכם אני חייב לשבת כמו מלך מינימום חצי שעה וליהנות מזה שהוא מלקק לי את הסוליות. איחס!
החצי שעה המתועבת הזו נמשכת לנצח, אחר כך אני פוקד עליו להוריד לי את הנעלים ולהתחיל לטפל לי ברגלים.
זה כבר נעים יותר אם כי הייתי מעדיף לרחוץ את הרגלים קודם, אבל זה מה שאיתן רוצה וזה מה שהוא מקבל.
עכשיו אני שולח אותו להביא את השוטים. יש לנו שלוש – החתול החביב שלנו, המחבט מהעץ, והמעניש, הדבר הכי גועלי שקיים בשוק ושהוא קנה רק בשבילו, אני לא זכיתי להרגיש אותו עלי אף פעם.
איתן מסרב להשתמש בו עלי. כשהוא קנה אותו הוא אמר שרק אם הוא יתפוס אותי עם גבר אחר במיטה הוא יכה אותי בדבר הזה, וכל פעם שאני משתמש בו אני תוהה אם הוא בגד בי פעם, ואם זיון מהצד באמת מחייב להשאיר פסים מרושעים כאלו על עור ישבנו וירכיו שכבר לוהטים באדום כהה ממכות המחבט.
את מספר המכות הוא קובע. ברגע שהוא מפסיק לספור אני מפסיק להכות. עד עכשיו, תודה לאל, זה לא עבר את העשר מכות.
אני גומר עם התחת והירכיים, נפטר מעונשו של המעניש ועובר לחתול. החתול עשוי מעשרים וחמש זנבות של עור רך ומיועד לגב שלו. אני מתחיל בעדינות, כמעט בליטוף ואחר כך, לאט לאט, כל פעם קצת יותר חזק, סופר עד עשרים ודי.
זה עוד דבר אחד קטן שבו ניצחתי. התעקשתי שהוא לא יודה לי על כל מכה, והוא ויתר. נחמה קטנה, אבל בכל זאת. לפחות ההשפלה הזו נחסכה מאתנו.
נראה אם הוא יזכור את ההמצאה האחרונה שלו – לנשק לי את הידיים אחרי שהמכות נגמרות – הלוואי שהוא ישכח, אבל לא, הוא לא שוכח. עומד על הברכיים ומנשק אותן כאילו שאני איזה אפיפיור או משהו.
אחר כך הוא מחזיר את השוטים כשהוא מחזיק אותם בפה, הולך על ארבע כמו כלב.
עכשיו גם העור של הברכיים שלו יהיה שרוט ופצוע. לא זוכר שדברנו על דבר כזה. למה הוא מוסיף לי כל הזמן דברים חדשים בלי להודיע?
מגניב הצצה בשעון ולא מאמין, הזמן לא זז, רק עשר. לא נורא, עוד שעה נוכל ללכת למיטה. פתאום הוא חוזר עם משהו חדש בפה – קולר של כלב.
אני משתגע ממנו, מאיפה הוא מביא לי את הדברים האלה? אין ברירה, אני קושר לו את הקולר על הצוואר ומתחיל לשחק אותה כאילו שהוא כלב. אולי זה לא יהיה כל כך נורא, אני דווקא אוהב כלבים.
אומר לו לשכב לצידי על הספה, מתעקש שהוא ישים עלי את הראש, מלטף לו את השערות, משחק לו עם תנוכי האוזניים, בודק בזוית העין את הגב שלו ואת הישבן. העור שלו אדום וחבול, אבל אין שטפי דם.
אחר כך אני מדליק טלוויזיה, דורש ממנו לשכב בשקט, מעמיד פנים שהחידון הדבילי בערוץ שתים נורא מרתק אותי.
בדיוק בשעה אחת עשרה אני מזנק מהספה ומכבה את השטות הזו באמצע המשפט של המנחה הדביל.
"אני הולך להתקלח, לך למיטה ותחמם אותה עבורי." אני פוקד עליו.
הוא נע על ארבע לחדר השינה, זז במין בכבדות שמדאיגה אותי. אולי לא פיזרתי מספיק את ההצלפות? למה בעטתי בו? למה אני כועס עליו? הוא לא מספיק מסכן גם ככה?
כשאני חוזר לחדר השינה הוא מזנק מהמיטה ושואל אותי איפה הוא אמור לישון. על זה לא עברנו בתדריך ולכן אני מנצל את ההזדמנות ופוקד עליו להישאר לישון איתי.
נשכב מותש בצד שלי של המיטה ורומז לו לבוא לשכב לצידי. הוא חוזר לשכב, מתכרבל סביב עצמו כמו כלב, ואז אני מרגיש משהו קר ומתכתי מתחת לכרית שלי. זו רצועה של כלב עשויה חוליות מתכת עבות עם אבזם מסיבי בצד אחד וידית עור בצד השני. אני בודק טוב ורואה שזו מין שרשרת קצרה וחזקה שנועדה להוליך רגלי כלבים גדולים מהסוג שתמיד יש עליהם ידיעות בעיתון איך הם לעסו לאיזה ילד את הפנים, או טרפו איזה זקן, לפעמים הם אפילו טורפים את בעל הבית שלהם.
מעניין לדעת מתי הוא קנה את כל הדברים האלו ולמה הוא לא הזהיר אותי מראש? בטח כדי לחסוך לעצמו את הויכוחים איתי. זין על הכלב הזה!
"מה זה? מה החגורה שלך עושה פה?" אני נוזף בו, "קדימה, בוא לישון." בתגובה הוא מנסה לנשוך אותי. אני נרתע, נדהם.
עכשיו אני מבין למה הרצועה פה. מנופף אותה מעליו וגוער בו. "לא. די! כלב רע! מספיק!" אני צועק והוא שוב חושף שיניים.
אין ברירה, הכוונות שלו ברורות. אני מחבר את הרצועה לקולר שלו ומושך אותו לרצפה. הוא נכנס מתחת למיטה ומתכרבל שם על שטיח קטן ועגול שבחיים לא ראיתי קודם.
ברור שהכל היה מתוכנן מראש, ובלי לתאם איתי קודם.
איזה זין האיתן הזה, אני שונא שהוא עושה לי דברים כאלה, הוא יודע שאני שונא לישון בלעדיו.
אני כבר כמעט נרדם כשפתאום הוא נושך לי את הרגל, ולא סתם מכרסם, ממש נושך חזק. אני מחטיף לו עם הרצועה על הפדחת, כמו שעושים לכלב וצועק עליו, "די! כלב רע! מספיק!" אבל הוא לא מפסיק לנסות לנשוך.
אני מנסה להבין מה הקטע שלו. הכי פשוט זה לשבור את הסשן ולשאול, אבל אז הוא ישפיט אותי לשבת שעות מול המחשב ולקרוא שוב מאמרים על התיאוריה של הבדס"מ, ומכיוון שכבר קראתי את כל החומר בעברית הוא יתקע אותי מול אתרים באנגלית, ואולי יתעקש שאני אתרגם כמה מאמרים. דבר שאני ממש שונא לעשות.
במקום לשאול אותו אני מסתכל עליו, מנסה להבין לבד, ופתאום אני קולט, איך לא הבנתי את זה קודם, הוא רוצה שאני אקשור אותו.
למה הוא תמיד מכריח אותי לאלתר באמצע. אני שונא את זה.
אני מרים בעצבים את קצה המיטה ומחליק את ידית הרצועה תחת רגל המיטה. הוא נאלץ לשכב על הרצפה כי הידית ממש קצרה.
אני מזיז לו את השטיח החדש כדי שיוכל להשתרע עליו ופוקד עליו לשכב בשקט ולישון, מרגיש את שביעות הרצון שלו מכך שקלטתי אותו סוף סוף.
רק כדי לעצבן אותו ושלא יהיה מרוצה יותר מידי אני מוציא שמיכת צמר קלה מהארון ופורש עליו, ומודיע לו שאם הוא יפריע לי עוד פעם אחת לישון הוא יישאר קשור במחסן בלי שמיכות ובלי שטיחים ויצטרך לריב שם כל הלילה עם ג'וקים ועכברים.
הוא מייבב קצת, השרשרת קצרה כל כך הוא לא יכול אפילו לשבת עם הדבר הזה. למה הוא עושה לי את זה?
אני כורע לצידו, מלטף לו את הראש, מועך לו קצת את האוזניים ופוקד עליו להודות לי על השמיכה שנתתי לו. הוא מלקק לי את הידיים ואני רועד משמחה, גם עכשיו, באמצע הסשן אני עדיין זקוק לאישור שלו שאני בסדר.
בעצם, עכשיו אני זקוק לו עוד יותר מתמיד.
חוזר לשכב ואז מזנק שוב, ואם הוא ירצה לשתות? הרי הוא לא יכול לזוז, והוא יעדיף למות מצמא לפני שידבר איתי. אני רץ למטבח ולא מופתע למצוא שם קערה של כלב.
אם הוא קנה גם אוכל לכלבים אני אזרוק אותו לפח, אני חושב בזעם, ואחר כך אני אכין קערה שלמה של מוס שוקולד בטעם תפוז, מהסוג שהוא הכי אוהב, ואכריח אותו לאכול הכל.
יש גבול גם למה שאני מוכן לסבול.
תודה לאל, אין שום שקיות בונזו בסביבה. רק הקערה האדומה הזו מפלסטיק, נראית חדשה לגמרי. ליתר ביטחון אני שוטף אותה טוב, ממלא בחלב ומביא לו.
הוא נראה אסיר תודה, מלקק עם הלשון כמעט הכל, מניח לי ללטף אותו.
אני מרפרף בזהירות על הגב החבול שלו ובוכה בשקט מבפנים. הוא מלקק לי את הברכיים, משפשף את השערות שלו על הבטן שלי ואחר כך מתכרבל מתחת לשמיכה שלו על השטיח המטופש הזה ועוצם עיניים.
מה שאני באמת רוצה זה להתקפל סביבו ולישון עם הראש שלי עליו, אבל במקום אני מיטיב עליו את השמיכה וחוזר למיטה.
במקום לנצל את הזמן ולישון אני שוכב ומתפלל בשקט שזה יגמר עד יום שישי בצהרים כדי שתהיה לנו כל השבת לנוח ולהתאושש.
איתן הוא זה שמעיר אותי בבוקר. כמו כלב נחמד הוא מלקק לי את הכתף, מתנשף לי באוזן, ולכמה שניות מאושרות של טרום התעוררות אני סתם מאושר להרגיש אותו לידי, להריח אותו ולדעת שהוא קיים בעולם, ואז אני נזכר וחוזר לתפקיד שלי.
אני קם ורואה שהוא התיר את החגורה שלו והשתין על הרצפה. שוב אני צריך להעניש אותו.
אני מעיף אותו מהמיטה, צועק עליו ודוחף לו את הראש לשלולית שעשה. הוא מנסה לנשוך לי את הרגל וחוטף מכה בפנים עם החגורה.
לא בכוונה יצאה לי מכה חזקה מידי. הוא מילל מכאב בגלל הפגיעה של האבזם בפניו. עכשיו יהיה סימן כחול על עצם הלחי הגבוהה והיפיפייה שלו.
אני צריך לדכא בכוח את הדחף להתנצל ולרוץ להביא קומפרס קר, במקום זה אני סוחב אותו מהר למחסן, אומר לו שהוא כלב רע, לוקח ממנו את הקולר ומשאיר אותו לבד בחושך.
להישאר בחושך במחסן זה העונש שאני אמור לתת לו כשהוא מלכלך את הבית. לקחת ממנו את הקולר זה כבר רעיון שלי. אני מקווה בכל ליבי שהוא יבין את הרמז ויקלוט שפשוט אין לי כוח לסבול יותר את העסק הכלבי הזה.
אני חוזר למעלה, מתחיל להכין לי קפה, אבל נשבר עוד לפני שהמים רותחים. נשכב על המיטה, מחבק את הכרית שלו ובוכה.
האמת היא שזה מתפתח ליותר מבכי, אני נעשה קצת היסטרי, מכניס אגרופים לכרית וכמעט שדופק את הראש בקיר מרוב לחץ, אבל אז נשמעת דפיקה בדלת.
אני רץ לפתוח ובפתח עומדת לה טניה, מחייכת אלי חיוך מתגרה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il