דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
25/04/2016
כמה ימים אחר כך כבר גיבשנו סדר יום קבוע. אני קם כל יום בשעה שש בערך ומדליק את הבוילר בשביל מיקי המפונק שלא מוכן להתגלח עם מים קרים. לי לא אכפת, אני רגיל לקור, ובישראל אף פעם לא ממש קר. אחרי שאני מתרחץ ומתלבש אני מעיר את מיקי וגורר אותו מהמיטה למקלחת, אחרת הוא שוב יירדם. אחר כך אני הולך למטבח ובטי כבר שם, מגישה לי קפה, מכינה לכולם קופסאות אוכל לצהרים. עד שבע בבוקר כולם כבר במטבח, שותים קפה, אוכלים עוגיות או טוסטים. הרדיו מקשקש חדשות, בעיקר על לבנון. בשבע וחצי אנחנו יוצאים לדרך בסובארו הישנה של 'יהלום'.
דבר ראשון אנחנו בודקים את הארובות של בית חרושת נשר. צמד הארובות אמורות לפלוט עשן דליל ומסונן, אבל בערך פעמיים בשבוע הפילטרים נסתמים והעשן נעשה לבן וסמיך, ואז בטי אומרת ששוב יש לנו בית חרושת לעננים. אנחנו מגיעים לצומת הצ'ק פוסט ומיקי יורד וממשיך באוטובוס לחיפה. הוא מנהל לשכה במשרד עורכי דין גדול ואסור שאף אחד ידע בעבודה שהוא הומו, אחרת הוא יעוף כמו טיל. לפעמים גם דוב נוסע איתנו לעבוד 'יהלום', אבל כשהוא לומד הוא לוקח את האופנוע שלי ונוסע לטכניון. אני מחנה את הרכב בחניה של שוק הקריות ואנחנו נכנסים לעבודה דרך דלת המתכת הגדולה והכחולה של בית המלאכה. בטי מדליקה את מכונת הפיתוח ומתחילה לעבוד במעבדת הפלדה. לני פותחת את הכניסה הראשית, מדליקה את המזגנים, ואני ממלא מים במחם ומדליק אותו. ככה מתחיל יום העבודה שלנו.
'יהלום' הוא מקום קטן ומשפחתי. יש בו שתי קומות, קומת הגרפיקה וקומת בית המלאכה. בקומת הגרפיקה נמצאת הכניסה הראשית, שם יושבת לני המזכירה ומפקחת על כל הנכנסים והיוצאים, שולטת על הטלפונים ועל הפקס ומטפלת בבירוקרטיה. החדר של צבי צמוד לשלה, יש בו שולחן כתיבה ענקי עם המון טלפונים ובלי מחשב, צבי לא מאמין במחשבים. מחלקת הגרפיקה נמצאת באולם גדול ומרווח מול המשרד, ליד מחשבי מקינטוש יושבות שלוש גברות נחמדות שמטפלות בגרפיקה של הגלופות. הבנות – נשים נשואות ואמהות לילדים – הן רחל, אתי ושולה. הכי ותיקה היא שולה, מנהלת העבודה של הגרפיקה, שהתחילה לעבוד עם צבי בבית המלאכה מהיום הראשון. מול המשרד נמצא חדר האוכל שלנו, יש בו שולחן ארוך וכסאות, כיור גדול, מדיח כלים, מחם פח גדול, מקרר ומיקרוגל. כל יום בתשע וחצי אנחנו שותים שם קפה, ובשעה אחת אוכלים ארוחת צהרים.
ביום הראשון שהגעתי ל'יהלום' אמר לי צבי לתקן את המחם כי הוא נוזל. רק אחרי שהחלפתי את הפקונג וניקיתי אותו מאבנית, הוא לקח אותי לבית המלאכה. שם תיקנו ובנו כל מיני מכונות לפי השרטוטים שסיפק להם גיל לוי, מנהל בית המלאכה. גיל הוא מעין שותף של דוב, והמשרד שלו נמצא בגלריה המשקיפה על בית המלאכה.
בימים הראשונים הייתי עסוק מאוד. למדתי את העבודה והשתדלתי להכיר את הקולגות ולהבין מי נגד מי. התברר שגיל וצבי שותפים בבעלות על בית המלאכה. גיל מנהל את העבודה בבית המלאכה וצבי מנהל את עסקי הגלופות והיבוא של החומרים. התפקיד שלי הוא לנהל את העבודה. אני עוזר, סוחב, מרים, חותך גלופות, שולח חבילות, מקבל משלוחים, ומתרוצץ כמו עכבר למעלה ולמטה. את בטי אני פוגש בדרך כלל רק בזמן האוכל. רוב הזמן היא יושבת ליד המיקרוסקופ או מפתחת גלופות. היא יוצאת מהמעבדה רק כדי להביא קסטות לפיתוח מהמחשב בגרפיקה, או כשהיא הולכת לשירותים. שירותי הבנות נמצאים בפינת בית המלאכה וכל בחורה שהולכת לבית שימוש עוברת דרך האולם הגדול והמטונף שקירותיו עשויים לבנים לא מטויחות, והוא עמוס מכשירים רעשניים ומסריח משמן מכונות.
העובדים הראשיים בבית המלאכה הם ברקו הרומני ושמחון המרוקאי. שני גברים בני למעלה מחמישים, אחד גרוש והשני אלמן. הם עובדים יחד כבר עשרים שנה ותמיד רבים ומתווכחים ואחר כך משלימים. ברקו גדול ושמן, עם שיער קצר לבן, פנים אדמדמים ומבטא רומני חזק. שמחון דק ושחום, כיפה סרוגה על ראשו, בעל מבטא מרוקאי ומזג נוח. תמיד הוא מנסה לפשר בין כולם, ולפייס את ברקו הרגזן, ומזכיר לו לשמור על לחץ הדם שלו.
הם אף פעם לא מסתכלים על הנשים שעוברות בדרך לשירותים. שטרית וואניה כן מסתכלים, וגם מעירים הערות שאני נאלץ לשמוע כי חלק גדול מהעבודה שלי הוא בקצה אולם בית המלאכה. שם אני מסמן כל מיני ברזים וצינורות בעזרת הטכנופור – מכשיר רעשני לסימון על מתכת, או בעזרת הלייזר שעושה אותו דבר, אבל בשקט. גם חיתוך גלופות הפלסטיק בגיליוטינה הוא חלק מעבודתי. לשמחתי הרבה העיסוק בהזמנה וברישום הגלופות הוא עבודה של בטי, כך שתמיד היא באה אלי כשחסרות גלופות. בשעה ארבע אנחנו גומרים לעבוד והולכים לעשות קניות בשוק הקריות ואחר כך נוסעים הביתה. כולם בשוק הקריות מדברים רוסית, גרוזינית או קווקזית. בטי נכנסת כמו מלכה, עוברת מדוכן לדוכן, קונה פה ושם, מברכת את כולם, שואלת מה נשמע ואיך הילדים והאישה. אני הולך אחריה, סוחב את הסלים עם הקניות ומתרגז בשקט מהמבטים שחלק מהגברים נועצים בה. למזלי היא לא יודעת איך אני חושב עליה כשאני לבד מתחת לשמיכה, אחרת היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לי בעיניים.
גם אחרי העבודה בטי תמיד עסוקה. הרבה פעמים היא יוצאת וחוזרת רק בערב. היא עושה ניקיון בבית של זקן אחד בטבעון, לומדת באוניברסיטה הפתוחה, לומדת פעם בשבוע בחוג גרפולוגיה וכמעט כל יום שישי היא עושה בייביסיטר.
לפי הצעתו של מיקי קבעתי עם בטי ללמד אותה מתמטיקה כל יום שני בערב, ובתמורה היא קוראת איתי מידי פעם ספר בעברית כדי לשפר את הקריאה שלי. התחלנו עם ספר מתח קליל. אני קורא לאט ומתקשה להתרכז בגלל חלוק המגבת הצבעוני והמרופט של בטי שנפתח כל הזמן באזור החזה. מיקי יושב מאחורינו על הספה ומגחך לשמע השגיאות שלי בעברית. הוא יודע יפה מאוד למה אני מבולבל, וזה מצחיק אותו. כל לילה לפני השינה מיקי בא לחדרי ויושב לדבר איתי קצת. אני אחד האנשים היחידים שהוא יכול לדבר אתם בגלוי על ג'פרי, האקס המיתולוגי שלו, והוא היחיד שסיפרתי לו קצת על לאריסה, מלכת השלג כמו שהוא קרא לה.
"אז איך העבודה מקסי?" מיקי נשכב על המיטה לצידו של מקס ומתמתח באנחה. "מתי תתחיל להשתפר קצת בקריאה, בטי חושבת שאתה טמבל מושלם." הוא צוחק מתהפך על בטנו ומניח את ראשו המתולתל על חזהו של מקס, מפריע לו לקרוא, "אולי תזמין אותה לצאת אתך, מה דעתך?"
מקס דוחף את ראשו של מיקי מעליו ומתכסה בשמיכה, "אני עייף. לילה טוב מיקי."
גברים הם כמו ילדים קטנים, הם רוצים רק מה שמישהו אחר רוצה. בטי אמנם מצאה חן בעיני מאוד, אבל לא עלה בדעתי לפעול בנידון עד שלא גיליתי שעוד גברים שמים לב אליה. מכל המקומות בעולם זה קרה דווקא בקופת חולים. נרעשת מאוד מהידיעה שאין לי ביטוח רפואי בטי לקחה אותי להירשם כחבר בקופת חולים. בעוד אני ממלא טפסים היא הלכה לבית המרקחת לקנות מלאי של תרופות שלדעתה חייב להיות בכל בית – אקמולים וסירופים וכל מיני משחות.
אחרי שגמרתי עם הטופסולוגיה מצאתי אותה עומדת בתור, אפה תקוע בספר, מתעלמת מצעיר בריא למראה שישב על ספסל שקופת חולים העמידה שם לרווחתם של החולים ולטש בה מבטים. לפי השקית הגדושה בתרופות שאחז בידו החסונה הוא גמר כבר את עסקיו והיה צריך להסתלק, אך במקום זה הוא ישב שם, עיניו נעוצות בישבנה ובירכיה של בטי, והמתין. נעמדתי קרוב מאוד אליה והנחתי יד על עורפה הרכון אל הספר, "איך הספר?" שאלתי בתמימות, מקפיד שכתפי תיגע בכתפה.
היא חייכה, סגרה את הספר ומסרה לי אותו. "ספר מצוין, הרבה יותר טוב מהסרט, חכה לי, אני כבר מסיימת." התיישבתי ליד הצעיר המאוכזב שאסף את חפציו והסתלק, והמתנתי. בטי מסרה לרוקחת את כרטיס החבר שלה ואת הכסף, תוך שהיא משוחחת איתה בנעימות ומסדרת בזריזות את קניותיה בשקית. נהניתי להבחין כמה היא מסודרת. התיק שלה, בניגוד לתיקים של רוב הנשים, היה מאורגן למופת, חבל שסבא לא היה יכול לראות את התיק שלה, הוא היה גורם לו נחת.
מיקי טען, בדרך כלל אחרי שהצקתי לו לסדר את חדרו, שאנשים מסודרים מידי סובלים מבלגן פנימי ולכן הם כופים סדר חיצוני על עולמם. אולי הוא צודק, אבל בכל זאת, הייתי נכדו של סבא ולא סבלתי בלגן. נשים עם תיקים מבולגנים עצבנו אותי. מוזר עד כמה דווקא הדברים הקטנים דופקים את הקשר עם נשים. אתם יכולים להסכים על אמנות, ספרות והשפעות הגלובליזציה על האקולוגיה העולמית, אבל להתכסח דווקא בגלל ארגון קופסאות השימורים על המדפים במזווה. תחת פיקודה של בטי היה הבית, על שלושת קומותיו, כולל המזווה והמטבח, מאורגן ונקי למופת. אף פעם לא חסר לנו משהו, ובניגוד להשמצות ששמעתי עליה התנהגותה הייתה מהוגנת למופת – היא לבשה בגדים צנועים מאוד, הקפידה לדבר בלשון נקייה בלי קללות, לא פלרטטה עם איש, למרות שהיו כאלה שניסו, בעיקר בעבודה, לא שתתה, לא עישנה ולא התבטלה. היא הזכירה לי חבילה עטופה בקפידה, התחשק לי לקרוע את הניר המקופל בקפלים ישרים ומסודרים ולבדוק מה יש בפנים. ביום שהבחנתי שלא רק אני חש רצון לקלקל את המעטה הבתולי המהוגן של בטי התחלתי, בפעם הראשונה אך בהחלט לא האחרונה, לחוש קנאה.
מיקי צחק את צחוקו העליז והמתגלגל כששמע על קורותיי בקופת חולים. "כן, היא הייתה קצת מאוכזבת. הבחור הזה כמעט התחיל איתה עד שאתה צצת פתאום. עשית את זה בכוונה?"
הנדתי ראש באישור, נבוך קצת, קיוויתי שבטי לא שמה לב אל הפרחח ההוא. "הוא היה צעיר מידי בשבילה, וחוץ מזה הוא סתם חיפש זיון קל." אמרתי.
מיקי חייך ברשעות. "ואתה? מה אתה מחפש?"
שאלה טובה, חבל שלא הייתה לי תשובה. "אני פשוט לא רוצה שבטי תפגע." מחיתי, "היחסים שלי איתה תמימים לגמרי."
מיקי הביט בי, בוחן אותי במבט חודר. "בטי היא… היא לא סתם אחת." הוא התלבט לפני שהמשיך, "אני רואה איך אתה מסתכל עליה ומהסס." נגע בידי, "אני מבין שאחרי שאחת כמו לאריסה דרסה אותך אתה נזהר." הוסיף בעדינות.
לתימהוני עיני נמלאו דמעות, והפניתי את פני כדי שמיקי לא יראה אותן, לאריסה באמת דרסה אותי. אף פעם לא סיפרתי למיקי את כל האמת עליה, אבל באורח פלאי הוא הצליח לקלוט שאני אומלל ופגוע ושהאחראית לכך היא לאריסה. ישבתי על מיטתו, גבי מופנה אליו והוא חיבק אותי מאחור, "מה היא עשתה לך מקסי?" שאל. חשתי את נשימתו החמה מדגדגת את עורפי ומשכתי בכתפי, זה היה מוקדם מידי, עדיין לא יכולתי לדבר על זה. ידעתי שהוא מבין, ואני חושב שבסתר לבבו רווח לו. הוא העדיף לחשוב עלי כעל גיבור בלתי פגיע, אחד שמעולם לא יניח לאהבה לפגוע בו. הוא חיכך את לחיו בשערי וחזר לשכב על גבו. "למה אתה תמיד מסתפר כל כך קצר." שאל בטרוניה. נשמתי לרווחה, עזבנו את שדה המוקשים וחזרנו לדבר ולהתווכח על אותם הנושאים המוכרים והבטוחים. מיקי העדיף להציק לי על ענייני לבוש ותספורת מאשר לשוחח שיחות נפש ולשמוע ממני וידויים בכיינים על מעלליה של מלכת הקרח.
"אני אוהב שהשיער שלי קצר ומסודר ושהבגדים שלי פשוטים ונוחים, ואני לא סובל תכשיטים אצל גברים." אמרתי ומשכתי את הצמיד שעל ידו. התחלנו להיאבק על המיטה, נפלנו לשטיח והתפרענו כמו ילדים קטנים. הפסקנו להתגושש רק כשבטי קראה לנו לאכול ארוחת ערב.
למחרת בטי צלצלה להודיע שהיום היא נשארת לישון אצל מר שניידר, הזקן מטבעון, מפני שהוא לא מרגיש טוב והבן שלו לא בארץ. קשקשתי אתה קצת בטלפון, לא מניח לה להרגיש כמה הידיעה שהיא לא תהיה בבית מעציבה אותי. כדי לא לשבת ולהחמיץ פנים מול הטלוויזיה יצאתי לחיפה לבלות עם יורי ועם קוליה. חזרתי מאוחר בלילה, קצת שתוי ועייף. בטרמפיאדה של צ'ק פוסט ראיתי חיילת מנסה לעצור טרמפ. כבר היה אחרי חצות, היה קר והחיילת התכרבלה בדובון צבאי כחול ועבה. היה לה תג של רמת דוד על הכתף, שיער בלונדיני טבעי, ומבטא שהזכיר לי את הבית. דברנו קצת ברוסית, הייתה לה עוד חתיכת דרך רצינית לנסוע עד לרמת דוד. היא ספרה לי שעזבה את הדירה של החבר שלה כי הוא רצה לשכב איתה, והיא סירבה. "מגורי הבנות נעולים כבר, אין לי מושג מה לעשות." אמרה בקלילות, "אולי אני אלך לישון במשרד." הוסיפה, מלכסנת אלי מבט כחול.
"את מוזמנת לבוא לישון אצלנו," אמרתי, "השותפה שלי לדירה לא בבית והחדר שלה פנוי. אם את פוחדת אני מבין, אבל לא הייתי רוצה שתשני במשרד. את רוצה שאני אקח אותך לבסיס? אולי נזמין לך מונית?" שמה היה לנה, היא הייתה בת תשע עשרה וחצי, אבל נראתה בת שש עשרה והיא לא פחדה לבוא אלי הביתה. בחורה נחמדה. קצת רזה מידי לטעמי, אבל חמודה מאוד. חצי שעה אחרי שנכנסנו הביתה היה ברור שהיא גם בתולה. היא אפילו לא נכנסה לחדר של בטי, התנשקנו והתמזמזנו עוד בכניסה ומיד נפלנו על המיטה שלי והתחלנו להתפשט. למה היא עזבה בחור שרצה אותה ונכנסה למיטה דווקא איתי, גבר זר לה לגמרי? אין לי מושג. נשים הן תעלומה בעיני וככה זה יהיה כנראה תמיד. למה לא הורדתי את הקונדום ויצאתי משם ברגע שגיליתי שעלי מוטלת המשימה להיות הראשון שלה? נו, טוב, רק קדוש לא יבין את התשובה לשאלה הזו.
אני חושב שהיא לא נהנתה, גם אני לא נהניתי במיוחד, הייתי שיכור קצת, והפעם הראשונה אצל נשים היא לעתים קרובות לא כל כך נעימה, במיוחד כשהשותף שלהן הוא גבר זר, שיכור קצת, ומבוגר מידי. היא צדקה שהיא לא רצתה את החבר וטעתה כשרצתה אותי. לנה לא הייתה עדיין בשלה לכל העסק של אהבה וסקס. יש כאלו שמוכנות כבר בגיל חמש עשרה, ויש כאלו שפורחות מאוחר יותר. מצד שני, אולי אני סתם עוד חרא שלא יודע איך לגרום לאישה הנאה, וכמו כל גבר טיפוסי אני מאשים אותה? אחרי שזה נגמר היא בכתה קצת והתנצלה, אמרה שזה לא כאב בכלל ושלא אשים לב. הצטערתי מאוד בגללה, נישקתי אותה בעדינות, ניגבתי את דמעותיה ובקשתי סליחה. בבוקר היא שתתה מהר קפה, סירבה לאכול ונעלמה עוד לפני שמיקי התעורר.
אולי דוב ראה אותה ואולי לא, לא ידעתי ולא שאלתי. כשהתחלתי לגור שם לא דברנו על הסידורים האלו וכל העסק נשאר קצת מעורפל. ידעתי שאם בטי הייתה בבית זה לא היה קורה. בשום אופן לא רציתי להסתכן בכך שבטי תראה אותי עם אחרת. שאלתי את עצמי איך הייתי מרגיש אם הייתי רואה גבר מתגנב מוקדם בבוקר מהחדר של בטי, והבנתי שאני חייב לעשות משהו בקשר אליה ומהר, אחרת אני אצטער על זה עוד הרבה זמן.
"מיקיהו זה לא עובד. הוא מסתכל עלי, מתבלבל, מגמגם ושותק. מה לעשות?"
"יש לי רעיון. תקשיבי ותעשי כל מה שאני אומר, יש לך מושג איפה אפשר להשיג מעדר גדול?"
"יש לנו במחסן, אבל מה זה יעזור בכלל?"
מיקי צוחק ומנשק את מצחה, "יעזור, יעזור, רק תקשיבי ותצאי מאפלה לאור גדול."
ביום שישי אחרי הצהרים חזרתי ממכון הכושר בתל חנן, ומצאתי את בטי בגינה, מנסה לעדור צלחות מסביב לעצי הפרי ששתולים סביב המדשאה. המעדר נראה כבד וגדול מידי בידיה הקטנות. לקחתי ממנה את המעדר ואמרתי לה שזו עבודה של גברים, שתלך למטבח ותעזוב את הגינה. בטי התעצבנה וקראה לי שוביניסט. "עם כל הכבוד לפמיניזם יש דברים שנשים לא יכולות לעשות." אמרתי בתוקף, אוחז בידיה, שנבלעו בכפות ידי.
"הדבר היחיד שנשים לא יכולות לעשות כמו גברים זה להשתין בעמידה!" צעקה בטי ומשכה את ידיה מידי. עמדנו בין העצים, התחיל להחשיך והיה קצת קריר. ואני, במקום לצחוק, כמו שהייתי צריך לעשות, אחזתי בכתפיה ונישקתי אותה ישר על שפתיה האדומות והמלאות. היא קפאה מרוב בהלה ואני שחררתי אותה וצחקתי, "את מתנשקת כמו ילדה." אמרתי לה. בטי ברחה מהר הביתה ואני נשארתי לבד עם הטורייה, מחייך כמו אידיוט, מרגיש פתאום חום מוזר בגוף, למה חיכיתי כל כך הרבה זמן התפלאתי, וצחקתי מעצמי.
החזרתי את הטורייה למחסן ונכנסתי הביתה. היא דברה בטלפון עם שטרית העלוקה ששוב ניסה להזמין אותה לסרט. בטי הלכה איתו ועם לני ודוב לסרט לפני חודש, ומאז הוא כל הזמן מנסה להזמין אותה שוב, והפעם לבד. לדעתי שטרית צעיר מידי בשבילה, רק עכשיו הוא השתחרר מהצבא, יש לו שיער שחור ארוך ועיניים כהות גדולות והוא נגרר אחרי בטי כמו כלבלב. כל פעם שהוא נעלם אנחנו יודעים שהוא יושב לידה ומבלבל לה את המוח, ומסתכל עליה במסירות כמו מנגו – הכלב של לני. לפחות למנגו יש סיבה להתחנף לבטי, שנותנת לו לאכול ומלטפת אותו. מה יש לרונן שטרית מבטי? אולי חומר לחלומות רטובים? גם אני חולם על בטי ומנסה לחשוב איך נראה החזה שלה כשאני מאונן ואחר כך אני שונא את עצמי, אבל אני לא יכול להתאפק.
רחצתי ידיים והקשבתי לבטי. "אני לא כל כך אוהבת סרטי מלחמה רונן." היא התנצלה. "כן, קראתי את הביקורות ואני בטוחה שזה סרט מצוין, אבל…" היא שתקה והקשיבה לו בחיוך מאולץ, "טוב בסדר, שכנעת אותי, אבל אתה לא צריך לבוא במיוחד לנשר, מקס ייקח אותי. ניפגש בכניסה הימנית של לב המפרץ בשעה שמונה בערך, ביי." שטרית מחה, אבל בטי לא ויתרה. "בטח שמקס ישמח לבוא. הוא מת על סרטי מלחמה. נכון מקס?" היא הביטה בי בשאלה, ואני הנדתי לאות כן, למרות שאני שונא סרטי מלחמה.
"ביי רונן." חתכה בטי את רונן, סגרה והביטה בי, מודאגת, "אתה מוכן לתת לי טרמפ ללב המפרץ מקס? אתה לא חייב להיכנס, נדמה לי ששטרית די ישמח אם לא תבוא." היא הביטה בי ונשכה את שפתה התחתונה, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא נבוכה.
"את רוצה שאני אבוא?" שאלתי, מנסה להבין מה היא באמת רוצה, ויודע מראש שעוד לא נולד הגבר שיבין מה הנשים באמת רוצות.
"אני מעדיפה לא להיות לבד עם שטרית, הוא קצת…" היא היססה ואז עברה לנושא שבאמת הטריד אותה. "למה אמרת שאני מתנשקת כמו ילדה?" פניה היו אדומים וידיה קפוצות לאגרופים. לא יכולתי להתאפק וחייכתי, הייתי מאושר מאוד ועדיין לא הבנתי למה בדיוק. בגלל לאריסה אני קצת דפוק בעניין הזה. פגשתי אותה במרכז הקליטה וכמו כל הגברים הוקסמתי. היא נורא יפה – דקה ובלונדינית, עיניים כחולות גדולות, פנים נהדרים, אלגנטית וקרירה – מלכת הקרח. עד היום אני לא מבין מה היא מצאה בי, ותמיד הרגשתי לידה כמו בן אדם שלבוש בבגדים חגיגיים ונראה נהדר, אבל בעצם רוצה לחזור לג'ינס ולטריקו הישנים. שירתי בגולני והיא הייתה פקידה בפיקוד צפון. ידעתי שיש לה המון מחזרים, והיא מבלה עם אחרים כשאני שוכב וקופא בסיורים. אף פעם לא תפסתי אותה על חם, וגם לא התאמצתי יותר מידי. אולי הרגשתי שאין לי זכות לקנא לה, ואולי סתם לא היה לי אכפת? מהתקופה ההיא אני רק זוכר שהייתי מדוכא ועייף כל הזמן, רוב הזמן רציתי רק לשתות או לישון. בגללה שכחתי שיש קשר בין אושר ואהבה ולא תפסתי מיד למה אני כל כך מאושר פתאום.
לקחתי אותה לחדר שלה ושם, כשאנחנו יושבים על אדן החלון הנשקף לכרמל, לימדתי אותה איך לפתוח את הפה ולהתנשק כמו אישה. היא רעדה בזרועותיי ולא הניחה לי לקלף מעליה את הבגדים ולראות כמה היא יפה. "נאחר לסרט." אמרה. דוחפת את ידי שגיששה מתחת לחולצתה, מגלה בשמחה שהיא לא לובשת חזייה.
"יש לנו עוד שלוש שעות ואנחנו לבד בבית, כולם יצאו. אנחנו מבוגרים מידי להתמזמז כמו ילדים, תני לי לראות אותך." התעקשתי, ובטי דחפה אותי שוב והתיישבה על המיטה. היא התנהגה כמו בתולה חסרת ניסיון וזה היה באמת מגוחך. אפילו אם רק רבע מהדברים שאמרו עליה היה נכון הרי שהיא בטח כבר לא הייתה בתולה. "עם כמה בחורים כבר היית בטי?" שאלתי ומיד הצטערתי. אף אחד לא אוהב לעשות אינוונטר ברגעים כאלו.
"לא יודעת." ענתה בטי בכעס, "הפסקתי לספור אחרי המאה הראשונים." היא זינקה מהמיטה והסתגרה במקלחת. שמעתי אותה פותחת את המים וחשבתי שזה רעיון טוב. התפשטתי גם כן ונכנסתי אחריה למקלחת. השמש כבר שקעה ונשארו רק כמה פסי אור ורודים בשמים. בטי לא הדליקה את המנורה והאור במקלחת היה די חלש. עמדתי ערום לגמרי, עם זקפה ענקית ופשוט נהניתי להסתכל עליה בשקט. לא הבנתי למה היא מסתירה את הגוף שלה בבגדים גדולים וחסרי צורה. היא הייתה נהדרת, מלאה ועגולה, בדיוק כמו שאישה צריכה להיות – שדיים גדולים ועגולים עם פטמות ורודות וזקורות. ירכיים ארוכות ומעוגלות וביניהם שיער ערווה בהיר ומתולתל. היא קפאה מבהלה כשהבחינה בי ומיהרה להתעטף במגבת. "בטי אל תפחדי, זה רק אני." ניסיתי לדבר בקול מרגיע, "חכי, בואי נתקלח ביחד, את כל כך יפה, אני אסבן לך את הגב, בטי…"
דיברתי בשקט, מנסה להרגיע אותה בלי להבין למה היא כל כך מבוהלת. יכולתי להריח את הפחד שלה. רוב האנשים צועקים כשהם מבוהלים, מנסים לברוח או להלחם, אבל בטי הייתה כמו ארנב שנלכד בפנסי מכונית וקופא מבוהל על הכביש. ניסיתי לגעת בה והיא ברחה החוצה למיטה והתחבאה מתחת לשמיכה. "אני לא אוהבת שמתקלחים איתי." אמרה בקול רועד, והתאמצה לא להסתכל עלי.
"בסדר, אני מבין," אמרתי בעדינות, למרות שלא הבנתי. התקלחתי מהר והתנגבתי במגבת שמצאתי בארון המקלחת. לשמחתי מצאתי שם גם כמה קונדומים תוצרת ארה"ב, בטח של מיקי. השארתי אותם על השיש במקלחת, וקשרתי את המגבת על המותנים. רוב הגברים בישראל עברו ברית מילה וחשבתי שעדיף לא להבהיל אותה עוד יותר. אני לא יודע למה לא עשו לי ברית, ועכשיו, כשסבא מת וסבתא במצב כזה, אין את מי לשאול. התיישבתי על המיטה ליד בטי. רק עיניה וקצת שיער פרוע הציצו מבעד לשמיכה. "את רוצה שאני אלך בטי? אני אעשה מה שתגידי, אני נשבע."
היא התבוננה בי ושתקה. השמש השוקעת צבעה פסי זהב על הקיר מעל ראשה. חוץ מזה כל החדר היה חשוך. "לא קר לך?" שאלה ברוך, שוב הרגשתי את הרגשת החום הזו בתוך הלב. הרגשה מוזרה ונשכחת.
"כן קצת." שיקרתי. היא הרימה את קצה השמיכה ואני החלקתי פנימה. חוץ מלנה לא הייתי עם אישה כבר כמעט שנה. בחודשים האחרונים באמריקה לאריסה ואני כבר הפסקנו לישון יחד. מה שרציתי באמת היה להתנפל עליה ולעשות איתה אהבה מהר ככל האפשר, אבל התאפקתי.
היא רעדה כשנגעתי בה ונדהמה כשניסיתי לנשק אותה בין הרגלים. "לא." לחשה בבהלה, "מה אתה עושה?" רוב הגברים הם חזירים גמורים ואין להם מושג מה לעשות במיטה עם אישה. פעם לא הייתי יותר טוב מהם, רק בגלל לאריסה השתפרתי. הייתי כל כך מאוהב בה והיא הייתה כל כך קפואה ואדישה, בגלל זה נכנסתי לאמביציה לגרום לה לגמור ותמיד חשבתי שהצלחתי. רק לקראת הסוף היא זרקה לי שאני גרוע במיטה והיא אף פעם לא נהנתה איתי. אולי בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן עד שניסיתי שוב. בכל אופן הייתי כבר מאולף לא להתנפל סתם, וחוץ מזה הייתי סקרן לדעת איזה טעם וריח יש לבטי. בסוף שכנעתי אותה, בעדינות ובליטופים סבלניים, לפשק את הרגלים ולתת לי לטעום אותה. היה לה עור רך וחלק כמו משי, והטעם והריח שלה היו נפלאים כל כך עד שכמעט גמרתי על הסדין כמו ילד.
בטי שכבה כמה דקות בשקט, ואז התחילה להיאנח ולהתפתל, "מקס…" היא גנחה, "תן לי…"
"מה לתת לך?" שאלתי, מאושר להרגיש אותה רוטטת תחת ידי, המגבת הרטובה עפה כבר מזמן על הרצפה, בטי התיישבה והעיפה גם את השמיכה.
"אני רוצה להיות מעליך," פלטה במהירות, כאילו התוודתה על איזו סטייה איומה ומבישה.
התאפקתי לא לצחוק. "בסדר." אמרתי, והבאתי קונדום מהמקלחת. ישבתי על המיטה וניסיתי להלביש אותו. הידיים שלי רעדו ובטי צחקקה ועזרה לי.
"מפריע לך שלא עשו לי ברית מילה?" שאלתי.
"לא. מה שמפריע לי זה…" היא היססה, "לא חשוב." אמרה לבסוף.
מה לעשות? גברים הם אידיוטים מוחלטים כשזה נוגע לזין שלהם. "בטי! מה?" התעצבנתי. "תגידי כבר." היא עצמה את עיניה והסמיקה נורא.
"הוא נורא עבה." לחשה, וליטפה אותי ביד קטנה שלעומתה אברי נראה גדול ועבה. השבתי אותה עלי, וסוף סוף קבלתי את גמולי על הסבלנות הרבה שהפגנתי. הבעיה עם נשים היא שאף פעם אי אפשר לדעת מתי הן באמת גומרות. אם אתה שואל אתה נשמע כמו אידיוט חסר רגישות, ואם לא, אז אתה סתם בהמה. לפעמים אני באמת מתפלא למה אנחנו טורחים כל כך, זה באמת שווה את כל המאמץ? אל תטרחו לענות, התשובה היא כן. לשמחתי הרבה גיליתי שאצל בטי לא הייתה בעיה כזו. כשהיא גמרה אי אפשר היה לפספס את זה. אפילו אם הייתי עיור וחרש הייתי יודע שהבחורה העסיסית עם השדיים הנהדרים שמתפתלת על הזין שלי גמרה. היא גמרה בשתיקה, לא היו שום צרחות ואנחות, או כל השטויות האלה בסגנון של 'כשהארי פגש את סאלי' אבל כשהאדמה רועדת אתה יודע גם בלי שיסבירו לך שזו רעידת אדמה. לנסות לא לגמור גם כן היה כמו לנסות לעמוד זקוף כנגד סופת הוריקן. אחר כך היא שכבה רועדת לידי ואני חיבקתי אותה ושוב הרגשתי את החמימות הזו בכל הגוף.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il