דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
16/05/2016
כשחזרתי מהפגישה עם לאריסה בטי כבר לא הייתה. במקום לנסוע איתי היא נסעה עם לני לסוף שבוע בת"א. מה שנשאר מהפתעת יום ההולדת שלי היה עוגה עם כתובת, "מזל טוב מקס!" ונר בצורת הספרה שלושים.
כיביתי את הנר והודיתי להם. מה שרציתי באמת היה לבכות ולגמור את כל הוודקה בבקבוק המלא למחצה שעמד בארון המטבח. מאז שבטי ואני היינו יחד לא נגעתי בו, אבל עכשיו רק חיכיתי שלירז הנרגש והעליז יירדם כדי לשבת ולהשתכר.
בטי הכינה הכל בסודי סודות כדי להפתיע אותי וכולם שיתפו פעולה. העוגה הייתה מעשה ידיה החרוצות, והיא גם דאגה למתנות עטופות יפה, עם ברכות עליזות, מסודרות בקפידה סביב העוגה. "תכננו לעשות לך מסיבה קטנה, ואחר כך בטי רצתה שתיסעו יחד לתל אביב. היא הזמינה מקום במלון וכרטיסים להצגה של תיאטרון גשר, הפתעה ליום ההולדת." אמר מיקי באנגלית. הוא ראה את פני והוסיף בכעס, "אל תעשה הצגות לפני הילד, לפחות עכשיו תתאפק קצת."
התאפקתי בכל כוחי. דוב נתן לי חולצה, ומיקי נעלי התעמלות. ידעתי שבטי קנתה ועטפה הכל, והם רק נתנו לה כסף. הכל היה בדיוק לטעמי, ובמידה המתאימה, רק אישה מסוגלת לזה. מלירז קבלתי ציור ממוסגר שצייר למעני, וממנה קבלתי ארנק חדש ויפה. כשפתחתי אותו מצאתי שבחלון המיועד לתמונה היא שמה תמונה שלה עם לירז. הם ישבו על הדשא, הבית שלנו נראה ברקע, לירז נשען עליה מחייך, היא הביטה רצינית למצלמה, יד אחת מורמת לסלק את השיער שנפל על מצחה. "לני צלמה אותם." אמר דוב ואכל עוד פרוסה מהעוגה. אילצתי את עצמי לאכול, אבל אין לי מושג מה היה טעמה של עוגת יום ההולדת השלושים שלי.
החזקתי מעמד עד שהשכבתי את לירז במיטה. הוא התרפק עלי כשקראתי לו בספר החדש שבטי קנתה לו לכבוד יום ההולדת שלי, 'פינוקי בקרקס'. פינוקי חיפש את הכדור שאבד לו ולא מצא אותו, הוא נכנס לכלוב האריות, הלך על החבל עם הלוליינית, ונזרק הלוך ושוב בידי הקופים. כשסוף סוף נמצא הכדור האבוד על חוטמו של כלב הים, פרצתי בבכי.
"אל תבכה מקס." אמר לירז מחליק על שערי, מחקה בלי משים את בטי, "גם אם בטי כועסת עליך, היא אוהבת אותך בלב. ככה היא תמיד אומרת לי כשהיא כועסת עלי, שבלב היא אוהבת אותי, גם כשאני מתנהג לא יפה."
אני לא יודע איך היה לו מספיק שכל לא לחקור למה בטי כועסת עלי. אולי הוא הרגיש שהשאלה הזו מסוכנת מידי. אין לי מושג מה הייתי עונה אם הוא היה שואל אותי למה בטי נסעה עם לני במקום לנסוע איתי.
כשורד נסעה ולירז עבר לגור אצלנו בטי קבעה כללים בקשר לחינוך של לירז – לא לשקר לו אף פעם, להגיד שאתה לא יודע, או לא יכול לענות, עדיף על שקר או התחמקות. וכשאתה כן עונה לתת תשובות פשוטות בלי יותר מידי הסברים מסובכים. בטי תלתה תמונה של ורד על הקיר מול מיטתו, ובכל פעם הייתה מזכירה אותה בצורה הכי חיובית שאפשר, כך שהילד לא יפתח כלפיה טינה או יתבייש בה.
חיכיתי עד שהילד נרדם והלכתי למטבח, הוצאתי את הבקבוק ותוך עשר דקות הורדתי את המפלס שלו מחצי לאפס, מדלג על שלב המזיגה לכוסית ושותה ישר מהבקבוק. מיקי ודוב ישבו מולי ולטשו בי מבטים. "עכשיו אתה מרגיש יותר טוב?" שאל דוב בכעס קר, שקצת הפחיד אותי. ברור שלא הייתי מספיק שיכור אם הצלחתי לחוש פחד.
"אני צריך עוד." אמרתי והפכתי את הבקבוק הריק על ראשו.
"אין, והחנויות סגורות עכשיו. אולי תלך לישון?" הכעס שלו התחלף ברחמים וזה הפחיד אותי עוד יותר.
התחלתי לקלל את הארץ הארורה הזו שאין בה וודקה נורמאלית ושהחנויות נסגרות בה בלילה והבחורות נוסעות עם חברות לסביות ומשאירות אותך לבד עם בקבוק ריק. מזל שהתרגזתי ברוסית ואף אחד לא הבין את השטויות שפלטתי. כשהתחלתי לבעוט ברהיטים מרוב כעס תפסו אותי השניים והעיפו אותי לדירה של ורד. "אתה עושה יותר מידי רעש. תישאר לישון כאן עד שתתפקח." אמר דוב ונעל את הדלת. הדירה של ורד הייתה מלוכלכת ומבולגנת. היו בה מזרן זוגי בלי מצעים, מיטת ילד שבורה בלי מזרון, שתי כורסאות ממתכת מרופדות פלסטיק, ושולחן אוכל מכוער ושרוט מוקף כמה כסאות פלסטיק מתנדנדים. ישנתי על המזרון במשך כמה שעות והתעוררתי מבוהל מחלום שבו לאריסה שהייתה איתי במיטה נעשתה פתאום גבר, שדיבר בקולו של רומן, אבל היה בעצם מיקי.
קמתי מזיע ומבוהל והלכתי להשתין. במקלחת היו כמה דליי צבע סופר-פלסט לבן, מברשות, שפכטל וגבס שנועד לסתימת חורים בקיר. מישהו תכנן לצבוע את הדירה, אבל התחרט ברגע האחרון והשאיר אחריו את הבלגן לפראייר הבא בתור. באמריקה, כשהייתי זקוק לכסף בשביל השיגעונות של לאריסה עבדתי גם בצבעות, לקחתי את השפכטל והתחלתי לגרד את הצבע מהקירות. התחלתי בחדר השינה, ומשם עברתי לסלון ולמטבח. עבדתי ביסודיות, עובר מקיר לקיר, נעזר בסולם שמצאתי בפינה, וגיליתי שהכאב שבער לי בלב, שולח להבות שורפות לכל גופי כל פעם שנזכרתי כמה מטומטם הייתי, מתעמעם כששקעתי בעבודה. כשמיקי בא לקרוא לי לאכול ארוחת בוקר כבר סיימתי לסתום את רוב הסדקים בקירות. תכננתי לפרוש את הניילונים שמצאתי מגולגלים ליד הסולם על הרצפה, ולהתחיל לצבוע ברגע שאסיים את הסדק בתקרת המטבח.
מיקי בהה בי המום וחסר מילים. לירז לעומתו היה עליז וכלל לא מופתע. "יופי מקס, אימא תשמח מאוד. גם אני רוצה לעזור לך. אני יכול לצבוע גם?"
"בוא לאכול ארוחת בוקר מקס." ביקש מיקי כשמצא את קולו האבוד. לא הייתי רעב בכלל, אבל הלכתי אתם. שתיתי קפה וכרסמתי טוסט, חושב על העבודה, מתעקש לא לחשוב על בטי. דוב סיכל את מאמצי כשהביא לי תמונה שלני צלמה כמתנה עבורי. בתמונה נראינו, בטי ואני, יושבים על אדן החלון בחדר שלנו, הכרמל ברקע, בטי ישבה על ברכי, צוחקת אלי. פני היו מוסתרים למחצה, אבל היא נראתה בברור, מסתכלת עלי ברוך, ידה על כתפי, עיניה ועורה זהובים באור המגיע מהחלון, שערה גולש על כתפיה החשופות למחצה. לני הצליחה להקפיא רגע שיש בו גם ארוטיקה וגם רוך, תמונה של אינטימיות זוגית. אין לי מושג איך לני הצליחה לצלם אותנו, זכור לי במעורפל שהיא עברה ליד הדלת, אבל אני לא זוכר מצלמה.
"תודה רבה דוב." אמרתי, מחייך ולופת את התמונה כל כך חזק עד שקצה המסגרת שרט את ידי. דוב לקח ממני את התמונה.
"אני רוצה כריך עם ממרח שוקולד לגן!" קרא לירז. מיקי הכין לו את הכריך וחטף צעקות שהוא לא עוטף אותו כמו בטי. הרגעתי את לירז, מיקי היה חסר אונים כנגדו, והבטחתי לו שאם ילך יפה לגן, מחר הוא יעזור לי לצבוע עם מברשת.
אחרי שמיקי לקח את לירז לגן חזרתי לעבודת הצביעה. דוב נכנס אחרי כמה דקות ועמד בשקט, מביט בי. ידעתי שהוא מצטער על התמונה, אבל כמו כל הישראלים לא יודע להגיד סליחה. "מקס?" הוא דשדש ברגליו, מסתכל עלי כמו לירז כשהוא רוצה עוד שוקולד.
"בוא תעזור לי עם הניילונים." ביקשתי. הוא מיהר לעזרתי, ואני ידעתי שזו ההתנצלות היחידה שאקבל ממנו. ניסיתי להבהיר לו שאני מבין ולא כועס.
"התמונה באמת יפה דוב, אני פשוט…"
הוא נתן לי צ'פחה על הכתף, "בסדר מקסי, אני בטוח שהיא תחזור עד מחר. היא רק רוצה להעניש אותך קצת. מה פתאום התנשקת עם לאריסה?" משכתי בכתפי ושתקתי, הלוואי וידעתי למה אבל עד היום אין לי תשובה ברורה על השאלה הזו.
דוב לא התעקש על תשובה, אלא התרכז בערבוב הצבע והמשיך לדבר, "אתה רק התנשקת, אבל אני שכבתי עם בחורה אחרת, בגלל זה יעל עזבה אותי." גילה לי, באמת הגיע הזמן.
"איך זה נודע לה, היא תפסה אותך?"
"לא, הרגשתי כל כך רע שהייתי מוכרח לספר לה." הודה דוב והסמיק. ניסיתי להתאפק לא לצחוק, אבל זה היה קשה. "אני יודע, אני אידיוט, לא הייתי צריך לבגוד בה, אבל זאת אשמתך."
"אשמתי? אבל אני כמעט לא מכיר את יעל." מחיתי, יותר מתפלא מכועס.
"אתה אמרת לי שכדאי שאני אהיה עם עוד בחורות ושזה טעות להתחתן עם בחורה שפגשתי בגיל חמש עשרה."
"כן, אבל אמרתי לך את זה לפני שהתחתנת. למה קבלת את העצה שלי רק אחרי החתונה?"
"כי רק אז פגשתי בחורה שרצתה לשכב איתי." ענה דוב בתמימות. "אני אוהב את יעל מאוד. רק רציתי לדעת איך זה יהיה עם אישה אחרת."
"נו, ואיך היה?"
דוב הסמיק. "נורא ואיום. הרגשתי זוועה, רק רציתי שתלך כבר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אני… אני מתגעגע אל יעל." הוא הפסיק לערבב את הצבע, התיישב על אחד מהכיסאות הצולעים והתבונן בי. "מקס שב רגע, אני רוצה לדבר אתך. איך אתה עושה את זה? איך הבחורות האלו נמרחות עליך ככה? מספיק שאתה רק מסתכל עליהן וכבר…"
"איזה בחורות? על מה אתה מדבר? הייתי עם לאריסה כמעט מהיום הראשון שאני בארץ. וגם עם בטי, עד שהעזתי…"
דוב צחק, "זה חלק מהקסם שלך, אתה לא יודע מתי בחורות רוצות אותך. הנה למשל בטי…" הוא הניע את ידו בתנועת ביטול, "טוב, לא חשוב, לפחות שכבת עם סרן ענת?"
"לא, מה פתאום, הייתי עם לאריסה אז, וחוץ מזה היא לא סבלה אותי, כל הזמן רבנו."
"מה? אתה לא יודע שהיא רצתה אותך, כמה שהתווכחת איתה יותר ככה היא רצתה אותך יותר."
"אולי, אבל אני לא מסתדר עם בחורות ישראליות. בטי היא הצברית הראשונה שלי."
"אבל היא ירושלמית, זה לא נחשב. צבריות האמיתיות הן כמו ענת. מפחידות כאלו, עם כל הפמיניסטיות שלהן וכל זה. אותי הן ממש מבהילות."
צחקנו יחד – פעם ראשונה מאז שחזרתי לארץ שראיתי אותו צוחק מכל הלב – ואז הסברתי לו את הסוד שלי, "הן רוצות אותי כי אני באמת חושב שנשים הן יותר חכמות ומוצלחות מגברים והן קולטות את זה כנראה."
"לא רק בחורות מתות עליך, גם מיקי היה מוכן…" הוא צחק כאילו זו הייתה בדיחה, אבל שנינו ידענו שהוא צודק.
כדי שיפסיק לחשוב שאני כזה מוצלח סיפרתי לו על לאריסה. "רק אחרי שנה באמריקה תפסתי שהיא מכורה לסמים. היא הבטיחה שתפסיק וכל הזמן…" היה לי קשה לדבר על זה. קמתי והתחלתי לצבוע במרץ, אבל הדיבורים המשיכו להישפך ממני, למרות שרציתי לשתוק. "מצאתי אותה מזדיינת בדירה שלנו על השטיח עם שני גברים, ועוד אחד שצילם אותם. היא עשתה סרטי פורנו בשביל לממן את הכסף לסמים. מאז לא יכולתי לשכב איתה יותר. נשארתי שם עוד שלושה חודשים, משותק לגמרי מרוב ייאוש. רק אחרי שצלצלו אלי שסבא חולה וצריך לעשות משהו עם סבתא חזרתי לארץ. בגלל זה לא התקשרתי אליך, התביישתי."
המשכתי לעבוד ודוב הצטרף אלי. עבדנו בשתיקה כמה דקות עד שהטלפון בבית שלנו צלצל ודוב רץ לענות. הוא חזר אחרי כמה דקות מחייך חיוך רחב, "בטי צלצלה כדי לברר מה שלום לירז. היא תחזור, אל תדאג." המשכתי לצבוע, מקפיד על פנים אדישות למרות שמבפנים רעדתי כולי.
"היא חוזרת רק בגלל הילד דוב. קלקלתי הכל, ביישתי אותה לפני כולם, היא לא תסלח לי." כל כך כאב לי שהרגשתי כאילו הלב שלי נשרף. "לך מכאן דוב אני רוצה להיות לבד." הוא יצא בשתיקה והשאיר אותי לעבוד לבד. עד שבת בצהרים גמרתי לצבוע הכל והתחלתי לנקות. לפנות ערב חזרתי הביתה, עייף עד מוות, משאיר מאחורי דירה נקייה וצבועה. עבדתי בלי הפסקה מיום שישי לפנות בוקר עד מוצאי שבת. מיקי ולירז באו מדי פעם לבדוק מה שלומי, הביאו לי אוכל ושתייה, ולירז אפילו צבע קצת עד שגילה שזה נורא משעמם ורץ לנסוע באופניים.
בטי נכנסה הביתה בדיוק כשלירז שעמד במטבח על כסא רב עם מיקי שלא היה בנוי להתמודד עם צברים קטנים וחוצפניים. "זה לא טוב!" צרח לירז במלוא קולו, "אין ריבועים! בטי עושה טוסט עם ריבועים. אני רוצה טוסט פיצה עם ריבועים, לא עם קוים!" יצאתי בחיפזון מהמקלחת, ממהר להציל את מיקי האומלל, ופתאום נפתחה הדלת ובטי נכנסה הביתה. היא נראתה נהדר. היא הסתפרה ולבשה חליפה חדשה. שמתי לב שהיא אפילו התאפרה. היא הניחה את המזוודה שלה ומיהרה לסובב את הטוסט כך שפסי הטוסטר יצרבו עוד מערכת פסים מקבילה על הלחם, וכך יתקבלו הריבועים האהובים על לירז.
"תודה בטי." אמר מיקי ונישק אותה על הלחי, "את נראית נהדר, נכון שהיא נראית נפלא לירזי?"
לירז סירב להסתכל על בטי והביט בעקשנות על הקיר. "אני לא אוהב את בטי." אמר למיקי. "היא סתם גועלית אחת."
בטי חייכה וחיבקה אותו, אבל לירז סירב להתרכך. "מקס בכה בגלל שהלכת." אמר לה בקול מאשים והדף אותה ממנו.
הם לא ראו אותי, עמדתי יחף על מדרגות הברזל, צופה בהם דרך הדלת הפתוחה של המטבח. בטי לא נרתעה והמשיכה לנשק ולחבק אותו. "אל תכעס לירז, הבאתי לך מתנה." הוא נכנע לבסוף ולקח ממנה את הצעצוע שקנתה לו – טרקטור מתכת קטן וצהוב.
"איפה מקס ודוב?" שאלה בטי. נכנסתי למטבח וניגשתי אליה. תכננתי להגיד לה שאני מודה לה על המתנה והעוגה, ולשאול אם בילתה יפה. בקיצור, לנהוג בצורה תרבותית ומנומסת, אבל איכשהו, בלי להבין, מצאתי את עצמי מחבק אותה בכוח, נושם עמוק את הבושם הנעים של שערה ועורה ולא מסוגל להגיד כלום. בטי נמסה לתוך החיבוק שלי, מתאימה את גופה לגופי, וכך מצאה אותנו לני, דבוקים וצמודים זה לזה, והילד משחק על הרצפה לידנו.
מבטה היה תערובת של אכזבה ותימהון. "בטי הרי דברנו על זה." אמרה בתוכחה והשתתקה למראה מבטו של מיקי.
"תודה רבה לך על המתנה לני." אמרתי בחביבות קפואה, משחרר את בטי מזרועותיי. "בואי נלך לחדר לסדר את הדברים שלך." משכתי אותה אחרי, נושא את מזוודתה בידי.
ברגע שהגענו התחלתי לקלף מעליה את הבגדים ונעצרתי, המום למראה הלבנים החדשים שלבשה. בטי נהגה ללבוש לבני כותנה פשוטים ומעשיים, הזדעזעתי לראות פתאום את האישה המסויגת הזו לבושה בחזיית תחרה שחורה, שחשפה יותר משהסתירה, ובתחתוני חוטיני תואמים. "מקס לא." לחשה בטי כשגיששתי אחרי הסגר של החזייה, בעוד אני מנשק את צווארה. לבטי היה צוואר עגול וחלק שנועד לנשיקות, והתספורת החדשה חשפה אותו במלוא יופיו.
"צודקת, הסגר נמצא מקדימה לא מאחור." פתחתי את סגר הפלסטיק הקטן, ושדיה היפים נחשפו במלא תפארתם.
"מקס לא!" היא חזרה בתקיפות, והסירה מעליה את ידי שגיששו במורד ירכיה. "אני לא מורידה תחתונים." היא נרתעה ממני והתיישבה על המיטה. רגליה הדוקות בחזקה ופניה לוהטים. כרעתי על ברכי לפניה מלטף את רגליה, העור הפנימי של ירכיה חלק ורך להפליא ואני השתוקקתי לגעת בו ולנשק לו, אבל בטי הצמידה אותן זו לזו וסירבה לאפשר לי לגעת.
"בטי אני מצטער על מה שקרה, התגעגעתי אליך כל כך, אל תכעסי יותר." ניסיתי שוב לגעת, אבל היא קפצה ממקומה וברחה למקלחת. המראה של עכוזה בחוטיני השחור גרם לי לגנוח מתסכול. רציתי להטיח את ראשי ברצפה מרוב ייאוש. ידעתי שזה מגיע לי ובכל זאת, היא הייתה כל כך סקסית, וכל כך התגעגעתי אליה.
בטי יצאה לבושה בחלוק המפוספס והדהוי שלה – הגיע הזמן שאזרוק אותו ואקנה לה משהו יפה ונשי יותר. "אני נורא מצטערת, אבל אני לא יכולה להיות ערומה לידך." קולה הביע צער אמיתי. בזמן האחרון היא הפסיקה להיות כל כך ביישנית וכמעט האמינה לי שאמרתי לה כמה אני אוהב את גופה. מה קורה לה?
"בואי נשכב קצת על המיטה ונדבר." ביקשתי, "אני לא אעשה כלום, אני מבטיח."
היא התרווחה לצידי, מקפידה לסגור את שוליו של החלוק על רגליה, מניחה לשדיה להיחשף. "מקס, היה כל כך כיף בתל אביב, וכשחזרנו, נסענו ברכבת עם המון מלחים אמריקאים שהיו בחופשה וחזרו לנמל חיפה. הם היו כל כך נחמדים ומנומסים אלינו," התחילה בטי לספר לי בעליזות. "היה שם בחור מתוק אחד שכל הזמן ניסה לשכנע אותי לצאת איתו לדייט בחיפה."
נהמתי בכעס, ובטי צחקה ונשקה לי על לחיי. "אל תהיה זעפן כזה. הוא היה רק ילדון. למה האמריקאים נראים תמיד נקיים ורעננים? מגוהצים כאלה? כאילו שום דבר רע לא קרה להם בחיים? למה אנחנו תמיד נראים עייפים וזועפים ומשומשים? גם חיילים בני שמונה עשרה נראים שחוקים ליד האמריקאים. אפילו מיקי כבר מתחיל לאבד את הטריות שלו."
התחלתי לצחוק, "רק אל תגידי לו את זה. גם ככה הוא לחוץ מהגיל שלו." חפנתי את שדיה והתחלתי לחלץ את ידיה מהשרוולים. היא הניחה לי לעשות זאת ואני שקעתי בליטוף ונשיקות של פלג גופה העליון, אבל נעצרתי בקו המותנים.
במקלחת בטי נפטרה מהחוטיני ולבשה תחתונים גבוהי מותן ועבים שחסמו כל גישה. "את מענישה אותי על הסיפור עם לאריסה?" שאלתי בכעס.
בטי הסמיקה, "זה בכלל לא עונש, זה…" היא החלה לפתוח את מכנסי ודחפה ידיים פנימה. "אני לא יכולה, אבל יש עוד דברים שאפשר לעשות." רכנה ולקחה את אברי בפיה, מחליקה עליו במיומנות בלשונה. נדרשו ממני כוחות על אנושיים לעשות מה שעשיתי, אבל כנראה שהמלאכים היו בעזרי, הצלחתי להדוף אותה ממני בעדינות ולסגור את מכנסי.
"אם אני לא יכול אז גם את לא יכולה." אמרתי בפסקנות.
בטי נשכבה על גבה ושילבה ידיים מאחורי ראשה. "טוב, איך שאתה רוצה." ענתה בשלוות נפש, אבל עורה היה סמוק ונשימתה מהירה. ידעתי שהיא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותה. הראש שלי עבד שעות נוספות בניסיון להבין מה קורה פה.
"בטי כואב לך? יש איזה בעיה? אל תתביישי. מתי היית אצל גינקולוג בפעם האחרונה?"
היא התנהגה כמו תמיד כשהתביישה ממני והסתירה את ראשה מתחת לכרית. "לא, לא כואב לי כלום, ובעיקרון אני אף פעם לא הולכת לגניקולוגים. הספיקה לי הפעם הראשונה."
"מאז גיל שלוש עשרה לא היית אצל גינקולוג?" הייתי המום, "את לא נורמאלית."
בטי נעלבה וניסתה לצאת מהמיטה, אבל לי נמאס ממשחקים. לפתי את פרקי ידיה הקטנים ביד אחת, מצמיד אותם זה לזה ואוחז בהם מעל לראשה, וביד השנייה תלשתי את תחתוניה, מושך אותם עד למטה מברכיה. עכשיו הבנתי למה היא עשתה לי את כל ההצגה הזו, כל השיער המתולתל של ערוותה גולח ועל המשולש המגולח הייתה כתובת קעקע נהדרת של שושנה אדומה. איבר המין שלה – שפתיים תפוחות, כהות על רקע ירכיה הלבנות – נראה כפרי אקזוטי ובשל. בטי נכנסה לפאניקה והתחילה להשתולל כאילו הייתי זר שקפץ עליה פתאום בסמטה חשוכה, ולא גבר שהכירה וחלקה איתו את מיטתה. הנחתי לה והיא קפצה מהמיטה, מושכת עליה את התחתונים, מתייפחת בשקט, פניה מעוותים כאילו הייתה ילדה קטנה שראתה מפלצת.
"בטי" התחננתי, "בבקשה, אל תלכי, אני מבקש סליחה." אבל מובן שזה היה אבוד. היא ברחה משם לסלון וישבה עם מיקי ולירז. הייתי עייף ומיואש. במשך יומיים ישנתי מעט מאוד, אכלתי עוד פחות ועבדתי המון. ברקים רחוקים נראו בשמים, השעה הייתה כבר שבע, ועננים כיסו את הירח. בהיתי בהם כמה דקות ונרדמתי. התעוררתי בבהלה. שוב הייתי בצ'צ'ניה. ראיתי אור של קליעים נותבים ושמעתי רעש של התפוצצויות. לתדהמתי הייתי עירום ובלי נשק או קסדה. קפצתי לתפוס מחסה ואז כבו כל האורות ורק ברקים המשיכו להבזיק בשמים. שמעתי צעקה של אישה, ופתאום נזכרתי שאני בישראל, הצועקת הייתה בטי. אחרי שנייה של בלבול תפסתי שבחוץ יש סערת ברקים ויש לנו הפסקת חשמל. האור בשעון החשמלי כבה, וגם האור הקלוש של פנסי הרחוב, שהאיר קודם את החדר נעלם.
נעזר בחוש המישוש ירדתי במדרגות הברזל ונתקלתי בבטי. היא נאחזה במעקה ולאור הברק ראיתי את פניה החיוורות ואת פרקי ידיה הלבנים שלפתו בכוח את המעקה. נשמע רעם חזק מאוד, שהרעיד את החלונות, ובטי נצמדה אלי. למרות הרעש היינו היחידים שהתעוררו, שאר תושבי הבית ישנו. נגעתי בה וגיליתי שעורה קר ולח מזיעה. "מקס אל תעזוב אותי בחושך." לחשה בטי. "אני אוריד את התחתונים וכל מה שתרצה. אל תלך, תישאר איתי." היא החלה להתחכך בי, תחנוניה גרמו לי גועל, אבל אברי חסר המוח הזדקף בכל זאת.
התעלמתי ממנו, רומן תמיד אמר שגבר אמיתי לא חושב עם הראש הקטן שבין הרגלים. "תפסיקי עם זה." הידקתי את זרועותיי על גופה, מנסה להפסיק את תנועותיה המפתות. "אני רוצה שתרצי אותי באמת, לא בגלל שאת פוחדת." נזפתי בה. אולי הייתי קשוח מידי אבל יכולתי להריח את הפחד שלה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרחתי את הריח הזה, של אישה מפוחדת ולא אהבתי את הזיכרונות שהריח הזה עורר בי.
היא החלה לבכות חרש, מבוישת מדברי התוכחה שלי. עכשיו גם אני רציתי לבכות. לקחתי אותה למיטה וחיבקתי אותה, מכסה את שנינו בשמיכה החמה. בטי טמנה את ראשה בחזי כל פעם שנשמע קול רעם נוסף. הסערה נגמרה אחרי כחצי שעה, ואור החשמל חזר במפתיע, אבל בטי נרדמה עוד קודם, תשושה מפחד ועייפות.
כשהתעוררתי שוב השעה הייתה חמש בבוקר. בטי ישנה, ראשה על כתפי, שכבתי על גבי והסתכלתי על האוהל שיצרה הזקפה שלי מתחת לשמיכת הפוך. ידה הקטנה של בטי התגנבה לתוך האוהל והחליקה על גופי. "אתה כועס עלי מקס?" שאלה בביישנות.
"לא חמודה אני פשוט לא מבין למה התנהגת ככה." היא נאנחה וצללה מתחת לשמיכה. חשתי את נשימתה החמה על עורי. אם הייתי גבר אמיתי הייתי עוצר בעדה ודורש שתסביר מה קרה, אבל כמה אפשר להתאפק? הפעם ניצח הראש הקטן.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il