דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
20/06/2016
הילל שקע בשיחה ארוכה ומגומגמת עם אימו, מסביר לה שהם בסדר, שלא קרה להם כלום, שבת-אל מטפלת בהם יפה, ושיש להם מקום נוח מאוד לישון בו. הם נפרדו סוף סוף במילות חיבה, לא לפני שהילד המרגיז הזה נתן לה את מספר הטלפון שלנו. התיישבתי על הספה ליד בטי וכרכתי את זרועי סביב כתפה, לירז נדחק בין שנינו, ראשו נשען עלי, אבל זרועו כרוכה סביב בטי. מיקי התיישב בכורסא הגדולה והבנים על הספה הקטנה. הבטנו בטלוויזיה שהראתה סרט מצויר, אבל רק לירז התעניין במה שראה.
"אבא בטח יתקשר אחרי שבע וחצי." אמר אדם להילל. "אני אדבר איתו," הבטיח לאחיו שישב, המום ומדוכא מהשיחה עם אימו, ובהה בקיר.
השעה הייתה כבר שבע ורבע. "למה רק אחרי שבע וחצי?" שאלתי "למה לא עכשיו?"
"עכשיו הוא מלמד, אין לו זמן." הסבירה בטי בסובלנות.
שאלתי את עצמי איזה מין אבא זה שיכול ללמד כשהבנים שלו נעדרים. אבא שיכול לזרוק ילדה בת שלוש עשרה מהבית ולשבת עליה שבעה. לא הייתה לי דעה טובה עליו, סלדתי ממנו עוד לפני שפגשתי אותו. טוב, גם אבא שלי הוא לא מציאה גדולה חשבתי לעצמי, וטמנתי את פני בשערה של בטי, ההפסד שלו הוא הרווח שלי.
ישבנו בשתיקה, בעוד מיקי מדבר ללא הרף, בעיקר אל אדם. הוא סיפר לו על לני ועל דוב, והציע שהם ישנו בינתיים בחדר של לני, ואולי אחר כך יעברו לגור בדירה הריקה של ורד.
בטי התערבה וטענה שעדיף שלני תגור בדירה של ורד והם ישנו קרוב יותר אלינו, בחדר של לני, ונעצה תוך כדי כך מבט חריף מאוד במיקי, מזכירה לו שהם רק בני שש עשרה. מיקי פצח את פיו וניסה להגיד דבר מה נבזי ועוקצני, ראיתי שעיניו מבריקות, כמו תמיד כשהיה לו איזה חידוד מרושע במיוחד להשמיע, ואז צלצל הטלפון.
ישבתי הכי קרוב למכשיר ובלי לחשוב הרמתי את השפופרת ומצאתי את עצמי משוחח עם כבוד הרב יהושע מינץ.
"עם יש לי הכבוד לדבר?" הוא שאל בנימוס.
"מדבר מקס פרידמן." עניתי, מבחין בעקבות קלושים אך ברורים של מבטא ליטאי בקולו. זיהיתי אותם מיד כי גם אבא שלי דיבר רוסית במבטא כזה.
"אני יהושע מינץ." ענה בנחת, בקול נעים ורך. משום מה דימיתי לעצמי את אבא של בטי כאדם חמור סבר, שפניו דומות לפני משה רבנו בפסלו של מיכאל אנג'לו – בלי הקרניים כמובן – הקול ששמעתי לא נשמע חמור סבר ומהדהד כראוי למשה רבנו, להפך, הרב מינץ דיבר בבריטון נעים ומבודח והיה רגוע לגמרי.
"אני מבין ששני הבנדיטים שלי נמצאים אצלך." אמר ברוסית טובה.
"כן כבוד הרב," עניתי. מחליק בקלות לרוסית הרשמית והמנומסת שלמדתי לפנות בה אל מבוגרים ממני. הוא הצטחק, ופתאום התחשק לי מאוד לראות את פניו.
"מקס, אתה הכי מבוגר שם, נכון?"
"כן אדוני," הסכמתי בנימוס, תוהה מה היה אומר אם היה יודע שאני והבת שלו חיים יחד בחטא. "בישיבה לא יסכימו לקבל חזרה את אדם, והילל כנראה לא יסכים להישאר בלעדיו, מה דעתך?"
"אני חושב שאתה צודק כבוד הרב." עניתי, מופתע מכך שהתייעץ איתי.
"יש לכם שם מקום בשבילם?"
"כן אדוני."
"אני אשלם לדיאמנט שכר דירה בתנאי שהם יגורו אתכם, יאכלו מה שבטי מבשלת, וילמדו בבית ספר. אני לא רוצה שהם יסתובבו סתם ברחובות."
"אני מסכים אתך כבוד הרב, אבל עכשיו כבר חנוכה וזה עלול להיות בעייתי."
הרב מינץ עבר לדבר שוב בעברית. "אתם תסתדרו, זה לא חייב להיות בית ספר דתי, רק שילמדו ברצינות ולא יסתבכו בצרות. הילל כבר לא יהיה כנראה תלמיד חכם, אבל הוא מוכשר במתמטיקה ויש לו ידיים טובות. אדם הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה אבל.. " הוא נאנח ואז זרק עלי פצצה, חוזר ברוב התחשבות לרוסית. "אבא שלך נמצא בארץ, למה אתם לא בקשר?"
לחצתי בכוח את השפופרת, ידי רעדו ובטני החלה לכאוב ממתח. "אנחנו לא מסתדרים." עניתי בנוקשות, תוהה מאין הוא ידע על אבא שלי?
הרב נאנח. " נו טוב, תן לי את הבן יקיר לי, את אדם." הגשתי את הטלפון לאדם והתמוטטתי על הספה, מאין הוא ידע שאני ואבא לא בקשר?
בטי לטפה את ידי. "שכחתי להגיד לך שהוא מדבר רוסית." לחשה, הנהנתי ונשענתי עליה, שואב נחמה וכוח ממגע גופה.
אדם הקשיב לדברי אביו מהנהן בראשו וחוזר ואומר, "כן." כל דקה או שתיים. אחר כך נתן את הטלפון לאחיו שגם הוא שתק ורק הנהן ואמר שוב ושוב, "כן, ובסדר."
רק לקראת סוף השיחה הוסיף בביישנות, "אני מצטער אבא, אבל לא יכולתי לתת לו ללכת לבד. אני מבקש סליחה ממך ומאימא." והגיש לי את השפופרת חזרה.
"בסדר." אמר הרב מינץ, "הסכמנו שהם יישארו אתכם, בטי תשגיח עליהם, אבל רק אם זה בסדר מצדך." אישרתי שאני מסכים, שוכח שלא שאלתי את בטי. הוא שאל אותי אם אני יודע ששמה האמיתי של בטי הוא בת-אל.
"כן, אבל היא קוראת לעצמה בטי ואני לא מתווכח איתה." עניתי.
הרב מצא את תשובתי משעשעת וצחק, "הבנים שלי הם קשי עורף." אמר, "אבל הבנות הן צור חלמיש ובת-אל עקשנית עוד יותר מאימא ומסבתא שלה בבת אחת."
"אתה לא רוצה לדבר איתה כבוד הרב?" שאלתי בנימוס. "היא יושבת כאן."
"אני רוצה לדבר איתה, אבל היא לא רוצה לדבר איתי." ענה הרב מינץ בעצב ונפרד ממני לשלום כשהוא מייפה את ידי להעניש את הפרחחים שלו אם לא יתנהגו כראוי.
כשגמרתי לדבר מצאתי את כל הנוכחים לוטשים בי מבטי פליאה. "אף פעם לא שמעתי את אבא צוחק כל כך הרבה." אמר אדם, "על מה דברתם?"
"על העונשים שתקבלו אם לא תתנהגו יפה ולא תהיו תלמידים טובים." עניתי בחומרה. "בטי, בואי נסדר להם את המיטה אצל לני ומחר נחפש להם בית ספר. הם חייבים ללכת ללמוד אפילו בבית ספר חילוני, אבל לא להתבטל סתם."
רק מאוחר יותר בלילה, כשבטי ואני שכבנו חבוקים, נרגשים מכדי להירדם, סיפרתי לה על תוכן השיחה שניהלתי עם אבא שלה. "צור חלמיש זה חומר מאוד קשה, כנראה סוג של אבן." הסבירה בטי.
"איך הוא ידע על אבא שלי?" המשכתי לשאול.
"זו ארץ קטנה מאוד מקס, אבא שלי מכיר המון אנשים. אפילו פוליטיקאים חילוניים באים לדבר איתו. גם משפחת צורף, המשפחה של אימא, היא משפחה מאוד מסועפת עם המון קשרים, אחיה הגדול הוא מנכ"ל חשוב במשרד הפנים."
היא העבירה את אצבעותיה על חזי מעבירה בי צמרמורות עונג, אבל כשניסיתי לגעת בה חמקה ממני במהירות. "השנים האלה הם צרה צרורה ועכשיו אתה אחראי עליהם. אני בטוחה שאדם החליט לעזוב וגרר איתו את הילל."
הצלחתי ללכוד את פרקי ידיה ביד אחת ובשנייה הפשלתי את כותנתה הכחולה העשויה פלנל. "אני שונא את הפלנלית הזו בטי." התלוננתי.
היא התחילה לצחקק והתפתלה מתחתי, התפשרנו שאשחרר אותה תמורת נשיקה ושנינו ידענו היכן אנשק אותה, אבל רגע לפני שהחלקתי אל בין רגליה הפשוקות היא אמרה, "לדעתי הוא החליט לעזוב את הישיבה כי הוא גילה שהוא הומו. שמת לב איך הוא ומיקי הסתכלו זה על זה?"
נאנחתי ועזבתי לעת עתה את עניין הנשיקה. "שמתי לב בטי, אבל אל תדאגי, מיקי לא יעשה שום דבר לא חוקי, הוא לא פדופיל."
בטי חיבקה אותי, "כשעזבתי הם היו תינוקות אפילו לא בני ארבע, עכשיו הם גברים צעירים, הם עוד לא יודעים כמה זה יהיה קשה. יהיו שבתות ויהיו חגים ויום כיפור… זה יהיה כל כך קשה, הם לא יודעים אפילו עד כמה."
ליטפתי אותה, מנסה לנחם אותה כמיטב יכולתי. "אנחנו נעזור להם בטי והם תמיד יוכלו לחזור לדת, כמו תהילה, אל תדאגי הכל יהיה בסדר." ליטפתי את העור הרך שבין ירכיה והיא גנחה חרש והניחה לי לנשק לה.
רק אחר כך, דקה לפני שנרדמנו, נזכרתי לשאול אותה מה זה פרוצה. זו הייתה טעות, "אישה שהיא כמו עיר בלי חומה, פרוצה לכל אחד. זונה." ענתה לי בקול קר, שהעביר בי צמרמורת, קמה והתיישבה על אדן החלון, כמו שעשתה תמיד כשהייתה נסערת. "ראית כמה הוא היה גאה בעצמו? הזין הקטן הזה." היא הסתובבה ונעצה בי מבט קשה. "גם אתה היית קורא לי זונה אם הייתי מזדיינת עם גבר אחר?" מעולם לא ראיתי אותה כל כך כועסת.
"בטי." ניסיתי לגעת בה וחטפתי מכה על ידי המושטת.
"עזוב אותי אני סתם זונה." לחשה ופרצה בבכי.
"לא נכון בטי." לקחתי אותה בזרועותיי, "אני אוהב אותך, את אוהבת אותי?"
היא הנידה בראשה לשלילה, "אל תדבר שטויות, אהבה זו סתם מילה."
היא שבה להתייפח ויותר לא יכולתי לדבר איתה.
אחזתי בה עד שנרדמה, ואז נזכרתי פתאום שהשארתי את הנעלים הצבאיות בחוץ עם כלי הצחצוח. לא חשבתי שיקרה להם משהו, אבל אני לא אוהב להשאיר אחרי בלגן.
ירדתי למטה יחף, לבוש רק בחלוק המגבת הישן של בטי שהדיף את ריחה האהוב. אספתי את הנעלים ואת המברשות והנחתי הכל בארון הכניסה. רק כשעמדתי לחזור שוב למיטה גיליתי את מיקי ואדם יושבים על הספה, צופים בסרט מתח. תפסתי את הנער בחולצתו וניערתי אותו בחזקה, "שלא תעיז יותר לדבר ככה אל אחותך, אפס קטן שכמוך."
מיקי הצליח להידחק ביני ולבינו ולשחרר את אדם. "די כבר מקס, מה עובר עליך?" הוא דחף אותי אל הקיר ונשען עלי כדי שלא אוכל לזוז.
"אתה יודע מה זה פרוצה מיקי?" סיננתי.
"אה, זה זונה, לא?" הוא בחן את פני באור הקלוש ואחר כך הסתובב והביט באדם, "קראת לאחותך פרוצה?" הנער הנהן והסמיק.
מיקי הניח לי, "כולו שלך." אמר לי, מחווה תנועת הזמנה לעבר אדם.
התיישבתי ליד הנער שנרתע ממני בבהלה, "אני מצטער מקס," לחש, "אם אני אבקש ממנה סליחה מחר בבוקר זה יהיה בסדר?"
"בסדר," אמרתי, "לך לישון עכשיו, אני רוצה לדבר עם מיקי."
"אתה בטח מצטער שהזמנת אותנו." חייך אדם, קם ממקומו והתמתח בתנועה חיננית, "לילה טוב אני הולך לישון." אמר והסתלק.
"מיקי," אחזתי בזרועו, "תקשיב מיקי…"
"אל תתחיל," הפסיק אותי, "אני יודע שהוא רק ילד, אבל הוא כל כך פיקח וחמוד, והוא דומה לה כל כך… זה כמו חלום שהתגשם, מה אני יכול לעשות?" הוא חיבק אותי בחזקה והלך לישון.
רק אז התחלתי לקלוט שבטי צדקה, הכנסתי ראש בריא למיטה חולה, ויכולתי להאשים רק את עצמי.
בבוקר אדם התנצל לפני בטי, והיא, שלא הייתה רגילה להתנצלויות, נחפזה לסלוח לו.
עכשיו יהיו לה עוד שני גברים לטפל בהם, חשבתי מודאג, שוב הרגשתי אשם ובגלל זה כעסתי, גם על עצמי ועוד יותר עליהם. החלטתי שאחרי שנישלח את לירז לגן אבהיר להם את הנושא. אם הם חושבים שבטי תהיה המשרתת שלהם, מוטב שיחשבו שוב.
בדרך לעבודה הודעתי להם בחריפות שבטי לא נמצאת כאן כדי לשרת אותם, ועליהם לטפל בעצמם, לנקות את חדרם ולהתנהג כלפיה בנימוס. הם נראו קצת מבוהלים, ואפילו מיקי, שהסכים עם דברי, ניסה להרגיע אותי.
לא נרגעתי, חיכיתי עד שהוא ירד בצ'ק-פוסט ואז, מנצל את העובדה שנמצאתי לבד עם בני משפחת מינץ, חקרתי אותם כדי לברר מה הם יודעים על בטי. הם דיברו ברצון ואפילו בהקלה וגילו לי שבילדותם הם ידעו שלתהילה הייתה אחות תאומה שמתה בגיל צעיר, הכל נאמר בחצאי מילים ובסודי סודות, ורק אחרי שתהילה התחתנה הם גילו שהאחות התאומה לא מתה. כל פעם שניסו לשאול את אימא מה קרה היא פרצה בבכי, את אבא לא העזו לשאול וגם לא את שאר האחים והאחיות, מעט המידע שלהם הגיע רק מתהילה.
"אז מה עשית שזרקו אותך מהבית?" שאל אדם את בטי בסקרנות.
"נכנסתי להריון." ענתה בטי לפני שהספקתי לעצור בעדה. "עשו לי הפלה, לא יהיו לי ילדים ולא בעל." היא השתתקה לרגע מניחה להם לעכל את דבריה והמשיכה. "עכשיו מספיק עם זה. לא נדבר יותר עלי. עכשיו נחשוב מה עושים אתכם."
"אז מה קורה אתך ועם מקס? אתם לא מתכוונים להתחתן?" התעלם הילל מהצהרתה של אחותו.
"אל תדבר שטויות, מה פתאום שמקס יתחתן איתי?" ענתה בטי והרכיבה משקפי שמש שכיסו את עיניה. עליתי על הרמפה לכיוון החניה של שוק הקריות, לפתע עברנו מהאור הבהיר של הבוקר ונכנסנו לחניון החשוך. נעלתי את הרכב ויצאתי החוצה כשהם באים בעקבותיי. האור בחוץ סינור אותנו אחרי האפלולית שבפנים. הייתי מדוכדך מאוד, למה היא מדברת ככה? הכאב שחשתי הפך, כמו תמיד אצלי, לזעם כבוש.
"מה עם דוד משה העילוי, למה הוא נעלם?" המשיך אדם לחקור.
"לא יודעת, זה לא חשוב עכשיו." ענתה בטי בקצרה, ברור היה שאין לה חשק לדבר על זה.
"אל תשקרי לי!" צעק אדם ותפס בכוח את מרפקה, מסובב אותה אליו. "למה כולם משקרים כל הזמן. הכל סודות ושקרים. כל המשפחה שלנו מלאה בסודות מגעילים. נמאס לי!"
שחררתי את בטי ממנו, שם לב שציפורניו כסוסות וידיו עדינות ולבנות. ידיים של אברך משי, חלפה המחשבה במוחי. "לכל משפחה יש שלדים בארון ילד." אמרתי בעדינות "ואם תיגע עוד פעם באחותך אשבור לך את הידיים." הוספתי, מחדיר נימת איום לקולי.
"מספיק מקס." ביקשה בטי, "בואו נלך לעבוד."
כל הבוקר העבדתי אותם בפרך בהדבקת תוויות על קופסאות צבע. בזמן שהם עבדו הלכתי להתייעץ עם צבי. הוא הקשיב לי בשקט כשספרתי לו הכל, כולל הסיבה האמיתית לעזיבתו של אדם את הישיבה. אחרי שחשב קצת, הרים טלפונים לכאן ולשם, וסידר לנערים בחינת קבלה בבית הספר התיכון בטבעון כבר למחרת היום.
"אתה בחור טוב מקס, אבל אתה מכניס ראש בריא למיטה חולה." אמר לי בכובד ראש. "בחורים כאלה, עם רקע כזה, בגיל ההתבגרות." הוא נאנח, "זה יהיה קשה ורוב העול ייפול על בטי, במיוחד עכשיו שאתה הולך למילואים."
כאילו שלא ידעתי לבד. ירדתי למטה כדי לבשר להם על הבחינה ומצאתי שהם סיימו את העבודה והעסיקו את עצמם, כל אחד בדרכו שלו. אדם ישב על ערמת קרטונים וקרא בעגנון. הוא כבר סיים כרך אחד והתחיל את השני. מסתבר שכמו בטי הוא קרא מהר וניחן בכושר ריכוז שאפשר לו לקרוא בכל מקום ובכל מצב. הילל לעומתו היה בחוץ, עומד ליד דוב, שעדיין לא הספיק לרדת מהאופנוע שלי, ונראה המום מהצעיר הזר שהתנפל עליו בשאלות וניסה לחבוש את הקסדה שלו. "דוב זה הילל, האח של בטי, הוא יגור אצלנו כמה זמן והוא, אה… מסתבר שהוא אוהב אופנועים."
"באתי לעזור עם הדבקת התוויות." אמר דוב והתבונן בי כאילו יצאתי מדעתי.
"כבר הדבקנו הכל." התערב הילל בשיחה, "אולי במקום זה תלמד אותי איך רוכבים על האופנוע שלך?" הביט בדוב בתחינה. אני כבר עברתי את השלב של שיגעון האופנועים, דוב לעומת זאת היה עדיין מכור וזיהה בנער נפש תאומה. "מי זה אנחנו?" שאל, בעודו מסדר את הקסדה על ראשו של הילל, הנחתי להילל להסביר את המצב וחזרתי לעבוד. דוב הושיב את הילל על האופנוע, התיישב מאחוריו ונתן לו שיעור בסיסי ראשון ברכיבה.
אדם אפילו לא הרים את ראשו מספרו כשאחיו צעק משמחה בעודו עושה את סיבוביו הראשונים על האופנוע.
אחרי שגמר לשמוע בפעם המיליון את 'חתול תעלול' הניח לירז את ידו הקטנה על ידו של מקס וביקש שיישאר רק עוד קצת. "נכון שאדם והילל הם האחים של בטי מאותו אבא ומאותה אימא?" שאל, ומקס ידע ששוב מחכה לו שיחה קשה ומתישה.
"כן לירז זה נכון." הוא כיסה את הילד שהעיף את השמיכה מעליו, "תשכב לידי ותפנק אותי קצת כמו שבטי עושה." דרש לירז.
מקס נשכב לצידו וחיבק את גופו הרזה שהיה עטוף בפיג'מה מעוטרת בדרדסים כחולים. "את מי בטי אוהבת יותר אותי או אותך?" שאל.
מקס גנח, איזה שאלות איומות יש לילד הזה, חשב וענה בזהירות, משתדל להיות חינוכי וישר בעת ובעונה אחת. "אותי בטי אוהבת כמו גבר ואותך כמו ילד."
"ממה אמא שלך מתה?" תקף אותו לירז מכיוון אחר.
"מתאונה, היא נדרסה". ענה מקס חרש.
"אתה חושב שגם ורד מתה?" שאל הילד בלהיטות.
"לא לירז, היא לא מתה."
לירז התרפק עליו, ומקס ידע שהשאלות שהילד שאל עד כה היו רק הקדמה לעיקר. "ורד זונה." שח לו לירז בלחש, "היא מזדיינת עם גברים שנותנים לה כסף בשביל סמים."
מקס נותר חסר מילים ובמקום לענות נישק את שערו הרך של הילד וליטף את גבו. לירז שתק קצת ואז התפרץ שוב, "היא נעשתה כזו כי אבא שלי עזב אותה בגלל שהוא ערבי והיא יהודיה." מקס שתק והמשיך ללטף את גבו, תוהה מאין לירז יודע את כל הפרטים הללו. "אתה לא מאמין לי?" התריס הילד, "ורד ספרה לי הכל. היא אמרה שבגלל זה אף אחד לא ירצה אותי."
הזונה הזו, חשב מקס במרירות. "זה לא נכון לירז. אני ובטי רוצים אותך."
לירז חיבק את צווארו בחזקה. "אם תיפרדו עם מי אני אהיה?" חקר בדאגה.
מקס הנבוך החליט לסיים את השיחה לפני שיכשל בלשונו, "אנחנו לא ניפרד וזהו." הודיע לו בתקיפות רבה, "אני ואתה ובטי נהיה תמיד יחד, ועכשיו לישון."
שבוע אחר כך נכנסו העניינים לשגרה רגועה – הנערים נשארו לגור בחדרה של לני ששמחה מאוד לעבור לגור בדירה הנפרדת של ורד. החלטנו שאת שכר הדירה שנקבל ממנה נשמור בחשבון חיסכון נפרד בשביל ורד. התאומים עזרו ללני להעביר את חפציה לדירה הקטנה והסתדרו בנוחות בחדרה הגדול והמרווח. הכל אצלנו מצא חן בעיניהם – הגינה הירוקה, הר הכרמל שנשקף מנגד, הכלב מנגו, בית הספר החדש שלהם, והחופש שניתן להם לעסוק בענייניהם.
הם עברו את המבחן בקלות רבה והוחלט שילמדו בכיתה יא' ויקבלו שיעורי עזר כדי להשלים את השכלתם בעיקר באנגלית ספרות ומתמטיקה. המנהלת לא ידעה את נפשה מהתפעלות מתוצאות הבחינה של אדם. "שניהם נבונים מאוד, אבל לאדם יש תוצאות של גאון. אני בטוחה שהם יוכלו להשלים בקלות את הידע שחסר להם ולהשתלב בכיתה."
אדם צחק בלגלוג לשמע דבריה, "הילל היה משיג תוצאות טובות יותר אם היה מתרכז במבחן במקום להסתכל על השדיים של המזכירה." הילל הסמיק והתנפל עליו, ושוב היה עלי להפריד. הם רבו בלי הרף, ופרקו בבת אחת מרץ שכבשו במשך שנים של לימוד תורני בישיבות דתיות שהזניחו לחלוטין את הצד הפיזי של החיים. הילל פשוט פרח, ואפילו אדם הואיל להתנתק לפעמים מספריו ויצא מידי פעם מהבית לטייל ברגל.
מאחר שהילל נדבק אלי והלך איתי לכל מקום, לקחתי אותו לחדר הכושר. בפעם הראשונה ברחתי משם מהר כי הוא עמד, בוהה בנשים הלבושות בגדי התעמלות הדוקים, ועשה לי בושות. רק אחרי ששוחחתי איתו ארוכות על יחס לנשים בחברה החילונית, והבהרתי לו שעליו להיות יותר מאופק, הסכמתי לקחת אותו שוב, וליתר ביטחון הלכתי מאוחר בערב, כשרוב הנשים כבר לא נמצאות והפעם לקחתי גם את אדם, שלטש מבטים בגברים, אבל עשה זאת בזהירות, כך שרק אני ואחיו שמנו לב. הטיפול בנערים העסיק אותי רוב הזמן וכך נותר לי מעט פנאי לחשוב על המילואים שהלכו והתקרבו בצעדי ענק.
גבי ותהילה היו מוכי תדהמה מבריחתם של התאומים ועוד יותר מסלחנותו של רבי מינץ. הם ישבו אצלנו במוצאי שבת, תהילה פורחת בתחילת הריונה, וגבי זורח מאושר, מלטף אותה במבט גאה, וניסו לחשוב על הבעיה החדשה שצצה פתאום. "אם אבא מסכים שהם יגורו כאן זה בסדר מצידי." אמרה תהילה בהשלמה וגבי הסכים איתה, בוחן את השניים שישבו על הספה ובהו בטלוויזיה בפנים חתומות.
לקחתי אותו איתי לחפש את לירז שטרם חזר הביתה, ובדרך שאלתי אותו מה דעתו על הגיסים שלו. "הילל מוצא חן בעיני, הוא דומה לתהילה והוא גם בירך על האוכל, אבל השני, אדם, הוא מפחיד אותי. יש בו משהו קר כזה, אני בטוח שבישיבה נשמו לרווחה כשהוא עזב, חבל שהוא גרר אחריו את הילל."
לירז ראה אותנו מרחוק ורץ לעברי, מתנגש בי בכוונה בכל כוחו. זה היה השיגעון האחרון שלו, לקפוץ עלי או להתנגש בי. "אתה מתחיל להיות גדול מידי בשבילי לירזי." הרמתי אותו והוא התרפק עלי וחייך אל גבי שליטף את ראשו.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il