זמן ישראלי – פרק טז'

30/06/2016

"אני לא מאשים אותו שהוא נראה כמו גוי ושהוא ערל ועמהארץ, אבל הוא יכול לנסות לתקן את זה. למה שלא תלחצי עליו שיעשה ברית מילה ושיתחתן אתך?"

בטי מסמיקה מכעס ומבושה, "תסתום כבר אדם, אתה ילד ואתה לא מבין כלום."

"אני לא מטומטם. אני חושב שנעשית פרוצה כדי לנקום במשפחה שלך."

בטי מחווירה מזעם, סוטרת על לחיו ויוצאת מהחדר בטריקת דלת.

גיליתי להפתעתי שבטי רכת הקול ונעימת המזג יכלה להיות בעלת מזג רתחני, היא כעסה על אדם שעזב את הישיבה וגרר אחריו את אחיו וכל שיחה שניהלו נגמרה במריבה. פעם היא כעסה כל כך עד שסטרה לאחיה תוך כדי מריבה.

הם דברו ביידיש כך שלא הבנתי מה הייתה הסיבה לסטירה והילל הסמיק באומללות כשבקשתי תרגום וברח. חקרתי את בטי בלילה – הזמן היחיד שהיה לנו לשוחח בפרטיות  – ואחרי שהפעלתי עליה לחץ פיזי מתון היא הודתה שהויכוח היה בגללי. מיקי פלט בתמימות שאני לא נימול והרעיון הסעיר את רוחם של התאומים. לא די שאחותם חיה בלי חופה וקידושין עם גבר, אלא שאותו גבר הוא לא נימול.

במשך כמה ימים הם היו נבוכים בחברתי כאילו עמדתי לפשוט בעוד רגע את מכנסי. לא יכולתי לדבר עם אדם ולכן תפסתי את הילל ושאלתי אותו ישירות אם העובדה שלא עברתי ברית מילה מפריעה לו. הוא הסמיק והודה שכן, ביקש סליחה, ושוב הסמיק. בסופו של דבר מצאתי את עצמי נותן לו שיעור מין, כולל שרטוט של אברי המין הנשיים, ואזהרה שגם אם הוא חש שעוד רגע יתפוצץ, ברגע שהיא אומרת לא, זה לא.

"אין שום סיכוי שזה יקרה," אמר באומללות, "הן באות רק לאדם, אלי הן לא מתייחסות בכלל." היה בזה משהו התאומים היו נערים יפי תואר, כל אחד בדרכו, והמון נערות הציעו להם עזרה בלימודים. ככל שאדם התייחס אליהן ביתר התנשאות וקרירות כך הן רצו אחריו יותר, וככל שהילל רצה בהן יותר, כך הן הקפידו יותר להתעלם ממנו. הוא לטש עיניים מתפעלות בגופות הצעירים והמפתים וסבל בשקט, אני מניח שגם אדם סבל בדרכו שלו, אבל הוא לא הניח לאיש לראות זאת.

ניסיתי לנחם את הילל שהנערה המתאימה תגיע, ושיש לו זמן רב, וחזרתי ואמרתי לו שהוא בחור מתוק ונאה. הוא התעצבן, "הן לא רוצות בחורים מתוקים, אתה לא מבין, אם הייתי נשאר בישיבה כבר הייתי מתארס. בגלל זה ברחנו."

הוא היה כל כך מבולבל, הוא הזכיר לי את עצמי בגילו. "אתה עדיין יכול לחזור הילל. את אדם הם לא רוצים, אבל אותך הם יקבלו חזרה."

הוא השפיל את ראשו, "הם טיפשים, הוא עילוי והם דוחים אותו בגלל… בגלל שהוא פייגלע." ולתדהמת שנינו הוא פרץ בבכי.

"אין להם ברירה הילל. משכב זכר הוא דבר אסור בהחלט, אתה בטח יודע את זה."

הילל ניגב את עיניו, "גם לו אין ברירה. זה לא הוגן, הוא לא רוצה להיות כזה."

שלחתי אותו לישון ובדרך למיטה כשהצצתי לחדרו של לירז שמעתי קולות מחדרו של מיקי. לא הופתעתי למצוא שם את אדם שוכב על מיטתו של מיקי שישב מתוח על קצה המיטה והקשיב לנער הנלהב שסיפר לו דבר מה. הם השתתקו ברגע שהופעתי, נראים אשמים בצורה חשודה. "מקס, אדם רוצה לבוא איתי ביום שישי למועדון, אתה מסכים?" שאל מיקי.

הבטתי במיקי והרמתי את גבותיי בפליאה, המועדון שמיקי פקד בימי שישי היה למעשה שוק בשר. לקחת לשם נער כמו אדם יהיה כמו להשליך נוצרי רך ושמנמן לאריות רעבים. "זה נראה לך רעיון טוב מיקי?"

הוא הסמיק, "הוא יבוא איתי, אני אשמור עליו."

"איך? תביא אתך חבורת שומרי ראש? תשים לו חגורת צניעות?"

אדם זינק מהמיטה נרגז, "אתה לא מבין מקס אני…"

"אתה ילד שיכול לשנות אז דעתו עוד חמש פעמים עד סוף השבוע. לך לישון עכשיו, כבר אחרי אחת עשרה."

אדם פתח את הדלת ויצא בכעס ואז הסתובב וחזר, "אני לא מבין מה היא מוצאת בך. אתה… אתה נאצי."

תפסתי בכתפיו וניערתי אותו, "נכון, אני נאצי. נאצי שהבטיח לאבא שלך לשמור עליך. מהיום יש לך איסור יחוד עם מיקי, ברור?"

אדם האדים, "לך להזדיין! " הטיח והוסיף עוד קללות ביידיש, שלא הבנתי, אבל נשמעו לי גסות מאוד. הוא יצא משם, דמעות בעיניו, וברח לחדרו.

"איסור יחוד? מאיפה הבאת את זה?" שאל מיקי.

"למדתי מהילל הוא מנסה לעשות ממני פחות עמהארץ ממה שאני."

"הוא ילד מתוק, אני מקווה שימצא סוף סוף איזה בחורה שתיתן לו. בינתיים הן עדיין רצות אחרי אדם, הטמבליות הקטנות הללו. כדאי שתכין לו מלאי של קונדומים."

הייתי עייף עד מוות, נמאס לי לנסות לשלוט בכל ההורמונים המשתוללים בחלל הבית. נשכבתי על המיטה שלו ועצמתי את עיני. "מיקי, אני מבקש ממך כחבר של בטי, תעזוב את אחיה, הרי לא חסרים לך זיונים. הוא רק תינוק מבולבל."

מיקי נאנח ונשכב לצידי. "אני יודע, אני יודע, רק שהוא כל כך דומה לה, מתחשק לי לשים אותו ערום על הבטן וללקק. להתחיל מהעורף, לעבור דרך הגב עד לישבן, ועד לביצים ואחר כך להפוך אותו ו… " הוא השתתק וניער אותי, "עכשיו אתה צריך לקפוץ ולהגיד לי לסתום כבר. איזה מין סטרייט אתה?"

חיבקתי אותו, מתרפק על כתפו, ונאנחתי. מיקי היה שרירי מידי, העדפתי את כתפה הרכה של בטי. "לא יודע מיקי, אני אוהב לעשות אותו דבר, אבל לאחותו. גברים יותר מיד שעירים וקשים ו… פשוט גבריים מידי." צחקנו ביחד ותוך כדי הצחוק מיקי החל לבכות פתאום.

"ג'פרי התקשר מניו יורק, הוא מאושפז. האיידס הגיע לשלב הסופני. אני רוצה לנסוע להיות איתו והוא מסרב." חיבקתי אותו, מנענע אותו כתינוק וליטפתי את גבו. ג'פרי היה אהבת חייו של מיקי, הוא עזב אחרי שחלה באיידס וסירב לכל הצעות העזרה של מיקי. ליבו של מיקי נשבר ואחרי הפרידה מג'פרי הוא איבד את הטעם לחייו. היה עלי לסחוב אותו כמעט בכוח לבדיקות דם. למרבה המזל הוא לא נדבק וקיוויתי שהוא עדיין מקפיד על קונדום ונבדק מידי פעם.

"אתה רוצה לנסוע אליו ולהיפרד?" שאלתי ברוך, "תוכל להיפגש גם עם ההורים."

"כן, אני רוצה, אבל הוא מסרב. הוא רוצה שאזכור אותו כמו שהיה פעם. כאילו שזה חשוב איך שהוא נראה." מיקי בכה עוד קצת עד שנרדם, ורק אז הלכתי סוף סוף לישון.

אחרי כחודש הבינו הבנות בבית הספר שאדם הוא הומו, ולא מהומואים החביבים שיעזרו להן לבחור שמלות ולרכל על בנים, אלא מהסוג הקודר שמתרחק מנשים. לאדם הייתה דעה מוזרה על נשים בכלל, ועל נשים חילוניות בפרט. הוא פחד מהן ושנא אותן, ועם זאת העריץ אותן. לדעתי הוא חש שלמין הנשי יש סוד שמעניק להן כוח על פני הגברים, והוא התנודד בין הערצת נשים לבין חשש מכוחן. אני לא יודע אם הוא קינא ביכולת שלהן ללדת, או שסתם כעס כי הן לא היו קלות דעת וטיפשות כפי שלימדו אותו בישיבה, אבל את כל היחס הדואלי והמבולבל שלו כלפי נשים הוא הוציא על בטי. הם רבו בלי הפסק על כל דבר כמעט.

אני חושד בה שהיא זו שרמזה לכמה מהמחזרות היותר עקשניות שלו שאין להן תקווה וגם הסבירה למה. רק אז הן הפנו את תשומת ליבן אל אחיו, מגלות שהוא באמת מתוק ומוכן להעריץ אותן בכל ליבו. הוא אמנם התפעל מכל הנערות הנועזות והחופשיות, אבל התאהב בסופו של דבר בנערה ביישנית וחמודה ממשפחה מסורתית. כמו בטי גם היא לבשה בגדים צנועים, לא התאפרה, ולא התגנדרה והצליחה להראות רעננה וסקסית פי כמה דווקא בגלל זה. שמה היה שיר שטרית, היא למדה בבית ספר דתי, והייתה צעירה ממנו בשנתיים, בת דודה מדרגה שנייה של רונן שטרית, שהביא אותה אלינו כדי שמיקי ייתן לה שיעור באנגלית.

הילדים המתוקים האלה התבוננו זה בזה פעם אחת, וזה היה זה. הם ישבו עם מיקי ליד שולחן האוכל, הוא נאם הסביר וכתב, והם הציצו זה בזה, מעמידים פנים שהם מקשיבים, אבל באותה מידה הוא יכול היה ללמד אותם טורקית.

בטי ולני נסעו למסיבת רווקות במועדון בצ'ק פוסט שנערכה לכבוד חברה שעמדה להינשא ואני ישבתי עם רונן ודוב בסלון, שתינו בירה והעמדנו פנים שאנחנו צופים במשחק כדורסל. כולנו ידענו מה קורה, אבל איש לא אמר דבר. מיקי המשיך לברבר, עד שרונן, שעצביו הלכו ונמתחו התפרץ, "שתוק כבר מיקי, בוא לשתות ותן לילדים צ'אנס לנשום קצת."

מיקי הרים את ראשו מהספר – 'רומיאו ויוליה' דווקא – ותפס פתאום איזה טמבל הוא, "ישו המתוק!" אמר בפזיזות, גורם לשנים להירתע בתדהמה. "טוב, נעשה הפסקה. לכו לטייל קצת או משהו." הם יצאו כמעט בריצה, ומיקי שקע בכורסא ושתה בירה, מעיין בשייקספיר עד שנרדם. הם חזרו אחרי כשעתיים, ורונן המפהק הסיע את שיר לביתה בלי להעיר מילה אחת על הזמן הרב שארך הטיול שלהם.

"איך אתה מרגיש ילד?" שאלתי את הילל שנשען על המשקוף וחיוך טיפשי מרוח על פניו מאוזן לאוזן, "כמו סיר שמצא את המכסה שלו." ענה, חיבק אותי ופנה לחדרו.

"אבל אתה רק בן שבע עשרה." רדפתי אחריו, "איך אתה יודע כבר עכשיו שזהו זה. יהיו עוד המון בחורות אחרות." מחיתי.

הילל צחק, "כבר עשיתי את החשבון. עוד שנתיים לימודים, ועוד שלוש שנים צבא, ועדיין זה פחות מהזמן שיעקב חיכה לרחל, והוא חיכה אחר כך עוד שבע שנים."

"כן, אבל לו הייתה לאה להיות איתה, ומי יודע כמה שפחות מהצד, ואתה לעומת זאת…"

"אני אהיה בסדר גמור, וחוץ מזה יש תמיד את האופציה של אמצעי מניעה, אם היא תרצה כמובן.  לא שכחתי שלא זה לא. אבל גם אם לא רואים את זה עלי אני די קרוב להתפוצצות."

"לא, לא רואים כלום חוץ מזה שאתה מחייך כמו דביל."

"ככה זה אצלנו הליטאים, שומרים את כל הרגשות בפנים, וחוץ מזה אני באמת דביל, עובדה שהסכמתי להצטרף לבני עקיבא." אמר הילל וירד במדרגות, צוחק כל הדרך למטה. קנאתי בו קנאה עזה. הילל בר המזל הצליח תמיד לסחוט לימונדה טעימה מהלימונים החמוצים ביותר. הלוואי ויכולתי להיות כמוהו, אני בטוח שהכינוי שלו בצבא לא יהיה הנאצי.

בטי נכנסה והופתעה לראות אותנו ישובים מול הטלוויזיה, מוקפים בבקבוקים ריקים. "ככה, אני יוצאת לכמה שעות ואתם משתכרים לכם? בושה וחרפה." צחקה ונישקה אותי. "פוי, אתה מסריח מבירה מקס." היא התחילה לאסוף את בקבוקי הבירה, מספרת לנו על החשפן שהחל להתפשט ולענטז בריקוד. "זה היה נורא מביך לראות בחור מגודל לבוש בחוטיני אדום ומנענע את התחת ואחרי שהוא גמר היה סרט כחול משעמם, בסוף נמאס לי וחזרנו הביתה."

היא יצאה מהמקלחת, לבושה בכותונת החדשה שקניתי לה אחרי שקרעתי את הפלנלית המעצבנת, כאילו לא בכוונה. "רוצה לראות מה למדתי מהסרט שראיתי?" שאלה וקפצה עלי.

"יעל חמודה אני ממש אוהבת לטפל בך ולבשל לך, אבל מתוקה, את אשתו של דוב, הוא מחכה לך כבר שנה שלמה, והוא כל כך אומלל בלעדיך."

יעל מתכרבלת בשמיכתה העבה. "אני יודעת, אבל אני עדיין לא מוכנה בטי. תני לי עוד קצת זמן, אני כל כך עייפה, אני צריכה עוד זמן להתחזק."

בטי מעווה את פניה בספקנות. "זה תירוץ לא רע, ועכשיו, אולי תגלי לי מה האמת?"

יעל מתחילה לבכות. "כשהייתי שם אני…  אני… " היא מנגבת את אפה מנסה להפסיק לבכות, אבל לשווא.

בטי מחבקת אותה. "זה לא חשוב חמודה, אתם תחזרו להיות יחד ותשכחי את כל הדברים הרעים שקרו."

"נבדקתי ואין לי איידס או צהבת. אני יודעת שאני צריכה להיפגש איתו, אבל אני כל כך פוחדת."

בטי נאנחת ומשפשפת את פניה. "מה בדיוק קרה שם בהודו? מה עשית?"

יעל שוב בוכה. " שכבתי עם המון גברים… הם אמרו שאני חייבת… הייתי מסוממת ואני לא זוכרת הכל אבל…"

בטי נאנחת. "אם הוא ישאל, ורק אם הוא ישאל, תגידי לו שנאנסת כשהיית תחת השפעת סמים ועדיף שתיכנסי כמה שיותר מהר להריון."

יעל נרגעת ומפסיקה לבכות, "בסדר, אני לא מעזה לדבר איתו בטלפון, את מוכנה לספר לו?" בטי מהנהנת בראשה ומלטפת אותה ברוך.

"אני כבר באה למיטה, רק עוד כמה דקות." אמרה לי בטי וישבה לכתוב במחשב. היא כתבה יומן שהיה מוגן בקוד. ידעתי את זה כי ניסיתי להיכנס לתוכו ולקרוא מה כתוב שם. אני מודע היטב לכך שזה מעשה שלא יעשה. למדתי על החרם של רבנו גרשום, והסכמתי עם הילל שזה תופס גם לגבי יומנים, אבל זה היה מקרה חירום והכול היה באשמתה של בטי. לפני שפגשתי אותה העברית שלי לא הייתה טובה מספיק כדי לקרוא בלי ניקוד, אבל השתפרתי מאוד, כל כך השתפרתי עד שהתחלתי לקרוא עיתון, ושם גיליתי מודעת אבל על מר לייזר (אליעזר) שניידר מטבעון, המעסיק של בטי שהמשיכה לעבוד אצלו כאילו הוא עדיין חי. המודעה שהצהירה על שלושים למותו גרמה לי להצטער על הזמן שהשקעתי בלימוד השפה הארורה הזו, שבה למילים יש שורשים, והפעלים גרים בבניינים. שפה ארורה, וארץ ארורה, ואישה בוגדנית, שמספרת לי שהיא נוסעת לעבוד אצל בן אדם שמת ונקבר כבר לפני חודש. וזו הסיבה שניסיתי לחדור ליומן שלה, כמובן שלא הייתי מספיק חכם לפצח את הקוד, לכן ניגשתי למיקי לתנות את צרותי ולבקש עצה.

"אולי השכירו את הדירה שלו לאדם אחר שצריך מנקה ומבשלת, ומאיזה שהיא סיבה בטי לא טרחה לציין את זה?" עיין מיקי במודעה כאילו ציפה לדלות ממנה הסבר לשקרים של בטי. לקחתי ממנו את העיתון, מקפל אותו חזרה בדקדקנות רבה, כך שיראה כאילו איש לא קרא בו קודם. מיקי בחן אותי, מהורהר, "היא לא כמו לאריסה מקס. היא לא טיפוס כזה, אתה יודע שלא."

"אני צריך לאסוף אותה מהספרייה בטבעון, להתראות." אמרתי לו ויצאתי, מכריח את עצמי להישאר שליו ורגוע למרות שחשתי שכולי רועד מרוב מתח ועצבנות. איך שוב עשיתי את זה לעצמי? למה שוב נתתי לאישה לעשות ממני צחוק? הפעם לא התכוונתי לשתוק ולאכול את עצמי. הפעם גם אני אתנהג כמו טיפוס קר ומחושב, בסוף אני אצליח לפרוץ למחשב שלה ואגלה את שמו של המאהב שלה ואז… ואז אני… החניתי את הרכב בתחנת האוטובוס מול הספרייה, השענתי את ראשי על ההגה ופרצתי בבכי.

עד שבטי הגיעה כבר נרגעתי ואפילו חייכתי אליה כשהגשתי לה את מפתחות המכונית. עדיין אסור היה לה לנהוג בלי ליווי של נהג ותיק. בימים הראשונים היא נהגה בחוסר ביטחון ואני הערתי לה ללא הרף, מערער את בטחונה עד כדי כך שהיא סירבה לאחוז בהגה במחיצתי. רק אחרי שבוע של הפצרות מצידי והבטחות שיותר לא אפצה פה היא הניחה לי להיות הנהג המלווה שלה. נזכרתי איך הפצרתי בה והתנצלתי בפניה וחשתי גועל. עד שהגענו לנשר כבר רתחתי כל כך עד שלא יכולתי יותר להתאפק. "אל תעצרי בחניה, תמשיכי הלאה ותעצרי בגן השעשועים." פקדתי עליה בקשיחות.

היא הציצה בי, מבוהלת מהטון החמור שלי. "למה?" שאלה, קולה רועד מעט.

"כי זה מה שאמרתי לך!" פקדתי "ותפסיקי להתווכח איתי כל הזמן כמו איזו יהודיה." הוספתי ברוסית, מבחין לאור פנסי הרחוב שעורה הזהוב מאדים מכעס. "הרוסית שלי מספיק טובה כדי להבין אותך, ואני לא אוהבת מה שאמרת מר פרידמן." הטיחה בזעם ועצרה על רחבת החצץ שליד הגן. היא קפצה החוצה בלי למשוך את מעצור היד ובלי לכבות את הפנסים ועד שהחניתי את הרכב ויצאתי היא כבר ישבה בתוך החבית, רגליה מקופלות תחתיה ואגרופיה קפוצים בחיקה. התיישבתי לצידה, מקפיד לא לגעת בה, מאז שהתפלצים – כמו שקראנו לתאומים – באו לגור איתנו, היה לנו קשה לריב בבית, ומאחר והפרטיות הייתה חשובה לשנינו הפכה החבית למקום המועדף עלינו לויכוחים ומריבות.

עד כה היו כל הויכוחים שלנו קלי ערך – בטי טענה שאני נותן לילדים יותר מידי כסף, כעסה שהנחתי למיקי לבלות כל כך הרבה זמן עם אדם, ושנתתי להילל קונדומים. היא רצתה שאפסיק לפנק את לירז, שלא אנשק אותה בעבודה, במיוחד לא ליד רונן, או שלא אשתה כל כך הרבה בירה (בשבילה יותר מחצי בקבוק בשבוע היה הרבה) ודרשה שאקפיד להשכיב את לירז בשעה שמונה בלילה – סתם אי הבנות קטנות, שנפתרו בנשיקה ובהתנצלות.

הויכוח הכי גדול שלנו עד כה היה ההסכם שעשיתי עם הילל, הוא ילמד ממני אנגלית ופיזיקה, וילמד אותי לימודים תורניים. בטי חששה שהילל יגרום לי לחזור בתשובה, ונרגעה אחרי שהסברתי לה שהשנים שביליתי עם נוצרים ששנאו אותי כי רצחתי להם את ישו ועם יהודים שהסתכלו עלי בחשדנות כי לא עשו לי ברית, חיסנו אותי מהשיגעונות של שתי הדתות כאחת. ישבנו בשתיקה, אני חיכיתי שהיא תתחיל והיא המתינה שאני אפתח. כמו תמיד אני נשברתי ראשון. "אז איך זה לעבוד אצל רוח רפאים?" שאלתי.

במקום לקפוא על מקומה בהבעת אשמה היא פרצה בצחוק. "איך גילית?"

העמדת הפנים הרגועה שלי התנפצה באחת, נשכבתי עליה, מועך אותה בחזקה, וכדי להעניש אותה שפשפתי את פניה בפני הלא מגולחות, וקיללתי אותה. "די כבר מקס, אתה מכאיב לי, די." לחשה בטי ברוך ועצמה את עיניה. שחררתי אותה והנחתי לה לשבת. "מקס אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל יש לי סיבות. אתה מאמין לי?"

נאנחתי וחיבקתי אותה. "אני רוצה, אבל קשה לי מאוד."

"תנסה." אמרה בטי, החליקה את ידיה לתוך חולצתי, מוליכה את אצבעותיה לאט לאט במורד בטני.

"אני לא מצליח." גנחתי, מנסה להישאר רגוע ולהתעלם מהמגע הרך והקליל שהבעיר את עורי. אסור לי להרשות לה להתעלל בי ככה, אני גבר או סמרטוט?

"תשתדל." לחשה בטי, נוגעת בקלילות בקצה לשונה בתנוך אוזני, יודעת היטב כמה זה מדליק אותי. היא ידעה איך להפעיל אותי כמו בובה על חוט, הגבתי אליה כמו כלב מאולף ושנאתי את זה.

"אולי נלך הביתה?" ביקשה, מביטה בי בעיניה החומות זהובות, מלטפת את העור הרגיש שבבסיס האגודל וגורמת לי צמרמורת שהרעידה אותי מקצה עורפי ועד לבהונותיי.

דחפתי אותה בגסות, "עזבי אותי, אני רוצה הסבר ולא מזמוזים." בטי נפגעה, ראיתי את הדמעות מבריקות בעיניה, אבל היא עצרה אותן בכוח, התרחקה ממני וישבה נוקשה וזקופה, לא יכולתי שלא להעריץ את העקשנות והגאווה שלה.

"בבקשה, הנה ההסבר שלך, מר שניידר מת לפני חודש בערך. הבן שלו התקשר אלי ושאל אם אני מכירה מישהו שיוכל לשכור את הדירה של אביו. באותו יום פגשתי במקרה את אימא של יעל, אשתו של דוב. מסתבר שיעל חזרה מהודו ורצתה לגור לבד למרות שהייתה חולה מאוד וחלשה. בקיצור, נתתי לה את המספר של הבן של שניידר והמשכתי לעבוד שם כמנקה ומבשלת של יעל. היא נראתה נורא ואיום. רזה נורא, וצהובה מצהבת. ניסיתי לשכנע אותה שדוב עדיין אוהב אותה ושלא חשוב לו איך היא נראית, אבל היא התעקשה והכריחה אותי להבטיח לא לספר לו איפה היא."

נגעתי בסנטרה בקצה אצבעי, מסיט אותו בעדינות, בוחן את השריטות על פניה וצווארה. "בטי, אני כל כך מצטער, למה לא ספרת לי?"

היא התרחקה ממני ודחפה את ידי. "כי הבטחתי לה, ואם היית יודע ומבטיח לי שלא תגלה לדוב היית מרגיש חרא, חשבתי שעדיף לשתוק ולא להרוס את החברות שלכם." היא קמה וישרה את חולצתה, "זהו, החקירה נגמרה? אני יכולה ללכת עכשיו?"

כבשתי את פני בידי, חרב הרפאים ננעצה בחזי שוב, מכאיבה לי עם כל נשימה שנשמתי. "בטי בבקשה…" אבל היא כבר הלכה ולא שמעה אותי.

כשחזרתי הביתה היא כבר ישנה. החלקתי למיטה וחיבקתי את בטי, היא שכבה קשוחה בזרועותיי, אבל הניחה לי לנשק בעדינות את עורפה. עשיתי לה כל מה שמיקי רצה לעשות לאחיה ועוד הרבה יותר. היא הניחה לי להתאמץ במשך רבע שעה עד שנכנעה לבסוף וסחפה אותי אחריה. נרדמתי רק אחרי שהיא הבטיחה שהיא סולחת לי.

"דוב, שב רגע, יש לנו משהו לספר לך." דוב מתיישב על הספה בסלון ומביט בחרדה בבטי ובמקס היושבים מולו. "זה בקשר ליעל נכון? קרה לה משהו? היא בצרות?"

"היא חזרה לארץ דוב, היא רוצה לראות אותך, היא גרה בטבעון."

דוב בהה בה במבט כאוב, לא מאמין. "מה מצבה? היא בסדר?"

"היא הייתה בהודו ועברה שם כמה חוויות קשות, היא לקחה סמים, חלתה בצהבת, וגם…" היא מביטה במקס, מעבירה אליו את רשות הדיבור. "כנראה שהיא נאנסה דוב," אומר מקס ברכות. "יש לה זיכרונות מאוד מעורפלים מהתקופה ההיא, היא הייתה בהשפעת סמים ואולי זאת רק הזיה, עדיף שתתעלם מהנושא ואל תעלה אותו ביזמתך."

דוב גונח, ולחרדתם הוא מתחיל להטיח את ראשו בקיר, "הכל באשמתי, זו אשמתי." הוא בוכה.

בטי מחבקת אותו ומקס מחזיק אותו בחזקה מונע ממנו להזיק לעצמו. הם מנסים להרגיע אותו, מדברים בבת אחת, נכנסים איש לדברי רעותו. "די, די, היא בסדר עכשיו. היא זקוקה לך, היא מתגעגעת אליך. לך אליה דוב ותפסיק להיות היסטרי, בבקשה דוב." הוא נרגע שוטף את פניו וחש לבית אשתו. 

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il