זמן ישראלי – פרק יג'

13/06/2016

כבר בדרך חזרה הביתה, כשלירז נרדם מאחור, הודעתי לבטי שעד שלא תלך לרופא נשים ותיבדק אני מסרב לקיים איתה יחסי מין. בטי שתקה זמן ממושך ואז אמרה, "תעשה איך שאתה מבין." וסירבה לדבר יותר על הנושא.

אני ישן ערום ואין לי פיג'מה, לכן שאלתי פיג'מה ממיקי המשועשע שהיה סקרן מאוד לדעת מה קרה לי פתאום. לא אמרתי לו מילה, לקחתי את הפיז'מה שלו שהייתה עשויה בד פלנל רך מקושט בברווזים צהובים והלכתי. בטי הספיקה כבר ללבוש את הכותונת הכחולה ולהתחבא מתחת לשמיכה. נשכבתי לצידה וניסיתי לברר מי שלח לה זר. היא סירבה להגיד ושוב הציקה לי בגלל אוקסנה השכנה. חזרתי על טענתי שנשארתי אצלה זמן רב כל כך כי היא בודדה מאז שבעלה בכלא והיא הייתה זקוקה למישהו לשוחח איתו. לא גיליתי לבטי שהיא רצתה לשכב איתי ואני סירבתי, גם בגלל בטי, וגם בגלל שלא רציתי להסתבך עם אישה שבעלה פושע אלים שעומד להשתחרר בעוד כמה חודשים. לא העזתי לברר, אפילו ביני לבין עצמי, מה היה חזק יותר, הנאמנות לבטי או הפחד מבעלה של אוקסנה? האם הייתי שוכב איתה לולא בעלה? אני מקווה שלא.

אני מודה, גם אחרי שהתחלתי לחיות עם בטי המשכתי להסתכל על נשים אחרות, אבל לא עשיתי שום דבר חוץ מלהסתכל. או שאני מזדקן, או שאני באמת מאוהב בבטי? כך או כך נהניתי לחוש שהיא מקנאת לי. לצערי בטי התייחסה להבטחתי כאל נדר שלקחתי על עצמי והתנהגה כלפי בהתחשבות רבה. היא הקפידה לא לגעת בי ולא להתפשט לידי ואפילו נזהרה לא לשבת איתי על אותה ספה. שיתוף הפעולה שלה עם העונש שהטלתי עליה שיגע אותי עוד יותר. בזכות התחשבותה החזקתי מעמד די יפה, אבל מיום ליום נעשיתי עצבני יותר. בסופו של דבר נשברתי וסיפרתי למיקי, שצחק עד דמעות. "אתה מעניש את עצמך או אותה?"

התחלתי להתעצבן, "זה לא עונש טמבל זה… זה פיקוח נפש."

מיקי חזר לצחוק ונתן לי עוד בירה. ישבנו על הדשא, נהנים מהשמש הנעימה, כבר שבוע שלא ירד גשם והחזאים התחילו להיות מודאגים ששוב יהיה חורף שחון. גם אני הרגשתי ככה – שחון ומיובש – הבירה לא עזרה כלל. "אם זה מנחם אותך, שמעתי את לני קובעת לה תור לרופאת הנשים שלה." גילה לי מיקי בחיוך.

"זה מצוין, אבל זה נחשב רק אם היא תלך ממש." עניתי, מנסה להישמע קשוח.

לא הטעיתי את מיקי, הוא ידע שאני חש מדוכא ואומלל וצחק כל כך עד שכמעט שפך את הבירה על עצמו. "אני מוכרח לספר לך משהו מקס, אבל אל תכעס עלי ואל תגיד לבטי שסיפרתי טוב?"

"אם ככה עדיף שתשתוק." עניתי.

הוא התעלם ממני והתחיל לדבר. "שבוע אחרי שבאתם לגור כאן בטי שאלה אותי מה לעשות כדי שתשים לב אליה. הרעיון עם הטורייה הענקית הזו היה שלי, אמרתי לה לחכות לך כשתחזור ממכון כושר. אני שמח לראות שזה עבד." גיחך.

מה לעשות? למרות שסידר אותי מצאתי את עצמי צוחק איתו. אולי גם אני הייתי קצת שיכור. מיקי לא ידע לשמור סודות, וכשהיה שתוי מעט גילה לי הכל, אפילו דברים שלא רציתי לדעת. "אתה יודע מתי פגשתי אותה? תקשיב, זה סיפור משונה, זה היה בחורף, בפברואר, ליל גשם, ברקים ורעמים מפחידים, גשם זלעפות. חזרנו לבסיס ממסיבה, אני ועוד כמה חבר'ה מהקהילה שלנו ופתאום ראינו חיילת מסכנה, בלי מעיל, רטובה לגמרי, עומדת לפני השער של הבסיס, רועדת כולה ולא מסוגלת לזוז. לקחתי אותה לחדר שלי והיא ישנה אצלי עד למחרת. רק אחרי כמה שבועות, כשכבר היינו חברים טובים, היא סיפרה לי מה קרה. החרא הזה, וקסמן, הזמין אותה לפגישה, סידר אוירה רומנטית עם אור אדום ומוזיקה והכל וברגע המכריע נכנסו פתאום כל החבר'ה שלו מוכנים לאורגיה. זה היה הרעיון שלו לגבי ערב רומנטי, שהיא תזדיין עם כל החברים שלו. היא ברחה משם מהר בלי מעיל ובלי גרביים, מזל שאני מצאתי אותה. את השמועות עליה הפיצו וקסמן והחברים שלו כנקמה."

שתקתי, המום, למה בטי לא סיפרה לי כלום? מיקי התפכח למראה פני, "היא לא סיפרה כי היא התביישה, היא מאשימה את עצמה. אם היא הייתה גבר, או שאני לא הייתי הומו אז… " הוא לקח לי את הבירה ושתה אותה.

"מיקי, אם אני ובטי נפרד, לטובת מי תהיה?" שאלתי, למרות שכבר ניחשתי את התשובה.

מיקי השפיל מבט, "מקס אתה החבר הכי טוב שלי, הצלת את חיי כשנפרדתי מג'פרי, אבל אם תיפרדו זה יהיה רק באשמתך. כי אתה, כמו כל הגברים, אידיוט מושלם."

"זאת לא תשובה מיקי, במי תבחר?" מיקי בדק את הבקבוק למרות שידע שהוא ריק, עיניו ברחו מעיני, "אל תעשה לי את זה מקס. אני אוהב אותך, אבל אותה אני אוהב יותר."

קמתי והלכתי, עוזב אותו לבד עם כל הבקבוקים הריקים. זה היה אידיוטי, אבל הלב כאב לי, למרות הכל קיוויתי שלפחות מיקי יהיה לטובתי. הלכתי להתקלח וכשהסתבנתי מצאתי את עצמי, כמעט בלי לחשוב על זה, מאונן. אני שונא את זה, רציתי את בטי, לא יד מסובנת ומים חמים. סובבתי את הידית ושטפתי מעלי את הסבון במים קרים, מכאיב לעצמי, מאריך את השהות מתחת למים, עד שהזקפה נעלמה לגמרי.

זה לא עזר, באותו לילה חלמתי חלום מטריד שבו ראיתי את בטי ותהילה עירומות וכשניסיתי לגשת ולגעת בהן הן הפכו לגברים צעירים. התעוררתי, מגורה ומבוהל, שואל את עצמי אם זה היה חלום ארוטי או סיוט. זקפה מכאיבה ועקשנית לא הניחה לי להירדם. בטי התעוררה למחצה ומשכה אותי אליה, "בוא אלי כבר מקס, אני לא יכולה יותר." לחשה, וכרכה את רגליה סביב מותני, "שים לב." אמרה, "למדתי לעשות תרגילים עם שרירי האגן. יש שם שריר בצורת שמונה וכשמכווצים אותו אז…"

לקח הרבה זמן עד שהתאוששתי מהתגלית על השריר בצורת שמונה. מאז גיל שש עשרה לא גמרתי כל כך הרבה פעמים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לגמור כשהיא מעלי. אין לי בעיות לנסות כל תנוחה, אבל עד עכשיו הייתי חייב להיות מעליה כדי לגמור, ובטי תמיד צחקה ממני בגלל זה. בעזרת שרירי האגן שלה וימי ההתנזרות הצלחתי להתגבר גם על העכבה הזו.

למחרת קמנו בקושי רב בשעה תשע בבוקר וגילינו לשמחתנו שלירז הלך עם לני לגן. אחרי ארוחת בוקר ענקית רציתי לחזור למיטה, אבל בטי סירבה בצער. "יש לי תור לרופאת נשים רוצה לבוא?"

ד"ר זילבר הייתה אישה נאה עם שיער לבן ומבטא צרפתי נעים. היא חייכה חיוך חביב אל שנינו והסכימה בחפץ לב שגם אני אשאר בחדר בזמן הבדיקה. בטי נבדקה על מיטה רגילה, לבושה חלוק כותנה לבן, והותר לי להחזיק בידה בזמן שהרופאה בדקה אותה בידיים עדינות בעלות אצבעות דקות ומטופחות. היא מלאה שאלון על מצבה הבריאותי, נשקלה, נבדקה ופירטה בקיצור את ההיסטוריה הרפואית שלה.

הרופאה הרימה גבות כשבטי הודתה שלא טרחה להיבדק מאז גיל שלוש עשרה. בטי ניסתה לספר כל מה שידעה על ההפלה שלה, אבל רוב שאלותיה העדינות של הרופאה נענו ב – "אני לא יודעת, ואני לא זוכרת." היא ניסתה להישמע רגועה ועניינית, אבל חשתי את כף ידה הקטנה, לחה וקרה בידי, ורוב הזמן רציתי פשוט לקחת אותה ולברוח משם.

"בטי, אני ממליצה לך על בדיקת לפרוסקופיה כדי לברר מה מצב החצוצרות שלך במידה שתרצי להרות שוב."

בטי משכה את ידה מידי והישרה מבט אל הרופאה, "לא, אני לא ארצה." ענתה ביובש.

הרופאה הביטה בי ובבטי חליפות, "את עדיין צעירה, אולי תשני את דעתך."

בטי משכה כתפיים ושתקה. הרופאה המשיכה, "אתם לא משתמשים באמצעי מניעה, ואת עלולה להרות למרות הכל. רק אחרי שנה מתחילים לחשוד בעקרות, מה תכיפות יחסי המין שלכם?" בטי האדימה והביטה ברצפה, ידעתי שהיא מתאמצת לא לבכות. לקחתי את הענייניים לידים, הסברתי לד"ר זילבר שבטי באה מרקע דתי מאוד וכל נושא המין מביך אותה, ועניתי על כל השאלות במקומה.

הרופאה חייכה אלי בעידוד וביקשה שבמקרה של כל חשד להריון עלינו לגשת מיד לבדיקת אולטרא סאונד. היא נתנה לי מכתב הפניה למיון עם תאריך פתוח והסבירה כמה מסוכן הריון מחוץ לרחם. אין לי מושג אם בטי הקשיבה, אבל אני הקשבתי רוב קשב. בסוף הביקור בטי קמה ונמלטה משם ואני נגררתי אחריה. הרופאה יצאה אחרי ונגעה בכתפי, "תנסה לשכנע אותה ללכת לראות פסיכולוג ופשוט תאהב אותה, זאת תמיד תרופה מצוינת." חייכה אלי חיוך ענוג וחזרה פנימה.

בטי חיכתה לי ליד הרכב ושתקה כל הדרך הביתה. "זה לא היה כל כך נורא בטי." ניסיתי לעודד אותה. "הרופאה הייתה נחמדה, נכון?"

היא שוב הסמיקה. "הבדיקה הגופנית לא הייתה נוראית." הסכימה, "אבל השאלות שהיא שאלה היו מציקות. לא משנה, בוא נאסוף את לירז מהגן." נשענו על הרכב, מביטים בשער הגן, ממתינים לשעת הפתיחה. "למה היית צריך לענות במקומי?" שאלה פתאום.

"כי את סתם הסמקת ושתקת." עניתי.

"כי התביישתי לספר לה כמה פעמים בשבוע אנחנו עושים את זה." ענתה בטי במבוכה.

משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה, דוחף את ידי מתחת לחולצתה, "את 'זה'," קנטרתי אותה, "לאיזה זה את מתכוונת?"

"מקס!" בטי ניסתה להשתחרר, אבל אני החזקתי אותה בחזקה, נהנה לחוש את שדיה נמעכים על חזי. "אנחנו עושים אהבה בטי לא 'זה' ולמה אמרת שאת לא רוצה ילדים?"

בטי משכה את חולצתי ממכנסי ודחפה ידיים מתחתיה. "מגיל שש טיפלתי בתינוקות מקס. החלפתי חיתולים לכל האחים והאחיות שלי. אני ותהילה גידלנו כמעט לבד את התאומים כי אימא שלי הייתה חולה מידי וכשהבריאה העדיפה להתעסק בגמ"חים, לא בחיתולים מטונפים. אני יודעת מה זה תינוקות. זה המון עבודה קשה, ולילות בלי שינה. מי צריך את זה לעזאזל?"

ליטפתי את גבה, מנסה להרגיע אותה. "אם יהיה לנו תינוק אני אעזור לך בטי, באמת. הנה תהילה רוצה תינוקות למרות הכל."

"תהילה שונה ממני, ואתה לא תעזור לי. אתה תברח לחברים שלך, או שתחזור ללאריסה ואולי למישהי דומה. כשיש תינוק אין זיונים שלוש פעמים בלילה, ואין מנוחות ארוכות אחרי הצהרים, ואין כוח וסבלנות לבילוים וטיולים. עוד לא נולד הגבר שיקום לתינוק בוכה כל לילה, רק לנשים יש כוח לזה."

ראיתי שאין לי סיכוי להגיד משהו חכם ושתקתי. בטי צדקה, אפילו אני ידעתי שלהיות אימא ועקרת בית זה לא תענוג גדול, וכמה שאשתדל ואעזור לה תמיד היא תעבוד קשה יותר. בכל זאת אנשים יולדים ילדים ואוהבים אותם. חיבקתי ונישקתי את בטי, מנסה להרגיע את כעסה, ושוב הופרעתי על ידי לירז שנדחף בינינו וצעק שאנחנו מגעילים. לירז היה קנאי לבטי, והרשה לעצמו לבטא את רגשותיו בלי היסוס. כשבטי חייכה לתינוקות של השכנים או ליטפה ילד אחר, הוא הזעיף פנים וכעס, הוא בקושי סבל לראות שאני מחבק אותה. ואני, כמו טיפש, במקום לחנך אותו להסביר לו הזדהיתי איתו. בטי אמרה שזה רק שלב וזה יעבור, קיוויתי שהיא צודקת, היה לי קשה לראות אותו סובל ומקנא.

חזרנו הביתה ובטי החלה לארגן ארוחת צהרים. היא עבדה בזריזות, שרה לעצמה שיר אהבה ישן על איריסים. הקשבתי בשתיקה, יודע מניסיון מר שאם תשים לב אלי תסמיק ותשתתק במבוכה, כאילו נתפסה ערומה באמצע הרחוב. בגלל החינוך המשונה שלה היא מעולם לא הלכה לים, לא שרה לפני גברים, ועד היום כמעט שלא זכיתי לראות אותה עירומה באור. אהבתי  לשמוע אותה שרה, אבל הייתי צריך להסתתר כשהקשבתי לה כי קול באישה ערווה. אהבתי את הגוף שלה, אבל מעולם לא יכולתי לראות אותה מסתובבת סתם ערומה כי זה לא צנוע.

מצד אחד היא הייתה נבונה ומשכילה, בעלת כושר ארגון מצוין, וטיפלה בבית ובכל יושביו בקלות ובזריזות, דואגת שהכל יהיה מאורגן ונקי תמיד. מצד שני היא שיגעה אותי עם הארמית שלה, עם הביישנות שלה, ועם האוכל הכשר שהתעקשה לאכול. למרות שלפעמים כמעט יצאתי מדעתי בגללה לא יכולתי לראות את עצמי חי בלעדיה. לא היה מנוס מלהודות, אני אוהב אותה, היא התרופה שלי נגד השדים שאיימו להתפרץ ממני. החלטתי שאחרי שאחזור בשלום מהמילואים אתחיל אציע לה נישואים, והלכתי לערוך את השולחן. 

"אז ממי היו הפרחים?" מיקי לא יכול היה לכבוש את סקרנותו. "מה היה כתוב שם?" בטי מזעיפה את פניה "זה לא עניינך מיקיהו."

"בכל זאת," הוא מפציר, מחייך את חיוכו המלוכסן התחום בשתי גומות חן, מגייס את מירב קסמו האישי כדי לשכנע אותה.

בטי מתיישבת על הספה בכבדות, "מהעילוי, הוא שוב מצא אותי, מה אני אעשה מיקי?"

מיקי מחבק אותה, "תגרשי אותו, מקס יעזור לך וגם אני." היא נצמדת אליו, רועדת ושותקת. 

השנה יצא ראש השנה האזרחי מיד אחרי חנוכה, ובמשרד של מיקי דחו קצת את המסיבה כדי שתיפול על מוצאי שבת וכולם – כולל הדתיים שלא נוסעים בשבת – יוכלו לחגוג. בגלל זה קראו למסיבה חגיגת ראש השנה האזרחי, ונזהרו לא להזכיר את הקדוש סילווסטר. מיקי ביקש ממני רשות לקחת את בטי כבת זוגו. "המשרד שלנו כל כך ליבראלי ונחמד." אמר בגועל, "כולם מתחשבים בכולם כולל בדוסים, אבל אם אני אעיז לבוא עם גבר למסיבה, או סתם לא להגיע בלי אישור מהרופא, יהיו לי בעיות."

לפחות ב'יהלום' אין לי צרות כאלו. אין מסיבות ואין שטויות, באים, עובדים, אוכלים יחד, רבים בלי לעשות חשבון, והולכים הביתה. במחשבה שנייה, אם היה מתברר שאחד העובדים הוא הומו אז אני לא יודע איך הוא היה שורד שם, בעיקר בבית המלאכה. "זה לא סיפור גדול," אמר מיקי, "באים בערך בתשע בערב, החגיגה תהיה בחדר הישיבות. יתלו קצת קישוטים, תהיה הרבה שתייה, מתנשקים בחצות והולכים הביתה. אני צריך לנשק בחורה ויהיה לי שקט עד לשנה הבאה." הוא ניסה להביט בעיני, אבל היה ברור שהוא חש מאוד לא נוח, ושהוא מסתיר ממני דבר מה. התחלתי לצחוק, "מה הבעיה מיקי? מנסים לשדך לך איזה בחורה נחמדה ואתה צריך להוכיח שיש לך כבר מישהי?" סתם דיברתי, אבל בלי כוונה פגעתי בול.

הוא נד בראשו בסלידה, "ברברה כצמן, בחורה נורא נחמדה, משכילה, ממשפחה טובה ומאוד מאוד רווקה." מיקי גלגל את עיניו בסלידה מאותה ברברה אומללה.

"אני מרגיש קצת לא נוח בגלל זה מקס, אבל אני חייב בחורה ייצוגית ונשית כמו בטי כדי להיפטר מברברה ומכל הרכלניות של המשרד. כאילו שהייתי רוצה את הקרצייה הזו. גם אם לא הייתי הומו הייתי בורח ממנה."

"חבל מאוד שהיא קרצייה, קיוויתי שנצא בפגישה כפולה כדי שאני אוכל להשגיח עליך." עקצתי אותו. סתם קשקשתי, מובן שלא היה לי שום חשק לבלות עם חבורת עורכי דין משעממים בתור בן זוגה של אותה ברברה, ולא חשבתי שבטי ומיקי זקוקים להשגחתי.

לתדהמתי מיקי התלהב מאוד מהרעיון שלי ולפני שעצרתי בעדו רץ לצלצל לברברה. "אתה אוהב בחורות כמוה מקס." אמר בהתלהבות, "היא רזה, בלונדינית, גבוהה, מאוד סופיסטיקיד ויפה כמעט כמו לאריסה." אם הייתי רוצה את לאריסה הייתי נמצא עכשיו איתה, ולא הולך לפגישה עם מישהי יפה כמעט כמוה, חשבתי, אבל לא הספקתי להגיד כלום כי מיקי התחיל לקשקש במהירות בטלפון, מדבר באנגלית ניו – יורקית ומוכר אותי כחבר טוב שלו שחזר לא מזמן מלוס אנג'לס, והיא תעשה לו טובה ענקית אם תצא איתו לדייט, הוא בחור נורא נחמד ורקדן מצוין.

"מיקי, אני מודה לך על ההמלצות המאוד מוגזמות שלך," אמרתי במבוכה, "אבל לא דברנו עם בטי עדיין ואני לא רוצה להתנשק עם מישהי אחרת. לא בראש השנה ולא בכלל וחוץ מזה זה פשוט לא הוגן לעשות דבר כזה לברברה אפילו שאתה לא משתגע אחריה ו…" באמצע כל הגמגומים שלי נכנסה בטי למטבח, מותשת מההשכבה של לירז שדרש שני סיפורים ושיר לפני שנרדם. היא החלה להכין כוס תה, מקשיבה לבקשתו הנרגשת של מיקי שתעשה איתו חסד ותבוא למסיבת ראש השנה. "אתה רוצה שאני אחגוג את הסילווסטר?" צחקה בטי, "מה פתאום?"

מיקי הנבוך נכנס להסברים מפורטים, חוזר ומסביר לבטי את מצבו המביך כרווק חסר חברה. "את צריכה רק להופיע ולתת לי נשיקה בחצות, מקס כבר הסכים."

בטי נעלבה כששמעה שמיקי ביקש ממני רשות להזמין אותה. "מה פתאום בקשת ממנו רשות?" שצפה. "אני לא רכוש שלו לעזאזל!" החלפתי מבטים עם מיקי האומלל, ובדיוק כשניסיתי להרגיע את בטי ולהסביר שגם אני אהיה שם, ושמיקי לא ניסה לפגוע בה אלא רק לצאת מתסבוכת חברתית במשרד, נכנסה לני.

גם לה היה מה להגיד בנושא. "אתה סתם שפן מיקי, ואתם לא יותר טובים! עוזרים לו לרמות ונועלים אותו יותר עוד עמוק בארון!" נאמה בלהט. איזה התלהבות מצד בחורה שאפילו להוריה לא העזה לספר שהיא לסבית?

מיקי כבש את ראשו בין ידיו והשתופף מדוכא על הכסא. "תשכחו מזה, אני פשוט אחתוך את הורידים ואפטר מהכל." אמר בדכדוך. בטי נרגעה כשראתה כמה הוא עצוב והתיישבה על ברכיו, מחבקת את צווארו ומלטפת את לחיו, "אל תהיה כזה מיקיהו. אני אשמח לצאת אתך לחגוג ובמשרד ידברו על החברה הסקסית שלך עוד המון זמן, ועכשיו," היא הרימה את סנטרו בידה והביטה בעיניו, "בוא נעשה אימונים על הנשיקה הגורלית," אמרה ונשקה לו על פיו נשיקה צרפתית לוהטת.

מיקי המנוול התמסר לה ברצון ואפילו לא הראה התנגדות סמלית. כשראיתי שהוא דוחף את ידיו אל מתחת לחולצתה ומלטף את גבה הרגשתי שהיה לי מספיק ודי. הרמתי אותה מעליו ולקחתי אותה למיטה שלנו. יצאתי משם מאוחר בלילה, מותש ורעב.

מיקי נמנם על הספה מול הטלוויזיה שהקרינה סרט עתיק בשחור לבן. כשראה אותי כיבה את המכשיר והצטרף אלי לארוחת חצות. "אתה כועס שנישקתי אותה?" שאל, אחרי שאכלנו טוסטים ושתינו יחד שלוש בקבוקי בירה.

הרגשתי שזה מגוחך לבוא בטענות על נשיקה לחבר הומו. "אני מתאר לעצמי שזו לא פעם ראשונה שאתם מתנשקים," עניתי בגבורה.

מיקי צחק, "נכון, אבל עד עכשיו היא התנשקה כמו ילדה קטנה. עכשיו היא מתנשקת כמו אישה."  טפח על שכמי ונכנס למקלחת. עליתי לחדר, שואל את עצמי למה המראה של בטי מתנשקת עם מיקי גרם לי לזקפה כל כך חזקה? ומה זה אומר עלי שאני שונא לראות אותה עם כל גבר אחר חוץ מאשר עם החבר ההומו שלנו?

מסיבת ראש השנה האזרחית, כמו שהקפידו לקרוא לה, הייתה מאוד מוצלחת. אספנו את ברברה כצמן מדירתה בנווה שאנן, והופתעתי לגלות שהיא באמת יפה, בלונדינית ומאוד נחמדה. אם לא הייתי חולה על בטי הייתי מחזר אחריה ברצון, למרות שאין לי מושג מה יש לבחורה כל כך משכילה ומוצלחת לחפש אצל אחד כמוני. בטי נראתה יפה מאוד בחליפה צנועה, אבל סקסית, בצבע ירוק כחלחל, שהדגישה את עורה הזהוב ואת שדיה. היא אפילו לוותה מלני שרשרת פנינים לבנות, שמשכו את העין אל המחשוף הקטן והמפתה שלה. היא ומיקי הסתובבו חבוקים והתנשקו כל הזמן. מיקי הציג אותה לפני כל העובדים כחברה שלו כשידו מונחת על ישבנה או על כתפיה במחוות בעלות.

ניסיתי לא להסתכל ונעזרתי בבר המשקאות הנדיב כדי לבצע את המשימה הזו. ברברה הייתה חביבה מאוד, אבל אני לא חושב שהיא נהנתה כל כך מהבילוי איתי. מיקי שתה מעט מאוד, זהיר לא לאבד שליטה במחיצת הבוסים שלו, ובטי, כמו תמיד, לא שתתה כלום. קצת לפני חצות כיבו את האור, כולם ספרו מעשר עד אחת והתנשקו. נשקתי לברברה על השפתיים נשיקה צנועה, מתאמץ מאוד לא להסתכל על בטי ומיקי. יצאנו משם כמה דקות אחרי חצות. "שתיתי יותר מידי מיקי," אמרתי, "תנהג אתה בבקשה." ברברה תמרנה את המצב כך שנשארתי לשבת עם בטי מאחור, בעוד שהיא ומיקי ישבו קדימה.

"באמת שתית המון." אמרה ברברה, "בטח היה לך קשה לראות את החברה שלך מחובקת עם מיקי כל הערב?" שתקנו נבוכים וברברה המשיכה, "עשיתם הצגה נהדרת, רק בחצות הייתי בטוחה סופית, בכל זאת זה היה ערב נחמד, ומקס," היא טפחה על שכמי, "רוב הגברים שאני מכירה היו כבר מעולפים אחרי כמות כזו של וודקה. כל הכבוד לך ושנה טובה."

כשהורדנו אותה בדירה שלה היא הבטיחה למיקי שסודו שמור איתה לנצח. "צדקת מקס, היינו גועליים כלפיה. עכשיו אתה שתוי וכועס עלי, ואני תקוע עוד יותר עמוק בארון. אני כזה אפס עלוב." מיקי היה נורא מדוכא, הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא מתכנן לשבת בחוץ ולעשן גראס כדי להרגיש קצת יותר טוב. איזה עולם משונה, כשאני מדוכא אני שותה וודקה נקייה כדי להתעודד וכולם חושבים שזה בסדר, ועוד מחלקים לי מחמאות על כושר השתייה שלי. מיקי לעומת זאת מעשן גראס, ולמרות שזה פחות מזיק מאלכוהול זה לא חוקי, והוא צריך לעשן בחוץ ולדאוג שלא ירגישו.

"בטי מה את עושה נגד דיכאון?" שאלתי אותה, משעין את ראשי על שדיה הרכים, פורם את כפתורי חולצתה ודוחף ידיים אל אבזם החזייה שלה. היא דחפה אותי קלות, רק כדי לצאת ידי חובה, היא אהבה לחוש את ידי עליה, הרגשתי את זה.

"בדיוק מה שאני עושה עכשיו מקסי," ענתה ברוח טובה, "מוצאת לי איזה בחור נחמד ומתמזמזת איתו."

"מעכשיו את מתמזמזת רק איתי," הודעתי לה, "הבנת?"

בטי תמרנה את עצמה כך שישבה עלי ברגלים מפושקות, ונישקה אותי לאט לאט וביסודיות. "שנה טובה מקסים." אמרה והתחילה לפתוח לי את החולצה וכך חגגנו את ראש השנה האזרחית הראשון שלנו יחד.

"כל הכבוד." אומרת בטי נלהבת "גם לי מתחשק ללכת להפגין איתן. סוף סוף מישהו עושה משהו ולא רק מקטר."

מקס ודוב מחליפים מבטים. "זה לא כל כך פשוט בטי. אתן הנשים פשוט לא מבינות." אומר דוב.

לני מוחאת כפים בהתלהבות מזויפת, "כל הכבוד לקצין שלנו, שימי לב איך הם תכף שולפים את הטיעון על הנשים שלא מבינות כלום. האימהות צודקות במאה אחוז, אם כל הנשים היו פותחות את הפה וצועקות היו מפסיקים להרוג ילדים." בטי מנענעת את ראשה בהתלהבות לאות כן.

מקס מדבר בחוסר רצון, אבל חש כפוי להביע דעה, "אם הן יצליחו להוציא את הילדים שלהם מלבנון אותם הילדים יצטרכו להילחם בשטחים, הערבים יבינו שאפשר ללחוץ עלינו ולהכניע אותנו בשיטות כאלו והם ימשיכו באותו דבר גם במקום אחר."

בטי לוטשת בו מבט מזועזע, "לא ידעתי שאתה ימני מקס, ברור שנצא מהשטחים כמה זמן נוכל לשלוט עליהם ובשביל מה? חבל שנכנסנו."

מקס מחייך ונוגע בידה בעדינות, "נכון, חבל, אבל אסור שנצא בצורה כזו, צריך לצאת אבל בתנאים שלנו שלא יבריחו אותנו עם הזנב בין הרגלים."

לני שוב משתלהבת. "אה! אז הכל אצלך עניין של כבוד. בגלל צורת המחשבה הגברית הזו פרצו כל המלחמות."

בטי מסכימה איתה, "לני צודקת, אסור לתת לגברים להחליט על החיים שלנו אתם תכף מסבכים הכל עם התוקפנות שלכם." הגברים מחליפים מבטים, דוב מושך כתפיים ושותק ומקס אומר, "את פשוט לא מבינה בטי את חושבת כמו אישה!"

בטי מתעצבנת וקמה לצאת, בדרך החוצה היא זורקת, "ואתה חושב כמו גבר וככה העולם נראה." לני קמה ויוצאת אחריה, והגברים נשארים לבד מול הטלוויזיה. 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il