זמן ישראלי – פרק יז'

11/07/2016

השבוע האחרון לפני צאתי למילואים היה רע מאוד. בטי עמדה לקבל וסת וכאב לה הגב וגם המצב רוח שלה לא היה משהו. ביום רביעי בבוקר היא נסעה לאחותה, ללוות אותה לבדיקת אולטרא סאונד ברמב"ם, דוב נסע ליעל ואני נותרתי בבית לבדי. מזמן כבר לא הזדמן לי להישאר לבד בבית. הילדים היו בבית הספר, לני אצל חברה, ומיקי היה חייב ללכת למשרד. ניקיתי קצת, עבדתי בגינה ועשיתי קניות לפי הרשימה שבטי השאירה. בערך באחת עשרה בבוקר, כשכבר גמרתי את כל העבודה וישבתי עם כוס קפה ועיתון, לאריסה הופיעה פתאום.

לא ראיתי אותה מאז היום של הנשיקה ההיא ב'יהלום'. מידי פעם בטי מסרה לי דרישת שלום ממנה. היא נראתה נהדר, כמו תמיד. עלתה קצת במשקל, הפנים שלה נראו יותר צעירות ורגועות, ג'ינס הדוק על גזרה דקה ורגלים אינסופיות. איפור מושלם וזוהר. טריקו מתוח על חזה הסיליקון החדש, השיער פרוע ברישול מוקפד ואלגנטי.

פעם הייתי נשפך מההופעה שלה והיום כלום. מה עשיתי כל כך הרבה שנים עם הבחורה הזו? על מה דברנו בכלל? לא זוכר. רק מריבות מטופשות – היא משפיטה אותי ושופכת עלי טונות של בוז קר, ואני שתוי, עצבני, אומלל וחרמן.

לא, לא יכול להיות שזה היה כל כך רע, בטח היו גם דברים טובים ששכחתי. מסיבות שבהם היא הייתה הכי יפה ורקדה רק איתי, לילות אהבה ארוכים ולוהטים, טיולים למקומות יפים, אני רק צריך לשבת ולהיזכר, אבל אני לא זוכר כלום, רק כעסים ואומללות.

"באתי להיפרד ממך." אומרת לאריסה, ומנשקת אותי בעדינות על הלחי. "פיליפ יבוא לאסוף אותי עוד מעט, הוא נסע לסידורים."

פיליפ? אני מרגיש ריח של בושם צרפתי נודף ממנה ונזכר פתאום בנשיקה לוהטת שקבלתי ממנה כשהבאתי בקבוק של שאנל 5, בעצם כל פעם שקבלתי נשיקה או זיון זה היה אחרי שהבאתי משהו יקר שלא יכולתי להרשות לעצמי. אולי בטי צודקת כשהיא מתעקשת לא לקבל ממני מתנות? לשמחתי כל תכשירי הקוסמטיקה שלה צנועים ונטולי ריח וככה עדיף, אני אוהב את הריח הטבעי שלה בלי שום תוספות.

"נפגשנו בגמילה ומיד התאהבנו, הוא לוקח אותי לצרפת." היא מחייכת באושר ומראה לי טבעת אירוסין גדולה ונוצצת. "אני כל כך מאושרת מקס, גם אתה מאושר, רואים עליך. אתה נראה נפלא." היא מלהגת עוד ועוד בתערובת מזעזעת של אנגלית רוסית ועברית.

'שעטנז', אני נזכר במילה שלמדתי לציון ערבוב של סוגי בדים. האם זה תופס גם לעירוב בין שפות? צריך לשאול את הילל.

"אני רואה שבסוף כן הגדלת את השדיים." אני אומר בתקווה להשתיק את הלהג המעצבן שלה. תמיד היא דיברה כל כך הרבה? בטי מדברת רק כשיש לה מה להגיד, וגם אז היא חושבת על כל מילה.

לאריסה משתתקת סוף סוף ואפילו נדמה לי שקצת מסמיקה, אבל אולי אני טועה. "אני חושבת שהם נהדרים, בגללם עשיתי את הסרט ההוא, זוכר?"

אם אני זוכר? זה נצרב לי בזיכרון עם עוד כמה תמונות שהייתי נותן הרבה לשכוח. מארק עם חור בראש, העיניים של אימא בלוויה שלו, הפעם האחרונה שראיתי את אבא, הפיצוץ בבסיס ההדרכה והגופות של עשרים החיילים שלי, שמתו בגלל טעות טיפשית אחת, רומן עומד ערום ומסובן במקלחת של הכלא הצבאי, צוחק אלי ו… די. מספיק כבר.

יש לי אורחת ואני לא מסוגל להתרכז בה יותר משלוש שניות. זו בחורה שהייתי מאוהב בה כמעט ארבע שנים, מה קורה איתי?

"אני זוכר מצוין לאריסה." אני אומר ברכות, מסתכל ישר בעיני הספיר הנפלאות שלה, שפעם גרמו לי לרצות להיות משורר. עכשיו אני בטוח שהיא מסמיקה, לא מבושה, מכעס.

"לא לכל אחת יש חזה יפה כמו לבטי שלך." היא מתיזה, "בחורות כמוני צריכות קצת עזרה. לפיליפ לא אכפת."

פיליפ המסכן, למרות שמעולם לא נפגשנו אני משתתף בצערך.

היא נרגעת ומחייכת אלי בחמימות, "בטי כל כך נחמדה מקס, אני מאוד שמחה שסוף סוף יש לה גבר כמוך." היא שמה יד ענוגה, לבנה ודקה על ידי. הציפורנים שלה מושלמות ואדומות, ויש לה צמיד שעון מצועצע ויקר. אני בטוח שהיא בחיים לא שפשפה אסלות בתי שימוש, או טגנה ערמות של שניצלים, ובטח שלא החליפה חיתולים. אני מנער מעלי את היד הלבנה והקרירה ומסובב אליה את הגב. פיליפ, קח אותה כבר, היא עולה לי על העצבים.

"אל תכעס מקס, אני יודעת שזה לא היה בסדר לספר שהיא נותנת לכולם, אבל היא הייתה כזו בתולה מעצבנת, מסמיקה מבדיחות גסות ולא מוכנה לשתות אפילו בירה. היינו צעירות ועשינו שטויות. בטי כבר סלחה לנו מזמן. היא בחורה טובה, לא מפריע לך שהיא לא משלנו?"

אני מניד בראשי לאות לא, ומוליך אותה לפי בקשתה לחדר שלנו, שבטי – כך היא מתחנחנת – ספרה לה עליו כל כך הרבה.

היא מתפעלת מהחדר הספון עץ ומאדן החלון המרופד כריות. "כמה חמוד, אני רואה אתכם יושבים פה ומתנשקים כמו זוג יונים." היא אומרת, ומחייכת אלי חיוך ערמומי, ואני יודע פתאום שאם ארצה אוכל לזיין אותה עוד פעם אחת אחרונה לפרידה.

זה מפתה אותי פחות מאשר הרעיון של זיון עם אוקסנה השמנמונת, שישבה מולי עם שדיים מידלדלים, חשופים למחצה וירכיים עבות מפושקות, מנסה לרכך את בדידותה בעזרת וודקה ומין.

"איך את יודעת שבטי לא שכבה עם אף אחד בצבא?" אני שואל, ולאריסה מבינה מיד שזיון לא יהיה פה, ומחייכת אלי בעצב, ואולי קצת בהקלה. היא לא ממש אוהבת סקס, זה מקלקל את האיפור ופורע את השיער, סקס זה משהו שהיא עושה כדי להשיג שליטה לא כדי להביע רוך או חלילה אהבה.

"אני מכירה אנשים ושמעתי שמועות מפה ומשם. היה טייס אחד של הליקופטר שבטי שיגעה לגמרי. בחור נחמד ממשפחה מאוד עשירה, הוא ממש התאהב בה והיא אפילו לא רצתה לשתות איתו קפה. אני מקווה שאתך היא פחות ביישנית." היא צוחקת בלגלוג, נראית פתאום מבוגרת מעשרים וחמש שנותיה.

לאריסה המסכנה אני חושב בעצב, "אני מקווה שיהיה לך טוב בצרפת." אני אומר ומחבק אותה בזהירות, נוהג בה כמו דוד מבוגר וחביב בנערה צעירה ותמימה.

היא נפרדת במבט אחרון מאדן החלון ומהנוף של הכרמל הנשקף ממנו ויורדת למטה, מטופפת בעדינות על המדרגות בעקביה הדקים. אני יורד אחריה ולא טורח לתקן אותה שהחלון נשקף אל הכרמל, ולא אל התבור כפי שהיא חושבת, ושהוא המקום המיוחד של בטי, שיושבת שם כשהיא רוצה להיות לבד, או כשהיא כועסת עלי, ושהספרים המונחים שם הם רק שלה לא שלי.

אני מקווה שפיליפ כבר יגיע כי השעה מאוחרת ואין לי חשק להפגיש את התאומים עם לאריסה, כמובן שהם מקדימים לבוא, וכן פוגשים אותה. הפנים של הילל, כשאני מציג אותה לפניו, הם מחזה הראוי להיזכר לדורות. הוא מסמיק, מחוויר, פוער פה, מנסה לדבר ונחנק. רק אדם מציל את המצב, לוחץ בקרירות את ידה ומציג את עצמו בחן, כאילו בילה כל חייו בבית ספר לנימוסים והליכות.

פיליפ מופיע במאזדה אפורה וצופר ללאריסה, היא יוצאת בחיפזון ואני מלוה אותה וזוכה לעוד נשיקה צוננת על הלחי.

"הם חמודים מאוד." היא אומרת, "ההוא שדומה לבטי הוא הומו. אבל אתה בטח כבר יודע את זה. סדרת לך יופי של משפחה, אישה ילד וגיסים, והכל תוצרת הארץ."

ובעקיצה אחרונה זו היא נפרדת ממני, ומעכסת לה אל מחוץ לחיי. פיליפ יוצא מהמכונית ופותח לה את הדלת ואני מתאפק לא לצחוק. הוא דווקא נחמד, לא צעיר כבר, קצת שמנמן וקירח, אבל חביב. אני חש כלפיו אהדה כאילו היינו חברים לנשק.

"קדימה מפלצים, תרחצו ידיים ונשב לאכול." אני מאיץ בתאומים.

הייתי מת! הם מתנפלים עלי משני הצדדים ומפציצים אותי בשאלות. מזל שלירז יחזור בעוד כמה דקות מהגן ואז הם יעזבו אותי לנפשי.

אני מסביר שזו הייתה החברה הקודמת שלי, שבטי מכירה אותה, ושהיא רק באה להיפרד ממני לפני שתיסע לחו"ל. "אז למה היא עלתה למעלה לחדר שלכם?" מתפרץ הילל, פניו אדומים ממבוכה, "למה מקס?" המילים – איסור יחוד – רשומות על פניו המאשימים.

דווקא אדם תומך בי. "דביל," הוא מסנן בבוז אל אחיו, "היא סתם צצקע צבועה, אני בטוח שהחזה שלה הוא מסיליקון, חוץ מזה אל תהיה ילד, אם מקס רוצה להשתעשע קצת עם האקסית שלו זה לא עניינך."

אני נדהם לשמע הארס והשנאה שבקולו. האם הוא הולך להיות אחד מההומואים הללו ששונאים נשים? אני צריך לדבר עם מיקי על זה. אולי הוא ישפיע על הילד, אני לא מסוגל.

"שניכם טועים לגמרי." אני אומר, נאבק לשמור על פנים רגועות. אני לא מתכונן להתנצל לפני שני הפרחחים הללו על משהו שלא עשיתי. "היא ידידה ותיקה ואני לא… "בעוד אני נאבק למצוא את הביטוי הנכון למה שלא עשיתי, הדלת נפתחת, ולירז, אוחז בסוכרייה על מקל, נכנס, ובטי אחריו.

פניה עייפים ושוב אני מצטער שלא נסעתי איתה לבית החולים. הביקור בבית חולים עורר בה זיכרונות רעים, והנסיעה באוטובוס צפוף ואיטי בטח לא הקלה עליה.

לירז קופץ על ברכי ומספר לי בהתרגשות שפגש דודה יפה שנתנה לו סוכרייה על מקל ונשיקה וידעה איך קוראים לו. ברור שהם נפגשו בלאריסה. אני מריח את הבושם שלה משערו של הילד ונאנח. בטי לוקחת מלירז את הממתק ומתחילה לארגן את ארוחת הצהרים. מיקי נכנס ושואל מה הריח הזה של הבושם, והיא משיבה לו שלאריסה ביקרה את מקס. מיקי מקמט את אפו בסלידה ושותק.

"היא השאירה כאן ריח כמו כלבה מיוחמת." מסנן אדם בתיעוב, והילל שוב מסמיק באומללות.

אני מחליף מבטים עם מיקי ושנינו שותקים. במקרים כאלו עדיף לסתום את הפה כי כל הסבר נשמע עוד יותר גרוע. זו השבת האחרונה שלי לפני המילואים וזה לא נראה  טוב.

אחרי האוכל אדם ומיקי הסתלקו לחדר הכושר והילל לקח את לירז לגן השעשועים. הם יפגשו שם עם שיר שתביא את אחותה הקטנה, ואני יודע שכולם ידברו עלי ועל ההתנהגות הגועלית שלי, אבל לא אכפת לי מהם, אכפת לי רק מבטי. אנחנו שוכבים במיטה, שנינו כבר התקלחנו והבית כולו לרשותנו. בכל זאת אנחנו שוכבים סתם ושותקים.

"בטי, היא רק באה להיפרד ממני, לא עשינו שום דבר, אפילו לא חשבתי על זה…"

בטי קוטעת אותי. "אני יודעת, אני יודעת, דברתי איתה. שמונה שנים בארץ והיא עדיין לא מבדילה בין הכרמל לתבור." היא מתהפכת על בטנה, מפנה אלי את עורפה. "תן לי לנוח עכשיו."

אני שונא שהיא עושה את זה. בתנועה תקיפה אני הופך אותה אלי ונשכב מעליה, מצמיד את ידיה מעל ראשה ביד אחת ומושך את הכותונת שלה ביד השנייה, מועך אותה בגופי ומתחיל לנשק אותה בחזקה על פיה ועל צווארה. היא מסרבת להיענות לי ושוכבת בשקט, עיניה עצומות ודמעות זולגות מהן. כל החשק לסקס עובר לי מיד.

בטי לא בכיינית, נדיר לראות אותה ככה. אני מרגיש כאילו החזה שלי נמעך מרוב בהלה וחרטה. "בטי, בבקשה, אני אוהב רק אותך. את יודעת שרק אתך…"

בטי פוקחת עיניים ומסתכלת עלי, ואני טובע בתוך הזהב שבעיניה. "אני לא מודאגת בגללה טיפשון, זה משהו אחר לגמרי." היא אומרת ומנשקת אותי.

"בטי בבקשה, את יודעת שאני מוכרח ללכת למילואים. עשיתי לך ייפוי כוח לחשבון הבנק שלי, והשארתי מספיק כסף בשביל כל החשבונות, ויש לי סלולרי, נוכל לדבר מתי שתרצי. אני חייב ללכת לשם, את יודעת שאני לא יכול להשתמט מזה. מספיק שהייתי בחו"ל והברזתי לחברים יותר משנה, אני מוכרח. דוב סומך עלי וגם צבי ו…" הויכוח הזה כבר נמאס על שנינו. חשבתי שהיא מבינה כבר. למה צריך שוב לחזור על זה? אני משחרר אותה ומתיישב במיטה, בטי מלטפת את גבי בקצות אצבעותיה, זה נעים, אבל אני לא מרגיש שום חשק לזיונים. מין דיכאון משתק יורד עלי וכל מה שמתחשק לי לעשות זה לשתות וודקה ולשתוק.

"היום פגשתי את אבא שלך." מקפיצה אותי בטי בהכרזה מדהימה שנאמרת בקול עדין והססני. אני מסתובב ומסתכל עליה המום. היא מסדרת חזרה את הכותונת, מקפידה לא לחשוף שום דבר לעיני. אני חי איתה כבר כמעט שלושה חודשים והיא עדיין מתנהגת כמו הבת הצנועה והחסודה של הרבי. עד היום עוד לא זכיתי לראות אותה מסתובבת סתם ערומה בחדר. כשסבא שלי ז"ל כעס על סבתא הוא קרא לה הבת של הרב, והיה מזהיר אותי לא להתחתן עם יהודיה ומוסיף הערות מגעילות על יהודים. סבתא הייתה מקשיבה בשלווה ובסוף עונה לו בכמה מילים ביידיש שהיו משתיקות אותו. תמיד חשבתי שהוא מדבר שטויות בגלל הוודקה, אבל אולי הוא צדק.

בטי מסתכלת עלי בחשש, בוחנת את הבעת פני, וממשיכה. "נפגשנו בבית חולים רמב"ם, הוא עובד שם בתור איש תחזוקה, על תג השם שלו היה כתוב ויטלי פרידמן, שאלתי אם יש לו בן ששמו מקס פרידמן, והתברר שזה באמת אבא שלך. הוא נורא התרגש והוא באמת דומה לך, זאת אומרת אתה דומה לו, רק שהוא נחמד, עדין כזה, לא כמוך."

היא חייכה, בלי להבין מה הדברים שהיא אמרה עושים לי. כל הפיוזים קפצו לי, עכשיו כבר ידעתי שאת הלילה אני אבלה עם בקבוק וודקה, לא עם בטי. קמתי מהמיטה, התלבשתי והלכתי לדלת, לפני שיצאתי זרקתי לה בקור. "אין לי אבא. אני לא רוצה לשמוע ממנו. הוא מת בשבילי, ואם תמשיכי לדבר עליו תהיי גם את מתה בשבילי." והסתלקתי.

הלכתי לטייל בחוץ, קניתי בקבוק אצל מוסה הגרוזיני שלא סוגר אף פעם את החנות, וישבתי בגן השעשועים, מחכה עד שהם יאכלו ארוחת ערב וילכו לישון. את הלילה ביליתי עם הבקבוק בדירה הריקה של לני, בוכה ומקלל את עצמי, את אבא, את בטי, את הצבא, ובסוף – שמרתי בשבילו את הקללות הכי חזקות – את אלוהים.

התעוררתי בחמש בבוקר, כמה דקות לפני השעון המעורר. כזה אני, מכוון את השעון לשעה מסוימת ומתעורר לפניו. אני דייקן בצורה חולנית ובישראל זו תכונה איומה, לא רק שאני מגיע תמיד ראשון עוד צוחקים ממני על זה.

סידרתי את המיטה של לני והלכתי הביתה. הצ'ימידאן שלי עם הנעלים המצוחצחות היו מונחים ליד הדלת, עליתי למעלה והופתעתי לראות שבטי כבר ערה. היא ישבה על אדן החלון, גבה אל הדלת, ולא הסתובבה אלי. "בוקר טוב בטי." אמרתי בהיסוס, חש נקיפות מצפון למראה גבה הזקוף והמתוח.

"בוקר טוב מקס." ענתה בקול צרוד שהעיד שהיא בכתה הלילה והתחלתי להצטער שאת הלילה האחרון לפני המילואים ביליתי לבד במקום להיות איתה. איזה דביל אני, מי יודע כמה זמן יעבור עד ששוב ניפגש.

התיישבתי לידה וחיבקתי את כתפיה, "את לא יודעת איך הוא התנהג אחרי שמארק מת. זה היה נורא."

היא טמנה את פניה בחזי ודחפה את ידיה מתחת לחולצתי, מלטפת את בטני. "אני יודעת, אבל הוא נורא מתגעגע אליך מקס." אמרה.

"אמרתי לך כל מה שהיה לי להגיד אתמול. אני לא רוצה לדבר יותר." הודעתי לה, קמתי ויצאתי מהחדר, וקיוויתי שבזה סגרנו את העניין.

היא הלכה למטבח והחלה להכין לנו קפה והתעסקה בהכנות ליום העבודה. דוב הגיע, נפרדתי מבטי בנשיקה, חיבקתי אותה חזק, נושם עוד פעם את ריח שערה, ויצאתי. נסענו לצ'ק פוסט במכונית של יעל. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז שחזרה מהודו. היא הייתה שונה מאוד מהנערה העליזה וארוכת השיער שהתחתנה עם דוב, כיום הייתה רזה מאוד, שערה קצוץ ועורה חיוור צהבהב. ירדנו בתחנת האיסוף לחיילים, דוב נישק אותה בעדינות על הלחי והיא חייכה אל שנינו ונסעה. דוב סקר אותי במבט ארוך ומהורהר. "אני רואה שגם אתה לא קבלת זיון הלילה פרידמן." אמר פתאום, מפתיע אותי בדקות אבחנתו.

"לא המפקד, אבל גמרתי בקבוק וודקה שלם והספקתי להתפייס איתה לפני שיצאתי." עניתי, מקווה שלא יספר לי מה הוא עשה הלילה. באזרחות היינו חברים, אבל מהרגע שנעמדנו בטרמפיאדה נהיינו חיילים, מעכשיו הוא יהיה הקצין המפקד ואני סמל פרידמן.

הצבא, בתבונתו הרבה, סידר לנו הסעה לקרית שמונה באוטובוס צבאי ישן וקופצני. ישנתי כל הדרך ודוב ישן על כתפי. התעוררתי ברגע שהאוטובוס עצר במגרש החניה המאובק של שדה התעופה הצבאי בקרית שמונה. כל החבר'ה הישנים היו שם, וגם כמה חדשים. חיבוקים, צעקות, קללות וגידופים גבריים קבלו את פני. להפתעתי הסתבר שבמשך הזמן שנעדרתי הם לא מצאו מישהו מוצלח יותר שיחליף אותי וכולם שמחו לראות אותי. בוסקילה השמן חיבק אותי, מועך אותי לכרסו הענקית. "מקס! היה כאן כזה בלגן. אם היית רואה איזה קקות הביאו לנו במקומך."

החזרתי לו חיבוק ושמעתי את לוי מסביר לאיזה בחור צעיר לא מוכר לי, "זה הנאצי, הסמל שלנו, אין לו אלוהים, אבל אצלו אין תאונות ואין חפיף."

טסנו למוצב בהליקופטר. יותר אין נסיעות בספארי, זה נהיה מסוכן מידי בגלל מטעני הצד. הציבו אותנו במוצב עלוב ונידח בהר דוב. היה קר, לא היו מים זורמים, לא היה אוכל נורמאלי והמגורים היו מסריחים, אבל אנחנו היינו מאושרים כי ברגע שהגענו הודיעו לנו שלא יהיו יותר סיורים. מסתבר ששטרית הטמבל צדק לאורך כל הדרך, למרבה השמחה הוחלט שהסיורים והמארבים מהווים סיכון מיותר וביטלו אותם.

במוצב קיבלו אותנו באושר גדול, המילואימניקים שהיו שם חודש שלם עשו חפיפה זריזה וברחו מיד. נשארנו לבד עם הסדירניקים שנראו לי עוד יותר צעירים מהפעם הקודמת שעשיתי מילואים, הילדים האלה היו צריכים להיות בבית עם אימא, לא כאן, בין ההרים הקרחים האלה.

הייתי חייב להצדיק את המוניטין שלי והתחלתי לארגן את הציוד והתורנויות וכל מה שצריך, מדהים איך שום דבר לא השתנה מאז שהייתי חייל. כמו תמיד המחלקה שלנו גמרה להתארגן ראשונה ובתור פרס היינו צריכים לעזור לשאר.

"כל הכבוד דיאמנט, אני לא יודע מה עשית כדי להחזיר לנו את הנאצי, אבל עכשיו אני יודע שלא נתפוצץ ביחד עם הנשקייה." שמעתי את אחד הקודקודים אומר לדוב.

דוב צחק. "מה עשיתי? נתתי לו את העבודה שלי, הוא גר בבית שלי, וסדרתי לו את הבחורה הכי סקסית בקריות רק כדי שיישאר איתי."

בלבנון אין פרטיות, סמל או לא סמל, כולם יודעים  עליך הכל וכולם נוגעים לך בחפצים. ישבתי על המיטה העלובה והחורקת עם המזרון המסריח ושאלתי את עצמי איפה להחביא את התמונות של בטי שהבאתי איתי. התמונות היו בתוך אלבום פלסטיק קטן עם צילום של מפרשית צבעונית על הכריכה. הכנסתי לתוכו מבחר מכל התמונות של בטי שלני צלמה. עוד אני יושב וחושב והאלבום נחטף מידי על ידי אחד מהחדשים שלא הכרתי. הוא עיין בתמונות, פניו מרצינות והולכות, וקצב הדפדוף שלו נעשה איטי יותר ויותר. במקום לצחוק ולהעביר את התמונות של בטי בין כל החבר'ה, כפי שציפיתי שיעשה, הוא התיישב לצידי והחזיר לי את האלבום. "תמונות מצוינות, אתה צילמת אותן?" שאל בקול שקט עם מבטא צרפתי חזק. עשיתי לא עם הראש, חושש שאם אנסה לדבר אבכה מרוב געגועים ועצב. כל כך רציתי להיות עכשיו עם בטי. היא בטח יושבת עכשיו ב'יהלום' אוכלת ארוחת בוקר ורונן שטרית יושב לידה ויכול להסתכל עליה, ואפילו לגעת בה אם יתחשק לו.

"אני דוד גוטמן," אמר הבחור, "אני לא יודע מי צילם את החברה הסקסית שלך, אבל כדאי שתשים לב אליו, לדעתי הוא מאוהב בה. איך קוראים לה?" פרץ הכעס והקנאה שחשתי גירש את הדמעות והחזיר אותי לעצמי.

"את התמונות צילמה חברה שלה וזה לא עניינך מה שמה." אמרתי בגסות, הכנסתי את התמונות לדובון שלי והסתלקתי משם.

כמובן שזה לא עזר לי, קשה לשמור על פרטיות במקום כזה קטן וצפוף ובשלב זה או אחר התמונות של בטי עברו בין כל הגברים שהיו בבסיס, ולכל אחד היה משהו להגיד. אולי בגלל שהם היו מילואימניקים ורובם כבר היו נשואים, ואולי בגלל שפחדו ממני, איש לא העיר הערות מכוערות וכולם חשבו שלני צלמת מעולה. ראיתי כמה אישונים מתרחבים למראה התמונות היותר נועזות, אבל זה היה הכול.

שוב שמעתי את סיפור הרכילות הישן על בטי וטייס ההליקופטר שהיא אמללה כל כך עד שהוא גנב מסוק והנחית אותו ליד מגורי הבנות כדי להרשים אותה. הבחור שסיפר את זה השתתק ברגע שראה אותי והתחמק משם. העמדתי פנים שזה לא נוגע לי ורשמתי לעצמי לברר את זה עם בטי ברגע שנהיה לבד. להיות שוב לבד עם בטי היה החלום שהחזיק אותי כל זמן שהייתי במקום המגעיל והמסריח הזה.

לצערי הסלולרי שעבד כל כך יפה בארץ לא קלט טוב בלבנון ונשאר לי רק להתגעגע בשקט ולקוות שגם היא חושבת עלי. יכולנו ליצור קשר עם הארץ רק בטלפון הצבאי שהיה מוגבל לשיחות דחופות וחשובות. העובדה שאני הייתי חבר של דוב – הקצין האחראי – לא הועילה. ידעתי שגם הוא לא עשה לעצמו הנחות ולא התקשר ליעל ולא רציתי לבקש ממנו טובות, וככה שנינו התגעגענו והתאפקנו כמו שני אידיוטים חולי אהבה. 

בטי מנצלת את העדרו של מקס וטורחת על ניקוי יסודי של הארון בחדרם. "מיקי מה יש בארגז הזה שמקס הביא?"

"לא יודע. אלו החפצים של סבא שלו ז"ל." הם פותחים את ארגז הקרטון ומגלים אלבומי תמונות ישנים. מיקי מתלהב כשהם בודקים את התמונות. "הנה מקס כילד והנה ההורים שלו. תראי כמה אימא שלו הייתה יפה, נראית קצת כמו לאריסה, רק יותר חכמה. וזה בטח אחיו הגדול, בחור יפה. אני לא מאמין שאני מכיר את הבחור הזה כמעט שש שנים ואף פעם לא ראיתי את התמונות האלה."

בטי נאנחת ומעלעלת באלבום. התמונות הישנות הן בשחור לבן והחדשות צבעוניות. "מקס מאמין במידור החיים שלו. אתה יודע שאחיו דומה לך קצת?" היא מעירה, בוחנת את פניו הנאים של מיקי. הם מתבוננים זה בזה, שניהם חושבים על אותו דבר בדיוק. "איך נעשיתם חברים?" היא שואלת.

מיקי מחייך. "גרנו במרכז קליטה בקיבוץ ולמדנו באולפן, נפגשנו בטיול של האולפן לתל אביב. הוא הסתכל על בחורות ואני על בחורים ושנינו צחקנו. מיד הבנו זה את זה. כמה ימים אחר כך ג'פרי גילה שהוא חולה איידס והחליט לעזוב אותי. הייתי שבור לגמרי ומקס מיד קלט אותי והיה איתי בימים האיומים הראשונים. הוא נראה קשוח, אבל הוא פחות או יותר העמיד אותי על הרגליים, הלך איתי לבדיקת איידס ושמר שלא אסחף עם הסמים. אז הוא גם פגש את לאריסה ונדלק עליה קשות. אני לא סבלתי אותה, לא בגלל שקינאתי, פשוט לא סבלתי אותה וזהו." הוא כורך את ידיו סביב בטי מנשק את לחיה. "הוא אוהב אותך בטי, אני בטוח בזה, אני מכיר אותו, הוא מסתכל על נשים כי ככה זה עם גברים, אבל אין לזה שום משמעות."

בטי מושכת את כתפיה. "שיהיה, מיקי אתה יכול לסרוק את התמונות ולהכניס אותן למחשב? אני פוחדת שמקס יתחרפן ויחליט לשרוף אותן יום אחד."

מיקי מתלהב. "בטח, זה רעיון מצוין."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il