דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
14/07/2016
במשך כל השבועיים שהיינו שם דוב קרא לי סמל, או פרידמן, ואני קראתי לו המפקד, ולכן, כאשר בוקר אחד הוא הופיע, התיישב על המיטה שלי ואמר, "מקס, יש לי משהו לספר לך." ידעתי מיד שמשהו רע קרה. חשבתי על בטי ועל לירז, והרגשתי איך כל הדם עוזב לי את הפנים, אחר כך גוטמן סיפר שנעשיתי לבן כמו מת. דוב נבהל וחיבק את כתפי. "זו סבתא שלך מקס. היא נפטרה, אתה צריך לחזור לארץ ללוויה."
שוב ה'קדיש' הזה, חשבתי במרירות ומיד התביישתי שזה הדבר הראשון שעולה לי במוח. למה אני לא מצטער על סבתא? נכון, היא כבר הייתה מאוד מבוגרת ובקושי זיהתה אותי, אבל היא גידלה אותי מאז שהייתי תינוק. מגיע לה שאני אתאמץ להגיד עליה קדיש, גם אם זה בארמית מחורבנת. בטי ביקרה אותה כל שבוע ואפילו לקחה את התאומים לביקור. אני הקפדתי פחות, העדפתי לזכור אותה כמו שהייתה פעם, לפני שסבא מת, ולא כמו שנעשתה עכשיו, זקנה יהודיה ששכחה לדבר רוסית ולעיתים יותר ויותר רחוקות ידעה מי אני, בדרך כלל היא חשבה שאני מארק או אבא. כשזיהתה אותי היא הפצירה בי להתחתן ולהגיד קדיש על כל המתים שלנו. אני לא יודע לאיזה מתים היא התכוונה, אבל אני שונא להגיד קדיש למרות שהילל הסביר לי בדיוק את פירוש המילים, ולימד אותי איך לבטא אותן כמו שצריך.
כנראה ששקעתי במחשבות כי דוב ניער אותי בעדינות והזכיר לי שהמסוק ממריא עוד חצי שעה וכדאי שאזדרז. לקחתי צ'ימידאן מלא כביסה מלוכלכת שלי ושל דוב והמראתי חזרה לארץ. אחרי שבועיים של מילואים בין ההרים הקרחים והלבנים אפילו קרית שמונה נראתה פתאום צבעונית ועליזה. טלפנתי הביתה ותפסתי את בטי, היא דיברה בקיצור כי מיהרה מאוד לסידורים. החלטנו שניפגש כבר בבית הקברות. סבתא תיקבר ליד סבא בצור שלום בשעה אחת עשרה בצהרים. היו לי שלוש שעות להגיע לשם, ובאותו היום, בשעה שבע בערב, היה עלי להיות בשדה התעופה של קרית שמונה ולתפוס מסוק חזרה ללבנון. דוב אמר שאין מה למהר ואני יכול לחזור רק למחרת, אבל ידעתי שיהיה לו קשה בלעדי. לקחתי על עצמי חלק גדול מהעבודה שלו, זה עזר לי להעביר את הזמן, ועכשיו אני לא יכול סתם להסתלק. גם ככה היציאה הלא מתוכננת שלי דפקה את כל לוח העבודה והתורנויות שהכנתי.
הגעתי בזמן לבית הקברות. בטי, מיקי ולני חיכו לי בסובארו ליד השער, ומיד לקחו ממני את הצ'ימידאן וחבשו כיפה לראשי. לא העזתי לנשק את בטי בבית הקברות, ורק נגעתי בעדינות בפניה. היא לבשה שמלה חומה מכוערת, בטח של תהילה. פניה היו חיוורים ושערה פרוע מהרוח העזה. היא חייכה אלי בפיזור נפש ונראתה עצובה. היא באמת חיבבה את סבתא שלי והצטערה על מותה. הם נתנו להילל לעשות את כל הסידורים עם חברה קדישא. הוא היה ממש נהדר, דיבר איתם ביידיש וסידר הכל כמו גדול. אדם נשאר בבית הספר וסירב לבוא. להפתעתי ראיתי את צבי ואת המנהלת מבית האבות, ועוד כמה אנשים מבוגרים שלא הכרתי. רק אחרי שחבשו לראשי כיפה ותקעו לי ביד ספר עם ה'קדיש', שאמרתי הפעם בצורה יותר מוצלחת, יצאתי מההלם והתחלתי להתבונן סביבי. מיקי שעמד לצידי כל הזמן התנצל שעליו לחזור מהר למשרד, לחץ את ידי והלך. אחריו התפזרו לאיטם כל שאר המתאבלים, הולכים בין המצבות לכיוון השער.
רק אז ראיתי אותו, לא ראיתי אותו כבר מעל עשר שנים. הוא לא השתנה כמעט. אולי רזה קצת והלבין מעט, אבל עדיין נראה טוב. פנים רזות, עיניים צרות, בהירות ופה דק ורחב, ממוסגר בקמטים עמוקים. להסתכל עליו היה כמו לראות את עצמי בעוד שלושים שנה. הוא ניגש אל צבי ולחץ את ידו, ואחר כך נישק על לחיה של בטי וחיבק אותה.
נכנסתי ביניהם מפריד אותו ממנה בכוח. "פפה!" אמרתי בכעס, מנסה לדבר בשקט, אבל לא כל כך מצליח. "מה אתה עושה כאן?"
"אל תצעק מקס, באתי ללוויה של סבתא." ענה אבא בשקט.
רועד מרוב כעס ניערתי את ידה של בטי מעלי והתנפלתי עליו, מגלה לתדהמתי שהוא נמוך ממני. למרות זאת הוא השתלט עלי בקלות, אוחז בי בחיבוק הדוק ומצמיד את ידי לגופי. משום מה לא יכולתי לזוז, אבל יכולתי לדבר, "למה לא באת ללוויה של אימא?" הטחתי בפניו. הוא נרתע, אבל לא הרפה ממני.
"עשיתי טעות מקס, לא הייתי צריך לעזוב. לא תסלח לי?" עכשיו גם הוא רעד, יכולתי להרגיש את ידיו שאחזו בי נחלשות ומרפות. לרגע רציתי לחבק אותו ולבכות, אבל לא יכולתי, זה כאב יותר מידי.
"עזוב אותי, אני לא צריך אותך יותר, אני מסתדר מצוין בלעדיך!" צעקתי. תפסתי את בטי והלכתי לאוטו, מושך אותה אחרי. היא שתקה והלכה איתי בצייתנות. הילל בא אחרינו, חיוור ומבולבל. לא שמתי לב אליו, התנעתי את הרכב ונסעתי משם בלי לדבר עם אף אחד ובלי להיפרד מאיש.
נסענו הביתה בשתיקה מעיקה, הם חיכו שאירגע, אבל לא יכולתי. רעדתי כולי מבפנים וכל הזמן הרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי, או אתעלף. עצרתי ליד הבית וירדתי עם הצ'ימידאן. מתעלם מהם עליתי מיד לחדר שלנו והלכתי להתקלח. בטי נכנסה אחרי כמה דקות, ידעתי שהיא התעכבה כדי להפעיל את מכונת הכביסה. "מתי אתה חוזר לבסיס?" שאלה. "כדאי להפעיל את המייבש?"
יצאתי ערום מהמקלחת והתנפלתי עליה, "אמרתי לך שאני לא רוצה שום קשר איתו." אמרתי לה בגסות והטלתי אותה על המיטה. "לא היית צריכה להתקשר אליו בטי. אמרתי לך לא לעשות את זה, זוכרת?" דברתי אליה בקול שקט וקר, כמו שרומן לימד אותי, "הקול שלך צריך להיות חד ומפחיד כמו סכין." הורה לי.
ראיתי שהיא פוחדת, אבל זה לא היה מספיק, המחשבה על זה שהיא התעלמה ממה שאמרתי לה והלכה נגד הרצון שלי הרתיחה אותי. ויתרתי על כל כך הרבה דברים בגללה, שתקתי על העסק של האוכל הכשר, ועל כל הכאב ראש עם הצניעות שלה, וזה שהיא לא ידעה לשתות ו… בוא נגיד את האמת, הרגשתי שהקרבתי קורבן בזה שהתאהבתי באחת שהיא לא משלנו, לא רוסיה אלא אחת שבאה מתרבות פרימיטיבית ומפגרת, ובתמורה היא ניסתה לכפות עלי את המשפחתיות היהודית הדביקה שלה ועוד ביום הלוויה של סבתא.
זה הכעיס אותי, וכאב לי, וזעזע אותי בצורה כזו שלא יכולתי אפילו להתחיל להסביר לה למה. ביד אחת אחזתי את ידיה מורמות מעל ראשה, ומשכתי את השמלה המגעילה מעל לגופה בידי השנייה. עשיתי את זה המון פעמים, אבל תמיד בעדינות וכחלק מהמשחק המקדים שלפני הסקס. הפעם לא הייתי מסוגל לנהוג בעדינות. כל העדינות והאהבה שהיו בי נעלמו, נעשיתי שוב יצור מכוער וחסר רגש, כמו שהייתי בצ'צ'ניה. נפגעתי ורציתי להכאיב לה ולפגוע בה בחזרה. לא הייתי מגולח והרגשתי את זיפי הזקן שלי שורטים את עורה. היא גנחה, מבוהלת, אבל לא צעקה.
לא הסרתי מעליה את החזייה, פישקתי את רגליה בחזקה בברכי, משכתי הצידה את התחתונים שלה ותקעתי לה את הזין בכל הכוח. היא שכבה בשקט, עיניה עצומות, מניחה לי לעשות כרצוני. הרגשתי כאילו אני שוכב עם גוויה, בטי לא הייתה שם בכלל. זה הרגיז אותי, רציתי שתצרח, שתראה כאב, אז הפכתי אותה על בטנה, ידעתי כמה היא שונאת את התנוחה הזו. היא התחילה להיאבק וניסתה לדבר, אבל סתמתי לה את הפה ביד אחת, משכתי את התחתונים הצידה בשנייה, ואז תקעתי לה אותו שוב. אחרי כמה תנועות שלי היא התחילה לגמור. הרגשתי את ההתכווצויות שבאו מתוך הגוף שלה וגמרתי יחד איתה. מתמוטט על גופה פרצתי סוף סוף בבכי שעצרתי בתוכי מרגע שראיתי את אבא שוב. הרגשתי במעורפל איך היא חומקת מתחת לגופי והולכת למקלחת, ואז, הרוס וממוטט מכל היום שעבר עלי, פשוט נרדמתי.
התעוררתי בשעה ארבע כשלירז נכנס לחדר. הייתי ערום, אבל מכוסה בשמיכה. שמעתי את בטי למטה, מדברת עם הבנים בקול רגוע והכל היה שקט ונורמאלי כאילו כלום לא קרה, רק חרב הרפאים הזו, שרק בטי יכלה להוציא אותה, הייתה תקועה שוב עמוק בלב שלי. חיבקתי ונישקתי את הילד, לבשתי את המדים הנקיים שחיכו לי על הכסא ליד המיטה, וירדתי למטה. בטי נראתה כמו תמיד, לבושה בטרנינג הכחול עם העיגולים הורודים, פניה רגועים, שערה מסורק ורק על צווארה נראו שריטות אדומות, תזכורת למה שעשיתי. התאומים ישבו בשקט ואכלו, ישבתי לאכול איתם, שואל את עצמי איך להיפטר מהם כדי לדבר איתה בפרטיות. לירז נדבק אלי, מאושר שחזרתי, והיה עלי להסביר לו שאני חייב לחזור לצבא עוד הערב. השעה כבר הייתה מאוחרת וחששתי שלא אתפוס את המסוק חזרה. צבי הופיע פתאום עם לני, לחץ את ידי והציע לתת לי הסעה לצומת גולני. פתאום ראיתי שנורא מאוחר, השעה כמעט חמש ואני עלול לפספס את המסוק. הייתי חייב לזוז, בגלל כל האנשים שהיו סביבי בקושי נפרדתי מבטי, שהתעסקה עם הכביסה והאוכל במקום להביט בי.
פתאום הייתי ברכב, מנסה לענות לשאלות של צבי, בעוד הראש שלי עסוק בבטי, ובמה אני הולך לעשות עכשיו. צבי לא טמבל, הוא ראה מיד שיש לי בעיות. "מה קרה מקס?" שאל אחרי שנמאס לו לראות אותי בוהה בחלון ושותק.
"טוב, סבתא מתה, ופתאום אבא שלי הופיע, ובטי… אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותו והיא הזמינה אותו בכל זאת ללוויה." כשאני מתרגש העברית שלי נעשית כמו של עולה חדש.
דוב נאנח. "מקס, לוויה זה לא כמו חתונה, לא מזמינים אנשים ללוויה, מפרסמים מודעה ומי שרוצה בא."
איך לא ידעתי דבר כזה? הייתי בטוח שבטי ניצלה את ההזדמנות והזמינה את אבא ללוויה בתקווה לאיזה התפייסות רגשנית מעל הקבר הטרי.
"היא פרסמה מודעה בעיתון רוסי?" שאלתי, אבא בטח לא יודע לקרוא עברית. בן אדם בגילו לא יכול פתאום להתחיל לקרוא הפוך, ואם כבר חושבים על זה, איך הוא דיבר עם בטי? הוא לא מדבר עברית והיא לא מבינה רוסית.
"הבית אבות פרסם מודעה בעיתון רוסי וויטלי התקשר ל'יהלום' וחיפש אותך. אני דברתי איתו, העברית שלו לא משהו, אבל היידיש שלו ממש טובה."
הייתי המום, אבא שלי מדבר יידיש? איך זה יכול להיות? ובטי לא התקשרה אליו בכלל, סתם כעסתי עליה. חרב הרפאים עשתה סיבוב כפול בלב שלי, מזכירה לי שהתנהגתי כמו נאצי. זה כאב כל כך עד שהתקפלתי לשתיים, שמתי את הראש על הברכיים וניסיתי לנשום כמה שפחות כדי להפחית את הכאב. צבי נבהל ועצר את הרכב. היינו בכביש חשוך שנמתח בין שדות ירוקים, מידי פעם עברו מכוניות, מאירות אותנו באלומות אור וממשיכות הלאה.
"מה קרה מקס? אתה חולה?" ירדתי מהרכב ברגלים כושלות והקאתי, רק עכשיו קלטתי מה באמת עשיתי והייתי מבוהל ואומלל.
"אני חושב שאחרי המילואים אני אצטרך לעזוב את 'יהלום'. אני לא אוכל להיות יותר עם בטי. לא בבית ולא בעבודה. אני אסע לאיזה מקום רחוק ממנה. אולי…" לא יכולתי להמשיך לדבר. מה זה חשוב לאן אסע? אחרי מה שעשיתי לא אוכל לפגוש אותה יותר, זה בטוח.
צבי ניגב בעדינות את פני במטלית לחה. "תירגע מקס, מה עשית? רבת איתה בגלל אבא שלך? לא נורא, היא לא תכעס עליך." חייך אלי בעידוד כאילו הייתי ילד קטן וטיפשון.
נאנחתי, "לא צבי, לא רבתי איתה, עשיתי משהו איום כי כעסתי עליה ועליו ועל כל העולם. אני לא יכול לספר לך מה, אבל אני לא יכול לפגוש אותה יותר. בוא ניסע, אני אאחר את המסוק." צבי לא ויתר, גם אחרי שחזרנו לנסוע הוא ניסה לחקור אותי. שתקתי בעקשנות וקיוויתי שהוא יוריד אותי בצומת גולני ויסתלק.
"אתה תאחר אם תיסע בטרמפים. אני אקח אותך לקרית שמונה." הודיע לי אחרי שכבר חלפנו במהירות על פני האנדרטה לחיילי גולני והמקדונלד שהקימו לצידה. "נו מה? צעקת עליה? קללת אותה? הרבצת לה? מה כבר יכול להיות כל כך גרוע שאתה חייב לברוח לנו ככה?" התפרץ אחרי כמה דקות של שתיקה.
"עזוב כבר צבי, די, תשכח מזה." ביקשתי.
הוא שתק עוד כמה דקות ואז שבר פתאום הצידה ועצר על השוליים. יצא מהרכב, משך אותי החוצה ותקע לי אגרוף בבטן. "אנסת אותה! בגלל זה היו לה סימנים של שריטות על הצוואר, מהזקן שלך!" הוא העביר יד על פני, ממשש את הזיפים. "חרא אחד!" אמר בתיעוב ותקע בי עוד אגרוף, מזל שכבר הקאתי, אחרת הייתי מקיא עליו. צבי דחף אותי חזרה לרכב והמשיך לנסוע בשתיקה זועמת, גם אני שתקתי. כשהגענו לקרית שמונה כבר היה לי ברור שאיחרתי, השעה הייתה קצת אחרי שבע ושמעתי את המסוקים ממריאים.
צבי ניסה להגיד משהו, אולי שאיחרתי את המסוק, אבל פתאום היה פיצוץ אדיר והשמים בכיוון צפון הוארו באור חזק. זה נראה כמו זיקוקים, רק בלי כל הצבעים היפים. מיד ידעתי שאלו המסוקים. התחמושת שהייתה בפנים התפוצצה, מי ששמע פעם אחת דבר כזה כבר לא ישכח את זה לעולם. לא ידענו מה לעשות ולכן המשכנו לנסוע לשדה התעופה. עוד לפני שהגענו שמענו את צפירות האמבולנסים. נשארנו בחניה של שדה התעופה הקטן של קרית שמונה כי פשוט לא ידענו לאן ללכת.
בהתחלה היו שם מעט מכוניות ואחר כך הגיעו עוד ועוד מכוניות. אחרי כמה זמן המקום עשה רושם של קן נמלים שמישהו דרך עליו. כולם התרוצצו הלוך ושוב, אזרחים התערבבו בחיילים. כולם דברו והפריחו שמועות וצרחו לסלולרים, אבל אף אחד לא הצליח לשמוע כלום כי היה עומס על הקווים או משהו כזה. די מהר התברר ששטרית שוב צדק. אף אחד לא ניצל מההתנגשות והאמבולנסים חזרו ריקים. בעשר בלילה הצלחתי לשכנע את צבי לנסוע הביתה. "אני מצטער שהרבצתי לך." חיבק אותי לפני שנסע.
"לא, זה הגיע לי. היית צריך להרביץ חזק יותר. אני חרא. אני רק מבקש שתגיד לבטי שאני אוהב אותה ושלא תדאג, היא לא תראה אותי יותר."
צבי היסס קצת, ואז דיבר, מסתכל מעבר לכתפי אל חבורת עיתונאים עם מצלמות. "כשאני הגעתי אליכם זה כבר היה אחרי ש… " הנהנתי לאות כן. "אבל היא נראתה בסדר, רק אתה יודע… " הוא היה נבוך מאוד, "כמו אחרי סקס, אבל לא כאילו… אתה לא הרבצת לה, נכון?"
הרגשתי שוב בחילה. "לא, להרביץ לבטי? מה פתאום? אני… " הייתי כל כך נבוך שהייתי שמח אם האדמה הייתה בולעת אותי. גם צבי נראה כאילו היה מעדיף להיות במקום אחר. במרחק כמה מטרים מאיתנו השדרן החל מדבר בפנים רציניות אל המצלמה. "היא בטח חושבת שנהרגתי." הבנתי פתאום, "אמרתי לה שאני רוצה לתפוס את הטיסה הזו ואני אף פעם לא מאחר. היא חושבת שאני מת. בטח היא שמחה שנפטרה ממני." משום מה המחשבה על בטי, מחייכת למחשבה על מותי, שברה אותי לגמרי. נשענתי על המכונית ונאבקתי בדמעות, היו שם הרבה חיילים שבכו כך שאיש לא שם לב אלי.
דוב חיבק אותי שוב, "לא נכון, היא אוהבת אותך." הוא חייך פתאום, חיוך צעיר ושובב להפתיע. "נשים הן יצורים לא צפויים, יכול להיות שעוד תופתע." הוא שוב חיבק אותי ונסע.
נשארתי לבדי עם כל המאחרים שניצלו בנס והתביישתי שאני חושב יותר עליה מאשר על כל המסכנים שמתו בגלל תאונה טיפשית. האסון של אובדן המסוקים והחיילים היה צריך לגמד את האסון הפרטי הקטן שלי, אבל זה לא עובד ככה. לפחות הפרצוף העצוב שלי השתלב יפה בנוף הכללי. בחמש לפנות בוקר הגיע עוד מסוק, וכבר לפני שש בבוקר הייתי שוב בבסיס.
כשדוב ראה אותי עומד לפניו בגודל טבעי, קצת עייף, אבל חי לגמרי, הוא נפל על צווארי, נישק אותי ופרץ בבכי. כולם הצטרפו אליו בחיבוקים ונשיקות ועד שלא צעקתי עליהם שיפסיקו להתנהג כמו נקבות, אני לא מזוזה ומספיק לנשק אותי, הם לא נרגעו. רק אחר כך, אחרי שכולם נרגעו קצת וכל שמות המתים נודעו, לקח אותי דוב הצידה ושאל אותי למה איחרתי. "נרדמתי ולא קמתי בזמן." עניתי, בודק את הניירת שלנו ומקפיד שדוב לא יראה את פני.
הוא סובב אותי אליו, הסתכל לי ישר בעיניים ונאנח. "איך הייתה הלוויה?"
משכתי בכתפי, "לוויה, סתם. אבא שלי הופיע פתאום."
"הוא לא ברוסיה?" הופתע דוב.
"לא, הוא עובד ברמב"ם, בטי פגשה אותו שם." הקפדתי על קול אדיש ופנים תואמות.
"אתה עדיין כועס עליו? בטי בטח רצתה שתתפייסו, רבת איתה בגללו?"
"עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי ורציתי ללכת, אבל דוב עדיין לא גמר. "אני לא יודע מה קרה אתך ועם אבא שלך, אבל אתה צריך לפתור את הבעיה הזו, כמה שנים אתה חושב שהוא עוד יחיה?" הוא תקע את אצבעו בחזי, "לדעתי אתה מרגיש אשם, בגלל זה אתה כועס עליו."
אני לא חושב שהוא הופתע כשזינקתי עליו וניסיתי להכות אותו. התגלגלנו על הרצפה המטונפת ומזל שבוסקילה בא והפריד בינינו בגופו העבה, לופת אותי בידיים שעירות וחזקות ומנער אותי עד ששיני נקשו בראשי. "מקס! דובל'ה! מספיק כבר." צעק עלינו. רק אז נרגעתי והסתלקתי משם. כל כך התביישתי שלא יכולתי להסתכל לדוב בעיניים ובמשך כמה ימים השתדלתי להתחמק ממנו.
דוב צדק כמובן, כעסתי על אבא כי הרגשתי אשם שלא הצלחתי למלא את מקומו ולשמור על אימא ועל מארק. הרגשתי אשם שלא הצלחתי לשמור על החיילים שלי שנהרגו בתאונה, ושלא הייתי מספיק גבר בכלא ונכנעתי לרומן. לא עזר לי ההיגיון הבריא שאמר לי שמארק התאבד בגלל הבעיות שלו, לא בגללי, ושאימא מתה כנראה בתאונה ולא התאבדה, ושהטעות שעשיתי כקצין צעיר ובלתי מנוסה אינה באשמתי, ושאם לא הייתי מתחבר עם רומן, קרוב לודאי שהייתי מת בכלא. זה היה הגיוני ואפילו נכון, אבל ממתי יש קשר בין אשמה להגיון?
האם היחסים המחורבנים שלי עם לאריסה היו ניסיון להעניש את עצמי? האם היחס הרע שלי אל בטי היה ניסיון לקלקל את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם? ולמה היא הסכימה לקבל ממני את כל החרא הזה? הייתי משוכנע שהסלחנות שלה כלפי נגמרה, ושהיא הצטערה לשמוע שאני לא נהרגתי. היא בטח חשבה שעדיף שאני הייתי נהרג במקום איזה צעיר נחמד עם הורים וחברה שאהבו אותו, ועכשיו הם יושבים ובוכים עליו.
אם הייתי מת, מי היה בוכה עלי? אולי אבא, אבל הוא כבר היה רגיל להיות בלעדי ככה שזה לא היה משנה לו. מי עוד? מיקי, לירז, הם צעירים והם היו שוכחים אותי מהר. בטי בטח תרקוד על הקבר שלי. ישבתי בנקודת השמירה הצפונית ושיחקתי עם המחסנית של האם 16, תופס פתאום כמה אני קרוב להתאבדות. אולי ככה מארק הרגיש לפני שירה בעצמו? אולי הוא חשב שאף אחד לא יצטער על המוות שלו? הוא טעה. כל המשפחה שלנו נהרסה בגלל ההתאבדות שלו. אימא מתה, אבא עזב וסבא וסבתא המסכנים, הלב שלהם נשבר. איך יכולתי לעשות להם את זה? לעזוב את הלימודים ולהסתלק ככה לצבא? כמה שנים אני עוד אמשיך לברוח מהסיבה להתאבדות של מארק? מתי יהיה לי אומץ לדבר עם אבא ולברר מה קרה אז? הורדתי את היד מההדק והחלטתי להפסיק מיד עם המחשבות על התאבדות. תהיה גבר מקס, תיפגש עם אבא ותדבר איתו ואם טעית תבקש סליחה. זה מה שסבא היה אומר לי, אבל קודם כל, אחרי שהמילואים יגמרו אני אדבר עם בטי, אתנצל לפניה, אבקש סליחה, אסביר הכל בשקט ובהגיון, בלי להתחנן, ומה שהיא תחליט ככה אני אעשה.
השענתי את ראשי על זגוגית החלון של מגדל השמירה ובכיתי כמו ילד קטן. קול צעדים נשמע על מדרגות הברזל ולפני שהספקתי לנגב את הדמעות הופיע דוב. הוא הושיט לי ממחטות ניר. "כבר כמה ימים שלא ראיתי אותך, התגעגעתי אליך. אתה עוד כועס עלי?"
ניגבתי את פני. "לא, בטח שלא, אני כועס על עצמי. לא הייתי צריך לנסות להרביץ לך. מגיע לי משפט צבאי."
דוב צחק. "הייתי צריך לדעת… מת עליך מקס."
הסבתי ממנו את מבטי ותקעתי אותו בחלון, כפי שהייתי אמור לעשות כל הזמן בתוקף תפקידי כשומר. "אתה צדקת בכל מה שאמרת דוב. אני חרא ואני רק מזיק לבטי. אחרי המילואים אני עוזב את העבודה ואת הבית. אבא שלך כבר יודע ולבטי אני אספר כשהמילואים יגמרו."
דוב צחק ופרע את שערי. "תספר לה מחר, היא ויעל מחכות לנו בקרית שמונה ומשם ניסע לחופשת סוף שבוע חלומית באיילת השחר. חדר שינה רומנטי, ארוחות פאר ונוף מהמם של חצור העתיקה." הוא חייך אלי בעליזות מלאת ציפייה, מתרגש כמו ילד. "נו מה אתה אומר?"
מה יכולתי להגיד? איך יכולתי לספר לו למה בטי תעדיף חופשה בגיהינום על בילוי איתי? הסתכלתי בדבקות על החלון, מפנה אליו את גבי, כובש את דמעותיי בכוח. "אני מוותר על החופשה המפקד. עדיף שאני אשאר בבסיס. אולי תוכל להודיע לבטי שלא תבוא?"
דוב לא התרשם. "לא, אתה יוצא איתי מחר וזאת פקודה."
ברור שהגיע הזמן לטקטיקה אחרת, התחלתי להתחנן. "אני לא יכול דוב, אתה לא מבין, היא לא רוצה לצאת איתי לסוף שבוע רומנטי. זה יהיה עינוי לשנינו, בבקשה ממך דוב, אני לא יכול."
הוא נאנח. "נפגש אתן מחר ונחליט. אני לא חושב שבטי כועסת עליך כמו שאתה חושב, ואני יודע שאתה אוהב אותה, נכון?"
הנהנתי. נכון, אני אוהב אותה. הייתי בטוח שהיא לא תסלח לי. לא סלחתי לעצמי אז למה שבטי תסלח לי? רציתי לראות אותה לפחות עוד פעם אחת ולהגיד לה שאני מצטער. החלטתי שאחרי שאגיד לה מה שתכננתי אסתלק חזרה לבסיס ויותר לא אפגוש אותה לעולם.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il