דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
18/07/2016
הבנות חיכו לנו בשער שדה התעופה. דוב רץ אל אשתו, חיבק אותה ונכנס איתה לרכב. אני ובטי נשארנו עומדים זה מול זה, לבד בפעם הראשונה מאז האונס. בטי נראתה טוב. היא הסתפרה בתספורת קצוצה שהבליטה את עיניה היפות ואת עצמות לחיה הגבוהות, ולבשה ג'ינס חדש והדוק וסוודר אדום שנשמט על כתפה, חושף חלקת עור זהוב.
מה שרציתי היה לנשק אותה על שפתיה האדומות והמלאות, על צווארה הגלוי והעגול, על כתפה החלקה, ובעוד כמה מקומות שאי אפשר לדבר עליהם. במקום זה עמדתי כמו אידיוט, לופת את הנשק ושותק. הבנתי שלא אוכל לדבר איתה במגרש החניה עם כל האנשים סביבנו. בשביל מה שרציתי להגיד הייתי זקוק לפרטיות. אחרי שנגיע לאיילת השחר נוכל להיות לבד ואחר כך אסתלק. אני אתפוס טרמפים חזרה לבסיס ואניח לה לנפשה החלטתי, והשתדלתי להתעלם מהרצון לגעת בה ולהריח אותה. זה לא עבד, עמד לי כמו טיל והלב שלי דפק נורא חזק. גוטמן, שיצא גם כן לחופש, ניגש לבטי, הציג את עצמו בחיוך נחמד, והחמיא לה על התספורת החדשה שלה. "הצלמת שצלמה אותך עשתה לך עוול, את הרבה יותר יפה במציאות." אמר במבטא צרפתי שרמנטי, ונישק לה את היד כמו אציל פולני.
זה כבר ניער אותי מההלם. "חופש נעים גוטמן." אמרתי בתקיפות, ופתחתי לבטי את דלת המכונית כמו פיליפ המסכן של לאריסה – כנראה שהמבטא הצרפתי השפיע עלי – בטי חייכה חיוך מסנוור אל גוטמן ונכנסה למכונית.
רק אחרי ארוחת הצהרים נפרדנו מדוב ויעל והלכנו לחדר שלנו. החדר היה נחמד מאוד, האוכל טעים, הנוף נפלא, ואם הגשם יפסק אפשר יהיה לראות את אתר החפירות בחצור ולבקר במוזיאון, אבל כרגע רציתי רק דבר אחד, להיות לבד עם בטי ולדבר עלינו.
במקום להתנפל עלי בצעקות כמו שחשבתי שתעשה היא חייכה אלי והלכה למקלחת. הייתי מופתע, אבל שתקתי. חיכיתי שתצא, בודק בינתיים את החדר הגדול ושואל את עצמי למה יש שם שתי מיטות נפרדות ולא מיטה אחת כפולה.
בטי יצאה, לבושה חלוק קטיפה כחול עם צווארון סיני גבוה, והתיישבה לצידי. נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שהחלטתי להתנהג כמו בן אדם הגון, מה שסבא קרא להיות מענטש.
היא התיישבה לצידי והביטה בי במבט בוחן. שתקתי בסבלנות, מחכה לה שתתחיל לדבר ראשונה. "מקס," שאלה, מביטה לי ישר בעיניים, "אתה מוכן להתחתן איתי?"
פי נפער לרווחה, זה היה הדבר האחרון שציפיתי שתגיד. "מה? להתחתן, אבל… אבל למה?" גמגמתי.
נשים! מי יכול להבין אותן? בטח שלא אני.
היא לא צפתה לתגובה כזו והבעה מאוכזבת עלתה על פניה. "אם אתה לא רוצה אני אמצא גבר אחר. אולי מיקי יסכים, ואולי אחד מהחברים שלך, הם נורא נחמדים, חבל שאלכס כבר נשוי."
תפסתי את הראש בידיים וניסיתי להתעשת. "בטי!" צעקתי, "על מה את מדברת? למה את רוצה להתחתן איתי?"
היא קמה והתיישבה על הכסא, רחוק ככל האפשר ממני. "למה לא התקשרת אלי להודיע לי שאתה בסדר? מזל שדוב התקשר."
"לא העזתי, חשבתי שתשמחי שאני מת. חשבתי שאת שונאת אותי."
"לא. אני שמחה שלא נהרגת. כשאבא שלך טלפן וסיפר לי על התאונה כל כך נבהלתי עד שהתעלפתי. זה היה רק לכמה שניות." הוסיפה במהירות למראה הבעת פני המבוהלת.
"אבא שלי הודיע לך על התאונה?" שאלתי.
היא נשכה את שפתה והביטה בי בהתרסה. "כן, הוא ראה את החדשות והתקשר. הוא היה מודאג עד מוות בגללך, ורק שתדע שלא אני הודעתי לו על הלוויה, לא ידעתי מה הטלפון שלו, הוא ראה מודעת אבל בעיתון וצלצל לצבי." היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה, "אבל אם הייתי יודעת איך להתקשר אליו הייתי מודיעה לו."
סוף סוף היא התחילה לכעוס עלי כמו שהייתה צריכה לעשות מההתחלה. "איזו מין התנהגות זו, לריב בבית קברות, ועוד עם אבא שלך?" היא ניסתה להמשיך, אבל אני כבר הייתי לצידה, מנסה לנשק אותה. כל ההחלטות שהחלטתי פרחו ממוחי. היא לא שונאת אותי, היא לא רצתה שאמות, והיא הייתה כל כך יפה כשכעסה. רציתי רק להרגיש אותה ולחבק אותה חזק. בטי נאבקה בי, "תעזוב אותי!" צרחה בבהלה, והכניסה לי ברך ישר בביצים. התפתלתי על הרצפה, אילם מרוב כאב. אם יש משהו שכואב יותר ממכה במקום הרגיש הזה, זה מכה באותו מקום כשיש לך זקפה.
בטי כרעה לצידי חיוורת ומבוהלת, "מקס, מקס, אתה בסדר?" שאלה בקול רועד. לא יכולתי לענות, התרכזתי בנשימות עמוקות ואיכשהו הצלחתי להגיע לאסלה לפני שהקאתי את ארוחת הצהרים. כשחזרתי לחדר, אחרי שהתרחצתי והתעטפתי בחלוק המגבת הלבן, שסיפק לנו המלון, מצאתי את בטי יושבת על המיטה בהבעה נחושה וממתינה לי.
"לפני שאתה מתרגז," אמרה במהירות, "כדאי שתסתכל על הצד החיובי שבעניין."
השתרעתי על המיטה השנייה באנחה, כאב לי מאוד ולא ראיתי במצבי שום צד חיובי. "בפעם הבאה שאת עושה דבר כזה לגבר כדאי שתברחי מהר. יש גברים שלא יקבלו את זה כל כך יפה כמוני." גנחתי.
היא כיווצה את פניה בהבעת הזדהות. "אני נורא מצטערת מקס, אבל תראה, רק לפני שבועיים כשאתה… אה… תקפת אותי, לא הגבתי בכלל. כשהתנפלת עלי הייתי ממש משותקת, חזרתי להיות ילדה בת אחת עשרה, לא היית צריך בכלל להפעיל כוח כדי ל…"
הרגשתי שאני מסמיק וכיסיתי את פני בידיים. היא השתתקה לרגע ושוב המשיכה, "חשבתי הרבה על מה שקרה ועל היחסים בינינו והגעתי לכמה מסקנות חשובות. רוצה לשמוע?" הנהנתי, הייתי חייב להקשיב, זה המעט שהייתי יכול לעשות כדי לפצות אותה. "נתתי לך לרדות בי, וזה לא היה טוב, לא בשבילך ולא בשבילי. אני אישה מבוגרת ואתה גרמת לי להיות שוב ילדה קטנה וצייתנית, זה לא בסדר!" חזרה ואמרה מביטה בי במבט רציני, מחפשת את עיני, תרה אחרי אות להבנה.
סוף סוף חזרה אלי יכולת הדיבור, "למה את רוצה להתחתן? מה הסיפור הזה?"
בטי נאנחה. "ורד נעלמה. יש חשש שהיא מתה. אם משטרת גרמניה לא תמצא אותה בקרוב הם יכריזו עליה כנעדרת, ולירז יהיה מועמד לאימוץ. אם אני לא אהיה נשואה לא יתנו לי אותו. אני חייבת להוכיח שיש לי משפחה מתפקדת ותומכת, אחרת ייקחו אותו למוסד ו… ו…" קולה נחנק, והיא הפנתה את פניה ממני כדי שלא אראה את הדמעות.
חיכיתי בסבלנות עד שתתעשת, גם אני הייתי צריך כמה דקות לעכל את הידיעה הנוראית. הרעיון שלירז יעזוב אותנו היה איום מכדי לחשוב עליו. הוא ראה בנו את הוריו והמחשבה שמישהו ייקח אותו מאתנו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. "את צודקת, רק אם נתחתן יהיה לנו סיכוי לקבל אותנו. בבקשה בטי, תתחתני איתי." ביקשתי למרות שידעתי שהייתי צריך לסרב להצעה שלה, אבל סליחה סבא, אני לא מענטש אמיתי. כל זמן שהיא לא מגרשת אותי אני לא יכול להתרחק ממנה.
היא הנידה את ראשה, "בסדר." אמרה בפשטות, "אבל יש לי כמה תנאים."
בטח שיש לה תנאים, לנשים תמיד יש תנאים, ותמיד הם בלתי אפשריים. "מה התנאים שלך?" שאלתי בעייפות.
"אל תהייה כזה," הוכיחה אותי בטי, "אני בסך הכול רוצה שנקנה בית. לדעתי עדיף לשלם כסף למשכנתא ולא לשכר דירה ובתור זוג צעיר יש לנו די הרבה נקודות זכות, בעיקר כי אתה עולה חדש."
היה בזה משהו, אבל רק המחשבה על עזיבת הבית שלנו ברחוב הדקל עשתה אותי עצבני. אני שונא שינויים, והיה לי נוח מאוד לגור שם. בטי צחקה למראה פרצופי, "אל תדאג, לא נעבור לבית אחר, דוב רוצה לגור עם יעל בטבעון וכדי לקנות שם בית הם צריכים למכור את הבית בנשר. תראה, כבר עשיתי חישובים." היא שלפה פיסת ניר והראתה לי חישובים מדויקים שכללו את מחיר הבית, ואת סכום התשלומים החודשיים שנצטרך להחזיר לבנק במקרה שניקח משכנתא.
"בטי, חסרים לנו עשרים אלף דולר." ציינתי, "איך עשית את החישובים האלו? חשבתי שאת לא מבינה כלום במתמטיקה."
בטי התעצבנה, "לזה בדיוק אני מתכוונת, אתה מתייחס אלי כמו אל ילדה קטנה. זה לא מתמטיקה, זה כסף, וחוץ מזה תהילה פקידה בבנק והיא עזרה לי עם החישובים." פניה העגלגלים להטו מעלבון, היא הייתה יפה כל כך שלא התאפקתי ונישקתי את לחייה. "מקס!" מחתה בטי בכעס ודחפה אותי.
"מה? אנחנו מאורסים, אנחנו מדברים על משכנתא, אסור לי לנשק אותך?" מצב רוחי השתפר לפתע והתחלתי לצחוק. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שסבתא מתה שצחקתי. עד אז אפילו לא חייכתי.
"רגע, זה נושא לשיחה אחרת," אמרה בטי בקפדנות. "שאלת על שאר הכסף, אז ככה, סבתא השאירה לך עשרים וחמש אלף שקל, ואבא שלך מוכן לתת את השאר. אני קבלתי ממנה אלפיים ש"ח ואת כל התכשיטים שלה, חוץ מטבעת הנישואים. את זה היא השאירה לך." היא שלפה מארנקה שקית ניר פעוטה ונתנה לי אותה. בתוך השקית הייתה טבעת הנישואים של סבתא, טבעת רחבה וחלקה עם עיטור מסולסל תואם לטבעת הענבר.
"קחי אותה, אם תרצי נוכל להשתמש בה בחתונה." אמרתי, עדיין המום מזה שלסבתא היה כל כך הרבה כסף.
"חשבתי שתקפוץ מכעס בגלל שהזכרתי את אבא שלך." אמרה בטי, מביטה בי בחשש, מצפה להתפרצות נוספת. היא ראתה שאני שותק והעיזה להמשיך, "אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השעות אחרי התאונה בלעדיו. הוא ממש הציל אותנו. לירז ירד מהפסים בזמן האחרון, רק אבא שלך מצליח להשתלט עליו. הוא נשאר אצלו בסוף השבוע, מיקי והתאומים לא מסוגלים לטפל בו."
"לירז אצלו? אצל אבא שלי? איפה?" נעדרתי רק שבועיים וכבר חלו כל כך הרבה שינויים בבית. בטי ליטפה את ידי וספרה שאבא גר בחיפה, בשכונת בת גלים, עם אישה נחמדה מאוד ששמה אניקה והיא אחות במחלקת ילדים ברמב"ם. הוא ולירז מסתדרים מצוין ובעצם כול בני הבית, כולל לני, נפלו בקסמו של אבא ואוהבים אותו מאוד.
"מפריע לך שהוא חי עם מישהי?" שאלה בדאגה, בוחנת את פני.
עצמתי עיניים והנדתי לאות לא. זה היה שקר, הרעיון שאבא מצא תחליף לאימא לא מצא חן בעיני בכלל. ניסיתי להתנצל על מה שעשיתי, אבל היא הפסיקה אותי בחוסר סבלנות. "אני יודעת. דוב סיפר שהתנהגת בצורה מוזרה, חבל שלא התקשרת, בוא נעזוב את זה." עזבתי את זה ברצון, אם היא מוכנה לשכוח ולסלוח אני בעד.
בטי סיפרה שאחרי שעזבתי הם לא הדליקו את הטלוויזיה כי הבנים למדו ומיקי השכיב את לירז לישון. פתאום אבא שלי התקשר ושאל אם הם יודעים מה קרה. בטי הדליקה את הטלוויזיה, ראתה את שברי המסוקים עם כל הציוד המפוזר והגופות והתעלפה. מזל שלמיקי היה די שכל להתקשר חזרה לאבא ולבקש ממנו להגיע אלינו.
"התעוררתי אחרי כמה דקות וזה היה ממש בית משוגעים," סיפרה בטי. "התאומים נכנסו לפאניקה, ולירז ברח החוצה ובכה בהיסטריה. הוא נרגע רק כשאבא שלך הגיע ולקח אותו על הידיים, ונוסף לכך התחילו להתקשר כל החברים שלך ולשאול מה אתך ואיפה אתה. אלכס ואינה היו נהדרים, והתינוק שלהם כזה מתוק, אני מתה עליו." היא חייכה חיוך ענוג ששבר את ליבי.
זה שהיא לא יכלה ללדת היה עוד הוכחה שאלוהים הוא בן זונה מסריח עם חוש הומור מעוות. עד שצבי הגיע וסיפר שאיחרתי את הטיסה ואני חי, כבר היו אצלנו לפחות עשרה חברים שלי, כולם שתויים קצת, ומאוד עצובים, שניסו לנחם את עצמם ואת בטי. "כל גבר פנוי לקח אותי הצידה ואמר לי שעכשיו הוא מבין למה מקס הסתיר אותי. קבלתי המון מחמאות והצעות ניחומים, קצת רטובות מוודקה, אבל מאוד נלהבות." הזעפתי פנים, כבר יכולתי לתאר לעצמי את החברים שלי מזילים ריר על בטי, עם חברים כאלה לא צריך אויבים.
היא צחקקה, "יורי נורא מתוק, וגם ייבגני. מזל שאתה חי מקס, אני חוששת שלא הייתי מצליחה להחליט עם מי משניהם אני…" היא התחילה לצחוק למראה פני הזועפים. "אל תכעס, הם נורא שמחו כשהתברר שאתה חי והחליטו שאת נשף יום ולנטיין הם יקדישו לכבודך. תהיה מסיבה במסעדת מוסקבה בצ'ק פוסט והחלטנו לעשות אותה בסגנון שנות הארבעים, ולרקוד רק ריקודים ישנים כמו טנגו וולס. יורי כבר נותן לי שיעורים כי אני ממש גולם בריקוד. הוא טוען שנוכל להצליח לרקוד טוב רק אם נכיר זה את זו בצורה אינטימית. למה הוא מתכוון לדעתך?" שאלה וצחקה בעליזות.
רשמתי לעצמי להרביץ ליורי מכות, וניסיתי שוב לחבק אותה, היא התחמקה ממני בעדינות. "זה מביא אותנו לתנאי השלישי מקס, בלי סקס. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה. קשה לי אפילו לחשוב על זה, ואתה יודע לאיזה 'זה' אני מתכוונת."
"תני לי להבין," ניסיתי לסדר במוחי המבולבל את שפע המידע שנחת עלי, "את רוצה שנתחתן ונקנה בית, אבל את לא מוכנה לסקס, למרות שלא אכפת לך לפלרטט עם… עם…" התחלתי לגמגם מרוב כעס.
בטי קפצה מבוהלת מהמיטה, מוכנה לזנק לכיוון הדלת אם רק אזוז לעברה. זה הכאיב לי נורא – אי אפשר לאהוב מישהו שפוחדים ממנו, אפשר להזדיין או לעשות סקס, אבל אי אפשר לאהוב – למדתי את השיעור הזה בצורה הקשה והכואבת ביותר שרק אפשר. נשכבתי שוב על המיטה ושילבתי את ידי מאחורי ראשי, "בסדר בטי, בלי שום 'זה', נפריד את המיטות המטופשות האלו ונישן בנפרד."
בטי נרגעה וחזרה לשבת. "המיטות הנפרדות הן בשביל זוגות דתיים שצריכים לישון לחוד בגלל הנידה." הסבירה והסמיקה. "אנחנו מתחתנים בשביל הילד. אחרי שנקבל אותו נוכל להתגרש, נמכור את הבית ו…" העמדת הפנים שלה שהכל בסדר ושם דבר נורא לא קרה התמוטטה סוף סוף. היא התחילה לבכות בשקט, והחביאה את ראשה מתחת לכרית. "למה היית חייב להרוס הכל? לא היה אכפת לי שאתה שותה לפעמים, ושאתה קנאי, ושאתה מחביא אותי בגלל שאני לא משלכם, אבל איך יכולת להכאיב לי ככה?" התייפחה לתוך הכרית.
"אני לא יודע, סליחה." עניתי והעזתי ללטף את קפל מרפקה הרך שנח על הסדין. היא הסתובבה אלי ונגעה בעדינות בפני, מחליקה על לחיי ועל שפתי, נישקתי את ידה הקטנה ושתקתי, איך יכולתי לספר לבטי המתוקה על החיה הרעה שנמצאת אצלי בפנים ויודעת רק לפגוע ולהזיק? למרות שעצמתי את עיני, הדמעות התעקשו להחליק החוצה ולהרטיב את הכרית. בכיתי עליה ועל כל שאר המסכנות שהכאבתי להן וניסיתי שוב לבקש סליחה. בטי חיבקה אותי, והניחה לי לבכות על כתפה עד שנרדמנו.
חלמתי שאני במסיבת יום ולנטיין, אבל האישה היחידה שם הייתה בטי, לבושה שמלת נשף אדומה חסרת כתפיות ונעלי עקב אדומות. כולם לבשו חליפות ערב אלגנטיות ובטי הסתחררה בין הגברים, רוקדת מעט עם אחד ועוברת לבא בתור, עד שהגיעה אלי. פתאום היינו לבד, רוקדים ואחר כך מתנשקים, ופתאום היינו במיטה. בטי הייתה ערומה, לוהטת כולה, מתנשקת איתי, מחבקת אותי בחוזקה ופתאום החלום הפך למציאות. התעוררתי מהחלום וגיליתי שאני במיטה עם בטי. איכשהו הצלחתי להפשיט אותה מהחלוק שלה ומתוך שינה ניסיתי לעשות איתה אהבה. ברגע שהבנתי מה קורה לי התגלגלתי למיטה השנייה והתכסיתי במהירות, הייתה לי זקפה ענקית, והייתי נורא מגורה ומבולבל. "סליחה בטי, אני נורא מצטער, זה היה מתוך שינה. לא התכוונתי." החדר היה חשוך למחצה, בשעון המעורר שליד המיטה ראיתי שהשעה כבר כמעט חמש בערב. ארוחת השבת תוגש בשעה שש בדיוק. ניסיתי לצאת מהמיטה, אבל בטי זרקה מעלי את השמיכה והתיישבה עלי ברגלים מפושקות.
"לאן אתה הולך?" שאלה והידקה את כתפי אל המזרון.
"אבל אמרת בלי סקס." מחיתי. היא ישבה עלי, עירומה לגמרי, ובלי לחשוב ניסיתי לגעת בשדיה המלאים. בטי אחזה בפרקי ידי והצמידה אותם אל ראש המיטה המגולף עץ. היא התפתלה מעלי עד שהכניסה אותי לתוכה, והחלה לנוע מעלי בתנועות איטיות ומשגעות. כל פעם שניסיתי לגעת בה או להגיד משהו היא לחצה על פרקי ידי והשתיקה אותי.
"התעוררתי מחלום כל כך נהדר." אמרה, "חלמתי שאנחנו יחד במיטה, ופתאום הערת אותי וניסית לברוח." היא התכופפה ונישקה אותי על הפה, נושכת את שפתי ומהדקת את שריריה סביבי. כאן כשל כוח הסבל שלי, שחררתי את ידי, לפתי את מותניה והתהפכתי, מועך אותה מתחתי. היא כרכה את רגליה סביב מותני וכמה דקות אחר כך גמרנו. שכבנו אחר כך, מתנשפים ומזיעים, והחזקנו ידיים.
"חששתי שהתנאי השלישי לא יחזיק מעמד," אמרה בטי, "הגיע הזמן לתוכנית החלופית."
"מה התוכנית החלופית?" שאלתי בחשש, מי יודע איזה עוד רעיונות יעלו במוחה?
"אל תדאג, התכנית החלופית היא אותה התכנית, אבל בלי התנאי השלישי." נשמתי לרווחה, אבל היא עוד לא סיימה. "ואולי תוכל להחליף את יורי ותלמד אותי לרקוד? הוא נורא מתוק אבל…" היא נישקה אותי בעדינות והלכה למקלחת, צוחקת לעצמה. "קום כבר מקס, אני מתה מרעב בוא נלך לאכול." קמתי וניגשתי למקלחת ומשכתי את הוילון שכיסה את פינת המקלחת.
"גם לי יש תנאים, אני רוצה לראות אותך כמו שצריך, באור ולא… את יודעת, כמו שהיה עד עכשיו." היה לה קשה, אבל היא עמדה בכך והניחה לי לגשת אליה לסבן אותה וליהנות מגופה היפה ומעורה השחום שנצץ במים. אחרי ששטפתי ממנה את הסבון הושבתי אותה על הכיור והתעלסנו בעמידה בטי עצמה את עיניה וכרכה את רגליה סביב מותני, מתמסרת לי, רועדת בזרועותיי. כבר מזמן לא הייתי מאושר כל כך. "זו הייתה חוויה מתקנת לטראומת המקלחת שלנו." אמרה אחרי ששכבנו במיטה, רטובים עדיין. איכשהו דילגנו על שלב ההתנגבות. "למה את מתכוונת?" שאלתי בחשדנות.
בטי לטפה את ראשי ונאנחה, "אני מתכוונת ששנינו מקשרים מקלחת לניסיון מיני לא נעים." הסבירה. הפרנויה שלי התגברה. איך היא ידעה לעזאזל שהפעם הראשונה שלי עם רומן הייתה במקלחת? עד היום לא ידעתי איך הוא סידר שאף אחד לא יכנס. הוא אפילו השיג מפתח ונעל את הדלת. בחלומותיי אני שומע את החריקה של המנעול החלוד ומתעורר בבהלה, ובמקלחות ציבוריות אני נעשה עצבני נורא, כמו שיעידו כמה אנשים שעשו איתי טירונות בגולני.
"מה את יודעת עלי ועל מקלחות?" שאלתי אותה, מתאמץ לדבר בקול רגוע.
בטי המשיכה ללטף אותי בעדינות, חושבת איך לענות לי. בדרך כלל אני שונא שנשים עושות לי את זה אחרי הסקס, אבל אתה זה היה שונה. המגע שלה באמת הרגיע אותי. "אתה מדבר מתוך שינה מקס." אמרה לבסוף, "ואני מבינה יותר רוסית ממה שנדמה לך."
נאנחתי, הבן אדם עובד קשה כדי להישאר בשליטה, ואז, כשהוא נרדם, תת ההכרה הבוגדני שלו מתפרע ומתחיל לפטפט – מה אני יכול לעשות? להפסיק לישון? לא מעשי, לישון בלעדיה? מעשי עוד פחות. "יש כאלה שטוענים שכל החיים אנחנו מנסים לעשות תיקון לילדות שלנו." הושיטה לי בטי חבל הצלה, אבל סירבתי לקבל אותו. "לא הייתי ילד. הייתי גבר ורציתי לחיות. רומן היה הכרטיס שלי לחיים. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשבת בשקט ולא להתנגד. מה שבאמת נורא זה שגם נהניתי מזה."
אף פעם לא הודיתי בכך בפני איש, כמעט שלא העזתי להודות בכך בפני עצמי, אבל הוא לא היה צריך להפעיל כוח כדי לזיין אותי. ההתנגדות שלי הזכירה התנגדות של בתולה שרוצה אבל מתביישת. סיפרתי לעצמי שפחדתי ממנו, אבל לא יכולתי להסביר את ההנאה שחשתי. כשהוא הצמיד אותי לקיר והתחיל לסבן לי את הבטן ואת התחת וכל השאר לא ניסיתי להתנגד. התעקשתי רק כשהוא ניסה לנשק אותי על הפה, כאילו שזה מה שהיה חשוב – אתה יכול לזיין אותי בתחת, אבל אל תכניס את הלשון שלך לפה שלי.
בטי הבינה. "העילוי לא הכריח אותי אף פעם. נהניתי ממה שהוא עשה לי. ידעתי שזה רע ואסור, אבל נהניתי. הרגשתי שהוא היחיד שאוהב אותי באמת. כשהם גילו והענישו אותי הייתי מרוצה, פתאום שמו לב אלי, התייחסו אלי כאל יותר מכוח עזר שמחתל תינוקות ושוטף כלים. זה היה שווה את המכות שקבלתי. אימא השתוללה מכעס, פעם ראשונה ששמעתי אותה מקללת ועוד בערבית." היא צחקה במרירות, "לפחות הפעם היא נגעה בי."
חיבקתי אותה ברוך, חש חולה מרוב צער ורחמים. היא פתחה לפני את הלב בלי חשבון, למה לא יכולתי להתנהג באצילות כמוה? סיפרתי לה חלק מהאמת, אבל לא את כל האמת. מילא הזוועה של הכלא, את זה יכולתי לתרץ, אבל איך אפשר להסביר או לדבר על השנה שאחריה? כמו פחדן שכנעתי את עצמי שעודף כנות עלול להיות רעל ליחסים שלנו. החלטתי למחוק את השנה ההיא מההיסטוריה שלי. סך הכל אני בחור טוב, חשבתי לעצמי. רק המלחמה גרמה לי להיות כזה, בעצם מגיע לי צל"ש ששרדתי את כל החרא שעברתי. במקום להתבייש במה שעשיתי עברתי לרחמים עצמיים.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il