דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
28/07/2016
התחלתי לדבר רק אחרי שיצאתי ממגרש החניה והרכב השתלב בתנועה. "היא הייתה שיכורה בטי, היא פשוט נפלה עלי, זה לא צריך להטריד אותך."
בטי שתקה קצת ואז ענתה בקול יבש, "בסדר, לפחות הפעם עשית את זה בפרטיות ולא ביישת אותי לפני כולם."
נאנחתי, היא נפגעה כמובן, ההסבר שלי לא הועיל, אפילו לי הוא לא נשמע כל כך משכנע.
בטי המשיכה לדבר באותו קול יבש וחסר גוון, "צורי רצה לקחת אותי מיד הביתה, אבל קוליה אמר שבחורה צריכה לעזוב עם הגבר שהביא אותה." היא צחקה צחוק מריר, "איזה עולם נהדר יש לגברים, אנחנו צריכות לנקות ולבשל ולהתעסק בחיתולים מטונפים ולהיות תמיד צנועות ונאמנות ואתם שותים ומבלים ומזיינים כל מה שזז." לא אהבתי לשמוע אותה מדברת בצורה כזו.
"לפחות אין לך מה לדאוג בקשר לחיתולים מטונפים." עניתי לה בעוקצנות, וזמן רב אחר כך עוד הצטערתי על דברי. נושא התינוקות היה רגיש מאוד אצלה. היא חזרה וחקרה אותי אם אני לא מצטער שלא יהיו לנו תינוקות ואף פעם לא האמינה לי כשהכחשתי, אולי חשה שלא היה דבר שהיה משמח אותי יותר מאשר לגדל איתה ילדים.
העקיצה בקשר לחיתולים גרמה לה להשתתק ושאר הנסיעה עברה בשתיקה לא נעימה. אחרי שהחניתי את הרכב ניסיתי להתנצל בפניה, אבל היא סירבה להקשיב. "עזוב את זה, אני עייפה." אמרה בקוצר רוח ורצה לחדר השינה.
במיטה היא שכבה רחוק ממני ודחפה אותי כשניסיתי לגעת בה. ויתרתי ושכבתי על גבי לצידה, אומלל עייף ומתוח, אבל לא מסוגל להירגע ולישון, אני שונא מצבים כאלה ועוד יותר אני שונא כשזו אשמתי.
"את מתכוונת לעזוב אותי שוב בגלל השטות שעשיתי?" שאלתי אחרי כמה דקות של שתיקה מתוחה.
"אף פעם לא עזבתי אותך, לקחתי חופשה של כמה ימים. זה לא נקרא לעזוב." ענתה בקול כעוס.
"כל המריבה הזו טיפשית לגמרי. היא בכלל מאוהבת ביורי. אחר כך היא התביישה מאוד ואפילו בקשה סליחה." הסברתי, לפחות בעניין קטיה מצפוני היה נקי.
"אני יודעת, קוליה אמר לי שהיא תמיד מתנהגת ככה כשהיא שתויה, אבל כל כך כעסתי, רציתי לתפוס אותה בשערות ולזרוק אותה החוצה דרך החלון."
הוידוי שלה הפתיע אותי מאוד, בטי אף פעם לא קנאה לי. אפילו כשהייתי מביט בגלוי בבחורות יפות כשהלכנו ברחוב, סוקר אותן מכף רגל ועד ראש וגם מקבל מבטים חביבים חזרה, בטי נותרה, למרבה כעסי, אדישה לגמרי.
משכתי אותה אלי, חיבקתי אותה בכוח ושבתי ובקשתי סליחה. "נו די כבר עם זה." ענתה בטי בקוצר רוח, "אני יודעת שאתה מצטער ושאין לך כוונות רעות אתה פשוט… פשוט מקס. זהו, נעזוב את זה."
חבקתי אותה בכוח, מאושר שזכיתי למחילה. "למה צורי התכוון? מי זה היובל הזה שחיפש אותך?" נזכרתי פתאום.
היא הנידה יד בביטול, "אה, זה סתם איזה קיבוצניק אחד שכמעט התחתנתי איתו, הוא בן דוד של עמית."
"כמעט התחתנת איתו? את מתכוונת להגיד ש… שהיית מאורסת לו?" נרעשתי מהגילוי.
בטי ענתה לי בקוצר רוח כאילו היה מדובר באיזו מעשיה ישנה ולא כל כך מרתקת. "אחרי הצבא גרתי זמן מה בקיבוץ והתחלתי לצאת עם הבן דוד של עמית, כמעט שהתחתנו עד שתפסתי אותו, רגע לפני החתונה, עם מתנדבת אחת. מובן שהכול התבטל ובגלל זה אני לא מבקרת יותר בקיבוץ."
התיישבתי, המום מהגילוי. "אהבת אותו?" שאלתי ונורא קנאתי.
בטי משכה בכתפיה, "לא כל כך. אבל אחרי השחרור זה נראה הדבר הכי מתאים לעשות. הוא רצה אותי והיה מתאים מכל הבחינות חוץ מ…" היא היססה קצת ואני ידעתי מיד שמדובר בסקס ובגלל זה היא מסמיקה.
"שכבת איתו?" שאלתי, מנסה להישמע אדיש וכמו תמיד לא מצליח.
בטי נאנחה, "אני לא בטוחה, עד היום אני שואלת את עצמי מה בדיוק קרה שם."
הרמתי את גבותיי בפליאה, "למה את מתכוונת? או שכן או שלא."
בטי צחקה. "לא תמיד זה כל כך פשוט מקס. קשה לי להסביר בלי להיכנס לתיאורים מפורטים ומביכים." היא עצמה את עיניה, מנסה לנסח תשובה שתהיה ברורה ומפורטת, ועם זה לא תפגע בצניעותה. אם לא הייתי כל כך פגוע הייתי צוחק.
לבסוף פקחה את עיניה והביטה בי במבט קונדסי, "סבתא אמרה לי תמיד לא לקנות חתול בשק, בוא נגיד שפתחתי את השק, חיפשתי חתול וגיליתי עכבר קטן ומכוער."
איך אפשר לקנא כששומעים תיאור כזה של קודמך? הגיחוך שבתיאור גרם לי לצחוק, "מעניין איך תתארי אותי לבחור הבא?" קנטרתי אותה.
היא נשכה בעדינות את תנוך אזני. "לא יהיה עוד בחור." הבטיחה. התחלנו להתנשק וכל החששות שלי נעלמו. בטי התעודדה מתגובתי והמשיכה לדבר, "יובל הוא הבחור השני שהתארסתי איתו. משה תמיד הבטיח לי שכשאני אגדל הוא יתחתן איתי." גילתה לי.
כל העליזות שחשתי נטשה אותי באחת. היא חשה בכך, השתחררה ממני והלכה לשבת על אדן החלון.
"אבל הוא בן דוד שלך?" הצלחתי לבסוף לפלוט בקול חלוש.
"לא בדיוק, במקור הוא ממשפחת סיטון. אבא שלו הסתלק אחרי שאימא שלו מתה והשאיר אותו אצל סבתא. הוא גדל כאחיה הצעיר של אימא, אבל אין לנו קרבת דם ישירה. הוא בן דוד שלי בדרגה רביעית או משהו כזה."
"איפה הוא היה עד עכשיו?" שאלתי.
היא משכה בכתפיה, "כנראה שבאמריקה, לא יודעת, אחרי הפעם האחרונה שהיינו יחד הוא נורא נבהל. הייתי רק ילדה והוא כבר היה בן שבע עשרה ופתאום זה לא היה משחק תמים במקלחת אלא עסק רציני. הוא יצר קשר עם אבא שלו בניו יורק ונסע לשם. לפני שהוא נסע הוא השביע אותי שאחכה לו חמש שנים, עד שאהיה בת שמונה עשרה." עיניה היו עצומות כששקעה בזיכרונות. "תמיד היה לו חוש דרמטי, הוא הוציא אותי החוצה, ירד גשם והיו ברקים ורעמים והיה נורא קר. הוא הכריח אותי להישבע שאחכה לו ושלא אתן לאף גבר אחר לגעת בי אף פעם. כל כך פחדתי מהחושך ומהרעמים והברקים עד שנשבעתי לו, למרות שלא רציתי. הוא אמר שישאיר אותי לבד בחושך אם לא אבטיח לו ש…" קולה נחנק והשתתק, עכשיו היה לי ברור למה פחדה כל כך מהסערה ומהחושך.
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. "נשמע לי ממש טיפוס העילוי הזה, גם אנס גם פדופיל וגם סדיסט."
"זה לא היה ככה מקס. הוא עזב כדי להגן עלי ולא היה לו מושג שאני בהריון. האמת שאני קצת מרחמת עליו."
היא חשה כיצד גופי מתקשח מכעס וליטפה אותי, "גם הוא סבל מאוד. ברגע הראשון שראיתי את צורי בבסיס חשבתי שזה משה. הם מאוד דומים, שניהם טיפוסים דרמטיים כאלו, אבל משה הרבה יותר יפה."
אם היא רצתה להכאיב לי כמו שהכאבתי לה הרי שהיא הצליחה במאה אחוז, "אולי באמת כדאי שתתחתני איתו אם הוא כזה יפה ומוצלח." התזתי בזעם והיא שבה ולטפה את פני בעדינות.
"טמבל." אמרה, התהפכה, סיבכה את רגליה ברגלי, דחפה את עכוזה המתוק לתוך בטני, משכה את ידי והניחה אותה בין שדיה וכך נרדמנו סוף סוף.
לאט לאט אני מספרת למקס הכול, נעים לי לדבר איתו, אני מרגישה שהוא מנסה להבין אותי למרות שלא נכנסתי לפרטים על הכישלון שלי עם יובי, עכשיו, כשאני אישה קצת יותר מנוסה, אני מבינה שזו לא הייתה אשמתו שהוא לא הצליח לגעת בי כמו מקס. מזל שנודע לי על המתנדבת ההיא שהוא זיין מהצד, אחרת עוד הייתי מתחתנת איתו. מקס כל כך שונה ממנו, אני מסתכלת על עצמי ורואה בחורה שמנמונת עם תחת גדול והוא רואה יפיפייה חושנית ואז אני נעשית באמת נפלאה כמו שהוא טוען. איך זה קורה? אין לי מושג! הוא עושה איתי אהבה כל יום ותמיד רוצה עוד, וגם אני, למרות שאני קצת מתביישת מהדברים הנהדרים שאנחנו עושים, רוצה תמיד עוד.
מקס חסר כל בושה, המושג של צניעות זר לו לגמרי וקשה לו להבין את הביישנות שלי ובכל זאת הוא מכבד את הרגשות שלי כי הוא אוהב אותי. יש לו גוף שרירי ודק עם כתפיים רחבות וישרות ועור לבן וחלק. אני אוהבת כל חלק בגוף שלו ואני ממש סוגדת לזין שלו. אני אוהבת לקחת אותו בפה ולהרגיש אותו גדל ומתקשה. זה כל כך… אין לי מילים לתאר את זה. זה נפלא ואיום כאחד. אף פעם לא הרגשתי ככה ואני מקווה שמעולם לא יהיה גבר אחר שיגרום לי רגשות כאלה. אחד זה די והותר.
אלכס ואינה הזמינו אותנו לאכול אצלם צהרים. לפני שהתלבשה עמדה בטי עירומה מול הראי ובחנה את עצמה במבט ביקורתי. לדעתי היא נראתה נהדר, כולה קימורים רכים וזהובים, אבל ידעתי שלדעתה היא שמנה מידי, ושום דבר שאגיד לא יעזור, ולכן העמדתי פני ישן ופשוט נהניתי להביט בה. בטי הסתובבה בפתאומיות ותפסה אותי. "תתבייש מקס, לא יפה להציץ." נזפה בי.
"לא רוצה להתבייש." עניתי וזינקתי מהמיטה. עמדתי לידה מביט בנו בראי ומתפעל מהניגוד בין עורי הלבן ועורה השחום זהבהב. הצבע של בטי טבעי, היא אף פעם לא הלכה לים, אין לה בגד ים וגם לא מכנסיים קצרים. היא מקפידה על חולצות עם שרוול גם בקיץ, ובכל זאת היא חוששת תמיד שהיא מתלבשת בחוסר צניעות. עורה חלק ורך כמשי, ומובן שהייתה לי זקפה ברגע שרק נגעתי בה. היה עלי להיאבק בה כשהתפתלה בזרועותיי וניסתה לברוח, עיניה מוסבות מהראי ולחייה סמוקות. "תעזוב אותי כבר." ביקשה, מושכת את ידיה מידי.
"לא." התעקשתי, "קודם תסתכלי עלינו בראי, תראי כמה זה יפה." היא הפסיקה להיאבק וחיבקה אותי מפנה את גבה לראי, ראיתי את עכוזה הנפלא, שהיה ראוי למכחולו של רובנס, משתקף בראי וגנחתי. "בטי תראי כמה את יפה, תסתכלי, תפסיקי להתבייש." הפצרתי בה.
היא צחקה, כרעה על ברכיה ולקחה את אברי בפיה, "אתה יפה, אני סתם שמנה." אמרה. הרמתי אותה על רגליה וסובבתי אותה כשפניה מול הראי מלטף את גופה ומחמיא לה על כל אבר ואבר, אבל לא הצלחתי לשכנע אותה. הייתה לה שריטה במוח ואי אפשר לנצח דבר כזה בדיבורים.
ברגע שנכנסתי לדירה של משפחת ויקטורוב התחרטתי שבאנו. הדירה שהייתה פעם נקייה ומסודרת נראתה כאילו התפוצצה בה פצצה. הכל היה הפוך ומלוכלך, והכי גרוע, התינוק צרח בקולי קולות. אינה שכבה על הספה מכוסה בשמיכה שנגררה בחלקה על הרצפה והתעלמה מהבכי ומאתנו. אלכס הופיע, מחזיק את התינוק שהתפתל בידיו וצרח בקולי קולות. גם אלכס נראה כאילו הוא עומד לצרוח עוד רגע. "מקסים." אמר בקול נבוך והסמיק.
אינה המשיכה לשכב והתעלמה מאתנו. עמדתי כמו טמבל ולא ידעתי מה לעשות, חשתי רצון עז לברוח משם. בטי, בניגוד לי, נשארה רגועה לחלוטין, היא לקחה את התינוק שהיה אדום כולו מידיו של אלכס והניחה אותו על כתפה, טופחת בעדינות על גבו ומדברת אתו ברכות. לעומת אלכס שאחז בתינוק כמו בחפץ מסוכן בטי אחזה בו בטבעיות והצרחן הקטן התרפק על גופה ובכיו נרגע לאט לאט. היא השיבה אותו על ברכיה ובחנה אותו בעיון, הריחה אותו ונשקה לראשו הקירח שהיה מכוסה פלומה דקיקה בצבע בלונדיני. "אין לו דלקת אוזניים ואין לו חום." אמרה, "הוא בן שלושה חודשים נכון? תן לי כפית נקייה."
קולה היה רגוע וסמכותי ואלכס נראה הרבה פחות אומלל כשחפז למטבח והביא משם כפית. בטי הכניסה בעדינות את הכפית לפיו של התינוק שצחק וניסה לאחוז בה. היא נקשה בעדינות על חניכיו וחייכה, "מתחילות לצאת לו שיניים, הנה תשמע." ואכן קול נקישה עדין נשמע כשהקישה על חניכיו של התינוק. אפילו אינה הוציאה את ראשה מתחת לשמיכה והקשיבה בפליאה.
אלכס התיישב על השטיח המלוכלך והשעין את ראשו על הספה. "הוא בוכה כבר יומיים רצוף, כמעט שיצאנו מדעתנו, אינה הפסיקה לתפקד, עמדתי להתקשר לאימא שלה שתבוא להציל אותי." זה היה חמור מאוד, אלכס שנא את חמותו שמצידה שנאה אותו עוד יותר. היא גרה בבאר שבע עם אחותה הצעירה של אינה וסירבה לדבר עם הזוג הצעיר מאז נישאו. אפילו בחתונה שלהם היא לא הייתה. היא שנאה את אלכס מפני שבגללו אינה לא התחתנה עם המחזר הקודם שלה, שאימא שלה אהבה מאוד. כנראה שאלכס היה במצב נואש.
התינוק שוב התחיל לצרוח ואינה פרצה בבכי, אומרת לי ברוסית שהיא מבינה כעת הורים שרוצחים את תינוקם, ואם הילד לא יפסיק מיד היא לא אחראית למעשיה. במקום לנזוף בה אלכס הניד בראשו לאות הן ונעץ בתינוק, ששוב האדים, מבט זועם. הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי וציפיתי שבטי תיבהל ואפילו תכעס, אבל היא פרצה בצחוק, לקחה את הילד למטבח והחלה מחטטת במקרר. היא שלפה משם חבילת פיתות קפואות ונתנה לתינוק חתיכת פיתה. הוא נגס בה בתאווה, מחכך בה את חניכיו הדואבים, כעת כשחש שיש בשטח מבוגר בוטח בעצמו, נשמע הרבה פחות נואש ולחוץ והסתפק ביבבות קלות. "אתם סובלים ממשבר החודש השלישי." אמרה בטי בפסקנות, "יצאתם מהאופוריה של להיות הורים ואתם מבינים שגידול ילדים זו עבודת פרך."
"יותר קשה." אמרה אינה במרירות "זה כמו להיות עבד של איזה שליט מטורף ואכזר."
"כן, אבל עם הזמן זה ישתפר, רק עשרים השנים הראשונות קשות." חייכה בטי והתחילה לחלק לנו הוראות. "מקס קח את אלכס לטייל. תירגעו ותשתו בירה באיזה מקום. הוא צריך קצת להתאוורר. אינה את תלכי להתקלח ואחר כך לישון. אני אכין משהו לאכול ואטפל בקטנצ'יק." אינה רצה בשמחה להתקלח בעוד אני ואלכס עומדים ומחליפים מבטים. אלכס, אולי בגלל שלא ישן כל כך טוב בזמן האחרון, נראה המום ומבולבל. בטי בדקה את המקרר, נתנה לנו רשימת קניות והעיפה אותנו החוצה.
"תמיד היא מתנהגת ככה?" שאל אלכס כשיצאנו לאוויר הצח והוא התחיל לחזור לעצמו. אלכס הוא בחור בהיר, גבוה ורחב, שלא רגיל לקבל פקודות מנשים. במשפחה שלו הנשים צייתו לגברים וככה הוא ציפה שזה יהיה תמיד. בטי השאירה אותו חסר מילים.
"לבטי יש לה המון ניסיון עם תינוקות." הסברתי, "היא הבת הבכורה במשפחה עם המון ילדים."
אלכס נאנח כשנזכר בתינוק שלו. "בהתחלה זה היה נחמד, התינוק היה חמוד וישן המון, אבל עכשיו," הוא נאנח, "התינוק כל הזמן בוכה, ואינה רוצה רק לישון כל הזמן." הוסיף בקול מתבכיין. "הוא כזה נודניק, נמאס לי ממנו, אני רוצה את אשתי חזרה. אולי בטי תיקח אותו?" ניסה לצחוק כאילו זו בדיחה, אבל קולו היה מיואש.
אלכס לקח אותי לחנות מכולת קטנה שמכרה בעיקר משקאות ושימורים מרוסיה, ושם, בחדר אחורי קטן, היה מקום לשבת ולשתות. שתינו בירה ודיברנו קצת. אלכס היה זקוק למנוחה ולכתף לשפוך עליה את צרותיו. הוא לא ציפה שלהיות בעל משפחה יהיה כל כך קשה. הוריו נשארו ברוסיה ולאינה לא היה קשר עם משפחתה בגלל המריבה הטיפשית שלהם. הם היו צעירים ובודדים, בלי אף מבוגר שיעזור להם. הוא הרגיש אשם כי אינה התגעגעה לאימא שלה, אבל מתוך נאמנות כלפיו לא יצרה איתה קשר.
"בהתחלה זה היה כל כך נפלא להיות לבד עם אינה בארץ זרה שאף אחד לא מכיר אותנו ולא בא אלינו בטענות, אבל עכשיו אנחנו לגמרי לבד ויש חובות, והתינוק הזה, ואינה מתגעגעת לאימא שלה, והכל בגללי." הוא שפך את ליבו בפני עד שנרגע ואז התחיל לדבר על בטי.
"קוליה ביקש שנבוא כי אולי נהרגת במילואים." סיפר לי, "אבא שלך כמעט יצא מדעתו מרוב דאגה. טוב שהשלמת איתו, נכון שבטי שכנעה אותך?" אמר בשביעות רצון, "היא הרבה יותר מתאימה לך מלאריסה, אני הייתי משתגע אם הייתה לי אישה כל כך שתלטנית, אבל לך זה רק יועיל."
ידעתי שהוא צוחק ממני, אבל לא כעסתי. הבירה ריככה אותי ואלכס היה חבר ותיק "בטי לא תמיד כזו, רק כשיש צורך, בדרך כלל היא… היא…" קשה היה לי להסביר את בטי, "היא שונה מבחורות אחרות. היא לא מוכנה שאני אוציא עליה כסף והיא לא משתמשת במין כמו בפרס." ניסיתי להסביר לאלכס שהביט בי במבט לא ממוקד וצחק את צחוקו העליז והמוכר.
"אתה אוהב אותה." פסק, "אחרי כל מה שאמרת על האנשים כאן ועל המקום הזה, פתאום אתה מאוהב בישראלית, והיא אפילו לא אשכנזייה." גמרתי את הבירה שלי ושתקתי. אלכס צדק, מי שהתנגד יותר מכולנו לקשר עם הישראלים הייתי אני, ועכשיו אני חי עם בטי ונהנה מזה.
"הייתי טיפש אלכס, טעיתי ודברתי שטויות. אנחנו הולכים להתחתן בחודש הבא, נישואים אזרחיים בקפריסין, אבל אל תספר לאף אחד."
אלכס חייך ולחץ את ידי. "טוב. פחדתי שתתחתן עם לאריסה. כבר הכנו תוכנית לחטוף אותך לפני שתתקע איתה. מזל שזה נגמר. אולי פעם תספר לי על זה?"
הכרתי כבר את התכניות שהחברים שלי רקמו בזמן שתייה, אף אחת מהן לא יצאה לפועל, אבל דאגתם נגעה לליבי. "כולכם ידעתם עליה? למה לא אמרתם כלום?"
אלכס משך בכתפיו. "פחדנו, היה לך נשק ביד ולא רצינו להתערב. חשבנו שאחרי השחרור תעזוב אותה. מי ידע שתיסע איתה לאמריקה?" הוא חייך ונגע בידי, "מה דעתך לקחת את התינוק לטייל ולתת לי ולאינה זמן להיות לבד? אתה חושב שבטי תסכים?"
עשינו קניות וחזרנו. כבר היה ערב, הדירה נראתה והריחה הרבה יותר טוב. מרק ירקות התבשל על הגז וריח של פשטידה עלה מהתנור. בטי אווררה את הדירה, שאבה אבק, וסידרה וקיפלה את השמיכות והבגדים שהיו פזורים סביב. אינה קמה וכולנו ישבנו לאכול. אחרי האוכל הצעתי לבטי שניקח את התינוק לטיול, חששתי שאם תסרב אלכס יראה בי סמרטוט גמור, לרווחתי היא הסכימה מיד. "יפה מצדך לתת להם זמן להיות לבד." אמרה בחיוך, "אלכס ביקש ממך?" הנדתי בראשי לאות הן והיא חייכה, "הם צריכים בייביסיטר."
כשחזרנו הם נראו רגועים ועליזים הרבה יותר. לרווחת כולנו בטי הצליחה להוציא את התינוק הישן מעגלתו, ולהניח אותו במיטה בלי להעיר אותו. היא הראתה לאינה את הוופלים שהקפיאה כדי לתת לתינוק לכרסם כששוב יסבול מכאבי חניכיים. נפרדנו מהם ונסענו הביתה, עייפים אך מרוצים.
כשחזרנו מהביקור בנצרת מצאנו את הילל ושיר – מאוהבים כמו שאפשר רק בגיל שש עשרה – רבים בקולי קולות. הוריה של שיר הגשימו את חלומם לגור בבית פרטי עם גינה ועברו מהקריות לגור בנשר, ליד קרובי משפחתם – ההורים של רונן שטרית. למרות שהם דתיים הם לא קיצוניים ובוטחים בביתם שתמשיך להיות דתייה גם בסביבה יותר מתירנית, והיא שכנעה אותם שכדאי לה ללמוד בטבעון, בבית ספר מקצועי ברמה גבוהה יותר מזה שבחיפה. המריבה פרצה כששיר הודיעה להילל על החלטתה, והוסיפה שהיא תתגייס לצבא ותשרת שנתיים, ולא תסתפק בשירות לאומי אנמי. במקום לשמוח שחברתו תבוא ללמוד איתו באותו בית ספר, הילל התנגד, חושש שהיא תיחשף לתרבות חילונית. "שיר באמת, אני לא מבין למה שלא תלכי ללמוד בחיפה, בבית ספר דתי?"
"למה לך מותר?" צעקה שיר בזעם.
"אצל גברים זה אחרת." ענה לה הילל בנימה שחצנית, שזיהיתי במורת רוח כחיקוי של צורת הדיבור שלי.
בטי צוחקת ממני כשאני מדבר ככה ועושה כרצונה, אבל שיר, עדיין צעירה מאוד, נסערת ונרגשת מהמרד הראשון שלה בסמכות גברית, הגיבה אחרת. "אני כן אלך לצבא, ואני כן אלך ללמוד בטבעון, נמאס לי ללמוד עם דוסיות מטומטמות!" צעקה ופניה צחי העור להטו. בהיתי בה מוקסם ואפילו אדם מרים מבט מעל הספר.
"אני אוסר עליך לעשות את זה ודי!" צעק הילל בחזרה ושיר סטרה על לחיו, פרצה בבכי מר וברחה מהבית.
הילל ניסה להישאר שווה נפש, אבל כששיר הגיעה למחרת לבית הספר בטבעון לבושה ג'ינס הדוק וגופית בטן שהסתירה מתחת לחולצה שמרנית יותר, צוחקת ומתיידדת במהירות עם כל התלמידים בכיתה, הוא נשבר. במשך שבוע שלם ראיתי איך הילד סובל ונשבר לי הלב. הוא הפסיק לאכול, כמעט לא ישן, ובילה את רוב זמנו בחצר האחורית, שותה קפה, מלטף את מנגו ובוהה באוויר.
"ככה זה עם בחורות, לא מספיק שהיא מחטיפה לך היא בוכה ובסוף אתה עוד צריך להתנצל." ניסיתי, בלי הצלחה, להצחיק אותו. "אני מבין למה אתה רוצה לשמור בחורה יפה כמוה בבית ספר דתי, אבל אולי גם היא קצת צודקת?"
הילל זרק בי מבט פגוע והסתלק. גם אחרי שבוע המצב לא השתפר. הילל ראה אותה כל יום, מסתובבת בחצר בית הספר, צוחקת בעליזות עם חברות ומתעלמת ממנו בהפגנתיות ושקע בדיכאון. הוא לא דיבר, אבל אדם סיפר לי הכל, רותח מכעס על סבלו של אחיו, שופך אש וגופרית על שיר בפרט, ועל המין הנשי בכלל.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il