זמן ישראלי – פרק כ'

21/07/2016

בטי המשיכה לדבר, בניגוד אלי היא לא ריחמה על עצמה כלל, "אימא שלי לא אישה רעה רק… אני לא יודעת, היא פשוט לא ידעה מה לעשות, היא הייתה כל כך צעירה וכל שנתיים נולד לה עוד תינוק, ואבא בכלל לא עזר לה. לפני החתונה הוא הבטיח הרים וגבעות, אבל אחר כך, כשהילדים באו, היא נשארה לבד, בלי שום משפחה תומכת, רק הליטאים הקרים האלה שהתייחסו אליה כמו אל פרענקית שגנבה להם את הרבי שלהם."

בטי ישבה על המיטה, גבה נשען על הקיר, רגליה כפופות, מביטה ישר לפנים, נמנעת מלהביט בפני. "שאלתי את עצמי מה גורם לי לרצות דווקא אותך, אתה לא תאהב את זה, אתה רוצה לדעת מה אני חושבת?"

הנהנתי, חושש להפריע לגילוי הלב הנדיר שלה, בטי נגעה בי, מלטפת את זרועי, "לדעתי הסיבה היא כי אתה סמכותי וקנאי בדיוק כמותו. אתה גורם לי להרגיש שוב כמו ילדה, זה מדליק אותי, אבל זה חולני, זה לא טוב, אני…" היא נאנחה. "אני כל כך מבולבלת מקס, אני לא יודעת מה לעשות."

"את צריכה לאהוב אותי כמו קודם וזהו." עניתי בפשטות.

בטי קמטה את מצחה, מביטה בי במבט תוהה, "אבל אף פעם לא אמרתי שאני אוהבת אותך, אמרתי שאתה חמוד ומתוק ואני אוהבת להיות אתך במיטה, אבל אהבה זה סתם שטויות. אתה יודע מה דעתי על הקשקוש הזה."

נכון, אף פעם לא דברנו על אהבה ועכשיו בטי עשתה לי את התרגיל שעשיתי לאחרות. גם אני התנהגתי ככה עם נשים שלקחתי למיטה, הרעפתי מחמאות והצהרות חיבה, אבל אף פעם לא הזכרתי אהבה. מסתבר שלני צדקה – נשים יכולות לעשות כל מה שגברים עושים, חוץ מלהשתין בעמידה – מרוב ייאוש התחלתי לצחוק.

"מה מצחיק כל כך?" בטי קמטה כנגדי את מצחה בזעף.

ליטפתי את ירכה המשיית. "את צודקת בכל בטי, אני פשוט כל כך שמח שאת עדיין רוצה אותי, אני אוהב אותך מאוד והייתי מתחתן אתך גם בלי האיום שייקחו לנו את לירז."

היא התבוננה בי בפליאה, "באמת? אבל אני בכלל לא הטיפוס שלך. אני רואה איך אתה מסתכל על נשים, אתה אוהב בחורות בהירות וגבוהות. למה אתה איתי? קודם רצית לעזוב אותי כי הבנת שאנחנו לא מתאימים וצדקת, אני לא מבינה למה התמוטטת כשעזבתי עם סם. אתה זוכר את זה?"

אם אני זוכר? התחלתי לרעוד רק מהמחשבה על הימים האיומים האלה. "מה את רוצה שאני אגיד בטי? אני לא יודע למה, כל דבר צריך להסביר? אני פשוט נעשה חולה אם את לא איתי. כשחזרתי למוצב הייתי כל כך אומלל עד שהלכתי מכות עם דוב, והוא הקצין שלי! זה ממש לא מתאים לי, אפילו חשבתי על התאבדות."

"אני יודעת. דוב ביקש שיוציאו לך את המחסנית ושישימו לך כדורי סרק בנשק. הוא נורא דאג לך. מזל שלא התחלת לשתות."

עכשיו כבר כעסתי. "ראשית, אני לא שותה כשאני על מדים. ושנית, אני לא מאמין לך. דוב לא היה נותן לי לשמור בלי נשק. לא יכול להיות, אם הוא חשש שאני לא יציב נפשית הוא היה צריך להפנות אותי לקב"ן." הדברים שאמרה הכעיסו אותי כל כך עד שקמתי מהמיטה והתלבשתי במהירות. "אני הולך לאכול," רטנתי, "את באה?"

בטי קמה והתלבשה בזריזות בשמלה ארוכה ושחורה רקומה בחוטי כסף וזהב בסגנון תימני. היא תמיד הייתה כל כך זריזה בהתלבשות, שונה מכל אישה שהכרתי. היא גם  אף פעם לא התווכחה או מחתה כשנזפתי בה, גם כשהיה ברור שאני טועה ומתנהג בנבזות. לצערי זה קרה לעיתים קרובות מידי. "למה את נותנת לי לרדת עליך כל הזמן? למה את לא מעמידה אותי במקום? זו אשמתך שאני שתלטן." הצקתי לה בעוד אנחנו ממהרים לחדר האוכל.

"אימא שלי אמרה לי תמיד, אף פעם אל תתווכחי עם גבר כועס, תשתקי עד שהוא נרגע." היא הביטה בי במבט מבודח, "היא הייתה אוהבת אותך מקס, היא גדלה במשפחה מזרחית. הנשים צריכות להיות שקטות וצייתניות ולקבל פקודות מגברים. בחורה ששוכבת עם יותר מגבר אחד היא זונה, חבל שזה נתקע לי בראש כל כך חזק. אולי גם אני צריכה לקבל קצת ניסיון עם גברים אחרים, כמו שיש לך עם כל כך הרבה אחרות. מה דעתך?"

נשכתי את השפתיים ושתקתי. השעה הייתה שש וחמישה, אבל חדר האוכל היה עדיין ריק למחצה, דוב ויעל לא נראו באופק. משכתי את בטי אל ספסל חשוך שנחבא מאחורי שיח בצד חדר האוכל והושבתי אותה בכוח על הספסל, לוחץ את כתפיה אל משענת הספסל, מדבר בשקט אל תוך פניה. "עכשיו תקשיבי לי גברת," סיננתי בזעם, "אני קנאי. אני מודה בזה. אני חולה מהמחשבה שגבר אחר יגע בך. אני לא אהיה כמו המשוגעים האלה, שמעדיפים להרוג את האישה מאשר לתת לה להיות עם גבר אחר, אבל אם את רוצה אותי אל תחשבי על גברים אחרים. אם את רוצה אחר, בבקשה, תגידי לי ללכת ואני אסתלק. רק אל תבגדי בי, אני אשנא אותך, ואני לא רוצה שזה יקרה. אפילו אם לא נהיה יחד אני לא רוצה אף פעם לשנוא אותך."

היא הנהנה בשקט. "בסדר מקס, אתה צודק."

טעמה של ארוחת הערב היה כנסורת בפי. כל האמיתות שהוטחו בפני הרסו את תאבוני. דוב הודה שהסתובבתי שבועיים עם כדורי סרק וטען שבזמן ששמרתי הוא שמר עלי. "דאגתי לך מקס, פחדתי להפנות אותך לקב"ן. כשאתה במצב כזה אי אפשר לדבר אתך בהגיון. נורא דאגתי לך, כמה חברים אתה חושב שנשארו לי?"

"מרוב שדאגת לי כולם ידעו שאני פסיכי? שאני עלול להתאבד? שאני הולך עם כדורי סרק? ככה מתנהגים עם חבר?" רתחתי מכעס, איך הוא העז להתנשא עלי ולהתנהג כאילו הייתי ילד?

"מקסי," דוב חיבק אותי בחיבה, "אף אחד חוץ מבוסקילה וגוטמן לא ידעו, והם לא ידברו. לכל אחד יש בעיות לפעמים. דרך אגב, אמרתי להם שיפסיקו לקרוא לך נאצי. אני יודע שאתה שונא את זה." חרקתי שיניים מרוב כעס, אבל דוב רק צחק, הוא היה עליז מאוד היום. לא היה טעם לנסות לריב איתו, הוא פשוט סירב לשתף איתי פעולה.

יום שבת עבר בלי שום תובנות פסיכולוגיות חדשות מצד בטי. פשוט בילינו יחד ונהנינו, טיילנו באתר העתיק והלכנו למוזיאון, ובטי זכתה במעריץ חדש. המדריך במוזיאון התפעל כל כך משאלותיה הנבונות ומהיקף ידיעותיה עד שנגרר אחריה גם לארוחת צהרים, בוהה בה בהתפעלות בעוד הוא מנסה להעמיד פני מלומד שענינו הוא רק ארכיאולוגיה.

שתקתי ולא הגבתי על התנהגותו המעצבנת, ורק כשהיינו לבד בחדר הוצאתי מכיס מעילה של בטי את הפתק ששם בו בהיחבא וקרעתי אותו לגזרים בחמת זעם. בטי צחקה ונישקה אותי עד שנרגעתי, ואת השעות האחרונות שלנו באיילת השחר הקדשנו להתעלסות ארוכה ומספקת.

לפני שנפרדנו הבטחתי לה לא לספר לאף אחד בבית על התכניות שלנו עד שלא נגבש אותן לגמרי, ובטי הבטיחה לברר את כל הפרטים בקשר לחתונה בקפריסין. היא טענה שאין לה חשק להתעסק עם הרבנות ושהמהירות מהווה גורם מכריע בתכניות שלנו. "אם לא נמהר עלולים לקחת לנו את הילד. אין לנו זמן להתמזמז בויכוחים עם בעלי אולמי חתונות על תאריכים ותפריטים. נעשה את זה קצר וזריז." פסקה.

הסכמתי מיד, האמת היא שדי רווח לי שלא אצטרך להתעסק עם רבנים שיתחילו להציק לי למה לא עברתי ברית מילה, וכמובן שהיא צדקה, לא היה לנו זמן להתעסק עם כל השטויות של הזמנת אולם וכל זה, המהירות הייתה חשובה מאוד. אמנם חלף בי הרהור מעורפל שרוב הנשים אוהבות את כל הטקס הזה של שמלה לבנה וכל הבלגן סביב החתונה וירח הדבש, אבל בטי אף פעם לא הייתה כמו כולן, ואם היא לא אמרה כלום אני בטח לא התכוונתי לדבר על זה.

אחרי שהבנות החזירו אותנו לקרית שמונה ונסעו חזרה הביתה נשארנו לבד במנחת, מצפים למסוק, ואז סיפר לי דוב שבכוונתו ללכת ללמוד מחשבים ולעזוב את הנדסת המכונות. "אבא יתאכזב נורא, אבל אני לא רוצה לעבוד ב'יהלום'." אמר לי בקול החנוק הזה, ששמר עד עכשיו לדיבורים על הפרידה מיעל.

לא הייתי יותר מידי מופתע. צבי קיווה כמובן שהבן שלו ימשיך את דרכו בניהול העסק, אבל דוב לא התאים לעבודה ב'יהלום', לא היה לו חוש טכני והוא לא ידע איך לדבר עם הלקוחות ועם העובדים.

דוב חשש לספר לאביו את האמת, הוא הרגיש כל כך מדוכא מהפרידה שלו מיעל עד שלא העיז להתעמת עם צבי ולשבור לו את החלום. "מספיק שעשיתי לו בושות וגרמתי לאשתי לברוח ממני, לא יכולתי לאכזב אותו שוב." אמר דוב, "אבל עכשיו כשיעל בהריון ואנחנו שוב יחד אני מתכוון לספר לו הכל."

ברכתי אותו, שמח מאוד בשמחתו, כובש את עקצוץ הקנאה שדקר אותי בחשאי. כמעט כל החברים שלי, חוץ מקוליה ומיורי – הרווק הנצחי – כבר נשואים ומתחילים להקים משפחות, חבל שבטי לא יכולה ללדת. אולי היא תסכים ללכת לטיפולי פוריות? ואם לא, אז אולי אחרי שנגמור את האימוץ של לירז נאמץ עוד ילד קטן ואולי ילדה? זה יהיה נחמד, אני מת על ילדות.

"אבא כבר לא צעיר והוא מתכנן לפרוש בעוד כמה שנים." אמר דוב בכובד ראש "לדעתי, אחרי שהוא ישלים עם זה שאני לא אמשיך את השושלת, הוא יציע לך להחליף אותו. כבר עכשיו אתה פחות או יותר הסגן שלו, שולה ספרה לי שאבא סומך עליך מאוד והוא רוצה שתיסע אתו לחו"ל לפגוש את הספקים שלו. איך הגרמנית שלך?"

שתקתי, המום לגמרי. 'יהלום' הוא מפעל משפחתי, לא חברה גדולה, וברור היה לי שדוב הוא היורש, למרות שצבי עדיין בריא וחזק ויכול להמשיך בעבודה עוד עשרים שנה לפחות. תמיד חשבתי שדוב יגמור ללמוד ויבוא לעבוד ב'יהלום', ואני אהיה מנהל העבודה שלו, כמו שאני עובד בשביל אבא שלו.

"האמת היא שאני מדבר קצת גרמנית. למדתי גרמנית בבית הספר ובגלל שסבא עזר לי תמיד קבלתי ציונים טובים." אמרתי, "בגלל זה הבאת אותי לעבוד ב'יהלום'? כדי שאני אחליף אותך?"

צבי הסמיק קצת והתפתל באי נוחות. "לא במודע, לא תכננתי כל כך רחוק, אבל כנראה שכן. כשאני חושב על זה יותר לעומק אז אולי אתה צודק, אתה אוהב לעבוד שם, נכון? אבא ייתן לך משכורת גדולה יותר ותוכל לשלוח את בטי ללמוד. היא מתבזבזת בעבודה שם, היא צריכה ללכת ללמוד. אולי תתחתנו?" עכשיו כבר לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לו על התכניות של בטי ועל החתונה המתוכננת שלנו.

"זה נהדר, אבל למה בסוד?" התפלא דוב.

משכתי בכתפי. "ככה היא רוצה, אולי היא חוששת שהמשפחה שלה תכעס על זה. אני לא יודע למה ולא אכפת לי. העיקר שהיא רוצה אותי." חייכתי אליו, כובש את חששי שבטי מתחתנת איתי רק בגלל הילד ולא בגלל שהיא אוהבת אותי באמת. אני אוהב אותה מספיק בשביל שנינו החלטתי, ועליתי למסוק.

עוד שבוע יא מאנייק!

מקס צריך לחזור היום. הייתי אמורה לקבל מחזור אתמול. אבל לא קבלתי, אולי בגלל המתח. יכול להיות שטעיתי כשבקשתי מויטלי לחכות למקס בבית כדי שיוכלו לדבר בפרטיות. אני כל כך מקווה שהם יתפייסו, ויטלי הוא איש כל כך נחמד ורגוע. חבל שמקס דומה לו רק בחיצוניות ולא באופי. למה אני כל כך אוהבת את הגבר המתוח והכועס הזה?

מיקי טוען שאם גמרתי ואין לי שום סימני מכות זה לא נחשב אונס. אולי הוא צודק, אמנם פחדתי קצת, אבל בצורה נעימה, כמו שפוחדים בלונה-פרק. זה מפחיד, אבל יודעים שזה ייגמר טוב. מקס בכל אופן כעס בכל הרצינות וגם היה מאוד רציני אחר כך כשביקש סליחה, אבל ככה זה אצלו תמיד. קודם מתעצבן וכועס ואחר כך מתחרט ומתנצל. למה אני תמיד נתקעת עם גברים כל כך דרמטיים? 

שבוע המילואים האחרון אחרי הבילוי באיילת השחר חלף באיטיות, כשבאו המילואימניקים החדשים לעשות איתנו חפיפה הסתלקנו משם במהירות הבזק, מאושרים להיפטר מהמקום הנתעב ההוא. תפסנו טרמפ טוב וכעבור פחות משלוש שעות הייתי בבית. ידעתי שכולם עדיין בעבודה והילד בגן. חשבתי שיהיה לי די זמן להתקלח, לנוח, אולי אמצא אפילו מעט אוכל ביתי טעים במקרר. ניסיתי לפתוח את הדלת גיליתי שהיא לא נעולה. מופתע מעט נכנסתי וגיליתי את אבא יושב מול הטלוויזיה וממתין לי. הוא קם, כיבה את המכשיר ונעמד מולי בשתיקה. החלטתי שאני מפסיק עם ההתנהגות האידיוטית שלי ופותח מיד דף חדש, אם לא למענו אז למען בטי, אחרי כל מה שהיא סבלה מגיעה לה שאתנהג כמו בן אדם. לא שהיה לי קל לעשות את זה, אחרי כל כך הרבה שנים היה לי קשה להרגיש פתאום כמו הבן שלו.

האמת היא שלא ידעתי מה הרגשתי בדיוק כלפיו. הבעיה שלי עם אבא התחילה מזמן, עוד כשהייתי ילד. הוא התגייס כשהייתי בן שש וחזר רק אחרי שנתיים של שירות בצבא. הוא היה קצין במלחמת אפגניסטן, הזיכרונות הראשונים שלי ממנו הוא של גבר לבוש מדים עם המון ברזלים על החזה, גבוה וזועף, נובח עלי פקודות, מתלונן לפני סבתא שאני מפונק ומעצבן, מה שבטח היה נכון. המצב בין שנינו לא השתפר מאז שהוא גרם למארק להתאבד, והסתלק. עכשיו הייתי רגוע יותר מאשר בלוויה ויכולתי לבחון אותו בנחת. הוא נראה טוב, אני מקווה שבגילו אראה טוב כל כך. "פפה." אמרתי חרש וחיבקתי אותו, יכולתי לחוש את המתח מתפוגג מגופו כשנענה לחיבוק שלי.

הוא הרחיק אותי מגופו מביט בי בעיון, "אתה גבר עכשיו." אמר, ספק בגאווה ספק בעצב.

בזמן שהתקלחתי והחלפתי לבגדים אזרחיים אבא חימם לי אוכל וישב לאכול איתי, "אוכל טעים מאוד." אמר, "בטי מבשלת טוב, איך שכנעת אותה לחיות אתך?"

משכתי כתפיים, "יש לי שיטות משלי." אמרתי בקור רוח.

אבא פרץ בצחוק, "נו, איפה אתם מתחתנים?" שאל.

אין ספק, הוא היה מעודכן, מעניין מי סיפר לו, בטח בטי. "נתחתן בחתונה אזרחית בקפריסין. ככה בטי רוצה."

"אתם יכולים להתחתן ברבנות, אתה יהודי כשר לגמרי." אמר אבא בחיוך. הרעיון שאני עומד להתחתן שעשע אותו משום מה.

לא ראיתי מה מצחיק בזה, "בטי לא אוהבת רבנים ובכלל, אנחנו מתחתנים רק בגלל הילד, זה סתם עניין פרקטי. אנחנו מבוגרים מידי בשביל רומנטיקה." אמרתי, מנסה להישמע מעשי ולשמור לעצמי את הדגדוג של ההתרגשות והשמחה שחשתי, תוסס בתוכי כמו בועות שמפניה.

אבא צחק מקרב לב, "אף אחד לא מבוגר מידי לרומנטיקה." אמר בעליזות. בטח, ואתה צריך לדעת את זה, חשבתי בכעס. הרעיון שאבא חי עם מישהי עדיין זעזע אותי. כדי לשנות נושא שאלתי למה סבא ניסה לגדל אותי כמו נוצרי וגרר אותי לכנסיות ולתפילות.

אבא הרצין, "ולדמן, אבא של אימא שלך, ברח מגרמניה אחרי ליל הבדולח כדי להלחם עם הצבא האדום נגד הנאצים. הוא הרגיש שלגדל אתכם כיהודים היה מסוכן מידי. זו הייתה הדרך שלו לשמור עליכם." הוא ראה את התימהון בפני ונאנח, "היינו צריכים לספר לך על זה קודם, יצאת מבולבל לגמרי נכון?"

הנדתי בראשי לאות הן, "אבל למה את מארק הוא עזב ולקח אותי?" אני הייתי חביבו של סבא, תמיד היינו יחד. מטיילים, מדברים ומבלים. סבא לימד אותי להעיף עפיפונים לתקן כל מיני דברים. לקח אותי לכנסיות, לימד אותי לטינית וגם נהנה מאוד כשגיליתי כשרון למתמטיקה ולשח. הוא התייחס יפה למארק, אבל לא היה קרוב אליו כל כך, מארק היה יותר הילד של סבתא ואימא.

אבא נאנח. "כי למארק עשו ברית מילה, סבא שלך כעס נורא בגלל זה. הוא התעקש שלא נימול אותך, וחוץ מזה אתה תמיד היית פרא אדם קטן והוא היחיד שהצליח לסבול אותך. אולי הייתי צריך להתעקש יותר על החינוך שלך, אבל תמיד הייתי עסוק מידי. ילדים יכולים להיות מתישים מאוד." גילה לי, כאילו שלא ידעתי, לירז יכול היה להוציא לי את המיץ עם השאלות והמרץ שלו. לפחות  עכשיו ידעתי למה לא עשו לי ברית מילה.

אבא המשיך לדבר, כעת כשתיבת הסודות המשפחתית נפתחה הוא החליט להוציא הכל החוצה. "אני רוצה לספר לך עוד משהו. מארק לא היה שלי, הוא היה בן שלוש כשפגשתי את אימא שלך ואין לי מושג מי אבא שלו. זה לא היה חשוב, רציתי אותה כל כך עד שפשוט קיבלתי אותה עם הילד. גם אותו אהבתי מאוד. לא הבדלתי ביניכם, אתה זוכר?"

פניו הביטו בי בתחינה, מפצירים בי להיזכר. "בטח שאני זוכר, התעלמת משנינו באותה מידה." אמרתי בכוונה להכאיב לו ככל האפשר.

אבא נשען אחורה ועצם את עיניו, ידיו היו שלובות על חזהו ואני ידעתי שהן רועדות. "עשיתי הרבה טעויות כשהייתי צעיר יותר מקסים." אמר בפשטות, "אני מאוד מצטער, אתה סולח לי?" שאל והביט בי, מצפה לתשובתי.
מה יכולתי לעשות? ידעתי שאבא אוהב אותי. נכון שהוא לא היה הרבה בבית, ומי שגידלו אותי היו בעיקר סבא וסבתא ומארק, אבל לא הייתה לי ילדות קשה. אהבו אותי, סבלו את התעלולים שלי, תמיד היה לי מה לאכול ומה ללבוש. אף פעם לא הכו אותי או התאכזרו אלי, לא הייתה לי שום סיבה להתלונן. פתאום נמאסתי על עצמי, כבר הייתי בן שמונה עשרה כשמארק מת, אדם מבוגר לגמרי, ואני יושב פה ומתבכיין כמו תינוק. יש לי מזל שאבא שלי לפחות חי ורוצה לשמור איתי על קשר, מה הטעם להעלות גירה על סיפורי העבר.

"כן, בטח. גם אני התנהגתי כמו אידיוט בלוויה." אמרתי, "סליחה." אבא חייך ואם היה לי שכל הייתי שותק וסוגר בכך את הנושא, אבל אף פעם לא האשימו אותי בעודף חוכמה. "מארק ידע?" המשכתי לחקור.

אבא נאנח. "כן, אימא סיפרה לו כשהוא היה בן שלוש עשרה והוא ביקש לא לספר לך עד שתהיה יותר מבוגר."

"למה עזבת אותנו, אותי ואת אימא?" שאלתי את השאלה שרדפה אותי בעשר השנים האחרונות.

"לא יכולתי להישאר." אמר אבא בפשטות, בלי להציע הסברים נוספים.

"למה?" תבעתי, "למה אימא התאבדה?" אבא שלף לוח שחמט והחל לסדר את הכלים. השחורים לו והלבנים לי. הנחתי כף יד על הלוח, מפיל את הכלים המחוטבים, המוכרים לי עוד מילדותי, שח היה אחד הדברים היחידים שהיינו עושים יחד כשהיה לו פנאי אלי. "למה פפה?" שאלתי בתוקף.

אבא נאנח, "אולי עדיף שנשכח את מה שקרה בעבר? זאת ארץ חדשה, יש לך חיים חדשים… למה צריך לדבר על דברים כאלו?"

"כי אני חייב לדעת." התעקשתי והוא ויתר והחל מדבר לאט ובחוסר רצון. "הבחור שהיה עם מארק במיטה היה איגור דודביץ, המתמחה של אימא בבית החולים, אתה זוכר אותו?"

אימי הייתה רופאת עיניים שהתמחתה בניתוחי לייזר עדינים ואיגור דודביץ, המתמחה שלה, היה צעיר יפה תואר ונעים הליכות שהפך לידיד המשפחה. "כן, אז מה?" עניתי בקוצר רוח.

אבא נאנח והקפיד לא להביט בעיני כשדיבר לאט ובחוסר רצון. "איגור היה המאהב של אימא, היא התאהבה בו ורצתה לעזוב אותי ולהתחתן איתו. בגלל זה הגענו הביתה מוקדם, כדי לדון בנושא בפרטיות."

רגע עמדתי דומם, המום ממה ששמעתי, ומיד נתקפתי חמת זעם איומה. הפכתי בבעיטה את השולחן והתנפלתי על אבא, רותח כולי מכעס. הוא לא התנגד והניח לי להטיח אותו ארצה. אולי בגלל הרוגע שבו קיבל את הסתערותי הצלחתי לעצור ברגע האחרון את האגרוף שכמעט נחת על פניו.

אבא שכב על הרצפה, עיניו עצומות ופניו רגועות, ואז התיישב ורמז לי להתיישב לצידו. התיישבתי והוא חיבק אותי בעדינות והמשיך לדבר, "אהבת את אימא שלך, אני יודע. גם אני אהבתי אותה מאוד. היא הייתה האהבה הראשונה שלי ו… טוב…" אבא המסכן, הוא התקשה לדון בחיי הנישואים שלו. "היא לא רצתה להיכנס שוב להריון, אבל התעקשתי שגם אני רוצה ילד ממנה, ואז אתה נולדת ו… הייתי טיפש, פגעתי בה והיא החזירה לי, ככה הרסנו הכל." הוא קם ממקומו והחל מסדר את החדר, אוסף את כלי השחמט שפיזרתי ומניח אותם במקומם. "רציתי לשכנע אותה שתישאר איתי, לא היה אכפת לי שיש לה אחרים, גם אני… טוב, אף אחד מאתנו לא היה חכם גדול. אחרי שהיא מצאה את המאהב שלה עם מארק היא ברחה החוצה. אני הלכתי להשתכר, דודביץ הסתלק, השד יודע לאן, ומארק תקע לעצמו כדור בראש. חבל שאתה גילית אותו, באמת חבל."

שתקנו, לא היה מה להגיד יותר, אבא צדק, עדיף היה שלא היה מספר לי כלום.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il