זמן ישראלי – פרק נב'

05/12/2016

אמונה השתכנעה לקחת כדור הרגעה וללכת הביתה לישון. אחר כך שיר הגיעה בריצה ונפלה בוכייה בזרועותיה של בטי, מבוהלת מהשמועות על מה שקרה בביתנו. הייתי שמח אם בטי הייתה מצטרפת אליה ובוכה גם כן, אבל עיניה נותרו יבשות ושליטתה העצמית לא התערערה. לבסוף גם שיר נרגעה והלכה לביתה.

אחרי שהבטחתי להילל שכל אחד עלול לקפוא מרוב בהלה, הנער נרגע מעט והפסיק לדבר על ויתור על שירות קרבי. הוא ואדם הלכו לישון בחדרו מפני שהילדים התעקשו שהיום הוא כמו יום שישי והלכו לישון בחדרו של אדם. בבושקה, סבא וגניה הלכו גם כן לישון ואחרי עוד שיחת טלפון אחרונה לאחותה גם בטי פרשה למיטה. נתתי למיקי בירה ושנינו ישבנו בחוץ, מיקי עישן ואני סתם בהיתי בכוכבים. שתקנו שתיקה נינוחה של חברים ותיקים, ומיקי שאל פתאום אם אני זוכר מתי ראיתי את בטי בפעם הראשונה. "בטח, היא ואני הגענו לכאן יחד, היא פחדה ממנגו ואני עזרתי לה עם המזוודות ו… אתה פתחת לנו את הדלת, אתה לא זוכר?"

מיקי חייך, "העלבת אותה והיא כמעט הלכה." נזכר.

"היא קראה לי נאצי." הסברתי והוא צחק, "טמבל. אתה לא זוכר אותה מפיקוד צפון? אתה לא זוכר שאחרי שעזבתי את גולני ולא דברתי אתך כמעט חצי שנה…"

"נעלמת לי פתאום, אף אחד לא ידע איפה אתה, ופתאום הופעת בסיום קורס סמלים עם ג'יפ ולקחת אותי לפיקוד צפון לפגישה עם לאריסה, נדמה לי שאז ראיתי את בטי בפעם הראשונה, לא?"

"כן, עזבנו אותך עם מלכת השלג והלכנו. אתה בקושי ראית מה קורה סביבך, ראית רק את לאריסה." הוא מעך את הבדל ולגם את שאריות הבירה. "כמה חודשים אחר כך, כשכבר היית בלבנון, היא מצאה אותך מחכה ללאריסה ליד הדלת. היית נורא עייף ובטי ידעה שלאריסה מבלה אצל מישהו, היא הכניסה אותך פנימה ונשארה אתך. היא סיפרה לי ששתית בירה ונרדמת על המיטה שלה כי המיטה של לאריסה הייתה מכוסה בבובות האלה שהיא אספה, החיות האלה מהפרווה. אתה זוכר את זה?"

"לא כל כך, אני זוכר שהייתי בא אליה עייף ונרדם במקום לקחת אותה לבלות. השותפה שלה אף פעם לא הייתה בחדר ולאריסה צחקה ואמרה שבטי מחלקת מספרים לחבר'ה, היא הייתה אצלך? מה עשיתם יחד?" כמה אידיוטי לקנא בגלל זה, הרי ביליתי במיטה עם לאריסה היפה, ובכל זאת קנאתי.

מיקי משך בכתפיו, "שום דבר מיוחד, קראנו ספרים, בטי לימדה אותי שש בש, שתינו המון תה עם שיבא ואכלנו עוגיות, צחקנו המון. נורא אהבתי לישון איתה, תמיד שמחתי כשאתה או מישהו אחר היה בא ללאריסה והיא הייתה מבקשת מבטי להסתלק. לא היה אכפת לי לסלק את הבחור הכי מדליק בעולם רק כדי לישון איתה." הוא הציץ בי מוטרד, "ידעת שלאריסה… זאת אומרת, בטח הבנת שהיא לא חיכתה רק לך?" הנדתי לאות הן, זה כבר כמעט לא כאב, רק צבט קצת.

"מקס! מקס!" יורי התפרץ פנימה נסער ומתנשם. הוא שוב גר לבד, אחרי שבועיים קטיה הבינה את רמזיו וחזרה לבוריס שעזב את ערד ומצא עבודה בתל אביב. בוריס היה בטוח שהיא שהתה כל אותו זמן אצלנו ולא ידע על יורי. בטי הזהירה אותי לא לגלות כלום. חשתי מעט אי נוחות בגלל שרימינו את הבחור התמים שלא היה אשם בשום דבר חוץ מאהבה לקטיה היפה, אבל שום תועלת לא הייתה צומחת מכך שהוא היה מגלה את האמת, וחוץ מזה זה לא היה ענייני. בטי טענה שלקטיה היה עניין לא סגור עם יורי ועכשיו, כשהיא הייתה משוכנעת שהרגשות שלה כלפיו נעלמו לגמרי, היא תוכל לחזור אל בוריס בלב שלם ולהיות שלו בתנאי שלא יתקע אותה בחור נידח כמו ערד.

התבוננתי ביורי הנרגש ושאלתי את עצמי אם קטיה יודעת למה הוא ניסה להיפטר ממנה. מחשבה לא נעימה עלתה במוחי – האם גם בטי ראתה בי עסק לא גמור מתקופת הצבא? מעין חשבון פתוח שנותר בינה ובין לאריסה. אולי היא איתי כדי להוכיח שהיא יכולה לקחת את הגבר של לאריסה הגאה והיפה שהציקה לה כל כך בזמנו?

כל פעם שניסיתי לחשוב למה בעצם בטי אוהבת אותי, בהנחה שהיא באמת אוהבת אותי, המחשבות שלי היו נעשות חולניות ומטופשות כל כך שעדיף היה לחנוק אותן מיד ולחשוב על משהו אחר. עובדה שהיא איתי כעת, היא בהריון עם התינוקות שלי, והיא ישנה איתי כל לילה. אין טעם לאכול את עצמי כמו שואניה עושה, זה פשוט חסר טעם ומזיק. יורי ישב אצל מוסה הגרוזיני ושם הגיעו אליו השמועות על המהומה אצלנו. כדרכן של שמועות הן היו מבוססות על האמת, אבל רק באופן חלקי בלבד. סופר לו שעופר בא ומצא את אמונה ואת בטי לבד בבית ואנס אותן, ואני רצחתי אותו. חלק התעקשו שזה היה ואניה שרצח את עופר, והיו כמה שנשבעו שראו במו עיניהם שלוש גופות מוצאות מהבית. שיכור אחד טען שראה אותי נמלט עם סכין נוטפת דם והמשטרה בעקבותיי. הדבר היחיד שכולם הסכימו עליו היה שהמשטרה והאמבולנס הגיעו לבית שלנו בחיפזון גדול וברעש סירנות מחריש אוזניים, שהו שם זמן מה ועזבו עם אלונקה שעליה שכב אדם פצוע.

ניסיתי להרגיע אותו שהכל בסדר ושום דבר נוראי לא קרה, אבל הוא היה נרגש מידי וכנראה שגם שתה קצת כדי להירגע. "רק תגיד לי אם בטי חיה," חזר ואמר, "אל תפחד להגיד לי את האמת, אני אקבל את זה כמו גבר, רק תגיד לי מה קרה לה?" מיקי שהיה כעת גם מסטול וקצת שיכור התפקע מצחוק וניסה לעזור לי לשכנע את יורי שאיש לא מת וכולנו בסדר, אבל מכיוון שדיבר באנגלית לא ברורה, זה לא ממש עזר. שום הסבר לא עזר עד שלקחתי אותו לחדר השינה והראיתי לו את בטי ישנה בשלווה. יורי לא הסתפק בהצצה על בטי שישנה בנחת, עטופה בשמיכה פרחונית ופניה מופנים אל הדלת, אלא כרע ברך לצד מיטתה וכמו איזה נסיך מטופש מאגדת ילדים ונישק את מצחה כשהוא מתייפח ומזיל דמעות על פניה.

היא התעוררה בבהלה, דחפה אותו מעליה וקפצה מהמיטה, עומדת מבולבלת, לבושה בכותונת ארוכה שכפתוריה פרומים בחזה. היא נראתה יפה להפליא וסקסית בצורה לא חוקית בשביל אישה בחודש השישי להריונה. יורי ישב על הרצפה לרגליה, הביט בה וגנח. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג בצורה כזו ליד אישה, לא חשוב כמה שיכור היה. אולי הוא באמת היה מאוהב?

בטי התאוששה ראשונה, "מה אתם חושבים שאתם עושים לעזאזל?" רשפה בזעם. כל ההסברים שלנו שיורי שיכור ורק רצה לראות שהיא באמת בסדר לא עזרו. היא פקדה עלינו לעוף מחדרה ונעלה את הדלת.

"כל הכבוד יורי!" התעצבנתי עליו, "איפה אני אישן עכשיו?" בטי אף פעם לא נעלה את דלת חדר השינה שלנו בפני. זה היה מרגיז, אבל האמת שלא יכולתי להאשים אותה.

יורי התיישב על הספה וניגב את דמעותיו, "אתה יכול לבוא לישון אצלי מקסים." הציע. הבעת החרטה שעל פניו הייתה כנה. "סליחה, אני קצת שיכור." הוסיף וחייך אלי.

"תודה רבה, אני מעדיף לישון עם הכלב." עניתי בנבזות ודחפתי אותו, מפיל אותו מהספה על הרצפה. הוא שכב על השטיח, מקופל בתנוחת עובר, וגנח חרש. לא יכולתי לסבול לראות אותו ככה. בעזרת מיקי הרמתי אותו והשכבנו אותו על הספה. "נו די, די כבר יורי, הכל יהיה בסדר." התחרטתי כבר על הרגזנות שלי. נכון, הוא היה אידיוט ושיכור, אבל לא הייתי צריך לדחוף אותו ככה.

"כל כך נבהלתי," אמר יורי, נשמע שוב פיכח לגמרי, "חשבתי ש… שאולי היא… מקס, אתה עדיין רוצה אותה?" הוא הביט בי במבט מלא תקווה. אולי הוא ציפה שאעביר לו את בטי כאילו הייתה חפץ מיותר? כשהיינו צעירים יותר נהגנו לעשות את זה לפעמים עם בחורות, הימים האלו חלפו ולא ישובו עוד.

גחנתי ואחזתי את פניו היפות בכפות ידי, מועך אותן קצת כדי שמשמעות דברי תיכנס למוחו ספוג האלכוהול והלום האהבה. "היא אשתי, למה אתה לא מבין את זה?"

יורי טלטל את ראשו ונחלץ מידי. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אל תדאג אני מבין." הוא קם וישר את בגדיו. פתאום היה רגוע וקר מזג, כמו אדם שכל דאגותיו נפתרו. "טוב, אני הולך," הודיע בחביבות ופנה לדלת, הניח את ידו על הידית ושוב פנה אלי, "בתור בעל הבית שלי אני צריך להודיע לך שאני עוזב את הדירה. בראשון לאוגוסט אני מתפנה, קבלתי הצעת עבודה בגרמניה והחלטתי להציל את מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי ולהסתלק מכאן."

נשארתי פעור פה וחסר מילים. הוא נד בראשו לעבר מיקי ויצא בהדרת כבוד, סוגר את הדלת בשקט מאחוריו. "מה הבעיה?" שאל מיקי, "מה קורה באוגוסט?"

"יורי נוסע לגרמניה, עוזב את הארץ והולך לגור במקום שפוי. בורח מהיהודים המשוגעים והולך לחיות בין נוצרים הגונים." עניתי בלגלוג. גם אני הייתי קצת שיכור כנראה.

מיקי נד בראשו בעצב, "גם אני כנראה אעזוב, אולי עוד יותר מוקדם מיורי," אמר בקול מפוכח, "המצב של אבא שלי מחמיר וסם כבר לא עומד בנטל. אי אפשר להשאיר אותו לבד יותר, אימא זקוקה לי. קיוויתי להישאר עד הלידה של בטי באוקטובר, אבל…" הוא משך בכתפיו בתנועה מלאת חן, טראגי ויפה כמו מלאך קצוץ כנפיים שנפל מגן העדן לאדמה.

סירבתי להיכנע לעצב שהציף אותי בגלל דבריו, " אתה נראה זוועה, איבדת יותר מידי משקל בזמן האחרון," אמרתי לו ביובש, "ואתה צריך להסתפר."

מיקי חייך, "גם אני מת עליך מקס." ענה ונשכב על הספה, מניח את ראשו על ברכי.

שיקעתי את ידי בתלתליו הבהירים. זה היה הדבר הראשון שראיתי כששמעתי אותו בוכה חרש ופתחתי את דלת חדרו במרכז הקליטה. ראש מתולתל ובהיר שקוע בכרית וכתפיים רועדות מבכי. "אולי תפגוש את ג'פרי?" אמרתי, מעביר את ידי על גבו. יכולתי למשש את חוליות עמוד השדרה שלו דרך עורו. ג'פרי הצליח לחמוק ממלתעות המוות ברגע האחרון כשגופו החל להגיב לפתע לאיזה שילוב של כדורים שרופא נועז ניסה עליו. הוא עדיין חי בהוספיס ומובן שתמיד יהיה נשא איידס, אבל מצבו התייצב והוא קיווה לעבור לגור לדירה משלו ולהתחיל שוב לעבוד.

"כמובן שעליו לקחת איזה חמישים כדורים כל יום ואסור לו לקיים יחסי מין לא מוגנים," סיפר לי מיקי, "אבל יש לו סיכוי לחיות עוד כמה שנים ואפילו לחיות טוב."

למרבה הצער לאביו של מיקי לא היה מזל כזה. הוא אובחן כחולה אלצהיימר ובחודשים האחרונים מצבו הדרדר מאוד. אימו של מיקי רצתה לטפל בו בבית במשך זמן רב ככל האפשר ומיקי היה חייב לחזור כדי לעזור לה. דברנו על זה לא פעם כעל משהו שיקרה בעתיד הרחוק, ופתאום זה היה קרוב מאוד, כמעט כאן. מיקי אהב לחיות בישראל, אבל הוא גם היה קשור מאוד להוריו ולא היה מסוגל לסרב לשום בקשה של אימו האהובה.

"אתה אחד האנשים היחידים שלא צוחק ממני בגלל שאני שולח מכתבים ארוכים לאימא שלי." אמר לי פעם, כשעוד היינו באולפן. מעניין אם אימא שלי, היפה המבריקה והעסוקה כל כך, הייתה שמחה לקבל ממני מכתבים ארוכים? ממארק היא בטח הייתה מאושרת לקבל מכתבים והייתה שומרת אותם בקופסא, קשורים בסרט, אבל ממני? טוב, כעת היא מתה ואיש לא יכול לענות לי על השאלה הזו, אין טעם לחשוב על זה בכלל. "אתה עוד חושב על אימא שלך?" שאל מיקי, התיישב וחיבק אותי.

"מה פתאום? אל תדבר שטויות!" עניתי בכעס ודחפתי אותו מעלי, "בוא נלך לישון כבר."

התעוררתי למחרת בבוקר בחדר העבודה של בטי כשמיקי ישן בשלווה לצידי. שמעתי רעש של כלי אוכל נחבטים זה בזה, צעקת כעס וקללות, ושוב רעש מתכתי שנשמע כאילו מחבת מתכת כבדה הוטחה על הרצפה. התיישבתי במהירות, ליבי פועם בחזקה, הייתה לי הרגשה לא טובה. משהו רע וכועס התרחש בבית. הנחתי למיקי לישון וחשתי לחדר השינה שלנו. בטי כבר לא הייתה במיטה. לבשתי במהירות את בגדי ושטפתי את פני, לפני שהספקתי לגמור לצחצח שיניים כבר הסתער לירז פנימה ומשך אותי החוצה. הוא היה מבוהל ולחוץ כל כך עד שלא הצליח אפילו לבכות. "בטי נורא כועסת," פלט במצוקה, "וזו לא אשמתי," הוסיף בחיפזון. עיניו נראו ענקיות בפניו שגונם השחום האפיר מעט. במטבח בטי כרעה על ברכיה, מנסה לאסוף מהרצפה קליפות ביצים ולנגב חלמון שפוך. השיש נראה כאילו נערך בו פוגרום. כפות עץ, קערות וסירים מפוזרים בכל מקום. בכלל לא אופייני לצורת העבודה הנקייה והמסודרת של בטי.

בטי קיללה נמרצות בערבית וביידיש, היא הייתה אדומה מזעם וקולה נשמע צרוד כאילו סבלה מכאב גרון. "אני לא מצליחה להפוך את הפאנקייק המזדיינים האלה." רטנה בזעם "הכל נשרף לי!" היא הטיחה את המחבת הכבדה לתוך הכיור, שוברת תוך כדי כך כוס שהייתה מונחת שם לתומה.

"ישו המתוק!" שמעתי את מיקי לוחש בתדהמה מאחורי גבי,

"מה כל הבלגן הזה?" שאלה ללי בתמימות, עדיין מנומנמת משנת הלילה. אולג הגיע אחריה ונעצר המום למראה שנגלה לעיניו, "האם הקדושה, רחמי עלינו." אמר ותפס את עצמו ברגע האחרון לפני שהצטלב. למראה כל האנשים המוכרים לו, שהביעו גם הם תדהמה ממראה עיניהם, הרשה לעצמו לירז לפרוץ בבכי. אולג דחף אותו בכוח. "תפסיק לילל צועני, בוא נלך לקרוא לאמונה." ושלושתם דהרו בפיג'מות שלהם לבית של ואניה ואמונה, נחפזים לחפש מבוגרים שפויים שיאכילו אותם.

"בטי את נראית חולה." מישש מיקי את מצחה בדאגה.

"אל תדבר שטויות!" אמרה בטי בזעם, "הזמנתי המון אנשים לחג ואני חייבת לבשל והכל נשרף לי ואני לא מצליחה… תראה איזה בלגאן…" הבטנו בה, עוצרים את נשימתנו, מחכים שתפרוץ בבכי, אבל היא רקעה ברגליה בזעם, מסרבת להישבר ולהתמוטט.

הייתי חייב לעשות מעשה, בטי הייתה זקוקה לעזרתי, "תסתכלי על עצמך," אמרתי בקול רך וסבלני, והובלתי אותה למראה בכניסה. כשנגעתי בה חשתי איך היא רועדת ממתח, מחצית פניה השמאלית הייתה חבולה ונפוחה, וגם המחצית הימנית הבריאה הייתה סמוקה בצורה לא טבעית.

"את לא במצב לקבלת אורחים בטי. נדמה לי שאת הולכת לקבל שפעת, הקול שלך נשמע נורא צרוד. בואי תחזרי למיטה." היא ניסתה להתווכח ולהתעקש, אבל אני הייתי עקשן יותר והחזרתי אותה למיטה, מתעקש שתשתה כוס תה עם עוגיות ותנוח. להפתעתי היא נכנעה לי ונשארה במיטה. התקשרתי לכל האנשים שהוזמנו, הסברתי שבטי חולה וביטלתי את ההזמנה.

דוב היה היחיד שלא התבייש להגיד לי שאני מדבר שטויות, "מה הקשקוש הזה? בטי אף פעם לא חולה, מי שנשמע חולה זה אתה. מה קרה?" לפני שהספקתי לעצור את עצמי סיפרתי לו על כל העסק, כולל השיטה של אדם לעצור את אחותו מלהרוג את הגיס שלה לשעבר. הוא הקשיב בשתיקה ואחר כך החליט, "אל תיתן לה להכין כלום. נבוא בערב סתם לביקור, בלי שום לחץ. תתייחס אליה כאילו היא בהלם קרב ואל תעזוב אותה לבד. הכל יהיה בסדר. היא תצא מזה."

כשחזרתי למטבח מצאתי את אמונה, רגועה ומאוששת להפליא, מכינה פאנקייק ומשתלטת על כל הבלגן בקלות מפליאה. אי אפשר היה להאמין שזו אותה בחורה היסטרית שרק אתמול בכתה בזרועותיו של ואניה כמו תינוקת.

אכלנו ארוחת בוקר טובה וכל אחד הלך לעסקיו, חוץ מבטי שנותרה במיטה, בוהה באוויר, מסרבת לאכול את העוגיות שהבאתי. היא לא אכלה גם בצהרים, מסרבת לעבוד, או לראות טלוויזיה, או לקרוא את עיתוני החג, והכי גרוע, מסרבת לדבר איתי. אמונה וואניה הסכימו שזה רעיון מצוין לבטל את ארוחת החג. הם קצת התפלאו שהסכמתי שדוב ויעל יבואו, אבל שתקו.

יעל הביאה עוגת גבינה נהדרת, ואמונה מצאה במחברת המתכונים של בטי מתכון לפשטידת גבינה שנאכלה עד תום וקצרה שבחים רבים. גם יורי הסכים, אחרי שלחצתי עליו (האמת שפשוט גררתי אותו בכוח), לבוא לחגוג איתנו. נדמה לי שכולם, חוץ מבטי, נהנו מאוד.

אחרי שהילדים הלכו לישון ישבנו בחוץ על הדשא ושוחחנו. בטי הייתה היחידה ששתקה. היא אכלה מעט מאוד ולמרות שעשתה מאמצים כנים ראיתי שהיא לא הצליחה באמת להיכנס לאווירת החג. "אם לא הייתי עסוקה בשיחה עם להב לא הייתי נותנת לו להיכנס," אמרה פתאום, מתעלמת לגמרי מהעובדה שדברנו בכלל על הסכמי אוסלו, והסיכוי שאפשר יהיה להגשים אותם אי פעם. כולם השתתקו והביטו בה, נדהמים. "כשאני לבד בבית אני אף פעם לא פותחת סתם את הדלת, אני תמיד מציצה דרך החלון, אבל הפעם הייתי כל כך שקועה בשיחה עם להב, השווצתי לפניו כמה אני מצליחה בעבודות התרגום לאינטרנט, ובהדפסות למשרדי עורכי דין, עד ששכחתי להסתכל. פתחתי את הדלת ונתתי לו להיכנס כמו איזה דבילית."

דוב רכן ונגע בעדינות בידה הקטנה שנחה חסרת אונים על השמיכה שפרשנו על הדשא, "אם לסבתא היו גלגלים היא הייתה אוטובוס." אמר ברכות, "אין טעם לחשוב ככה, אפשר להשתגע מזה. את לא אשמה, כמו שאמונה לא אשמה. אף אחד לא אשם, תראי בזה תאונה."

"לא נכון," אמרה אמונה והניחה את הכוס על הצלוחית שלפניה. ידה רעדה קצת והכוס השמיעה קול צלצול עדין על צלוחית החרסינה. "לא הייתי צריכה להתחתן איתו, הרגשתי עוד לפני החתונה שמשהו לא טוב קורה. היו כל מיני דברים שהוא אמר… הגיסות שלי ניסו לרמוז לי, הייתי צריכה לדעת שאימא שלו מקבלת מכות, לאף בן אדם נורמאלי אין כל כך הרבה תאונות עם דלתות וקירות. למה לא הסתלקתי משם עוד קודם? הייתי צריכה ללכת אחרי הסטירה הראשונה."

בטי נאנחה. "נהניתי לשבור לו את העצמות." הודתה, "מכה אחת הספיקה לעצור אותו, אבל אני…" היא עצמה את עיניה בכוח וידה התהדקה על ידי, "כל כך כעסתי, הוצאתי עליו כעסים שאספתי כל החיים. אני כל הזמן רואה את הפנים שלו, הוא התחנן שאני לא אכה אותו שוב ואני…" היא קמה ממקומה, "אני חייבת לנשום אויר צח." אמרה ולקחה את הרצועה של מנגו.

הוא קפץ בשמחה ממקומו ורץ אחריה, קמתי והלכתי אחריהם. לא התכוונתי לתת לה להסתובב לבד, כבר היה חשוך ובטי אהבה לטייל במעלה הכביש שהוביל לשמורת הכרמל, מקום יפה אך פראי, בלי בתים מסביב. מנגו היה כלב נהדר, אבל בתור שומר היה חסר כל תועלת. אדם אמר שאם יבואו גנבים הוא יעזור להם להעמיס את החפצים שלנו על האוטו ועוד יאחל להם דרך צלחה.

אחרי שעברנו את גן השעשועים והתקדמנו במעלה הכביש היא סטתה מהדרך ונכנסה לשביל קטן שהוביל אל מחצבת נשר, הולכת בראש זקוף בלי להראות שום סימן שהיא מבחינה בנוכחותי. היא התיישבה על סלע ושחררה את הכלב שרץ קדימה בשמחה. נעמדתי לצידה והיססתי אם להמשיך לשתוק או להתחיל לדבר, לא יכול להיות שהיא לא שמה לב שהלכתי בעקבותיה. אחרי כמה שניות נשברתי, אין לי הרבה סבלנות לשתיקות רבות משמעות.

"אפשר לשבת לידך?" שאלתי.

בטי חייכה, "אל תהיה טמבל כזה מקס." אמרה משועשעת, ולרגע נשמעה בדיוק כמו תמיד.

התיישבתי וחיבקתי אותה, "התגעגעתי אליך." אמרתי, טומן את אפי בשערה.

"סליחה שנעלתי אותך מחוץ לחדר השינה." אמרה, "ישנת עם מיקי או שישבת להשתכר עם יורי?"

"לא השתכרתי." עניתי בהדרת כבוד, "ישנתי עם מיקי והייתי מאוד עצוב בגלל שזרקת אותי מהמיטה." היא נישקה את פני ושבה לבקש ממני סליחה.

סיפרתי לה על הצעת העבודה של יורי ולרווחתי היא שמחה. "איזה מזל שהוא עוזב, היה לי נורא לא נעים ממנו. אני לא יודעת איך לדחות גבר בצורה יפה." אמרה, "או שאני אומרת לא חלש מידי והוא לא קולט, או שאני נעשית נורא תוקפנית וזה נגמר בחדר מיון עם תפרים וזעזוע מוח. גברים זה עסק נורא מסובך. אף פעם אי אפשר לדעת על מה הם חושבים."

מוזר, ואני לתומי חשבתי שכל הנשים נולדות עם הידע איך לתמרן גברים. איך לעשות מהם צחוק ואיך לענות אותם בעדינות, פעם מפלרטטות, ופעם מסרבות.

בטי צחקה למראה פני הנדהמות, "גדלתי אצל דוסים, ממי יכולתי ללמוד על גברים?" הניחה את ראשה על כתפי, "אפילו ללי יודעת להתעסק עם גברים יותר טוב ממני והיא רק בת ארבע."

"ללי נולדה עם הידע הזה, זה אצלה בגנים." אמרתי, "חשבתי שככה זה אצל כל הנשים. כמו שנשים יודעות איך לטפל בתינוקות, ככה הן יודעות איך להתעסק עם גברים."

בטי צחקה, הטיול הקטן הזה באמת שיפר את מצב רוחה, "יש כאלו שטוענות שגבר ותינוק זה כמעט אותו דבר," אמרה, "אבל תתפלא כמה נשים לא יודעות מה לעשות עם גבר, או עם תינוק. יש אפילו קורסים מיוחדים להנקה. אני כל כך פוחדת שאני לא אצליח לטפל בתינוקות כמו שצריך, אני פוחדת שאני אפסיק לתפקד ורק אשכב במיטה כמו שאימא עשתה, או שאני אתעצבן עליהם ואזרוק אותם מהחלון, או אטביע אותם באמבטיה, או משהו כזה."

"בטי!" נדהמתי, "מה פתאום? אל תדברי ככה, את תהיי אימא נהדרת."

היא שוב נראתה מיואשת, "אני לא בטוחה," אמרה בקול קטן. "תראה מה עשיתי ליורי, וגם לך נתתי בעיטה בביצים. אני פוחדת כל כך."

היא חיבקה את עצמה, קיפלה את רגליה והניחה את ראשה על ברכיה. ליטפתי את עורפה הרך, ממשש בהנאה את עורה החלק. "כל בן אדם, אפילו אישה, צריך להיות קצת אגרסיבי כדי להגן על עצמו. אם כבר אז את ותרנית מידי. למה לא דרשת ממני חיזורים עם מסעדות ופרחים, ומסיבות ריקודים. אפילו גלידה לא קניתי לך. את כל הזמן שותקת ומוותרת לי על הכל. אני מתייחס אליך נורא ואיום, למה את לא כועסת שלא התחתנת כמו כולן, עם שמלה לבנה ומסיבה גדולה וירח דבש כמו שצריך?"

היא התבוננה בי, נדהמת מדברי, "באמת מקס," העירה בקול הזה, של בת הרב ממאה שערים, "איזה צורה תהיה לי עם בטן של שישה חודשים בשמלת כלה לבנה?"

"אבל כשהתחתנו לא הייתה לך בטן," התעקשתי, "למה לא רצית חתונה יפה?"

"מפני ש… מפני ש…" היא היססה קצת ואז המשיכה. "חתונה יהודית זה לא בשביל אנשים כמונו." פסקה, וכשראתה שאני לא מבין ניסתה להסביר שוב. "איך אני יכולה לעמוד בשמלה לבנה מתחת לחופה כשאני לא בתולה, ואתה… אתה…"

"מה רע בי?" התפרצתי בזעם. "אני לא מספיק כשר בשביל הרבנים שלך?"

"הם לא הרבנים שלי," אמרה בטי בקרירות. "זה בגלל שלא עשית ברית מילה," הוסיפה בעדינות, יודעת שהיא הולכת על קרח דק. "לי לא אכפת אבל…" היא השתתקה, מניחה לי להבין את השאר.

כמו תמיד כשהציקו לי בגלל הברית מילה הארורה הזו הרגשתי שכעס אדום ורותח מציף אותי, משתק את מעט השכל הישר שיש לי, "בגלל זה התחתנת איתי? לבחורה שאיבדה את הבתולים לפני החתונה מגיע חתן פגום?" שאלתי באכזריות. "או שפשוט רצית אבא לתינוקות שלך?"

בטי האדימה והידקה את שיניה זו לזו, כשענתה היה קולה חנוק וצרוד, כמו תמיד כשהייתה במצוקה, "זה לא היה ככה," מחתה, "לא ידעתי שאני בהריון אז. הרי התחתנו כדי שלא ייקחו לנו את לירז," הוסיפה חרש והביטה בי במבט אומלל.

כל הכעס שחשתי נעלם בבת אחת, משאיר אחריו הרגשת בושה צורבת שחרכה אותי מבפנים. איזה בהמה אני, למה אני מתנהג ככה לאשתי? איך בכלל הסתבכתי בוויכוח הטיפשי הזה על חתונה.

"הלוואי ויכולתי לבכות," אמרה בטי בקול שביר. "מאז שזה קרה אני פוחדת ללכת לישון, אני חולמת חלומות איומים… בבקשה מקס ,תשמור עלי מהחלומות האלו." הביטה בי בתחינה. פתאום קלטתי שאני אחראי לאישה הרועדת בזרועותיי, ועוד מעט אהיה אבא של שני הילדים שהיא תלד. למה הכנסתי את עצמי? מה מונע ממני לקחת את הלינקולן האהובה שלי, להשאיר פס ולהסתלק? בטי כבר תדאג לעצמה, יש לה משפחה שתעזור לה, והיא בחיים לא תשפיל את עצמה לחפש אותי. יש לה יותר מידי כבוד עצמי. כן, כבוד עצמי – היכולת להסתכל בראי כל בוקר בלי להתבייש. אם אני אברח אני בחיים לא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים. אני לא אוכל להתגלח, אגדל זקן, אהפוך לשתיין ובטי תמצא גבר אחר שיהיה אבא לילדים שלי. אולי להב הזה, או אולי יורי. הוא לא יפחד לקחת אחריות, זה בטוח. מיהרתי לחבק אותה והבטחתי לה שאני אוהב אותה בלי שום קשר להריון. נישקתי את פניה, מתאפק לא להחליק את ידי מתחת לחולצה שלה ולמשש את שדיה. הרגשתי שעכשיו לא הזמן לדברים כאלה אלא לרומנטיקה עדינה. החושים שלי לא הטעו אותי. בטי נצמדה אלי מיוזמתה, נמסה לתוך החיבוק שלי ושוב הייתי מאושר, היא לא דחתה אותי והחמימות הטובה והמוכרת הזו מילאה לי את הגוף, מרגיעה את פחדי.

"בואי למיטה, אני אשמור עליך מהחלומות הרעים." הבטחתי.

"קודם תן נשיקה ותפסיק להתנהג כאילו שאני איזה דודה בתולה." הגישה לי בטי את שפתיה.

כל הרהורי הבריחה פרחו ממוחי כשנישקתי את בטי. למעשה הפסקתי בכלל לחשוב, קשה לחשוב כשאין די אספקת דם למוח. רק כשחזרנו הביתה, מנגו דוהר לפנינו ומפנה מידי פעם את ראשו לאחור כדי לזרז אותנו, נזכרתי לשאול אותה על להב. "אה…" בטי הנידה את ידה בביטול, "הוא ראה את השם שלי על איזה תרגום שעשיתי בשביל אתר האינטרנט ביידיש והתקשר אלי. לפני חמש שנים הוא פחד לגעת במחשב ועכשיו הוא משוטט לו באינטרנט, מי היה מאמין? הוא גם התגרש סוף סוף מאשתו. היא הייתה הבחורה הראשונה שנתנה לו ובגלל זה הוא הרגיש חייב להתחתן איתה." חייכה בטי בחיבה.

דקירת קנאה התעוררה בי בגלל הגבר הזה שגרם לה לחייך ככה. "הוא יודע שאת נשואה ובהריון?" שאלתי, מנסה בלי הצלחה להישמע רגוע.

בטי הנהנה, "בטח," אמרה וצבטה אותי, "אל תהיה טמבל." הקנאה שלי תמיד הצחיקה אותה. היא ספרה לי שלהב נדהם לשמוע שהיא נשואה, כי היא תמיד טענה שהיא לא מוכנה להתחתן ובטח לא להביא ילדים. הוא היה גרוש כבר שנה שלמה ונהנה מכל רגע, מנסה להשלים כל מה שהחמיץ במשך שנות נעוריו. עזב את הצבא ופתח משרד ליבוא חלקי חילוף למטוסים קלים. "יש שוק די גדול של מטוסים קלים בארץ," ספרה לי בטי, "ולהב מבין בזה יותר מכל אחד בארץ. יש לו קשרים עם חברות מטוסים בכל העולם, אבל הוא מתעקש לעבוד רק על מטוסים קלים שמשמשים לריסוס ולטיסות אזרחיות, הוא סולד מסוחרי נשק."

"אז מה הוא רוצה ממך?" ניסיתי להישמע מנומס, אבל האמת היא שעצבן אותי לשמוע אותה מתלהבת ממר להב המושלם. דמיינתי אותו כגבר שמן ומקריח עם חליפה יקרה, עניבה מקושקשת וסיגר עבה בפה.

"הוא רוצה לפתוח משרד כאן בחיפה, ליד הנמל," הסבירה בטי, "והוא רצה שאני אעזור לו לארגן את המשרד לפחות בחודשים הראשונים. הוא אמר שהוא זוכר אותי לטובה מהצבא והוא צריך אדם אמין ויעיל. אמרתי לו שלא יבנה עלי כי אני בהריון מתקדם והזכרתי לו שהוא לא המליץ עלי לקבע. בגלל השיחה אתו לא שמתי לב שעופר…" היא השתתקה ואחזה את ידי, משלבת את אצבעותיה בשלי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il