זמן ישראלי – פרק נג'

08/12/2016

לצערי זה לקח עוד קצת זמן עד שהכל היה יותר טוב. באורח מוזר דווקא להב, שבגלל השיחה איתו בטי התרשלה ופתחה את הדלת לעופר, הוא שהביא למפנה והצליח לגרום לבטי לבכות.

הוא הגיע ביום שישי, יום הגשר בין החג לשבת. מיקי היה היחיד שעבד, אפילו הילדים לא הלכו לבית הספר. לקחתי אותם לבריכה בטבעון והם נהנו מאוד, אם כי אני חושד שואניה ואמונה, שנשארו בבית, נהנו עוד יותר.

בטי סירבה לבוא איתנו ונשארה לעבוד בבית. הספקתי לדבר קצת עם אבא לפני שיצאנו – הוא ואניקה נסעו לנופש באילת באיזה מבצע של ועד העובדים – סיפרתי לו מה קרה והוא נאנח, "בטי תסתבך בצרות?" שאל בדאגה. "האח שלה לא יכול היה לעצור אותה בצורה אחרת? הוא היה מוכרח להכות אותה? יש לה פנס?"

הוא לא אמר את זה, אבל מנימת קולו קיבלתי את ההרגשה שהוא מאשים אותי בכל הבלגן. גבר אמור להשגיח על אשתו ולא להניח לה להסתבך בעסק כזה.

"תראה שאם תלך ברחוב עם אישה שיש לה פנס בעין כולם יחשבו שאתה אשם." ניבא בקול קודר, "תקבל המון מבטים מלוכלכים מרוב האנשים, חוץ מאשר מכמה מנוולים שיחשבו שאתה גבר לעניין ויתפעלו ממך."

"אני מצפצף על מה שאנשים יחשבו," עניתי בחוצפה, "יותר מדאיג אותי שבטי… בטי…" התחלתי לגמגם ולהסתבך. אני שונא לדבר בטלפון על דברים אישיים.

"אמרת שהיא בסדר." התעצבן אבא.

"היא בסדר, בערך… אבל היא לא ישנה טוב ואין לה תאבון והיא… היא קצת מדוכאת, אני חושב. היא עוד לא בכתה והיא… קשה לי להסביר את זה בטלפון אבא."

נפרדנו אחרי שאבא הבטיח שיבוא לבקר מיד כשיחזור. גם ההורים של בטי היו אמורים לבקר אותנו אחרי החג, כשיחזרו מחו"ל.

תהיתי איך אבא שלי יסתדר עם הרב מינץ. הם היו בערך באותו גיל, ואולי אחים למחצה, אם כי בקשר לזה אפילו סבא לא יכול היה להיות בטוח. למרות שהם מעולם לא נפגשו עוד מעט יהיו להם נכדים משותפים. ירצו או לא נגזר עליהם להיות משפחה, בצורה זו או אחרת.

סוף סוף הצלחתי לשכנע את הילדים לחזור מהברכה, הייתי מותש מהריצות אחריהם. כל הזמן השתדלתי למרוח על ללי ועל אולג קרם שיזוף והם כל הזמן התחמקו ממני. מעייף מאוד להגן על אנשים בהירי עור מהשמש המזרח תיכונית השורפת. למוד ניסיון לא ניסיתי אפילו להשתזף, מיד כשיצאתי מהמים לבשתי חולצה עם צווארון והקפדתי לשבת עם כובע מתחת לשמשייה. ללי בכתה כשניסיתי להכריח אותה ללבוש חולצה על בגד הים היפה והחדש שלה, ואולג אמר לי שאני אידיוט ונודניק.

למזלי לירז הצליח לשכנע אותם ללבוש חולצות, וללי אפילו הרשתה לו למרוח אותה בקרם שיזוף מספר 54 שעולה איזה מאה שקל לבקבוקון ונשטף במים אחרי חמש דקות. ועוד לא דברתי על כל הכסף שעלו לי המוני הקרטיבים והנקניקיות בלחמניות וחרדל. לפחות ללירז לא הייתי לדאוג, עורו קיבל גוון שחום כהה בלי שום בעיה, ורק לחייו האדימו קצת. 

בטי פותחת את הדלת ללהב, מופתעת מאוד, "אני לא מאמינה, להב? מה פתאום באת לבקר?"

"רציתי לראות אותך, לבדוק אם את באמת כל כך מאושרת." בטי נזכרת פתאום וממהרת להניח את ידה על לחיה השמאלית. להב בוחן במבט רציני את פניה החבולים, "אני מתאר לעצמי שאת הפנס הזה הוא עשה לך מרוב אהבה." העיר בקול שטוח.

"זה לא מה שאתה חושב להב." אמרה בטי והובילה אותו למטבח, "תסלח לי שאני ממשיכה לבשל, אבל עוד שעתיים אני חייבת להגיש ארוחת צהרים להמון אנשים רעבים. כשמגיע זמן ההאכלה זה נעשה כמו גן חיות כאן. ספרתי לך שגם האחים שלי גרים איתי? הם בגיל הזה שהם רעבים כל הזמן. אוכלים ואוכלים וכמובן שלא משמינים גרם."

"תפסיקי לדבר כל כך הרבה שטויות," חתך אותה להב בחדות "את חיה עם גבר שמכה אותך ותקועה במטבח בהריון כשהוא מסתובב בחוץ. מה קרה לך? מה קרה לכל התכניות שלך ללמוד ולהיות אישה עצמאית ומצליחה?"

בטי בחשה בפסטה, מחייכת לעצמה, "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות." צטטה, טועמת מרוטב הבשר. "עוד קצת מלח," מלמלה לעצמה, "רוצה לאכול? יש לי קצת…"

להב פלט קללה חרישית וזינק מכיסאו, לקח אותה בזרועותיו והביט בעיניה, ידיו מחבקות את מותניה בחזקה, "בטי אני גרוש עכשיו. אם אני הצלחתי לעזוב את הגהנום הזה שחייתי בו, גם את יכולה, בואי אלי אני… את יודעת איך אני מרגיש כלפיך. זה לא השתנה, קחי את הילד ובואי, אני רוצה אותך כל כך."

הוא ניסה לנשק את שפתיה והיא הסבה את פניה במיאון. בניגוד למקס להב היה גבוה ממנה רק במעט, והיא חשה אי נוחות ממגע גופו הצמוד אליה, מריחו הזר וממגע ידיו המשונה והלא נכון על גופה.

"אתה טועה לגמרי להב," ענתה בעדינות. "בעלי לא מכה אותי, אנחנו חיים יפה מאוד יחד והמכה הזו היא סתם טעות. זה סיפור ארוך אבל…" הם שמעו את דלת הכניסה נפתחת בחריקה קלה ואת קולו של מקס קרא בשמה. בטי השתתקה, מפנה את פניה לכיוון הפתח.

כמו תמיד, גם לאחר פרידה קצרה, היא הרגישה שבנוכחותו של מקס ליבה דופק בחזקה והיא נעשית מודעת יותר לעצמה, כאילו היא חיה יותר. מעולם לא סיפרה על כך לאיש, היא התביישה קצת בתחושותיה – הרי היא אישה בוגרת, נשואה והרה, ולא מתבגרת רומנטית. פתאום היא התנערה בבהלה, כמעט מבלי משים עברה על איסור יחוד וכתוצאה מכך היא עומדת כאן, באמצע המטבח שלה, חבוקה בזרועותיו של גבר זר. היא נחלצה בבהלה מהזרועות המחבקות אותה ודחפה אותו ממנה והלאה. להב פירש את בהלתה כפחד מהגבר שנכנס זה עתה והתמלא זעם. "תישארי כאן," פקד עליה בסמכותיות וזינק החוצה.

הגעתי הביתה בשעת הצהרים עם שני ילדים שרופים קצת וילד אחד אפוי. הם היו שוב רעבים ומלאי מרץ יותר מהרגיל. אני הייתי מותש, חסר פרוטה ושרוף. אני לא יודע איך, אבל למרות כל המאמצים אני תמיד נשרף קצת, בעיקר ברגלים. ואניה אסף אותם מידי בחניה, צחק מתלונותיי על השמש ויוקר המחיה ושלח אותי לנוח בבית. "אנחנו נטפל בהם עד מחר," אמר לי בטוב לב, "לך לנוח קצת."

הוא בילה עם אמונה במיטה, ובכל זאת היה רענן ועליז. איך לעזאזל הוא מצליח להראות כל כך נמרץ אחרי שהיא הוציאה לו את המיץ כל הבוקר? לא העזתי לשאול. מאושר שנפטרתי ממשימת הרחצה של הנודניקים הקטנים השתרכתי הביתה. ממצמץ מהמעבר מאור חזק לאפלולית שבבית, המתנתי בכניסה במשך כמה שניות עד שעיני יסתגלו לאור. "בטי אני בבית." קראתי והתחלתי ללכת לכיוון המטבח, עדיין עיוור למחצה הרגשתי תנועה של גוף אנושי בפתח המטבח , וידעתי מיד שזו לא היא. הגוף היה גדול מידי וגם הריח לא היה של בטי.

לפני שהספקתי להתפלא שמעתי גבר מקלל ברוסית, "לך כל הרוחות בן זונה מסריח!" אמר במבטא ישראלי קשה שגרם לקללה להישמע מרושעת עוד יותר, ונתן לי אגרוף ישר בבטן. גנחתי והתקפלתי, זה נורא כאב. רציתי לשכב על הרצפה ולילל מכאב, אבל במקום זה ניסיתי להסתער עליו. לא חשבתי מה אני עושה, זו הייתה תגובה אינסטינקטיבית של חייל. תוקפים אותך ואתה תוקף חזרה, ככה לימדו אותי, וברגעים כאלה הגוף מגיב מעצמו, בלי שייתן למוח להפריע.

בטי הופיעה, וכמו תמיד, שוכחת כל מה שהסברתי לה, נדחפה ביני ובין הזר, מפרידה בינינו בגופה, מאלצת אותנו להפסיק את ההתקפה ולהתרחק זה מזה. "בטי!" צעקנו יחד בדיוק באותו טון, ספק נרגז ספק מודאג. הוא נסוג לאחור לכיוון הסלון ואני נשענתי על הקיר וניסיתי לנשום נשימות עמוקות. בדקתי את עצמי, מקווה שלא שברתי כלום, כאב לי נורא. אני לא יודע למה חשבתי שהיא תתרגש או תיבהל מהצעקות שלנו, במקום זה היא הטיחה ארצה את מגבת המטבח שאחזה בידה ונתנה לנו שטיפה הגונה.

"נמאס לי כבר!" צרחה, "נמאס לי מגברים שמתפרצים לכאן וחושבים שמותר להם להרביץ ולהשתולל! נמאס לי מכולכם! חראים שכמוכם! נשבר לי הזין מכם!" אף פעם לא שמעתי אותה צורחת בצורה כזו או מקללת ככה. הפנים שלה היו אדומות ועיניה הבריקו וירו ניצוצות זהב. היא נראתה נהדר. ראיתי שגם הבחור השני חושב ככה. עכשיו ראיתי אותו טוב, גבר רזה, קטן קומה ובהיר עור, שערו שחור ועיניו הצרות, כהות ועצובות קצת. מיד כשראיתי אותו חיבבתי אותו. ככה זה אצלי, כל אדם שמצא חן בעיני ממבט ראשון – וזה קורה לעיתים רחוקות – התגלה כאדם הגון.

בטי הפסיקה לצעוק, ועברה למעשים, היא בעטה בקיר, אבדה את שיווי משקלה וכמעט נפלה. זו אחת הבעיות של אישה בהריון, כל שיווי המשקל מתערער כי נקודת הכובד של הגוף משתנה. תפסתי אותה לפני שנפלה וחיבקתי אותה. היא נצמדה אלי והתחילה להכות את גבי באגרופים קטנים וקשים. "די, די כבר," ניסיתי להרגיע אותה ואז זה קרה, פתאום היא פרצה בבכי, מתייפחת בזרועותיי, אנקות הבכי מטלטלות את כל גופה כאילו נסחטו ממנה בכוח.

לקחתי אותה למיטה והשכבתי אותה בעדינות, חולץ את נעליה ומכסה אותה בשמיכה. היא הותשה מהבכי ונרדמה מיד, ריסיה עדיין רטובים מדמעות. מותשת אחרי לילות של שינה טרופה רצופה חלומות זוועה. "מה שלומך מישקה?" שאלתי אותו ברוסית כשאני סוגר את דלת חדר השינה מאחורי. הוא עמד באמצע הסלון מביט בנו בשתיקה, פיו קפוץ והדוק בכעס ועיניו – חרכי ירייה בחומת אבן.

"למה הרבצת לה? חרא נאצי שכמוך!" ענה בזעם וניסה להכות אותי שוב. הפעם כבר נזהרתי וחמקתי ממנו. "בוא נצא לריב בחוץ כדי לא להפריע לה," אמרתי לו, מקפיד להישאר שליו ולא להתעצבן. כבר ידעתי שליד מישקה להב עדיף לא לצאת מהכלים. אין לי מושג מה היה שם המשפחה של מישקה כשהגיע לישראל כילד, אי שם בתחילת שנות השבעים, אבל הוא התגייס כמיכאל להב ובזכות עבודה קשה, משמעת עצמית וכושר ארגון מופלא הוא עשה קריירה צבאית מפוארת כמנהל גף תחזוקה של כנף אחד בחיל האוויר.

נפגשנו בזמן התרגיל השנתי שנועד לתיאום כוחות בין הירוקים לבין הכחולים. אולי עם ירוקים אחרים זה עבד, אבל לא עם גולני. לא סבלנו את הכחולים ולא הסתרנו את זה. אנחנו הזענו בחוץ, רצים על הג'בלאות, אוכלים אבק ומקבלים יבלות, והם ריחפו מלמעלה וצחקו עלינו. מה הפלא ששנאנו את השחצנים האלה עם מדי הדקרון הבהירים שלהם והנעלים החצאיות. השמועה אמרה שעוד בבקו"ם הם גייסו את כל היפות, משאירים לירוקים את הבנות עם גזרת הקיטבג והפרצופים העקומים.

נפגשנו בתדרוך המקדים לפני התרגיל, וברגע שאמרתי לו שהוא יכול לסמוך עלי והכל יהיה בסדר, הוא התפרץ בכעס ואמר לי שכל פעם שמישהו מגולני אומר לו לסמוך עליו הוא מיד בטוח שהעסק יידפק ושום דבר לא יעבוד כמו שצריך. כולנו היינו עייפים ומתוחים בגלל התרגיל, כל השבוע לא ישנו ולא אכלנו כמו שצריך, בלי לחשוב פעמיים הטחתי בפניו שגם אני חושב ככה על ה'סמוך' של הכחולים. הויכוח עמד להידרדר למכות, ברגע האחרון להב התעשת, נשם עמוק והתנצל בפני. זה היה קשה, במיוחד באווירה רווית הטסטוסטרון ששררה באוהל הפיקוד. הוא עמד בזה כמו גבר, ורק שמץ של מבטא רוסי, שרק אני הבחנתי בו, התגנב למשפט האחרון שלו, מסגיר את מוצאו. מיד קבלתי את התנצלותו והחזרתי לו התנצלות. הערכתי את האומץ והאיפוק שלו גם אם שאר הטיפשים סביבי חשבו שהייתי צריך ללכת איתו מכות.

התרגיל היה מוצלח, הכל דפק בדיוק כמו שצריך. אחר כך הוא טרח לחפש אותי ולהודות לי. שתינו יחד בירה ונפרדנו כידידים. הוא היה מבוגר ממני בערך בעשר שנים, קטן קומה ודק גזרה, אבל קשוח. שוב לא הייתי בטוח שהוא באמת רוסי. השם שלו והמבטא שלו היו ישראלים למהדרין. אולי טעיתי כששמעתי שמץ של מבטא רוסי, הייתי עייף ומתוח, ומה זה משנה בכלל? דיברנו בעיקר על מה שנעשה באזרחות ולפני שנפרדנו הוא לחץ את ידי ואמר ברוסית במבטא ישראלי, "כשניפגש באזרחות מקסים תוכל לקרוא לי מישקה." חייך והסתלק.

הוא הכיר אותי מיד למרות שכבר עברו כמה שנים מאז התרגיל ההוא. הוא לא השתנה הרבה, קו השיער אולי נסוג מעט ונוספו כמה קמטים סביב העיניים. היה משהו צעיר וחופשי יותר בהתנהגותו, אולי בגלל שכעת הוא היה אזרח ואולי בגלל שהיה רווק. ישבנו על הספסל מתחת לחלון המטבח ושתינו בירה. "למה הכית אותה?" הוא חזר ושאל בצער, "אף פעם לא חשבתי שאתה הטיפוס לזה, היית שיכור או מה? אם אתה לא רוצה אותה אני אקח אותה וגם את הילד." נהדר, כולם מתנדבים לקחת ממני את בטי, איפה הייתם כשהייתי תקוע עם כל מיני מכשפות נצלניות ובוגדניות כמו לאריסה?

התחלתי להתעייף כבר מלהסביר את הפנס של בטי לכל מיני אנשים. "מי שנתן לה את המכה הוא שמאלי ואני ימני. זה לא הייתי אני אלא אחיה הצעיר." סיפרתי לו בקיצור רב ככל האפשר את כל הסיפור על בטי והמשפחה שלה. הוא הקשיב בשקט, עיניו הנבונות והכהות סוקרות את פני בריכוז. "ואגב," הוספתי, "היא אף פעם לא הייתה מאוהבת בך, זו הייתה מניפולציה של מיקי שרצה שהיא תבוא לגור איתו בת"א."

הוא קימט את מצחו. "מיקי שפירא, האמריקאי? הוא לא הומו?"

"כן, אבל בכל זאת הוא רצה שהיא תבוא לגור איתו למקרה שהוא ישנה את דעתו." עניתי, ושוב הרגשתי כמה ההסבר הזה שמיקי סיפק לי נשמע אבסורדי. "תשאל אותו, עוד מעט הוא יבוא לכאן. הוא מתארח אצלנו בחג."

להב נאנח, "עשיתי מעצמי אידיוט, שוב אני צריך להתנצל בפניך. איך אתה עושה לי את זה כל פעם?"

"סתם יצא ככה, בפוקס." התנצלתי. באמת נעשה לי לא נעים ממנו. לא כעסתי על האגרוף שהוא הכניס לי, במקומו הייתי עושה אותו דבר. "חשבת שהיא גרה עם גבר שמכה אותה?" שאלתי.

הוא השפיל את מבטו במבוכה והניד לאות הן, "היא הכחישה, אבל חשבתי שהיא פוחדת לספר לי את האמת. ראיתי את הפנים שלה וחשבתי ש… שומעים על כל כך הרבה מקרים כאלה ו…" הוא נאנח שוב והשתתק.

"באמת היית מאוהב בה?" שאלתי אחרי הפחית השלישית שלי. הייתי מיובש מהבריכה והבירה הטיבה את הרגשתי, הכאב בבטן כמעט ונעלם. להב שתה לאט יותר ועדיין היה בפחית השנייה.

הוא הסב את מבטו ממני, "כן, הייתי תקוע בנישואים מחורבנים והיא הייתה כל כך מתוקה ורעננה עד ש… זה לא היה רציני, אף פעם לא אמרתי לה כלום. מיקי צדק, עדיף היה לה לצאת מהחממה של הצבא." הוא עשה עסק גדול ממעיכת הפחית שבידו, מוציא את כל הזעם והתסכול שלו על הפח התמים. מישקה היה אחד מאותם בחורים נמוכים וצנומים שלא עושים הרבה רושם ממבט ראשון, אבל אחרי שאתה מטיב להכיר אותם אתה מגלה שכוח רצון ואופי חזק שווים יותר משרירים תפוחים. הייתי בטוח שבטירונות הוא אף פעם לא ויתר והמשיך לרוץ קדימה גם כשאנשים הרבה יותר חזקים ממנו פיזית נשברו. אני לא יודע מה קרה לי, במקום לכעוס ולהתעצבן ריחמתי עליו. "אתה עוד אוהב אותה?" שאלתי ברוסית.

הוא הניד את ראשו לאות כן, והמשיך להתעלל בפחית הבירה, "התאהבתי בה מיד כשהיא נכנסה למשרד," אמר. כמה שהוא דיבר יותר רוסית ככה המבטא שלו איבד מנוקשותו ונעשה יותר רך ומתנגן. "בכלל לא היה אכפת לי אם היא פקידה טובה או לא, רק רציתי להחזיק אותה לידי. הייתי די מופתע כשגיליתי כמה היא מוכשרת. היא אף פעם לא עשתה שגיאות כתיב וכשהיא ניסחה מכתב זה היה פשוט תענוג. אחרי שהיא הלכה לקחתי שלושה ימי חופש וביליתי אותם מתחת לשולחן, שיכור כמו חזיר."

הוא גמר לקמט את הפחית שבידיו ועבר לבאה בתור, "התגרשתי לפני שנה ומאז אני חוגג, מחליף בחורות כמו גרביים. גם בגיל עשרים זה לא מצא חן בעיני, אני לא יודע למה אני מנסה שוב בגיל ארבעים. זה לא מציאה כזו גדולה לנסות לזיין כל מה שזז." סוף סוף הוא עזב את הפחית האומללה והביט לי בעיניים, "יש לך משהו נורמאלי לשתות?" שאל, עכשיו המבטא שלו נשמע כבר לגמרי טבעי, וכל אחד היה יכול לשמוע שהוא מפטרוגראד.

הכנתי כריכים עם בשר כשר, אבל טעים. הלחם היה לחם שבטי טרחה לקנות במאפיה רוסית, במיוחד בשבילי. לשאר בני הבית לא היה אכפת לאכול לחם ישראלי בטעם צמר גפן. מזגתי לנו וודקה ותוך כדי אכילה ושתייה סיפר לי מישקה קצת על עצמו, סיפור רגיל ופשוט ששמעתי כבר כמה פעמים בגרסאות שונות. עלה כילד קטן עם אבא ואימא ושתי סבתות, גרו בדירה קטנה בחיפה, חיו חיי עוני והשקיעו הכל בילד. הוא עשה הכל כדי להיות ישראלי, להפוך לאחד מהחבר'ה, ובדרך הפנה גב למשפחה ולזיכרונות משם. "פעם זה לא היה כמו עכשיו, שהעולים מרוסיה לא מתביישים, צוחקים מהישראלים, באים בטענות למדינה והולכים עם צלב בלי בושה," חזר על סיפור מוכר שכבר סופר פעמים רבות. "אבא שלי לא יהודי ואנחנו כל כך התאמצנו להסתיר את זה, אפילו לסבתא לא הרשנו לחגוג כריסמס וצעקנו עליה כשהיא הצטלבה."

"אז ניסית להפוך ממישקה הרוסי למיכאל הישראלי, יפה הבלורית והתואר, ובדרך רמסת קצת את סבתא?" שאלתי בחיוך עוקצני. כבר הייתי שיכור קצת וזה תמיד עושה אותי מרושע.

מישקה לקח עוד פרוסה, "זה טעים, אתה בטוח שזה כשר?" שאל.

צחקתי, "כן, אשתי היקרה היא בת של רב. הכל כשר, אבל היא יודעת לבשל ועושה מאמצים שאני אוהב את האוכל שלה."

המחשבה על בטי גרמה לו לגנוח כמו חולה. "איך לך מושג איזה מזל יש לך." מלמל לתוך הכוס שלו ושתה עוד כוס אחת. דווקא כן היה לי, אבל לא היה טעם לספר לו, הוא כבר היה מספיק מדוכא גם ככה.

"עד שהגעתי לצבא כבר קברתי את מישה זלבסקי סופית," חזר מישקה לסיפורו, "שיניתי את השם, נפטרתי לגמרי מהמבטא הרוסי, והחבאתי את ההורים בבית אבות. הסבתות כבר נפטרו ואני לא עליתי לקבר שלהן אפילו פעם אחת מאז שהתגייסתי. מצאתי לי בחורה, צברית כזו, קיבוצניקית שזופה, ופתחתי דף חדש, אבל…" הוא נאנח, "בשנת שמונים ותשע החומה נפלה, העולים החדשים התחילו לבוא, ומישה התעורר ורצה לצאת." הוא שפשף את לחייו בכפות ידיו, דמעות החלו לזלוג על פניו החיוורים "אני הכי שונא את השירים האלה בעברית, עם המנגינות הרוסיות המתוקות והמגעילות האלה שהם כל כך אוהבים לשיר. עוד יותר אני שונא את ריקודי העם שלהם, החיקויים העלובים האלו לריקודי עם רוסיים, ולמה אף אחד מהם לא יודע לשתות כמו גבר אמיתי?"

משכתי בכתפי, הסכמתי איתו, אבל לא הייתה לי תשובה. פתאום נזכרתי שעוד מעט יחזרו התאומים הביתה. הם ימצאו אותי כאן, שיכור לגמרי, יושב עם אדם זר, שיכור עוד יותר. נבהלתי כשחשבתי על מבטו הלגלגני של אדם ועל הבעת פניו של הילל כשיראו אותי ככה. מישקה לא שם לב והמשיך להשתפך, "ואז, אחרי שחשבתי ששום דבר לא כבר לא ישתנה, אשתי שנאה אותי כי היא תפסה שאני סתם חתיכת זיוף, והילדים שלי לא הכירו אותי בכלל כי השקעתי את כל הזמן והמרץ שלי בעבודה, פתאום אתם באתם, העולים החדשים, חצופים כאלה, מלאי טענות, מותחים ביקורת על כל דבר, צועקים דברים שאנחנו רק חשבנו בשקט בלב, לא מנסים בכלל להשתלב." הוא קם ממקומו והחל לנאום בקול, מניף את ידיו כמו מטיף בכנסיה "בניתם לכם גטו רוסי ואתם יושבים שם עם האף למעלה, צוחקים מהעולים שבאו קודם, מזלזלים בכל מה שהשגנו, שום כבוד להיסטוריה של המקום הזה, שום רגש, רק לחטוף מה שאפשר ולברוח מכאן לאמריקה, לא מנסים בכלל להבין." את המשפטים האחרונים הוא כבר צעק, עומד מתנדנד, עיניו זולגות דמעות ופניו חיוורות כפני מת. התאומים עם חאתם ושיר התפרצו פנימה, צועקים שהם מתים מרעב, זורקים תיקים ונעלים לכל הכיוונים, מדליקים את המערכת ושמים מוזיקה צעקנית, מתנהגים כאילו הבית שייך רק להם.

כל הפיוזים במוח עפו לי מעצבים, אמרתי להם שיסתמו כי בטי ישנה ושייקחו לעצמם לבד אוכל ויעופו לי מהעיניים. הם השתתקו, נדהמים מהכעס שלי ומהשמות שאני והאורח שלי עשינו בוודקה. לא טרחתי להציג בפניהם את להב, הוא היה שיכור מכדי להבין מה קורה סביבו. בתקווה שהוא לא מהטיפוסים שמקיאים אחרי השתייה, לקחתי אותו לחדר האורחים שלנו, והשכבתי אותו במיטה. המאמץ התיש אותי, התיישבתי לידו וניסיתי לחשוב מה לעשות עכשיו.

מיקי שרבב את ראשו הבהיר לחדר, "מי זה? מה קורה כאן? הפחדת את הילדים, אתה שיכור?"

הוא התיישב לצידי על המיטה ובחן את פניו של מישקה. "זה להב." אמר, מופתע מאוד, "מה הוא עושה כאן, הוא בסדר?"

"לא מיקי זה לא להב, אלא מישקה זלבסקי הקטן שניסה לקבור את עצמו בתוך מיכאל להב – קצין של חיל האוויר הישראלי." הנפתי לעומתו את אצבעי ונופפתי בה מול פניו, "הוא לא הצליח והמסקנה היא שאסור לקבור מישהו שלא מת לגמרי, הוא עלול לצאת פתאום ולהרוס את כל מה שבנית על הקבר שלו."

מיקי חייך וליטף את שערי, "אולי הוא היה צריך לסגור אותו בארון ולתת לו לצאת מידי פעם לטיול בגן העצמאות." אמר בגיחוך, "אצל גיא למשל זה עובד די טוב."

"כן," הסכמתי, "ארון יפה כזה, מקושט בכל מיני בחורות עם בטן חשופה ותלתלים פרועים. סקסיות כאלו, כמו הבחורות הישראליות. איך זה שהבחורות כאן כל כך סקסיות מיקי? אפילו אחרי שהן נעשות אמהות שמנות עם המון ילדים חצופים הן נשארות סקסיות, עם השדיים הגדולים שלהן והישבנים המפוארים האלו," ניסיתי להדגים לו בתנועות ידיים כמה מפוארים בעיני הישבנים של האמהות הישראליות וכמעט שנפלתי מהמיטה

מיקי נחנק מצחוק, "שוב ערבבת וודקה עם בירה," אמר, "אולי הפעם תקבל הנגאובר," הוסיף בקול מלא תקווה.

"אומרים חמרמרת, לא הנגאובר," אמרתי בחומרה, הנחתי את ראשי על הכרית ונרדמתי מיד.

קמתי בלי כאב ראש ואפילו זכרתי כל מה שמישקה סיפר לי. הוא, לעומת זאת, התנהג כאילו שכח הכל. קם בערב, התקלח, התגלח, לחץ בשתיקה את ידי, נישק על לחיה של בטי, אמר תודה והלך לדרכו בלי שום מילת הסבר נוספת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il