דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
19/12/2016
אחר צהרים חם אחד, בתחילת אוגוסט, עמדה בטי בסככת החניה למכוניות שהקמנו בין החצרות שלנו, ורחצה את מכוניתה. היא לבשה מה שנחשב בעיניה לבוש נועז מאוד – מכנסים קצרים שחשפו את ברכיה וחולצה דקה עם שרוולים קצרים – שערה היה אסוף במטפחת ורק קווצות נשמטו ממנו על מצחה.
חזרתי הביתה ברגל מחדר הכושר, פוסע לאט ברחוב הדקל, מביט בה בהנאה, עומדת בכפכפי גומי חושפת רגלים שחומות ורטובות ממי סבון, מצחצחת את חלון המכונית. היא הזיעה ועורה הזהוב נצץ. שמש אדמונית תלתה מעל הר הכרמל, קרניה האלכסוניות נשברות על הכביש הלח. ראיתי שתוך כדי עבודה היא משוחחת עם מישהו שהמכונית הסתירה ממני ושמעתי אותה צוחקת. עוד מעט תהיה השעה שמונה, השמש תשקע, הילדים ילכו לישון סוף סוף והיא תהיה כולה שלי. אוכל לגפף את עגלגלותה המתוקה והזהובה, לפשק את הרגלים החטובות, וליהנות מהתענוגות שהיא שמרה שם רק בשבילי.
ואז ראיתי אותו, את סולק. מעולם לא ידעתי מה שמו האמיתי, כולם קראו לו סולק (משי ברוסית). הסיפורים על איך הוא קיבל את הכינוי הזה היו מכוערים כל כך שאיני רוצה לחשוב עליהם בכלל.
הוא לא השתנה, נמוך ורזה, פנים גרמיים, חתימת שפם מעל שפתו העליונה הדקה, ועיניים כהות, שקועות כל כך בארובותיהן עד שקשה היה להבחין בצבען האמיתי. הוא ורומן היו שותפים לעסקים שעליהם לא רציתי לדעת דבר, אך בזכותם אכלתי אוכל טוב, לבשתי בגדים חמים ותמיד היה לי מה לשתות. אפפה אותו הילה של אכזריות קרה ולא אנושית, בכל מקום שאליו הגיע אנשים זזו הצידה ביראת כבוד. כמו כל אדם שפוי בכלא פחדתי מסולק והתרחקתי ממנו.
רומן היה בין הבודדים שלא פחדו ממנו, נדמה לי שהוא אפילו חש כלפיו מעין חיבה. הם נפגשו עוד באזרחות וזמן מה גרו ביחד. "אתה לא שואל אם היינו גם שותפים למיטה?" הוא שאל אותי פעם, מסווה את אכזבתו מאדישותי בלגלוג.
משכתי בכתפי והמשכתי לשתות, "זה לא נוגע לי." אמרתי והתכוונתי לכך.
"כלום לא נוגע לך." התמרמר רומן, "לא אכפת לך מהעסקים שלי, מהכסף שאני מרוויח, מהחברים שלי, לא אכפת לך מתי אני הולך ומתי אני חוזר. אתה באמת חתול." הוא הסתער עלי, מפיל אותי על המיטה וניסה בפעם המיליון, לנשק אותי על הפה בעוד אני משתמט ממנו שוב.
סולק אף פעם לא חיבב אותי – אולי הוא קינא ביחסים שלי עם רומן – מצד שני הוא לא חיבב אף אחד, אז לא התרגשתי מזה במיוחד. כשהוא גילה שרומן עומד לצאת לצ'צ'ניה בגללי הוא חיבב אותי עוד פחות, אולי הוא אפילו שנא אותי. מאחר ותכננתי להיהרג בין כה וכה, נשארתי אדיש למבטי השנאה שכיוון לעברי. כמעט שכחתי מקיומו כשלפתע הוא צץ במפתיע ברחוב הדקל.
הייתי די קרוב למוות בימי חיי, כבר ירו עלי, הכו אותי, כלאו אותי וניסו לפוצץ אותי, אבל שום דבר לא היה מפחיד כמו לראות את בטי שלי עומדת כל כך קרוב אל האיש הנורא הזה. הפחד שאחז בי באותו רגע הצמיד אותי לקרקע, ואז הוא הושיט לעברה חבילה קטנה עטופה בניר חום וחייך מין חיוך טורפני של זאב.
החיוך הזה, מלא שיניים צהובות והמבטים שסולק שלח לכיוון רגליה, והיד שלו, שהושטה לעברה, מגישה לה את החבילה המסתורית, ניערו אותי מהקיפאון. התפרצתי לסככה, תפסתי את בטי בזרועה מועך אותה בכוח, "מה את עושה בחוץ לבושה ככה?" צעקתי עליה בזעם.
היא הביטה בי בתימהון, סולק חייך מתחת לשפמו, חיוך דקיק ונבזי שהרתיח אותי. "את חייבת לדבר עם כל אחד שעובר ברחוב? עופי מכאן!" אמרתי ודחפתי אותה לכיוון החצר. "תכנסי מיד הביתה!" פקדתי עליה, הודף אותה אל שביל הבטון הקטן שהוליך מהסככה לכיוון הבית.
בקצה השביל ישב אבא לפני האופנים ההפוכים של לירז ותיקן תקר בגלגל. סבא ישב על המדרגות לידו. וואניה עמד וגזם את הגדר החיה בצד השני של החצר. שלושתם לטשו בי מבטים המומים, מופתעים מההתפרצות שלי. בטי זרקה את המטלית מידה והסתלקה הביתה, ידעתי שהיא מתאפקת בכל כוחה לא להתפרץ, גבה היה זקוף ותנועותיה, שהיו קלילות ומלאות חן בדרך כלל, נעשו נוקשות ממבוכה וממתח. "מה אתה רוצה?" אמרתי בחוסר אדיבות לסולק, מביט ישר בעיניו. זה היה כמו להביט לתוך קנה של רובה.
הוא המשיך לחייך את החיוך המכוער שלו, "בחורה נחמדה," אמר בנחת, "התינוק ממך?" משכתי בכתפי, לא טורח לענות והתחלתי לתכנן את הקרב איתו. ידעתי שהוא נושא איתו לפחות שלושה סכינים והוא מפליא להשתמש בהם, ותהיתי אם כדאי לי להכות אותו בפנים, או ללכת על הבטן, כשלפתע הוא הושיט לי את החבילה הקטנה שאחז בידו. "רומן מת," אמר, דוחף את החבילה לידי, "זה מה שהוא השאיר בשבילך. אני לוקח אותו איתי הביתה לקבור אותו באדמת המולדת הקדושה שלנו." צחק צחוק קצר ומכוער שהראה לי בדיוק מה דעתו על קדושתה של אדמת המולדת שלנו. לפחות בזה הסכמתי איתו. כמו כל בני הדור שלי צפצפתי צפצוף ארוך על המיתוס האידיוטי הזה של האדמה שבגללה ועליה מתו אנשים כה רבים.
"מקס, אתה לא מתכוון להציג אותנו בפני החבר שלך?" אמר ואניה בקול שקט לתוך אזני. בלי שחשתי בכך הוא התגנב ונעמד ממש מאחורי. זה היה מרגיע, להרגיש את נוכחותו המוצקה שומרת על הגב שלי. סבא ואבא עמדו משני צדדיו וכולם הביטו בסולק שלא נראה מודאג כלל.
"אני חבר של חבר מהצבא," אמר, "יצא לך לפגוש את סובורוב מאז השחרור פרידמן?" הוא חייך שוב, כולל בחיוכו את כולנו.
אף אחד לא החזיר לו חיוך, לא נראה שהוא נעלב, הוא בטח כבר התרגל לזה שאנשים נוטים להיות רציניים כשהוא בסביבה. "כן," אמרתי, "נפגשנו לא מזמן במסיבה. חבל שהוא מת בצורה טיפשית כזו אחרי כל מה שהוא עבר בצבא."
סולק הניח לחיוך להישמט מפניו וחזר לעטות על פרצופו את הבעתו הטבעית, הבעה קרה ומפחידה. "כן. דברים כאלו קורים לפעמים. ככה זה בחיים. אני צריך למהר, יש לי מטוס לתפוס." אמר ופנה ללכת. לרגע חששתי שינסה ללחוץ את ידי, אחרי מה ששמעתי עליו לא רציתי לגעת בו אפילו במקל ארוך, אבל הוא הסתפק בניד ראש והסתלק.
עמדנו בשתיקה, ממתינים עד שרעש המכונית שלו יעלם. סבא לקח ממני בשתיקה את החבילה ושקל אותה בידיו, מנסה לאמוד את כובדה. "אם לא תעשה משהו ומהר, יש לי הרגשה שאתה הולך לישון על הספה הלילה." אמר לי אבא בזעף, "איזה שד נכנס בך?"
ואניה הניד בראשו לאות הסכמה, "הגזמת קצת," אמר בתוכחה עדינה, "מה קרה לך?"
רק סבא לא התפלא. לגנרל היה המון ניסיון עם טיפוסים כמו סולק, אחרת הוא לא היה שורד כל כך הרבה שנים בעולם. "הוא נבהל," אמר, "הוא פוחד מהבחור הזה ובצדק. אני בטוח שאם הייתי מנער את העכברוש הקטן הזה היו נופלות ממנו כמה הפתעות נבזיות."
"בעיקר סכינים," אמרתי ולקחתי ממנו בחזרה את החבילה. "פגשתי אותו בכלא, כינו אותו סולק ואני מעדיף לא לספר איך הוא זכה בשם הזה."
"טוב, הוא כבר הסתלק," אמר אבא, "אני במקומך הייתי מודאג יותר בגלל בטי, ולא בגלל סיפורי זוועה מבית הסוהר."
אבא צדק, אבל עדיין הייתי בהלם בגלל ההפתעה הלא נעימה הזו. הרגשתי שאני רועד מבפנים, לא שהתכוונתי להניח למישהו לראות את זה. "אל תדאג אבא," אמרתי בביטחון שלא הרגשתי. "הלילה, כמו בכל לילה, אני אישן במיטה שלי עם אשתי לידי." הם החליפו מבטים מאחורי גבי וצחקו חרש. התעלמתי מהם והלכתי לחפש את בטי ולהסביר לה למה התנהגתי כמו דביל פרימיטיבי. לא ראיתי אותם, אבל חשתי את נוכחותם הדוממת מאחורי גבי. הם בטח יושבים בסלון, מנסים לשמוע איך אני יוצא מהפלונטר הזה.
היא הייתה במטבח כמובן, חותכת ירקות לסלט. הסינר המשובץ שלה היה קשור בחזקה למתניה, מבליט את בטנה העגולה ואת שדיה המלאים. בדרך כלל בטי לא טרחה ללבוש סינר. למראה שרוכי הסינר ההדוקים בקשר פרפר מדויק על גבה, יכולתי לדמיין אותה נכנסת למטבח – ממלכתה הפרטית – תולשת את הסינר התמים מהוו ומהדקת אותו בתנועות נזעמות על גופה, היא בטח דמיינה תוך כדי כך איך היא מהדקת חבל לצווארי. ניגשתי ונעמדתי מאחוריה, "בטי." אמרתי ונגעתי בכתפה. היא הסתובבה והביטה בי במבט אטום, והסכין הקטנה והחדה שאחזה בידה מכוונת ישר לבטני.
"מה אתה רוצה?" שאלה בקול אנטיפאתי, שאדם כינה הקול האשכנזי שלה.
"הגבר הזה שדברת איתו הוא…" בטי ניסתה להתפרץ לדברי ואני הנחתי את ידי על פיה. "רק רגע, תני לי לסיים. האיש הזה מסוכן. לראות אותו יחד אתך באותו רחוב, באותה עיר, באותה יבשת אפילו, מפחיד אותי עד מוות. בגלל זה גירשתי אותך. אולי הגזמתי קצת, אבל…" אלוהים אדירים, איך אפשר להסביר דבר כזה? "אם הייתי יכול הייתי מעביר אותו לגלקסיה אחרת רק כדי שיתרחק ממך."
"לא יותר פשוט להרוג אותו?" שאלה בטי בלעג. ההצהרות הדרמטיות שלי אף פעם לא עשו עליה רושם.
החלטתי ללכת על כנות מוחלטת ודבקתי בהחלטתי בלי פשרות. "לא בטי, אני לא מספיק מוכשר להרוג רוצח כזה." הסברתי לה, "הוא היה מחסל את כולנו לפני שהיית מספיקה להצטלב," הוספתי ברוסית.
היא הרימה את גבותיה בלעג. "אני בספק אם הייתי מנסה," אמרה. "הרוצח הזה שלך, היה מנומס מאוד. הוא בסך הכל רצה להגיד שלום ולתת לך משהו שרומן הוריש לך ואתה התנהגת כמו דביל."
בטי פתחה את קישורי הסינר ותלשה אותו מעליה. לרגע חשבתי שהיא תטיח את הבד בפרצופי, אבל היא התאפקה. במפגן מעורר כבוד של כוח ריסון, קפלה מתון מתון את הבד המשובץ צהוב ואדום ותלתה אותו על הכיסא. "לא מתחשק לי להכין ארוחת ערב," התריסה. "תדאגו לעצמכם." היא סובבה אלי את גבה ויצאה דרך הדלת האחורית של המטבח, לוקחת את מנגו איתה.
"אתה יכול לבוא לישון אצלנו אם תרצה," אמר סבא וליטף את כתפי ברוך מאוד לא אופייני לו.
"אולי עדיף שיסע איתי לחיפה," הציע אבא, "עדיף שיתפוס קצת מרחק. היא נשמעה לי רותחת מכעס."
ואניה הביט בפני, פתח את הפה נמלך בדעתו וסתם אותו. חשב רגע ושוב דיבר, "עוד מעט אמונה תחזור עם הילדים," אמר "אני אמשיך עם הסלט, אולי תלך אחריה."
סבא ואבא החליפו מבטים משועשעים, אבל ואניה היה רציני. "תפסיקו עם זה," נזף בהם "עוד מעט הוא יתלבש על הבקבוק ואז זה יהיה יותר גרוע." שנאתי להודות בזה, אבל הוא צדק.
יצאתי החוצה והלכתי אחריה. היא פנתה מהשביל לכיוון השמורה, יורדת לוואדי. רצתי מהר ומצאתי אותה במחנה של הילדים. מתחת לסבך של עצי לבנה הקימו הילדים מקום מקלט קטן. סדינים ישנים נמתחו מעל לסלע גדול שהסתתר בין הענפים הסבוכים. שם הם היו מתחבאים כמו אינדיאנים, משחקים, עושים פיקניקים מאולתרים ונהנים מהחיים.
בטי ישבה על הסלע ראשה נוגע בענפים הנמוכים של עץ הלבנה, ומנגו התרוצץ למטה בוואדי מקים מהומה ענקית, נובח על ציפורים ומרשרש בעלים היבשים. בלי מילים התיישבתי לצידה, לקחתי את כפה הקטנה בידי ונישקתי אותה, מלקק את העור הרגיש בבסיס האגודל שלה. היה נחמד לשבת שם, חבוי בסוכה הטבעית הזו, ולחוש את הסלע החם תומך בגבי. "הלבנת את פני ברבים," אמרה בטי בזעף, אבל לא משכה את ידה. "לא יהיה לך חלק בעולם הבא."
"זה בסדר, לא בניתי על גן עדן בין כה וכה. אני מסתפק במה שיש לי כאן," עניתי ופתחתי את החזייה שלה בידי השנייה. הילדים ריפדו את הקרקע במחטי אורן יבשים שנתקעו בחולצתי כשמשכתי אותה לקרקע. בטי ניסתה למחות וטענה שעוד מעט מישהו יבוא ויראה אותנו. סתמתי את פיה בנשיקה ומשכתי מעליה את המכנסים. השמש כבר כמעט שקעה וכולם היו בבית, אוכלים ארוחת ערב.
היינו לגמרי לבד, מנותקים מכל העולם, שקועים זה בזה, נהנים מתחושת האוויר החמים על עורנו החשוף. עברו כבר המון שנים מאז שעשיתי אהבה בין העצים, על אדמה מכוסה במחטי אורן ריחניים. זה היה רומנטי לחזור פתאום להתנהגות של נער מתבגר, אבל גם מאוד לא נוח. אני חושב שיעברו עוד הרבה שנים עד שאעשה את זה שוב, אולי בגלגול הבא. בטי שהייתה מעלי לא סבלה משום אי נוחות. אחרי שגמרה בפעם השנייה – היא לא הניחה לי לגמור בפעם הראשונה שלה – נישקה אותי חזק ואמרה שהיא סולחת לי למרות שהייתי חמור.
עניתי לה כמו תמיד כשקראה לי חמור שהיא הייתה מתה שיהיה לי זין של חמור ועזרתי לה להתלבש. הגענו באמצע הארוחה, רגע לפני שהילדים אחוזי הסקרנות פתחו את החבילה שלי.
"סתם חיפשתם את מנגו!" צעק לירז שהאמין לואניה שאני ובטי לא בבית כי הלכנו לחפש את הכלב. "הוא כבר חזר לבד! מה יש בחבילה? אני רוצה לפתוח אותה!"
"כן, באמת לא הייתם צריכים להתאמץ," מלמל אדם, שכמובן לא קנה את הסיפור של ואניה, ושלף מחטי אורן משערה של בטי, מחליף מבט מחייך עם אחיו שליקט כמה מחטי אורן עקשניים מגב חולצתי. ברור היה שהם כבר דווחו על הסיפור האמיתי ומצאו את התנהגותי משעשעת להפליא.
טוב, הם מעולם לא ניסו להביט בחורים השחורים ששמשו את סולק כעיניים, ואף פעם לא שמעו מה הוא עשה כדי לזכות בכינוי הזה. עדיף שכך, הם היו צעירים מידי לדברים כאלה. ראיתי שאבא וסבא מחליפים מבטים. סבא השפיל את עיניו לצלחת, מתאפק לא לחייך בעוד אבא יורה בי מבט קפוא, מבהיר לי בלי מילים מה דעתו על טיפוס שמסתלק ככה עם אשתו ליער, וחוזר עם מחטי אורן דבוקים לגבו.
אני חושב שאטיב לעמוד בעינויים של השב"כ מאשר בנדנודים של לירז ושל ללי. החבילה שהילדים אילצו אותי לפתוח הכילה תמונה בגודל של דף פוליו ממוסגרת במסגרת מעץ מגולף. זה היה תצלום צבעוני שלי ושל רומן, עומדים במדים, צוחקים ומחבקים איש את כתפי רעהו. המסגרת עוטרה בדמויות של דולפינים, זיהיתי מיד את עבודתו של מילוש הצ'כי – אחד מהאסירים שהטיב לפסל בעץ והפך את תחביבו למקור פרנסה – רומן בטח שילם לו בבקבוק וודקה אמריקאית בתמורה למסגרת כל כך יפה. העץ היה בהיר ומבריק והדולפינים עוצבו בקפידה, מלאי חיים ומחייכים חיוך עתיק ומסתורי.
פעם שאל אותי רומן איזה חיה ארצה להיות, ואני הדהמתי אותו כשאמרתי דולפין. שקענו בדיבורים על דולפינים, ושוחחנו זמן כה רב עד שהחמצנו את ארוחת הערב. זה היה אחד הזיכרונות הכי נעימים וברורים שנותרו לי מהכלא. אולי בגלל זה הוא הזמין את המסגרת הזו.
"זה צולם בתחנת הרכבת במוסקבה, ברציף הצפוני," אמר אבא מיד כשראה את התמונה.
"כן, בדיוק חזרנו מצ'צ'ניה. כשירדנו מהרכבת הצטלמנו למזכרת." אמרתי, מדלג בדיפלומטיות על העובדה שהיינו שתויים. התמונה עברה מיד ליד. כולם הביטו בשני החיילים הצעירים שהישירו מבט אל הצלם, מחייכים באופטימיות נעורים ומחזיקים סיגריות בידיהם.
"החבר שלך בחור נאה," אמר אדם מביט בהערכה ברומן שנראה יפה ואמיץ במדיו המנומרים.
"לא השתנית בכלל מקס," הוסיף הילל. "נשארת רזה כמו פעם."
"עישנת?" שאל סבא מופתע, מחליק בידו על הדולפינים המחייכים.
"כן, פעם, אבל זו הייתה הסיגריה האחרונה שלי," נזכרתי, "ברגע שנכנסתי עם סיגריה לדירה שלנו סבא אדי התחיל להשתעל וסבתא בקשה שאפסיק לעשן. מאז הפסקתי לעשן. הבחור הזה שלידי הוא רומן סובורוב שטבע בים לפני כמה שבועות. זה מה שהוא הוריש לי," הסברתי להם. הכרתי את רומן מספיק טוב כדי לדעת שזה לא הכל, בטח חבוי שם עוד משהו, אבל לא רציתי לבדוק לפני כולם. זה יחכה עוד קצת.
בטי נרדמה על הספה עוד לפני התחזית, ואמונה לקחה את ללי המנומנמת הביתה. הילל הלך ללמוד אצל שיר ואולג נרדם עם לירז מול הטלוויזיה בחדר הילדים. אבא וסבא קמו כדי לצאת, עוד רגע אשאר לבד, ופתאום לא רציתי להיות לבד. אמרתי להם שיחכו רגע, עוד מעט אני בא ללוות אותם, ופתחתי את התפסים הזעירים בגב בתמונה. כמו שחשבתי היה גם מכתב, מוחבא בין הקרטון לתמונה.
זיהיתי מיד את כתב ידו המוזר של רומן. הוא כתב תמיד בעט נובע עם דיו כחול, האותיות שלו היו קטנות ונטויות שמאלה, כאילו נופלות.
לידידי היקר מקסים ויטלוביץ
אם המכתב הזה נמצא בידיך סימן שכבר איני בין החיים. התמונה הזו צולמה ביום שבו חזרנו שלמים ובריאים מהמלחמה. חשבת שנמות שם אבל חזרנו. את המסגרת עשה מילוש הצ'כי והיא בצורת דולפינים כי זה מזכיר לי איך דברנו על דולפינים ושכחנו ללכת לאכול, זוכר? תמיד אהבתי לשוחח אתך, לפעמים כשקר לי ואני מרגיש בודד אני נזכר כמה צחקנו וכמה יפה דברת ומיד אני מרגיש טוב יותר.
אף פעם לא אמרתי לך את זה אבל בזכותך נשארתי חי. הצלת את חיי המון פעמים ואני מקווה שהייתי לך לתועלת גם כן. אצל היהודים נהוג לבקש סליחה מהמת לפני שקוברים אותו, תדע שסלחתי לך על כל הפעמים שפגעת בי. אני יודע שלא יכולת אחרת. אני מרשה לעצמי לבקש את סליחתך מקס היקר על כל הפעמים שפגעתי בך. אני יודע שאני בדרך לגיהינום, להישרף בבריכות זפת רותחת, או משהו כזה. זה ממש לא מזיז לי (אתה מכיר אותי), בכל אופן, מה שלא יהיה איתי, זה היה שווה. אני שמח שפגשתי אותך ומודה לאלוהים על כל רגע שביליתי אתך.
נשק את אשתך והתינוקות שלך בשמי. אני מת רגוע כי אני יודע שאתה כבר לא לבד. תמיד נראית כל כך בודד וכל מה שעשיתי לא הועיל, זה שבר ליבי כל פעם מחדש.
תשכח את כל מה שאמרתי לך פעם על הנקבות וכל זה, דברתי שטויות, בלי נשים אין לנו חיים, אבל יהודי פיקח כמוך בטח לא צריך אותי בשביל לדעת את זה. אני מנשק אותך קוטק. היה שלום ושהאל ישמור עליך.
ידידך האוהב
רומן סובורוב
נ.ב. חשבתי על זה ולדעתי אלוהים לא שונא אותך כמו שאתה חושב אז תירגע, וכמו שהפסקת לעשן ברגע שסבתא שלך אמרה, ככה אתה יכול גם להפסיק לשתות.
לקרוא את המכתב היה כמו לשמוע את רומן מדבר אלי מהקבר. הוא באמת אהב אותי וגם אני אהבתי אותו. רק הדרך שלנו לבטא אהבה הייתה שונה. החזרתי את המכתב למקומו וסגרתי שוב את תפסי המתכת הזעירים שהחזיקו את התמונה והקרטון צמודים יחד. רק כשנתתי לאבא את התמונה חשתי שדמעות זולגות על פני. "אתה שומר על כל התמונות שלי אבא," אמרתי, "אז תשמור לי גם על זו בבקשה." אבא נד בראשו בשתיקה, לקח את התמונה ופנה לצאת.
"החבר הזה שלך, הוא התאבד?" שאל סבא, פוסע לצידי. אבא הלך לפנינו, זקוף מאוד, לא מביט לצדדים, כתפיו ישרות כשל חייל.
"כן, הוא היה חולה איידס והעדיף לגמור עם זה מהר." עניתי, "והוא אהב אותי." הוספתי בלחש, אבל אני לא בטוח שסבא שמע אותי.
"מסתבר שטעיתי," אמר אבא לפני שנכנס למכונית שלו, שחנתה מול המספרה. "כנראה שבאמת תישן הלילה במיטה שלך. היה לך יותר מזל משכל עם בטי," הוסיף, מביט בי בחומרה. "תתנהג כמו בן אדם ואל תקלקל את זה."
הוא הביט שוב בתמונה. "לפחות הוא טרח לכתוב לך מכתב פרידה," אמר פתאום, "חבל שמארק לא עשה את זה." חיבקתי אותו, רגע הוא עמד נוקשה בזרועותיי ואז החזיר לי חיבוק.
"זאת לא הייתה אשמתך," אמרתי לו בתוקף, "טעיתי שהאשמתי אותך. אף אחד לא אשם, אבל באמת חבל שהוא לא השאיר מכתב כדי שנדע על מה הוא חשב."
אבא אמנם החזיר לי חיבוק, אבל ידעתי שדברי לא שכנעו אותו, "אני יודע על מה הוא חשב," אמר לי בזעף, "הוא חשב שעדיף למות ולא להיות מה שהוא היה."
הוא נגע בקצה אצבעו בלחיי שפסי הדמעות הכתימו אותה, "הלוואי והייתי יודע על מה אימא שלך חשבה לפני שהיא…" זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הודה, לפחות ברמז, שאימא לא מתה בתאונה. אם הייתי יכול הייתי ממשיך לדבר איתו על הנושא, אבל הוא נכנס למכונית שלו והסתלק.
סבא משך אותי לספסל וכרך זרוע על כתפי, "הוא יחזור, אל תדאג." אמר לי ברוך. "הוא טיפוס כזה, קשה לו לדבר. בסוף הוא אולי אפילו יסלח קצת לעצמו."
"זו הפעם הראשונה שהוא מדבר על זה שאולי גם אימא התאבדה. הלוואי ויכולתי לדעת את האמת."
סבא טלטל אותי, "אל תהיה טיפש! האמת? איזה אמת. מי יכול אי פעם לדעת את כל האמת? מי בכלל רוצה לדעת את האמת?" הוא קם ממקומו וליטף את ראשי, "לך הביתה לבטי ותשמור עליה, אישה במצבה צריכה מיטה נוחה."
"אל תדאג," עניתי בחוצפה. "היה לה מספיק נוח. זה אני שסובל עכשיו מכאב גב." סבא פרץ בצחוק צעיר להפתיע ועלה לדירתו כשהוא צוחק לעצמו.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il