דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
26/12/2016
בערך שבוע לפני שיצאתי למילואים הגיע לבית המלאכה בחור צעיר עם כיפה סרוגה קטנה, הוא נכנס קצת בהיסוס והביט סביבו בביישנות. שטרית התנפל עליו, לחץ את ידו, טפח על שכמו וכמעט שנישק אותו מרוב שמחה. "תכירו!" צעק בהתלהבות, גורר אחריו את הצעיר הנבוך, "זה איציק אורבך המ"כ שלי מהטירונות! מה שלומך אחי?" ושוב טפח על כתפו של אורבך והושיב אותו על אחד הכיסאות המצ'וקמקים שעמדו ליד הרדיו העתיק בפינת הקפה של בית המלאכה.
אורבך חיבק את כתפו של שטרית, "איזה עולם קטן. לא ידעתי שאתה עובד כאן רונן. יש לי מילואים בשבוע הבא, אני מחפש את הסמל המחלקתי שלי, אמרו לי שהוא עובד כאן." והוא העביר את עיניו סביב מביט בכל אחד מאתנו, פוסל כמובן מאליו את ברקו ושמחון, ומתלבט בלי מילים ביני ובין ואניה. שני הרוסים שבחבורה. תמיד התפלאתי איך הישראלים מבחינים מיד ובלי שום היסוס מי משלהם ומי עולה חדש. בטי אמרה שזה משהו באיכות העור ובקמטי ההבעה סביב העיניים. לאנשים שלא גדלו מילדות תחת השמש הקופחת הזו היה עור שונה, דק וחלק יותר. אולי זה נכון, אבל איך הם ידעו להבדיל בין ערבים ליהודים? אין לי מושג.
"אני הסמל שלך אורבך," הושטתי לו יד, "מקסים פרידמן." הוא לחץ את ידי בוחן את פני, "אני מקווה שאני לא מפריע לך. דיאמנט אמר לי שאתה עובד כאן, פגשתי אותו בטכניון." משכתי בכתפי כאילו לא אכפת לי, אבל זה הפריע לי ועוד איך, אני לא אוהב לערבב את הצבא עם החיים האזרחיים שלי. בארץ הכל מתערבב תמיד, כל התחומים בחיים זולגים זה לתוך זה בבלגן נוראי. הכל קטן, צפוף ומעורבב, אני שונא את זה, אבל ככה זה כאן.
לפליאתי הוא חש בחוסר הרצון שלי. "אולי יש לך כמה דקות לדבר איתי?" ביקש בקול רך ותרבותי, מביט בי בעיניים חומות ורכות. היו לו פנים עגלגלים ושחומים ורעמת שיער פרוע מתולתל. סתם בחור רגיל עם הבעה מתנצלת, חרדה מעט, וציפורנים מכורסמות.
לקחתי אותו למעלה, לחדר האוכל שלנו ונתתי לו כוס קפה. הוא שתה לאט, מביט בי, מתלבט איך להתחיל. צבי הציץ לחדר, מביט בנו בפליאה. הצגתי לפניו את אורבך והוא לחץ את ידו, נבוך מעט. "אשתו של דובל'ה צריכה ללדת עוד מעט, אחרת לא היו נותנים לו ולת"ם." התחיל להסביר, כאילו הוא חייב לאורבך משהו.
הטלפון צלצל והמזכירה קראה לצבי שיוסי מאלומפלסט רוצה לדבר איתו. צבי העווה את פניו. "אוף, הנודניק הזה, מקס?" הוא הביט בי בתחנונים.
"הוא רוצה לדבר רק אתך צבי, אתה יודע איך הוא… תתווכח קצת ותיתן לו הנחה של חמש אחוז, הוא יהיה מרוצה."
צבי צחק, "ואחר כך אתה אומר שאני הבוס." התלוצץ והלך לטלפון.
הבטתי שוב באורבך, "למה רצית לראות אותי?"
הוא הביט לי ישר בעיניים, גירד את ראשו, התפתל קצת על הכיסא, ואז העז ואמר, "טוב, כולם בפלוגה מכירים עוד מהסדיר. חשבתי שבטח יהיה לכם קשה להסתדר עם קצין חדש שעוד לא ניגב את החלב מהשפתיים."
עכשיו הבנתי ממה הוא חושש. הבחור המסכן הזה, ישר במילואים הראשונים שלו הוא נופל על חבורה של זקנים כמונו. בגולני הוותק משחק תפקיד מאוד חשוב, והמילואימניקים בכלל שמים זין על כל העולם. קצין טירון שאין לו גב מהסמל שלו עלול ללכת לאיבוד מהר מאוד. הפתרון של אורבך היה להעביר אותי לצד שלו לפני שנצא יחד למילואים. הוא אפילו הציע לי טרמפ לקרית שמונה עם אבא שלו. הודיתי לו על הטרמפ וכדי להרגיע אותו סיפרתי לו קצת על המחלקה שלנו והבטחתי לו שהכל יהיה בסדר, אני בצד שלו. "מספיק קשה ומסוכן שם גם בלי שנכנס לוויכוחים על כבוד וותק." אמרתי כשליוויתי אותו החוצה. הוא נהג בניסן חדשה ונוצצת, בטח של אבא שלו.
"סיפרו לי שאתה קשוח, אבל מקצועי והוגן." אמר לפני שנכנס לרכבו, "אמרו לי שאם אני לא אנסה לתחמן אותך ולעשות דברים מאחורי הגב שלך אתה תהיה ראש גדול ותעזור לי כמה שתוכל." הוא לחץ את ידי והלך. שאלתי את עצמי אם אותם אלמונים סיפרו לו גם על הכינוי שלי, אני מניח שכן, אחרת הוא לא היה מודאג כל כך.
חזרנו לעבודה והמשכנו לדבר על הצבא, "תגיד לי שטרית?" שאל ואניה, "אם הוא היה המפקד שלך בטירונות אז איך זה שאתה חבר שלו? איך זה יכול להיות?"
שטרית חייך, "הוא גבר לעניין, המ"כ הכי קשוח והכי קפדן בבסיס, אבל בחור עשר, תמיד הוא היה הוגן ועשה יחד איתנו הכל, כולל כל הטרטורים. אני נורא שמח שהוא קצין עכשיו. תתנהג איתו יפה מקסים, אל תעשה לו את המוות אפילו שאתה ותיק יותר."
ואניה הניד בראשו בפליאה, "אם אני הייתי זוכה לפגוש את אחד המפקדים שלי מהטירונות עכשיו הייתי הורג אותו, אבל קודם הייתי מענה אותו ככה שיסבול." וואניה טוב הלב והעדין חייך ברשעות מפתיעה כשדמיין איך יענה את מפקדו מהטירונות.
שטרית הביט בו במבט נדהם. "אתה פסיכי לגמרי," אמר בתדהמה, "עוף לי מהפרצוף, רוסי משוגע! ראית בחיים שלך פסיכי כזה מקס?"
צחקתי, "אתה לא יודע מה זה טירונות אמיתית שטרית, רק בישראל יש טירונות כזו מצחיקה שכל יומיים רצים הביתה לאימא, וכל פעם שלא נותנים לחיילים שוקו חם עם לחמנייה הם מתקשרים לכרמלה מנשה לבכות, ותכף כותבים על זה בעיתון."
"זה לא ככה," מחה שטרית, "הטירונות של גולני מאוד קשה, אבל זה לא אומר שצריך להתעלל בטירונים. לא מחנכים חיילים בטרטורים." הסתכלתי על ואניה והוא עלי ושנינו פרצנו בצחוק. שנינו עברנו טירונות בצבא האדום שזה די קרוב לביקור בגיהינום, אבל אי אפשר היה להסביר דבר כזה לילד כמו שטרית. מה פלא שהחיילים בצה"ל עושים סיפור גדול מכל שטות ומתלבטים בייסורי מצפון על כל ירייה שהם יורים? הסיבה היחידה שהם מנצחים היא שהערבים הם חיילים עוד יותר גרועים מהם.
***
דווקא הפרידה מסבא הייתה הכי קשה. בטי ארגנה ארוחת ערב נעימה לכל המשפחה לפני שעזבתי וכולם נפרדו ממני בחום. רק לירז חזר ודרש כשהשכבתי אותו לישון שאבטיח לו שאחזור. לא יכולתי לשקר ולהגיד שאני בטוח שאחזור והתפשרתי על הבטחה שאעשה כל מאמץ לא להיהרג בלבנון. הוא חיבק את במבי שלו ונרדם לבסוף, לופת בחזקה את אגודלי. אחרי שהוא נרדם כולם הלכו הביתה, אולג וואניה לחצו את ידי ואבא חיבק אותי בחזקה והוסיף נשיקה בשם אניקה שנאלצה להישאר בתורנות לילה בבית החולים. ליוויתי את סבא לדירה שלו. גניה לא באה הפעם לאכול אתנו כי אירנה יצאה לפגישה והיא שמרה על נטלי. ישבנו כמו תמיד על הספסל מול דירתו ושוחחנו. היה חם, האוויר עמד והבתים מסביב חסמו כל משב רוח מכיוון הים. במקום כל כך קטן כמו נשר, בשעה תשע בערב כולם כבר סגורים בדירות שלהם, רואים חדשות ומתכוננים ללכת לישון. "חבל שלא ויתרת לבטי," הפתיע אותי סבא, "חבל שאתה צריך ללכת מחר למילואים."
"עכשיו נזכרת? למה שתקת עד היום?"
"כי אתה צודק ובאמת אתה צריך ללכת לצבא, אבל אני דואג לך מקס. כמה נכדים כבר יש לי?"
"די הרבה בעצם," עניתי בלי לחשוב. "ולאדם אתה לא צריך לדאוג כי הוא סוף סוף השתכנע ללכת לחיל המודיעין, ככה שהוא לא יסתכן בפעילות מבצעית." אני לא יודע למה דברתי ככה, אולי בגלל שעצבן אותי איך כולם מתנהגים כאילו אני מין נידון למוות. מיד אחרי שאמרתי את זה הצטערתי שפתחתי את הפה, אבל סבא, כמו גבר אמיתי, לא מצמץ אפילו.
"נו, אז מתי הסתכלת באלבום?" שאל בשלווה.
"ביום שהראית לי אותו. אחרי שיצאת חיטטתי קצת ומצאתי את המעטפה שהחבאת." עניתי, "עד עכשיו שתקתי, אבל כולם מתנהגים כאילו אני… כאילו שאני לא אחזור יותר ו…" לא יכולתי לבטא במילים את החשש שהכביד על כולנו והשארתי את המשפט תלוי באוויר.
"בטי יודעת?" שאל סבא, עדיין רגוע לחלוטין.
בבת אחת הציף אותי כעס, וכמו תמיד כשזה קורה אני מדבר שטויות ואחר כך אוכל את עצמי, "זה מה שאתה חושב עלי גנרל?" התפרצתי, "שאני אגלה לה שהסבתא האהובה עליה היא נואפת ושהיא וכל המשפחה שלה ממזרים?"
סבא הניח יד על כתפי ונענע אותי בעדינות "די, די, אליזבטה לא הייתה נואפת, רק אני אשם. אנסתי אותה, למה אתה חושב שהיא גרשה אותי? חשבתי שהיא לעולם לא תסלח לי ולכן התחתנתי עם אנה. רציתי לעשות לפחות דבר אחד טוב בעולם, לעזור לפחות לבן אדם אחד, וגם זה לא יצא." הוא הביט בי במבט רך, "לפחות זה מה שחשבתי עד עכשיו. אלוהים נתן לי אותך להראות לי שלא כל החיים שלי היו לשווא." סבא ליטף אותי, מעביר את ידו הגדולה על הצלקת בלחיי.
"אלוהים שונא אותי סבא," אמרתי בעצב. פתאום רציתי לשתות ולעשן ולעשות שטויות איומות, להרביץ למישהו, ולשכוח מי אני ולאן אני הולך מחר. "אולי הוא שונא את כל היהודים?"
סבא חייך "אולי." אמר בשלווה.
שוב התעצבנתי. "בטח, אתה כבר זקן, מה אכפת לך?" הטחתי בו, "בישלת דייסה מסריחה ואני ובטי צריכים לאכול אותה. למה לעזאזל לא יכולת להתאפק?"
סבא משך בכתפיו, "אתה האחרון שצריך לשאול אותי שאלה כזו," ענה ביובש, "איפוק זו לא התכונה הכי חזקה שלך." הסתכל לי בעיניים כאילו ידע על הסודות הכי איומים שלי.
קפצתי ממקומי וקיללתי אותו בכל הקללות הכי מגעילות שהכרתי בכל השפות ששמעתי אי פעם. סבא צחק. "לא רע," אמר, "לאולג יש מבחר גדול יותר של קללות, אבל יחסית לבחור יהודי טוב יש לך אוסף די נכבד."
כמו תמיד, הומור מנטרל מיד את הכעס שלי. סתמתי את הפה וצנחתי לצידו של סבא. "אני צריך ללכת עכשיו, מחר אני קם מוקדם." אמרתי לו.
הוא הנהן, "פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים." ציטט פתאום מהתנ"ך. "אתה מבין מה זה אומר מקסים? מאירק'ה תמיד טען שזו שטות מוחלטת וצורת חשיבה פרימיטיבית, אבל הוא, עם החשיבה המודרנית וההגיונית שלו מת. ואני, הפרימיטיבי הטמבל, נשארתי חי."
"מי זה מאירק'ה?" שאלתי.
"אחי הצעיר, לפעמים אתה כל כך דומה לו מקס, שזה פשוט כואב. הילדים שייוולדו לך הם הריבעים שלי. אני רק מקווה שהעונש שלהם לא יהיה לגדול יתומים מאב."
ישבתי בשקט וחשבתי על מה שהוא אמר. "אתה מתכוון?" שאלתי לבסוף, מדבר לאט כדי לתת לעצמי זמן לארגן את המחשבות שלי, "שבגלל מה שעשית בשנת 46, בגלל שאתה וסבתא של בטי הבאתם ילד ממזר לעולם…"
הוא ניסה למחות, אבל לא הנחתי לו. "אל תספר לי מעשיות על אונס כי אני לא מאמין לזה," אמרתי בתוקף, מניח יד על כתפו ומביט ישר בעיניו, "אתה חושב שבגלל שהכנסת להיריון אישה נשואה הנינים שלך ייענשו?" סבא הנהן בראשו והשפיל את מבטו.
"זאת באמת צורת מחשבה פרימיטיבית וחסרת הגיון. אני לא רוצה לשמוע על זה כלום." הטחתי בו, "וחוץ מזה, אם היא חיה עם בעלה ואתה היית אתה רק פעם אחת, אז גם אם זה יגיע לבית משפט הם יפסקו שאחרי רוב בעילות…" שאר הפסוק נשכח ממני, "הם יגידו שהרב יהושע לא ממזר כי אימא שלו חיה עם אבא שלו והולכים לפי ההיגיון שהבעל החוקי הוא האבא ו…"
סבא הסתכל עלי במין מבט כזה, כל כך עצוב ומלא רחמים, עד שלא יכולתי להמשיך יותר וסתמתי את הפה. מה הטעם לצטט לו הלכות, הוא בטח ידע על זה יותר ממני. "תספר לי למה יהושע גירש את בטי?" הפתיע אותי סבא.
לא ידעתי שהוא מכיר את תולדות חייה של בטי. לא ספרנו לו כלום, אולי הילל סיפר? לא יכול להיות, במחשבה שנייה, זה בטח אדם שפתח את הפה המלוכלך שלו. ספרתי לו על העילוי ועל החיים של בטי לפני ואחרי הגירוש מהבית.
סבא נאנח, "הילדה המסכנה שלי," אמר ברוך, "קודם הגבר ההוא ועכשיו אתה…" הוא נד בראשו בעצב. הנה עוד אחד שמרחם על בטי בגללי.
"אתה בטוח שאתה רוצה שאני אחזור מהמילואים?" שאלתי בכעס. סבא שפשף את מצחו בתנועה אופיינית, שהזכירה לי פתאום את הרב יהושע.
"גם הבנים שלך עושים ככה." הערתי לו באכזריות.
הוא הניד את ראשו בעצב, "כן שמתי לב," אמר בנחת. "בחג, כששניהם היו כאן, שמתי לב כמה צורת העמידה שלהם דומה, של ויטלי ושל יהושע אני מתכוון. בדיוק כמו אבא שלי זכרונו לברכה. מוזר שאף אחד לא שם לב לזה." הוא נד בראשו בפליאה, "מזל שהם לא כמוך," הוסיף, "הכעס הזה, האלימות הזו שיש בך ובבטי, זה הירושה שלי. אני באמת מצטער."
"בטי לא אלימה!" מחיתי בזעם.
סבא חייך ונגע שוב בלחיי, "יש בחור אחד עם ברכיים שבורות שחושב אחרת." אמר, "ובחור אחר, טייס שהיא שברה לו כמה אצבעות עם מגרת מתכת, ומה עם הצלקת שיש ליורי על השפה? תזהר לא להרגיז אותה יותר מידי." נבוך, נזכרתי במכה שקבלתי ממנה בביצים, והסמקתי.
סבא חייך, "מה, גם אתה?" שאל בלעג.
"הטייס ניסה למשש אותה מתחת לחצאית וזה הגיע לו." הגנתי על בטי, "וגם לי הגיע, למדתי מזה שאם כבר אתה חוטף מכה בביצים עדיף שלא יעמוד לך קודם."
סבא צחק וטפח על ברכי, מרוצה מתשובתי. "אתה טועה, כן אנסתי אותה, אבל למרות זאת היא שלחה לי את התמונה עם ההקדשה מאחור ומעולם לא התחתנה שוב." הוא משך בכתפיו, "לך תבין נשים." אמר וקם ממקומו.
קמתי גם כן ואנחנו עמדנו פנים אל פנים, מתבוננים זה בזה. סבא הניח את ידיו על כתפי, הוא היה נמוך ממני מעט והיה עליו להרים את ראשו כדי להביט ישר בעיני. ידיו על כתפי היו חמות וכבדות. "אני סומך עליך שהשיחה הזאת תישאר רק בין שנינו." אמר בקול רציני, "אני אתפלל לאלוהים שתחזור." הוא חיבק אותי, נישק על לחיי והלך.
חזרתי הביתה. בטי כבר הייתה במיטה, ממתינה לי. לא עשינו אהבה אותו לילה, רק שכבנו חבוקים, מלטפים זו את זה, מדברים בלחש על כל מיני דברים חסרי חשיבות, מצחיקים זה את זה, עד שנרדמנו.
***
למרות כל החששות הרי שכמעט עד הסוף המילואים היו שלווים לגמרי. כל החבר'ה הוותיקים התנהגו יפה מאוד עם אורבך, והוא התגלה כקצין טוב, יסודי ורציני. לפלוגה נוספו הרבה בחורים צעירים שהשתחררו לא מזמן והיו עדיין בכושר טוב. כיתת החבלה שבה היו רוב החיילים הוותיקים מהדור שלי, נחשבה לפלוגת הזקנים. הכל דפק כמו שצריך, אפילו מזג האוויר היה די נחמד. הבעיה היחידה הייתה ששוב לא הייתה לנו קליטה, והטלפונים הניידים שלנו לא הצליחו לקשר אותנו הביתה. גם האוכל היה מחורבן, אבל לזה כבר התרגלנו. שלושה ימים לפני שהיינו אמורים לסיים את המילואים, זה קרה.
בהתחלה זה לא נראה רציני, דווח על חדירה של מחבלים. נכנסנו לכוננות ויצאנו לסיוע. מי שבאמת רדף אחריהם ועשה את העבודה היו הסדירניקים והמילואימניקים הצעירים. אנחנו, בני השלושים פלוס, כבר נחשבנו לזקנים מידי בשביל לרוץ על הג'בלאות ולרדוף אחרי החיזבאללה. כיתת החבלה הלכה איתי ועם אורבך, התפקיד שלנו היה לסייע, וזה אומר שבעצם לא היה לנו הרבה מה לעשות, רק להסתכל על חיל האוויר שהפציץ את המחבלים, ולהקשיב למרדף החם ברשת הקשר. מעט הצעירים שהיו איתנו הצטערו שהם לא שם, והזקנים, כמוני וכמו בוסקילה וגוטמן ולאזרוב הקווקזי, שמחנו בשקט שאנחנו לא צריכים לרוץ בין העצים ולהרוג אף אחד.
ואז, דווקא ביטון השקט שרוב הזמן שתק כמו דג, וגם כשדיבר זה היה בקול חרישי, צעק שהוא מריח ריח של שרפה. ובאמת, ראינו שבגלל ההפצצות של חיל האוויר התחילו כמה עצים לבעור למטה בוואדי. אורבך אמר שזה רחוק מהחבר'ה שרודפים אחרי המחבלים וזה לא נורא, אבל תמיר, אחד מהחדשים שלנו, אמר שהוא מודאג כי האש עלולה להתקדם נורא מהר בעונה הזו, בעיקר ביער הזה שמורכב כולו ממחטניים. עד שהבנתי מה זה מחטניים והסברתי את זה ברוסית לקווקזי, ראינו שהוא צודק. השרפה התקדמה במהירות עצומה, מקימה רעש איום, רודפת אחרי החיילים שרצו למטה בוואדי.
אורבך קם והתחיל לרוץ למטה, צועק לבוסקילה, הקשר שלנו, שיזהיר אותם מהאש. רצנו אחריו, מדרדרים אבנים במורד הקירח מעצים, מלמעלה הבחנו בחיילים רצים בוואדי והאש דולקת אחריהם. רצנו עד שהגענו לאזור הנמוך יותר, המיוער, ושוב לא הייתה לנו נקודת תצפית טובה. בסוף הגענו למקום שממנו אי אפשר היה להמשיך יותר. האש הייתה חמה מידי וקרובה מידי. "חבר'ה תתחילו לסגת," הוריתי להם בלי לחכות לפקודה של אורבך, והאמת היא שגם בלי הפקודות שלי כולם הבינו שאין טעם. הרוח שינתה כיוון והאש הייתה מהירה מאתנו, לא יכולנו לעזור להם. מי שהצליח לברוח ברח, ומי שלא, "אללה ירחמו" כמו שמלמל לעצמו ביטון.
כולם נסוגו, חוץ מאורבך. "אחרי!" שאג, והתחיל לרוץ קדימה, לוהט כולו מחום האש ומהתלהבות, צועק במלוא גרונו, "אחרי, זו פקודה!" רצתי אחריו והצלחתי לתפוס אותו שנייה לפני שהוא קפץ לאש. תפסתי אותו בשכפ"ץ והפלתי אותו ארצה. הוא קם ושוב ניסה לרוץ קדימה, "כל המחלקה הסתער!" צרח בקולי קולות, שוכח שרק כיתה וחצי בערך רצה בעקבותיו.
הפלתי אותו שוב ונשכבתי עליו, מצמיד אותו לקרקע, עכשיו כבר היה ברור שהוא התחרפן לגמרי. היינו נורא קרובים לאש, היה רעש נוראי של שריפה, עצים נפלו, גצים בוערים החלו לעוף עלינו והעשן שרף לי בעיניים. כשהרמתי את הראש ראיתי רק את בוסקילה וגוטמן. הם עמדו במרחק ביטחון משנינו והסתכלו חסרי אונים. השאר כבר הסתלקו מזמן.
הרמתי את הבחור, מחזיק אותו היטב שלא יברח, וניסיתי לשכנע אותו לבוא איתי. כלום לא עזר, משכתי ושכנעתי והתחננתי לפניו לברוח לפני שנהפוך לבשר צלוי, אבל הוא המשיך לצעוק פקודות ולהורות למישהו בשם קפלן שיחזיק מעמד, מבטיח לו שאנחנו תכף באים לחלץ אותו. לא הייתה לי ברירה, הכנסתי לו בראש עם הקת של האם 16 שלי. הוא איבד את ההכרה ונפל לזרועותיי. הטענתי את גופו הרזה על כתפי וברחתי משם עם בוסקילה שלקח את הרובה שלו וגוטמן שסחב את שאר הציוד. כמה שניות אחרי שהסתלקנו משם האדמה שעמדנו עליה כבר בערה.
הפחד מצמיח כנפיים אפילו לשלושה מילואימניקים זקנים, עייפים וחסרי כושר שכמונו. רצנו במעלה ההר, נושמים עשן מלוא ריאותינו, נחנקים ומקללים. אני ברוסית ובגרוזינית, גוטמן בצרפתית וביידיש, ובוסקילה בערבית מרוקאית עסיסית. קודם שמענו את המסוק, ואחר כך שמענו צעקות שהצליחו להתגבר אפילו על הרעש המעצבן שעשה המסוק. כשהגענו אל הרכס וחברנו אל שאר המחלקה הבנתי את פשר הצעקות. כל המחלקה שלי עמדה והתווכחה עם כמה חובשים שניסו לשכנע אותם להיכנס למסוק צבאי.
ביטון צרח כמו משוגע שהוא לא הולך לפני שהסמל והקצין שלו מגיעים ושזה נקרא לנטוש פצועים בשטח, וזו פקודה לא חוקית בעליל ועוד כל מיני סיסמאות מהסוג הזה. כשהוא היה משתתק כדי לנשום ולהשתעל תמיר או מישהו אחר היה ממשיך לצעוק. הם סתמו את הפה רק כשראו אותנו יוצאים מהוואדי הבוער. כשביטון ראה אותנו באים הוא פרץ בבכי ולאזרוב רץ וחיבק אותי. אף פעם לא ידעתי שהוא אוהב אותי כל כך. בכלל לא הכרתי אותו לפני המילואים האלו, הוא הגיע אלינו מהצנחנים.
פרקתי את אורבך על אלונקה והתיישבתי לצידו. "כל הכבוד שמן." אמרתי לבוסקילה שצנח לידי, מתנשם ומזיע. "לא האמנתי שאתה מסוגל לרוץ כל כך מהר."
"מרד!" רטן גוטמן בזעף, "בשביל זה הפסקתי לעשן? בחמש דקות ספגתי יותר עשן מאשר בשנה של עישון גולואז בלי פילטר." אולי נשמתי יותר מידי עשן, אבל ההערה הטיפשית שלו הצחיקה אותי נורא. השאר צחקו גם כן ותמיר שלף נגבונים לחים ונתן לנו לנגב את הפנים.
כל הזמן קיוויתי שהחבר'ה בוואדי הצליחו להתחמק מהאש ושהריח הזה שאני מריח – ריח של גופות שרופות שמי שהריח אותו פעם לעולם לא ישכח אותו – הוא מהגופות של המחבלים. בשקט, בלב, קיוויתי שגם המחבלים האלו מתו לפני שהאש הגיעה אליהם.
רק אחר כך נודע לנו שארבע חיילים נהרגו בשרפה ואחד פצוע אנוש. כשנחתנו במוצב לא נתנו לנו לצאת החוצה. החובש התעקש שאני, בוסקילה, וגוטמן וכמובן גם אורבך חסר ההכרה, נטוס כולנו לרמב"ם. גם ביטון ולאזרוב הצטרפו אלינו בגלל שהם נורא השתעלו והחובש טען שהם סובלים משאיפת עשן ורצה שיבדקו אותם בבית חולים. הם ניסו למחות, אבל השתעלו יותר מידי חזק מכדי שיוכלו להתווכח ברצינות. למזלנו המ"כ של אחת הכיתות, עוד הספיק לזרוק לנו למסוק חלק מהציוד האישי שלנו וככה הגענו לרמב"ם עם הטלפונים הניידים שלי ושל בוסקילה, עם חבילת ופלים של גוטמן, ועם צ'ימידאן מלא כביסה מלוכלכת של אורבך.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il