זמן ישראלי – פרק נט'

02/01/2017

יש רק שלוש, אולי ארבע סיבות לריב עם נשים. החשובה והעיקרית היא סקס, עם זה לא הייתה לנו שום בעיה. למרות שבטי הייתה בהריון מתקדם הסקס נותר אדיר ואפילו טוב יותר. הסיבה השנייה היא כסף, ושאר הסיבות הן חינוך ילדים וקרובי משפחה. גם בגלל זה לא רבנו כמעט, אולי התווכחנו קצת, אבל לא נורא.

למה לא רבנו על כסף? מפני שהיה לנו בדיוק כמה שצריך. אם היה מעט מידי היינו מתווכחים, ואם היה לנו יותר מידי גם אז היו עלולות לצוץ בעיות, למרות שבזה אין לי שום ניסיון, אף פעם לא היה לי יותר מידי כסף, אבל שמעתי שגם עודף ממנו עלול להיות בעייתי.

כשרק התחלנו לשלם משכנתא נלחצתי קצת ממשיכת היתר בבנק, אבל אחרי שהתרגלתי שקצת אובר דראפט לא יהרוג אותי וכמו שבטי אמרה, גם הבנקים צריכים פרנסה, נרגעתי. היו לה דרישות צנועות מאוד וגם אני לא בזבזן או מפונק במיוחד. הייתה לי משכורת סבירה ובטי הרוויחה יפה גם כן, לפעמים כמוני ולפעמים קצת פחות ממני. היא לא הייתה בזבזנית, כמעט לא קנתה לעצמה כלום ובניגוד להרבה בחורות שהכרתי היא לא הייתה משוגעת על בגדים ונעלים. לא הייתה לנו אפילו עוזרת בית, היא בישלה וניקתה ועשתה הכל לבד. בטי גם מעולם לא דרשה שנצא לבלות או שאקח אותה לחופשות יקרות. שנינו היינו טיפוסים ביתים ואוהבי שגרה.

הכל היה בסדר עד שכמה ימים אחרי שחזרתי מהמילואים, בא ואניה וביקש את התכניות שעשה דוב כששיפץ את הבית. הוא סיפר לי שהוא רוצה להגדיל את הבית שלו ואולג מתעקש שהוא רוצה חדר בדיוק כמו של אדם.

הבתים שלנו נראו פעם, אי שם בשנות החמישים, בדיוק אותו דבר – שתי דירות פעוטות של בערך שלושים מ"ר, מחוברות זו לזו, יוצרות מלבן לבן עם גג רעפים אדום חבוש מעליו, שעמד על עמודים תקועים במורד סלעי שהשתפל לעבר ואדי קטן למרגלות הכרמל.

במשך השנים כל אחד מהבתים התפתח בצורה אחרת. הדירה של ורד נותרה בצורתה המקורית, כולל גג הרעפים שדהה אחרי חמישים שנה בשמש הים תיכונית למין אדום חלודה עכור. בן זוגו הצמוד אליו היה בר מזל וזכה לגדול ולהתקדם עם השנים, עד שנעשה בית מודרני ומרווח, מחופה בגג רעפים איטלקיים אדמדמים.

גורלו של הבית שלצידו, ביתו של ואניה, היה אחר. אי שם, בתקופה עלומה, שהרישומים עליה נותרו חבויים במדפים המאובקים של משרד מהנדס המועצה חוברו שתי הדירות הפעוטות לדירה אחת והבעלים הגדילו את שטחן בדרך הפשוטה של תוספת עוד קובייה מאחורי המלבן. הבית נעשה גדול יותר, אבל תכנונו היה מרושל ולא נוח. הבלטות היו מכוערות ושבורות, המטבח היה קטן וחשוך ועל מצבם של השירותים עדיף לא לדבר. שיפוץ ותכנון מחודש ממש התבקשו, הבעיה הייתה כמובן כסף.

מיד הרגשתי שמשהו מוזר מתרחש, ואניה נראה נרגש, אבל זהיר, מאוד לא אופייני לו. הבטתי בו כשבדק את התכניות במומחיות מפתיעה ורשם לעצמו הערות ושרטוטים על דף ניר, ושאלתי את עצמי אם עלי להתנהג כמו שחונכתי, כלומר לשתוק בנימוס ולא להתערב בעסקי אחרים, או שכבר נעשיתי מספיק ישראלי כדי לשאול אותו שאלה חצופה אך מתבקשת – מאיפה לעזאזל יהיה לך כסף לעשות את הפרויקט הזה? – בחרתי בפשרה והזכרתי לו בעדינות שקודם כל עליו לקנות את הבית, אחרת לא יוכל אפילו להחליף בו את התריסים, שנטו להיתקע כל פעם שניסו לסגור אותם.

ואניה חייך אלי במאור פנים. "בדקתי אצל מהנדס העיר, הבית שייך לעמידר, הם אלו ששיפצו אותו בשנת שישים ושלוש עקב דרישת הדייר הקודם, אחד ששמו כנפו, שהיו לו שמונה ילדים, וגם הוריו וסבתא שלו גרו איתו. הבית עדיין שייך לעמידר ובגלל שאנחנו זוג צעיר ואני עולה חדש שתומך במשפחה עם פנסיונרית ושתי קטינים, ויש לי אישה הרה, אנחנו מקבלים מחיר טוב מאוד ו… אה…" הוא קימט את מצחו כאילו נזכר במשהו, קיפל את דפי התכניות הענקיים שכיסו את כל השולחן והסתלק.

לפי השרטוטים של ואניה הבנתי שהוא חשב על הריסת כל הקירות הפנימיים והגבהת הקירות החיצוניים וגם על ניצול השטח שמתחת לעמודים כדי לבנות עוד חדר עם שירותים מתחת לבית. הייתי מופתע, אבל שתקתי. אולי לואניה יש חסכונות? אולי אביו שלח לו כסף? אולי לסבתא יש איזה סכום כסף חבוי אי שם? לא ידעתי ולא היה לי חשק לחטט ולשאול. החלטתי שאם הם באמת ישפצו את הבית אעזור כמיטב יכולתי ואציע להם לגור אצלנו בזמן השיפוצים.

כמה ימים אחר כך קיבל אולג מחשב חדש ויקר, וגם כדור רגל חדש. בטי ואמונה החליפו את כל ארבעת הגלגלים ברכב שלהן, למרות שעדיין אפשר היה לנסוע בהם עוד כמה חודשים ואולי אפילו שנה, ואמונה ישבה עם חוברות צבעוניות של משרדי נסיעות ובדקה מחירים של טיולים לחו"ל. ניסיתי להתעלם, אבל הייתה לי תחושה לא טובה, מין אי נוחות שהתמקמה אי שם מתחת לעורפי, בין השכמות. בדיוק במקום שבו צריך לתקוע סכין כדי לחסל מישהו מהר ובשקט.

שבוע אחר כך, כשרציתי לשלם לפקידה של ד"ר פאנוב, גיליתי לתדהמתי שאין צורך בכך, "כבר שלמת לי על חצי השנה הבאה מראש." צייצה הנערה הצעירה שישבה בקבלה ועסקה רוב הזמן בקריאת עיתוני נשים ובטיפוח ציפורניה. אם הייתי יכול הייתי חוזר לחדרו של הרופא לברר מה קורה, אבל לא העזתי להפריע לו. יש דברים שבן אדם פשוט לא עושה, לא חשוב כמה הוא כועס או לחוץ. אני חושב שסבא אדי, שלימד אותי את הכלל הזה, היה מסכים שלהתפרץ לחדר של רופא כשהוא עם פציינט, זה אחד מאותם דברים.

חזרתי הביתה מוטרד, כל הדרך חשבתי על השיחות שנפסקו פתאום ברגע שנכנסתי לחדר, על המבטים המהורהרים שנעצה בי בטי כשישבה ועיינה שוב בתנאי המשכנתא שלנו, ועל התחושה המוזרה והבלתי ניתנת להסבר, אך בכל זאת שרירה וקיימת, שחשתי בזמן האחרון, הרגשה שדברים נעשים מאחורי גבי, שלא הכל גלוי וישר, שמסתירים ממני משהו.

אני יודע שאני נוטה קצת להיות פרנואידי, אבל גם לפרנואיד יש אויבים. לא שחשבתי שמישהו במשפחה אויב שלי, אבל… כמה שחשבתי על זה יותר ככה הייתי משוכנע יותר שבטי מסתירה ממני משהו. היא לא שיקרה לי אף פעם, אבל אולי בגלל הדרך בה גדלה, היא אף פעם לא נידבה מידע על עצמה או על אחרים. בטי הייתה האדם האידיאלי לספר לו את סודותיך, תכונה נפלאה כשאתה פסיכולוג, עורך דין, או כומר. תכונה רעה מאוד כשאת נשואה לבחור כמוני, חשדן ורואה שחורות שמצפה תמיד לרע ביותר מכל אחד.

נכנסתי הביתה נחוש בדעתי לא להרפות ממנה עד שהיא תגלה לי מה בדיוק קורה פה. מאין הכסף ומה היא מסתירה ממני. הבית נראה ריק, בדרך כלל אהבתי את השעה הזו, קצת לפני שקיעת השמש. אור רך האיר את השמים, האוויר החל להתקרר מעט, ורוח נעימה נשבה מכיוון מערב. כמעט שצנחתי על הכורסא להתבונן איך השמש שוקעת מאחורי מגדל האוניברסיטה שקלקל את הקו הטבעי של רכס הכרמל, כששמעתי מישהו נע בחדרו של אדם. רק כפכפיה של בטי השמיעו את הנקישות הקלות הללו, אבל בטי לא עלתה אף פעם לחדרו של אדם בלי הזמנה מפורשת שלו. הוא היה קנאי לפרטיותו, רק הילדים הורשו להסתובב אצלו וגם זה רק אחרי שהוא נעל את הארון והחביא במגרת השולחן שלו כל מיני דברים שלא רצה שיחטטו בהם.

"הוא יכול להסתיר גופה מתחת למיטה ואף אחד לא ידע עליה." אמר פעם סבא במורת רוח והרים את גבותיו בפליאה כשאולג ענה לו שמתחת לפוטון של אדם אין מקום לגופה, ולירז הוסיף במעשיות שגופה בטח תסריח נורא ולכן… בטי התערבה וחתכה מיד את קו השיחה שנעשה מקברי מידי לטעמה, אוסרת עלינו לדבר על גופות ליד האוכל.

עליתי לחדר של אדם ופתחתי חרש את הדלת. החדר השתנה מאוד מאז גרה בו בטי. אדם שם פוטון צמוד לקיר החיצוני מתחת לחלון ותלה ממול מדפים עמוסי ספרים. היה לו מחשב קטן עם מדפסת ושולחן עבודה גדול. רק הריח, ריח של עץ אורן, נותר בחדר כשהיה. בטי עמדה ליד ארון הבגדים והתעסקה בבגדים שהיו בו. היא הסתובבה, מבוהלת מהופעתי והסמיקה, מנסה להסתיר מאחורי ערמת חולצות טריקו קופסא מלבנית קטנה ושטוחה עטופה בניר מבריק. "לא שמעתי אותך נכנס." אמרה וניסתה לחייך. מובן שהיא לא שמעה אותי, עליתי יחף והקפדתי לדרוך על קצות אצבעותיי ולא להרעיש כשטיפסתי במדרגות המתכת.

בלי מילים הזזתי אותה הצידה והוצאתי את החבילה המרשיעה מהארון. השעון היפיפה שהיה בפנים עלה אלפי שקלים. ידעתי את זה כי התבוננתי לא מזמן עם בטי בקטלוג שעונים. היא חשבה שזה מצחיק כשגילתה שהשעון שהכי מצא חן בעיני היה השעון הכי יקר בקטלוג. "סימן שיש לי טעם טוב." אמרתי ולקחתי אותה למיטה, שוכח מיד מהשעון. לא רציתי שעון חדש, הייתי מרוצה לגמרי מהשעון הישן שלי.

לשמחתי השאלה מה הייתי עושה לה אם הייתי מגלה שהיא קנתה את השעון הזה לגבר אחר, נותרה חבויה לנצח עמוק בתוך הנשמה השחורה שלי. השעון נועד לי, על הפתק שנח לצידו היה כתוב – למקס היקר, לכבוד יום השנה הראשון שלנו, באהבה בטי. הרמתי את ראשי מהפתק ובחנתי את פניה, הסומק נעלם מהם והם היו חיוורים ומתוחים.

"אתה זוכר את הפעם הראשונה שלנו?" שאלה וניסתה לגעת בידי. הדפתי אותה מעלי, כועס על הניסיון שלה להרגיע אותי בעזרת זיכרונות דביקים. בטח שזכרתי, זכרתי הכל, את ידי שרעדו כשניסיתי לשים את הקונדום ואת התמיהה שלה למראה גופי הערום, ואת הפעם הראשונה שטעמתי והתמכרתי לטעם שלה. זכרתי אפילו את פסי הזהב שצבעה השמש על הקיר מעל לראשה כשנכנסתי למיטתה בפעם הראשונה. דחקתי את הזיכרונות המתוקים הללו ממוחי והמשכתי לחקור אותה. "מאין יש לך כסף בשביל זה?" שאלתי בקשיחות, דוחף את השעון היקר מתחת לאפה.

"אני לא מבינה, למה אתה כועס? רק רציתי לשמח אותך." אמרה בטי וצנחה באומללות על הפוטון.

התיישבתי לצידה, היפנים האלה, למה אין להם מיטות נורמאליות? הפוטון היה נמוך מידי וקשה מידי, איך אדם סובל את זה? איך יכולתי להסביר לבטי את צורת המחשבה שלי ואת החינוך שעיצב אותי? "ראשית, גבר לא אמור לקבל מתנות כל כך יקרות מאישה. חינכו אותי שגבר שלוקח מתנה יקרה מאישה הוא ג'יג'ולו." ניסיתי להסביר לה, "ושנית, מאיפה יש לך חמשת אלפים שקל מיותרים? זה שיגעון לקנות שעון כזה יקר כשיש לנו משכנתא ומשיכת יתר." שוב אחזתי בכתפה, "מאיפה הכסף בטי?"

"כשאתה קנית לי תכשיט לא שאלתי אותך מאיפה הכסף, למה אתה כזה… כזה…" היא החוותה בידה תנועת ייאוש, וניסתה לקום מהפוטון. משכתי אותה חזרה. עכשיו כבר הייתי ממש נרגז ועדיין לא קבלתי תשובה לחשדות שעינו אותי.

"מאיפה הכסף?" חזרתי, מנער אותה בקשיחות, "את משקרת ומסתירה ממני דברים. אני שונא את זה, מאיפה הכסף בטי?"

בטי הביטה בי בשתיקה וכמו תמיד לא ניסתה להגן על עצמה או להתנגד. צנחתי על הרצפה לצידה, מאלץ את עצמי להירגע ולא לעשות שטויות. "אני מרגיש שמשהו מוזר קורה סביבי." אמרתי לה בקול שקט, "ואניה מדבר על שיפוץ הבית עוד לפני שקנה אותו, והמחשב החדש שהם קנו, וראיתי שאמונה הביאה חוברות מסוכנות נסיעות ועכשיו השעון…"

"אתה צודק שהסתרתי ממך דברים, אבל לא שיקרתי." אמרה בטי בתוקף והמשיכה בלי לתת לי זמן לענות, "תשמע, מה תגיד אם אני אשלם את המשכנתא ואוריד את העול הזה מהגב שלך? אני יודעת שאתה שונא את הלחץ הזה של התשלומים החודשים."

"רק בתנאי שתרשמי את הבית על שמך." אמרתי, "וגם אז זה לא יהיה בסדר. אם אנחנו חיים יחד הבית צריך להיות שייך לשנינו." היא החלה לעסות בעדינות את עורפי, זה היה נעים ומרגיע.

"מאיפה הכסף בטי?" חזרתי שוב לנדנד, אבל לא הייתי מספיק גבר להפסיק את המגע הנעים בעורפי.

"אוי, איזה נודניק, מאיפה כבר יכולתי לקבל כסף? מסבתא פורטונה כמובן. כל אחד מאתנו קיבל בירושה חמישים אלף דולר. התאומים יוכלו להוציא את הכסף מהחשבון רק כשיהיו בני עשרים ואחת."

"אז למה לא ספרת לי? את חושבת שאני אטום כל כך שלא הרגשתי שכולם מסתודדים מאחורי הגב שלי?" שוב התחלתי לרתוח מכעס. "למה את לא גלויה איתי, תמיד יש לך סודות מפני."

בטי נאנחה והמשיכה ללטף אותי בעדינות. "ידעתי שתגיב ככה, בגלל זה לא ספרתי לך מיד. זו הייתה טעות. ד"ר פאנוב אמר שהנטייה שלי לסודיות מעוררת אצלך חשדנות חולנית." אמרה בטי חרש, ומיד הידקה את כפותיה על כתפי כדי למנוע ממני לזנק ממקומי מרוב תדהמה, בטי וד"ר פאנוב?

"כן, הלכתי אליו להתייעצות ובאותה הזדמנות שלמתי בשבילך מראש." היא החליקה מהפוטון וישבה בחיקי. הראש הקטן שנח עד כה בשלווה בתוך מכנסי התעורר פתאום, מנסה לשבש את צלילות מחשבתי.

"בטי מספיק עם זה." נאבקתי לשמור על קור רוח למרות שהיא דחפה ידיים מתחת לחולצה שלי, מחליקה בצורה מסוכנת יותר ויותר למטה. עצרתי את ידיה שנייה לפני שהיא פתחה לי את החגורה. "אני מצטער שצעקתי." התנצלתי, "ואני מודה לך מאוד על המתנה שקנית לי, למרות שאני לא יכול לקחת אותה, תודה רבה לך."

"מה תודה, תתפשט!" התפוצצה בטי מצחוק, "תמיד רציתי להגיד את זה." אמרה, מרוצה מאוד מעצמה, והסבירה לי שאם אני מתעקש שנשלם יחד על הבית היא תשקיע את הכסף בקנית דבר מה שנקרא נדל"ן. לפני שהספקתי לשאול מה זה הנדל"ן הזה בטי פתחה לי את החנות וכל המחשבות פרחו ממוחי.

רק אחר כך, הרבה יותר מאוחר, כשכבר היינו במיטה שלנו, היא הסבירה לי שנדל"ן זה דירות ובתים ומגרשים. לא הייתי מופתע בכלל לגלות שהביטוי המשונה הזה בא מארמית. "החלטתי לקנות את הדירה של סבא." אמרה בטי, "הכסף מספיק בדיוק, ועוד נשאר לי קצת ללימודים שלך."

נאנחתי. "לא בטי, לא עוד פעם עם הלימודים שלי." היא רצתה מאוד שאשלים את לימודי ההנדסה שהתחלתי עוד במוסקבה. לימודים שנקטעו כשהתגייסתי. אחרי שהשתחררתי סירבתי לחזור ללמוד, לא היה לי ראש לזה. סבתא כעסה מאוד והודיעה שאם ככה אז אין לנו מה לחפש יותר ברוסיה וצריך לעלות לישראל. "אין לי יותר ראש ללימודים בטי, את צריכה ללמוד, לא אני." מחיתי, מודע לזה שאני נשמע כמו ילד.

"אני? אני אגיד תודה אם יהיה לי מספיק חשק לקום מהמיטה אחרי הלידה." ענתה בזעף והפכה אלי את גבה. ידעתי שהיא חוששת מאוד שההיסטוריה תחזור על עצמה והיא תקבל דיכאון אחרי הלידה ולא תוכל לתפקד. "היום יש תרופות מצוינות בטי, זה לא יהיה כמו אז שאמא שלך ילדה." ניחמתי אותה.

בטי המשיכה להזעיף פנים וסירבה להניח לי לחבק אותה. כמובן שנכנעתי לבסוף והבטחתי לה שאם הלידה שלה תעבור בשלום והכל יהיה בסדר, אני אחזור ללימודים ואגמור את התואר שלי כמהנדס מכונות, אבל בלימודי ערב כדי שאוכל להמשיך לעבוד. לא אכפת לי שאחרי המהפכה הפמיניסטית אשלח לסיביר בגלל הדעות האלה, אבל אני לא מוכן שאישה תשלם עבורי. "אני חייב לעמוד ברשות עצמי בטי, ואני לא מוכן שתפנקי אותי במתנות כל כך יקרות."

היא התכרבלה בזרועותיי. "טוב מקס, אני אתן את השעון לסבא. אתה חושב שהוא יכעס אם אני אהיה בעלת הבית שלו?"

"לא יודע מתוקה, אבל אל תגידי לו כמה השעון הזה שווה, הוא יכעס על הבזבוז, למה את רוצה להיות בעלת הבית שלו?"

"כי בעל הבית הנוכחי שלו קמצן גועלי וכל הזמן מעלה לו את שכר הדירה, ומסרב לתקן את התריסים והצנרת ולצבוע את הקירות." ענתה בטי, "אני אקנה ממנו את הדירה וסבא יוכל לגור שם כמה שירצה בלי לדאוג. אני לא אספר לו כלום כמובן, כדי שלא יתעצבן, העו"ד יטפל בכל." היא חייכה אלי, "ובעוד כמה שנים אתה תהיה מהנדס ואני אשת מהנדס." צטטה בקול חגיגי ונרדמה, משאירה אותי תוהה אם המשפט שציטטה הוא ממערכון של הגשש החיוור או קטע משיר.

אני בחיים לא אזכור את כל הדברים הקטנים האלה שמרכיבים את התרבות הישראלית. הקטעים שהם מצטטים בקלילות וכולם יודעים מיד מאיפה זה מגיע. לפעמים זה שורה משיר, או קטע ממערכון, או ציטוט מאיזה סרט שצולם בשנות השישים ומקרינים אותו מחדש כל יום עצמאות וכולם כבר ראו אותו מאה פעמים והם מתפלאים כל פעם מחדש כמה צעירים נראים השחקנים, וכולם, חוץ מהעולים החדשים, יודעים איך קוראים לכל שחקן, מי ההורים שלו והילדים שלו, וממי הוא התגרש ועם מי הוא חי עכשיו, אם הוא לא מת בינתיים. שכבתי לצידה נושם את שערה וחושב איזה מזל יש לי שבטי תמיד שמה לב שאני מפספס דברים כאלה ומיד מסבירה הכל בלי שאצטרך לבקש.

רק למחרת בבוקר, אחרי שישנתי טוב ואכלתי ארוחת בוקר גדולה, נזכרתי לשאול את עצמי למה בטי כל כך דואגת שלסבא יהיה נוח? ולמה היא מתנהגת כאילו שהוא הסבא שלה? כלומר, הוא באמת היה הסבא שלה, אבל היא לא הייתה אמורה לדעת את זה. החלטתי לחסוך לסבא את העצבים שחטפתי ועוד באותו ערב הלכתי אליו וסיפרתי לו על הירושה של בטי ועל הרעיון שלה לקנות את הדירה שלו ולהפוך לבעלת הבית שלו.

הוא הקשיב בשתיקה עד שסיימתי. על השעון לא ספרתי לו. "למה שלא תשלמו קודם את המשכנתא על הבית שלכם?" שאל.

"כי אז הוא לא יהיה שלי אלא רק שלה. אני לא מוכן לזה." הסברתי.

סבא הבין מיד, "טוב." אמר, "זה רעיון טוב." הוא חייך, "לפחות אני לא אצטרך לדאוג שבעל הבית יזרוק אותי מהדירה ואתה." הוסיף, "תהיה איש התחזוקה שלנו."

זה לא הטריד אותי. בין כה וכה אני הייתי זה שטיפל בכל מה שהתקלקל בדירה הישנה שלו. "אבל זה לא מפריע לך." שאלתי בדאגה, מודע פתאום לכך שאני מחכה לאישור שלו שזה בסדר שבטי התעשרה פתאום. אני צריך לדבר עם ד"ר פאנוב על זה שהעברתי את התלות שלי בדעות של סבא אדי לתלות בגנרל. בגילי אני צריך כבר שתהיה לי דעה משלי.

את השאלה אם אעשה את זה אחרי שאכעס עליו שלא סיפר לי על הביקור של בטי אצלו, או לפני, לא פתרתי. מה זה משנה? הוא בטח יגיד לי שכרופא חלה עליו חובת סודיות ושאסתום את הפה. מעניין מה הוא חושב על בטי?

סבא חייך. "לא אכפת לי." אמר, "הכל נשאר במשפחה, ובטי היא…" הוא שפשף את מצחו, "טוב, אתה יודע למה אני מתכוון. אם הייתי חי עם אישה שהייתה בעלת הכסף והרכוש זה היה מפריע לי, אבל בגילי, כשזו אשתו של הנכד שלי, לא אכפת לי, והרכוש יישאר לנכדים. זה טוב."

"אבל ואניה ואמונה." המשכתי להקשות.

"ואניה לא פרא אדם כמוך." ענה סבא מיד, "ואמונה היא… טוב, היא אחרת."

סבא טעה, גם ואניה לא הסכים שמחיר הבית ישולם מהירושה של אמונה. הם לקחו משכנתא והוא חתם על חוזה נישואים שבו התחיב לשלם במשך חמש עשרה שנה את המשכנתא, גם אם לא יגור שם יותר. את השיפוצים והרהיטים החדשים הם מימנו מהכסף של הירושה ומה שנשאר הוכנס לחיסכון.

אמונה ובטי התלוננו שאנחנו מצ'ואים שוביניסטים, אבל התעקשנו והן ויתרו. אחרי השיחה שניהלנו בקשר לירושה ולתכניות שלנו מה נעשה עם הכסף לקחתי את ואניה הצידה ונזפתי בו קשות שלא גילה לי מיד. "זה היה הרעיון שלי לא לספר לך מיד." הודה, "בטי חששה שתעשה לה בעיות והצעתי לה להעמיד אותך בפני עובדות בשטח. ידעתי שלא תסכים לקחת ממנה כסף וגם אני מרגיש קצת לא נוח, אבל אמונה… אה… טוב. אתה מכיר את הדעות שלה, היא אמרה שאם זה היה הפוך הייתי מתחלק איתה, אז למה שהיא לא תתחלק איתי?"

"כי היא אישה ואתה גבר." עניתי בזעף. הוא באמת נעשה בלתי נסבל לפעמים עם כל העסק הזה של הגבר החדש.

"אתה סתם מאצ'ו ושוביניסט גברי." הודיע לי ברוב חשיבות ומיד פרץ בצחוק.

"בטח, ואתה לא? גם אתה לא הסכמת שהיא תקנה את הבית." הזכרתי לו.

"טוב, התנאים של המשכנתא היו מאוד טובים." אמר ואניה, "יכולנו לקחת הלוואה גם לשיפוץ, אבל אמונה אמרה…" הוא האדים, "היא איימה עלי שהיא לא תסכים שבמיטה אני… היא… זאת אומרת… לא חשוב. היא לחצה עלי ודי." סיים את הסברו המגומגם, נבוך וסמוק כמו ילד.

התפוצצתי מצחוק. "טמבל, היא סתם עבדה עליך. מה שזה לא יהיה שאתם עושים במיטה גם היא אוהבת את זה. היא לא הייתה מוותרת על הכיף שלה רק בגלל איזה עיקרון פמיניסטי."

ואניה נאנח. "אולי." אמר, "אני מקווה שאתה צודק." הוא הציץ בי וחייך, "כשבאתי אליך עם התכניות של הבית ניסיתי לרמוז לך על הכסף, אבל לא קלטת."

"אני סתם דפוק. עזוב את זה, מה דעתך שנבנה לילדים בית עץ?"

באותו סוף שבוע בנינו בית עץ קטן ונחמד על עץ האלון שעמד על הגבול של החלקה. וואניה העיר ברוב תבונה שקרוב לודאי שהוא ינוצל בעוד כמה שנים, כשהבנים יתבגרו, לדברים פחות תמימים ממשחקי ילדים, ולכן עשינו לו חוץ מגג דלת וקירות, גם ספסל רחב ונוח שרופד במזרון.

במוצאי שבת, כשבטי ואני חזרנו מסרט בדקנו עד כמה הספסל נוח. היה בסדר, אבל בגילנו המיטה נוחה יותר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il