דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
28/11/2016
"בטי חמודה," מיקי נוגע בכתפה של בטי. היא רוטנת ומחביאה את ראשה מתחת לכרית. מיקי משתרע לצידה ומנשק את הכתף החלקה שבצבצה מתחת לשמיכה, בטי ממשיכה לשכב בלי תנועה ולא מגיבה. הוא מזיז הצידה את השמיכה, שולח יד, מרים את הבד הדקיק של הכותונת שלה ומגשש מתחתיה.
בטי מתיישבת וסוטרת לו בכעס. "תכננתי לעבוד עוד שלוש שנים בקבע להרוויח מספיק כסף כדי ללמוד ספרנות ולהיות אדם עצמאי ומאושר ובגללך, בגלל השטויות שלך…" היא מתחילה לחבוט בו באגרופיה הקטנים. מיקי מניח לה להכות אותו, יושב בשקט ומביט בה. אחרי כמה דקות היא מתייאשת מחוסר התגובה שלו ומפסיקה.
"נרגעת?" שואל מיקי. בטי נשכבת על הצד, גבה אליו ושותקת.
"את צודקת בטי, אני מצטער, טעיתי. לא הייתי צריך להתערב, אבל פחדתי שאם תישארי בצבא עם הלהב הזה, תשאבי לעולם שלו. הוא היה מאוהב בך, את יודעת? חשבתי שאם תתקעי במשרד המסריח הזה לא תצאי משם לעולם." הוא נוגע בהיסוס בעורפה והיא מתנערת ממנו בזעם, אבל ממשיכה לשתוק בעקשנות.
"גם אם היית מצליחה לצאת משם והיית נעשית ספרנית… מה כל כך טוב בלהיות ספרנית? זה מקצוע לבחורות מכוערות עם משקפים ורגלים עקומות. הכל בגלל שהדוד הזה שלך התעלל בך, יש לך דימוי עצמי נמוך ובגלל זה…"
בטי מזנקת מהמיטה ומתפרצת בכעס, "הוא לא התעלל בי! זה בכלל לא היה ככה וחבל שסיפרתי לך!" היא רועדת מכעס ופניה חיוורים לגמרי חוץ משני כתמים אדומים על לחייה.
"כמו תמיד את חיה בהכחשה," לועג לה מיקי, עובר לאנגלית, כמנהגו בשעת לחץ. גם הוא חיוור ואגלי זיעה מבצבצים על שפתו העליונה. "אז במקום למיין ספרים מצאת לעצמך עונש אחר ונעשית האישה הקטנה והכנועה של מקס." היא דוחפת אותו מעליה ושבה לשכב במיטה, גבה אליו.
מיקי עומד ומביט בה, מנסה לפתוח את פיו ושוב סוגר אותו. מסתובב, רוצה לצאת ושוב נמלך בדעתו. "אני אוהב אותך בטי," הוא לוחש, ואז מסתובב ויוצא.
די היה במבט אחד בפניו של מיקי כדי להבין שההתפייסות לא עלתה יפה. הוא הזיע, עיניו נראו שקועות בחוריהן והוא נראה אומלל ומוכה. הושטתי אליו את ידי בניסיון לנחם אותו, אבל לתימהוני הוא אחז בחולצתי, הרים אותי מהספה, והטיח אותי על הקיר. הייתי כל כך מופתע עד שלא ניסיתי להתנגד. התחלתי להגיב רק כשמיקי ניסה למעוך את אשכי עם הברך שלו. אחרי שהצלחתי להשתלט עליו גררתי אותו החוצה ושם, על המדשאה האחורית שלנו, הנחתי לו להתפרע ולהכות אותי קצת, נזהר לשמור על איברים רגישים בגופי. בסוף נמאס לי, ריסנתי אותו, מצמיד אותו לעץ הברוש. "אולי נתלה על העץ שק אגרוף מיקי," שחתי לו, "אני כבר זקן מידי לתפקיד הזה." עזבתי אותו והלכתי למטבח, הגוף כאב לי מהמכות של מיקי והלב התפוצץ לי מרוב כאב על בטי. התרופה היחידה הייתה וודקה. לקחתי את הבקבוק ולגמתי ממנו, מתעלם ממיקי שהלך אחרי ועמד בשקט, מביט בי. הוודקה שרפה לי את הגרון, אבל הכאב הנוראי בלב שלי לא הוקל. "זה לא עוזר יותר מיקי," אמרתי בייאוש וצנחתי על הכסא, "זה כבר לא עוזר. נורא כואב לי, שום דבר לא עוזר יותר. אני לא יודע מה לעשות."
הוא התיישב לצידי ולגם קצת מהבקבוק שלי. "אוף," רטן ולגם שוב. פניו האדימו ועיניו דמעו.
"הרסתי הכל מקס, במקום להתנצל העלבתי אותה עוד יותר. סיפרתי לך למה היא עזבה אותי בתל אביב וחזרה לקיבוץ?" הכאב שלי לא נגע לליבו, בטי כמובן הייתה חשובה לו יותר. הוא הניח את ראשו על השולחן, "אני שיכור נורא מקסים." התלונן.
"לא משתכרים מכמה לגימות וודקה מיקי." ליטפתי את ראשו המתולתל.
"בגללי היא שוב חלמה על הזאבים." אמר מיקי בקול מעוך, "בגלל שלא שמרתי עליה. היא ספרה לך על החלום הזה?" הנדתי לאות לא, היו כל כך הרבה דברים שעדיין לא ידעתי על בטי, ואז הוא סיפר לי על חלום הזאבים של בטי. "אתה יודע שאימא שלה הפסיקה לתפקד אחרי שהתאומים נולדו. אחרי כל לידה היא סבלה מדיכאון, אבל הלידה של התאומים הייתה הכי גרועה, היא הפסיקה לתפקד לשנה שלמה ובטי עשתה הכל לבד. רק תהילה עזרה לה." הוא לגם שוב והלך לסלון. הלכתי אחריו ועזרתי לו להשתרע על הספה. התיישבתי על הרצפה לידו והטיתי את ראשי לאחור, נשען על בטנו. מיקי התעלם ממני והמשיך לדבר. "כשאימא שלה יצאה מהדיכאון הרב החליט שזו תהיה הלידה האחרונה שלה. אין לי מושג איך הוא סידר את זה, אבל יותר לא נולדו להם ילדים. כשהתאומים היו בני שנתיים בערך הם חלו באבעבועות רוח. אדם חטף את זה קשה מאוד, היה לו חום גבוה ופרכוסים והם פשוט השאירו אותו יחד איתה בבית חולים והסתלקו. היא הייתה רק בת אחת עשרה, סבתא שלה מתה לא מזמן, היא סבלה מחוסר שינה והייתה משוכנעת שגם אדם הולך למות, וכמובן שחשבה שהכל באשמתה. החלום הזה היה יותר הזיה מחלום, היא חלמה שכל האנשים שהיא מכירה הפכו לזאבים והם רודפים אחריה, מנסים לנגוס ממנה נגיסות קטנות. אני חושב שבערך בתקופה הזו הדוד שלה התחיל לעשות אתה מקלחות משותפות." הוא ליטף את כתפי ונאנח. "כשהיא באה אלי לתל אביב לקחתי אותה לבית קפה בטיילת ונתתי לחברים המופרעים שלי להציק לה קצת. רציתי לנער אותה, הם דברו על סקס, אורגזמות זיונים, מין בשלשות, כל מיני דברים כאלה. אתה יודע איך בטי… אתה הרי מכיר אותה. היא נורא הסמיקה והם צחקו ממנה ובמקום להגן עליה אני… הייתי כזה דביל בתקופה הזו, וגם הייתי מסטול רוב הזמן. היא ברחה משם והצליחה איכשהו להגיע לדירה שלי. כשחזרתי מצאתי אותה ישנה, ואז היא התעוררה פתאום, צורחת ורועדת, בחיים לא ראיתי דבר כזה. היא כל הזמן דברה על הזאבים שרוצים לטרוף אותה. כמובן שאת הרוב לא הבנתי כי זה היה ביידיש. אחרי שהיא נרגעה התחננתי שהיא תסלח לי ושתישאר, אבל היא התעקשה לעזוב. רק אחרי חצי שנה, אחרי שגם הסיפור של הקיבוץ נכשל, היא הסכימה להיות שוב חברה שלי, אבל רק בתנאי שהיא לא תצטרך לגור בתל אביב. בדיוק אז הציעו לי עבודה בחיפה וככה הכל הסתדר. בגלל זה לא הספקתי לדבר איתה על להב, וכמה שעבר יותר זמן זה נעשה יותר קשה לחזור לסיפור הזה. היה לי יותר נוח פשוט לשכוח מלהב וזה מה שעשיתי."
הוא החליק מהספה, התיישב לצידי והחל לחבק אותי, דוחף ידיים מתחת לחולצתי, מנשק אותי ומתחכך בי. "מספיק עם זה מיקי," עצרתי אותו ולקחתי אותו למיטה בחדר האורחים. השכבתי אותו שם בבגדיו, והסתלקתי. לא העזתי להפשיט אותו, הייתי שיכור מידי ולא הייתי בטוח שאוכל להתנגד יותר לפיתוי של שפתיו וידיו על גופי. חזרתי לחדר שלנו, בטי ישנה, מסובכת בשמיכה ופניה עדיין רטובות מדמעות. התקלחתי במים קרים ומיד הרגשתי יותר טוב. נשכבתי לצידה, מחבק את גופה החם והרך, טומן את אפי בשערה, נושם את ריחה לתוכי, וכך, מרגיש שוב מוגן ובטוח, נרדמתי.
***
כמו תמיד הפסדתי את החלק העיקרי של ערב חדש, אבל הספקתי להגיע לתחזית. אחרי תשדירי השירות הודיע הקריין בקול חגיגי שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בזיהויו של מת אלמוני שנמצא לפני כמה ימים על שפת הים בחיפה. על המסך הופיעו פניו של רומן, עיניו היו עצומות והוא נראה כאילו סתם נרדם. באורח מוזר ראשו הקירח תרם לרושם הצעיר שעשו פניו, הם היו חלקים ושלווים, צעירים יותר מכפי שנראו בחייו. בטי שישבה בשלווה על הספה וחילקה את תשומת ליבה בין ספר לטלוויזיה פלטה צעקה והפילה את הספר. פניו של רומן נעלמו, תודה לאל, מהמסך ובטי כבשה את פניה בכפות ידיה. חיבקתי אותה, ורעדתי. כל כך הרבה שנים שנאתי אותו ורציתי שימות והנה עכשיו כשזה קרה עלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא לבכות.
"מה קרה? מה אתם כל כך עצובים, מי מת?" שאל הילל בעליזות וצנח על הספה מולנו, מביט בפנינו העגומות. בטי הביטה בי בשאלה, מבקשת בלי מילים את רשותי להסביר להילל מה קרה. משכתי בכתפי והיא הבינה שלא אכפת לי.
הילל צחק, "התחלתם להבין אחד את השני בלי מילים. זה באמת סימן שנעשיתם זוג נשוי ותיק, עוד מעט תתחילו להיות דומים זה לזה."
בטי חייכה אליו ונגעה בידו, "שתוק רגע הילל, תקשיב מה קרה. ראינו כרגע בטלוויזיה גופה שהמשטרה לא מצליחה לזהות. אנחנו מכירים אותו, הוא היה עם מקס בצבא, ברוסיה. הוא בא לכאן כתייר, פגשנו אותו בל"ג בעומר בחוף הים. הוא כנראה טבע בחוף בחיפה והתעודות שלו נעלמו."
הילל הרצין. "טוב, מה הבעיה? אתם חייבים ללכת לזהות אותו כדי שיקברו אותו ויודיעו למשפחה שלו."
נאנחתי, "תראה, זה לא כל כך פשוט. הוא לא יהודי ועד כמה שאני יודע לא הייתה לו משפחה. אני לא בטוח שהוא היה סתם תייר תמים. לדעתי הוא התעסק עם סמים, זה מה שהוא עשה בכלא."
הילל זקף גבות והביט בי בחשדנות, "אמרת שפגשת אותו בצבא מה פתאום כלא?"
"ישבתי בכלא הצבאי כמה חודשים. שם נפגשנו, ואחר כך כבר יצא שנשארנו יחד." עיניו הכחולות של הילל הצטמצמו, הוא הרגיש שמשהו בסיפור שלי לא מסתדר, אבל לא ידע מה בדיוק. חוסר הנוחות שלו נראה בבירור על פניו התמימים.
בטי התחילה לדבר מהר ובעצבנות, ממלאת את השתיקה המביכה שנמתחה ביני לבין הילל. היא מחתה בכעס על זה שפתאום מראים גופות מתות בטלוויזיה, ועוד בשעות שגם ילדים צופים בה. היא נשמעה מתוחה מידי והיה משהו מעורר חשד במהירות דיבורה. "אולי תלכי לשכב קצת," הצעתי, "את נראית עייפה." הובלתי אותה למיטה והשכבתי אותה, חולץ את נעלי הבית האדומות מרגליה, מתפעל בפעם המאה כמה הן קטנות ועדינות.
הילל עמד בפתח והביט בנו באי נוחות. כשרכנתי לנשק לה הוא הסתלק, סוגר את הדלת מאחוריו. "הבכנו אותו מקס," אמרה בטי וניסתה להדוף אותי מעליה, "ומה נעשה עם העסק של זיהוי הגופה של רומן?"
התחלתי להפשיט אותה בעדינות, "אל תדאגי, אני כבר אטפל בזה," הבטחתי ופתחתי את חזייתה. תוך כדי התעלסות שמענו את לירז חוזר הביתה עם נטלי ואת הילל מונע ממנו להתפרץ לחדר שלנו, מפתה אותו להישאר במטבח בהבטחה להכין לו פנקייק.
בטי נאנחה. "הוא שוב ילכלך לי את כל השיש," אמרה. פישקתי את רגליה, מניח את ראשי בין ירכיה הרכות, נושם את הריח הנפלא שעלה מגופה והיא נהמה כחתולה מפונקת ושכחה לגמרי מהבלגן במטבח.
למחרת צלצלתי למספר שפורסם בטלוויזיה והודעתי שהמת האלמוני הוא רומן סובורוב ששירת איתי בצ'צ'ניה. הם הודו לי, אבל להפתעתי לא בקשו שאבוא לראותו. מסתבר שקרוב משפחה שלו הגיע עוד באותו ערב לאבו כביר, זיהה אותו ועשה את הסידורים להטיס את הגופה לרוסיה. הרגשתי שאבן כבדה ירדה מעל ליבי, ולא טרחתי לברר מי היה הקרוב המסתורי, ידעתי היטב שלרומן אין קרובי משפחה. הוא גדל בבית יתומים והסתלק משם יום אחרי שמלאו לו שמונה עשרה. מעולם לא הכיר את הוריו והיה בודד לגמרי בעולם. לטענתו הוא אהב את החופש שבבדידות ומעולם לא חסרה לו משפחה. תהיתי מי היה האיש שהחליט לטפל בגופתו, אולי אחד מחבריו? אולי מאהב? זו הייתה שאלה שהחלטתי להשאיר בלי תשובה.
***
יחסית לחוסר הדיסקרטיות, החטטנות והרכלנות של הישראלים, הסוד שאמונה חיה עם גבר אחר נשמר חסוי במשך זמן רב להפליא, אבל בסופו של דבר השמועה הגיעה לאוזני עופר, והוא התפוצץ מזעם. כל זמן שחשב שאמונה חיה אצל אחותה על תקן גרושה בודדה ומרירה הוא שתק, אבל לדעת שהיא חיה עם גבר אחר זמן קצר כל כך אחרי הגרושים? זה היה יותר מידי בשבילו.
אולי היה מנחם אותו לדעת שגם ואניה לא ליקק דבש אצל גרושתו. אי אפשר היה שלא להרגיש שואניה נעשה אומלל דווקא אחרי שאמונה קבלה את הגט. היא לא רצתה להתחתן שוב, אבל כנראה שזה לא הפריע לה לישון איתו, והוא גזר על עצמו שתיקה וסבל בלי להתלונן, מעדיף לשמור את צרותיו לעצמו. חוץ מזה הוא פחד שאחותו תופיע פתאום ותחטוף את ללי, שמתי לב שהוא לא מניח לילדים להסתובב חופשיים כמו תמיד. הערתי לו על כך כשהיינו לבד, ורציתי להוסיף שאולי, אם הוא יספר לאמונה על התסבוכת המשפחתית שלו, הוא יהיה פחות מתוח, אבל לא העזתי.
"לפחות בקשר לאולג אני לא דואג, מי כבר ירצה אותו?" אמר לי ברגע נדיר מאוד של גילוי לב ומיד שב לשתוק. למרות דבריו הקשים שמעתי אותו דורש בתוקף מהילד להתקשר כל פעם ולהודיע היכן הוא נמצא. אולג פירש את זה כנדנוד מיותר וענה בחוצפה, דבר שגרר שוב מריבה ואחריה שתיקה רועמת בין אמונה לואניה. למרות זאת, למחרת הם שוב הביטו זה בזו בעיניים מבריקות, וביקשו שנשגיח על הילדים כשהם פרשו להם למיטה למנוחת אחר הצהרים.
אולי אצל האסטונים פותרים בעיות בצורה כזו, אבל לי נמאס. ערב חג השבועות יצא באותה שנה באמצע השבוע. כולם תכננו לגשור גשר בין החג לסוף השבוע ולבלות כמה ימים נעימים באכילת עוגות גבינה ובטיולים ברחבי הארץ. שאר העובדים יצאו מוקדם מהרגיל ורק אני וואניה נשארנו לסגור עוד כמה עניינים. ואניה הלך להחליף בגדים ולהתקלח, נתתי לו כמה דקות והלכתי אחריו, תפסתי אותו עומד במכנסיים קצרים ומסתכל במראה על עצמו, אפילו לפי הגב שלו יכולתי לראות שהוא עצוב. התחלתי לדבר איתו בזהירות, מנצל את העובדה שאני עומד מאחוריו ולא מסתכל לו בעיניים. "תרגיש יותר טוב אם תדבר עם מישהו ואניה. שמעתי שיש אנשים שנוהגים לדבר עם האישה שהם חיים איתה, זה נשמע רעיון מטורף, אבל אולי כדאי שתנסה את זה."
הוא הסתובב בפתאומיות ואני השתתקתי, לוטש מבט בגופו הרחב שהיה מכוסה סימני נשיכות וכתמים שחורים. זה נראה גרוע יותר בגלל שעורו היה לבן כל כך. פתאום נזכרתי איך שטרית הגיב כשראה אותי, עכשיו הבנתי אותו. זה נראה מבהיל. "אמונה?" שאלתי ונגעתי בכתם כחול על כתפו השמאלית. ואניה השמיע אנחה ארוכה ומרוסקת ואני הבנתי שהוא מנסה בכל כוחו לא לבכות.
"היא עושה אתך סקס כמו שגבר הולך לזונה, בלי לדבר, בלי להתנשק, נותנת לך הרגשה שאתה ויברטור אנושי?" שאלתי והגשתי לו את החולצה. "ואניה, טמבל אחד, היא פשוט בהריון. ככה הן מתנהגות כשהן בתחילת ההיריון, הכל יהיה בסדר. אם רק היית מדבר אתה, מסביר לה מה אתה מרגיש, וגם… אתה יכול להרשות לעצמך לרסן אותה קצת, וגם להסביר לה… לא תמות מזה שתדבר אתה קצת על הבעיות שלך."
ואניה המשיך לשבת בשתיקה, ראשו מושפל ומבטו מוסב ממני, "אתה נשמע כמו מיקי," אמר לבסוף, "אני לא יכול להגיד לה… היא תחשוב שאני פחדן ו…" ושוב הוא סתם את הפה.
"היא תחשוב שאתה גבר אמיץ שלא פוחד לדבר על הרגשות שלו, בדיוק כמו מיקי שהוא אחד הגברים הכי אמיצים שאני מכיר." עניתי לו, מצליח להפתיע את עצמי בנאורות שלי.
"בחייך," גיחך ואניה, "מיקי ההומו אמיץ?"
"כן, מיקי ההומו," עניתי בתוקף, "אתה חושב שזה קל להיות מה שהוא בלי להתחבא ובלי להסתתר? הוא היה יכול בקלות להתחתן עם מישהי ולהסתתר בארון כל חייו, אבל הוא לא עשה את זה והוא עוד מתעקש לחיות כאן, בארץ הפרימיטיבית הזו, הוא בחור אמיץ יותר ממני וממך."
ואניה בחן אותי במבט מוזר. "אולי," אמר לבסוף, "יכול להיות שאתה צודק, אבל אני במקומך הייתי משגיח עליו טוב כשהוא נמצא עם אשתי." ולפני שהספקתי להגיב על ההערה המוזרה הזו הוא קם והלך לרכב, מרמז לי שהשיחה הזו הסתיימה. הלכתי אחריו, חושב על מיקי ובטי, ומנסה להבין מה ואניה יודע ואני לא. עד כמה שאני הבנתי בטי התמידה בברוגז עם מיקי. הוא התמיד להתקשר אליה כל יום, שלח לה מסרים מצחיקים בדואר האלקטרוני והשאיר לה שירים בתא הקולי בטלפון. ידעתי שהיא התרככה קצת ודיברה איתו לפעמים בטלפון, אבל סירבה לפגוש אותו.
נסענו הביתה בשתיקה מתוחה. אחרי שיצאנו מהבלגאן הרגיל של צ'ק פוסט ופנינו לנשר נשברתי והתחלתי להציק לו בקשר להערה שהעיר על בטי ומיקי. בתחילה ואניה הקשיח את עורפו וסירב לדבר, אבל גם אני יודע להיות עקשן והוא נשבר בסופו של דבר ואמר לי, מסנן את המילים בחוסר רצון מפיו, "אתם שלושתם, יש לכם קשר מוזר כזה, הוא נוגע בה ומדבר איתה כל הזמן בטלפון כאילו שהוא בחורה, ואתך הוא… לא יודע, אולי ככה זה אצל האמריקאים? הוא כל הזמן מסתכל עליך בצורה כזו ונוגע בך, ואיך שהוא מלביש את בטי ומלטף אותה…"
הוא משך בכתפיו ושוב סגר בעיקשות את פיו ויותר לא אמר מילה. רתחתי מכעס, ואניה נגע בנקודה כואבת ובתגובה ניסיתי להכאיב לו חזרה. "לא בכל העולם מתנהגים כמו באסטוניה." עקצתי אותו, מנסה להסוות את כעסי בסרקזם. "יש בעולם אנשים שזורם להם דם בעורקים ולא מי קרח. יש מקומות שאנשים שמחבבים זה את זה מדברים אחד עם השני, ואפילו נוגעים זה בזה. אולי בעוד כמה שנים השמש כאן תפשיר אותך ותוכל להבין את זה." ובאמת, היה יום נהדר, מזג האוויר היה חם ונעים, עדיין לא החום הקשה של הקיץ, אלא חום שחימם את העצמות ושימח את הלב אחרי החורף.
ואניה הידק את שיניו והשרירים בלסתו רטטו. הצטערתי שפתחתי את הפה, התשובה שלי הייתה אכזרית ומעליבה, עדיף היה לשתוק. אני די בטוח שגם ואניה הצטער שהתחיל לדבר איתי. "טוב מקס, בסדר." פלט ותקע את מבטו בנעליו כפי שעשה תמיד כשרצה שיעזבו אותו במנוחה.
איזה אידיוט אני, קודם מעודד אותו להגיד מה הוא חושב, וכשהוא עושה את זה אני מתנפל עליו. אכלתי את עצמי על ההתנהגות שלי והחלטתי שעוד הערב אתפוס אותו בצד, אשקה אותו קצת פילזן – הבירה הצ'כית החביבה עליו – ואחר כך אתנצל בפניו. בעוד אני מהרהר כמה טוב יהיה לשתות פחית קרה של בירה פילזן מרירה וטעימה שמעתי צפירה ואמבולנס עקף אותי בזריזות ופנה לכיוון הרחוב שלנו. עדיין לא דאגתי, אפילו לא הסתקרנתי, אולי מישהו קיבל התקף לב? ואולי מישהי נתקפה צירי לידה? מה אכפת לי. ואז עוד צפירה ומכונית משטרה עם פנס מהבהב וסירנה צועקת טסה במהירות, עקפה אותי, ושוב פנתה לרחוב הדקל. המשכתי לנסוע אחריהן, שומר עדיין על ארבעים קמ"ש כמנהגי. ואניה הזדקף פתאום והתיישב מתוח בכיסאו, מביט בדריכות דרך החלון. "אולי תיסע מהר יותר." ביקש פתאום, "משהו קורה אצלנו ברחוב,"
"תירגע ואניה מה כבר יכול לקרות ברחוב שלנו?" אמרתי בקלילות, אבל לחצתי קצת יותר חזק על הדוושה ובלי משים הגעתי לשישים קמ"ש. כשעברתי את העיקול המתון שבתחילת הרחוב יכולתי לראות את הניידת ואת האמבולנס חונים מול הבית שלנו. מיד ראיתי שדלת הבית פתוחה, גם השער היה פתוח. שקט מבשר רע שרר ברחוב ורק קול הנביחה של מנגו נשמע מידי פעם. החלפתי מבט עם ואניה, כל הויכוחים שלנו נשכחו. מבוהלים זינקנו מהמכונית, משאירים אותה פתוחה, כל החפצים שלנו נשארו זרוקים בפנים ואפילו המפתח נשאר תקוע במקומו.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il