זמן ישראלי – פרק ס'

05/01/2017

ראש השנה התחבר לסוף השבוע, יוצר רצף ארוך ונפלא של ימי חופש. ניצלנו אותם לבילוי, טיולים, ארוחות ארוכות וטובות, ושעות ארוכות של בטלה מתוקה. לא הייתי מסוגל לחיות ככה כל הזמן, אבל נהדר לשבור מידי פעם את שגרת העבודה וסתם לנוח. בטי נסעה עם ואניה ואמונה לעשות קניות לשבת. הם לקחו אתם את ללי ואני נשארתי לשמור על הבנים.

"מה, שוב שבת?" שאל לירז, מבולבל. רק אתמול נגמר החג ומיד שוב שישי שבת. מה פלא שהילד התבלבל? ניסיתי להסביר את הבלגן שנוצר בסדר הימים בגלל החג, נעזר בלוח השנה שהיה תלוי על הקיר במטבח. אולג הקשיב גם כן, למרות שהעמיד פנים שהוא סתם עומד ומביט מהחלון.

אמונה וואניה התייסרו בשאלה אם ומתי לספר לאולג על אימו. בטי חשבה שעלינו לספר לו מיד ובאותה הזדמנות גם לספר ללירז על מותה של ורד. חשבנו והתווכחנו ודנו ודשנו, אבל לא החלטנו, ובסוף, כמו כל הישראלים, החלטנו לדחות את הבעיה לאחרי החגים. אולי נלך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים לפני שנחליט מה לעשות. לירז כל כך צעיר. רציתי להגן עליו מכאבי לב זמן רב ככל האפשר.

"אתמול נגמר ראש השנה. היום זה יום שישי רגיל ומחר שבת, וביום ראשון תלכו לבית ספר. בעוד שבוע וחצי יהיה שוב חופש – יום כיפור. לימים שבין ראש השנה ליום כיפור קוראים הימים הנוראים." הסברתי, מביט בפניו השחומים והעדינים.

דלת מכונית  נטרקה ברעש, השער חרק ומנגו נבח בהתלהבות. הצצנו החוצה וראינו אישה צעירה ודקה, בהירת שיער, לבושה בג'ינס הדוק, מתנודדת על עקבים גבוהים במעלה המדרגות המובילות לבית. אולג זינק בזריזות מפתיעה ותפס את מנגו הנלהב רגע לפני שהוא הסתער על האורחת הלא צפויה בהפגנת חיבה. מעשה נבון שבא בעיתו, היא נראתה שבירה מכדי לעמוד בהתנפלות כזו.

"את בטח יפה." אמר ולקח ממנה את המזוודה הקטנה והנאה שהייתה לפותה בידה. מתי הוא למד להיות כל כך מנומס לגברות? כנראה שבכל זאת ואניה לימד אותו משהו מועיל.

הגברת אמנם הייתה יפה, אחותה של בטי. הילל ואדם הסתערו עליה בחיבה ונישקו לה. היא ניסתה להתנהג כאילו ביקורה הוא דבר רגיל, אבל פניה היפות – גרסא בהירה ומוארכת של פניה של אמונה היו מוטרדות. היו לה עיניים כחולות נהדרות, עור שקוף, איפור יקר, תסרוקת מעוצבת לתפארה, תכשיטים יקרים מאוד, והופעה כללית מטופחת ומהודרת. כלל לא הולמת את הבית הפשוט שלנו.

כל משפחה מדביקה תוויות על הילדים שלה ומשאירה אותן שם לתמיד. אמונה הייתה הצעירה והעדינה, תהילה הייתה השמנמונת טובת הלב והנחמדה, בטי הייתה האחראית והחכמה ויפה הייתה האחות היפה והמצליחה. היא הייתה נשואה לבחור בלגי נחמד ממשפחה של יהלומנים עשירים, וככל הידוע לנו חיה באושר בבלגיה. מה היא עושה כאן לעזאזל, ואיפה בעלה?

"איפה דוד בעלך?" שאל הילל בדרכו הישירה.

היא קמה והציצה דרך החלון אל החצר האחורית שלנו. "מר טולדנו עסוק מידי בשביל לדאוג לאשתו." אמרה במרירות, מפנה אלינו את גבה להסתיר את הדמעות.

"נו באמת, יפהל'ה." מחה הילל, "מה השטויות האלו?"

בטי התפרצה פנימה ואמונה בעקבותיה. "של מי המכונית השכורה הזו?" שאלה, "יש לנו אורחים?" היא נעמדה כמוכת רעם למראה אחותה, "או ואבוי!" קראה וספקה כפים, "מה קרה לך יפהל'ה, את כולך עור ועצמות. מה, אין אוכל בבלגיה?"

יפה נפלה לזרועות אחותה ופרצה בבכי נוראי. בטי חיבקה אותה ואמונה מיהרה להצטרף לחיבוק. הן החלו לקשקש במהירות עצומה ביידיש והסתלקו למטבח. "הן מדברות ביידיש, בוכות ואוכלות." דיווח לי ואניה שהורשה להתגנב למטבח בתוקף תפקידו כסבל נושא סלי מזון.

הילדים השתעממו ורצו לשחק בחוץ, רק ללי נותרה עם הבנות במטבח. הסכמנו שיפה באמת רזה מידי וניסינו להבין מה הסיבה לכך שהיא הסתלקה מבלגיה ובאה דווקא לכאן. היו לה שפע מזוודות יקרות מעור כולן תואמות זו לזו וכבדות נורא. הנחנו אותן בחדר האורחים והמתנו להסברים.

די מהר התברר הכל. יפה לא הצליחה להיכנס להריון למרות שהייתה נשואה כבר שנתיים. היא החלה בטיפולים אצל רופא נשים יקרן ומפורסם שביקש כמובן לבדוק גם את הבעל. בעלה דחה ודחה את הבדיקה עד שפרצה מריבה, ויפה, שקצה בתירוציו עלתה על מטוס ובאה לאחותה לקטר על מר גורלה ועל בעלה האנוכי.

"בחתונה הוא דווקא עשה עלי רושם מצוין." סיפר לי אדם, "בחור נחמד וצנוע עם חוש הומור ולמרות שבא ממשפחה מאוד עשירה הוא בכלל לא שחצן."

אין לי מושג איך יפהל'ה נשארה כל כך רזה. אחרי שהיא גמרה לילל לאחיות שלה, היא מיד התחילה לאכול. קודם היא גמרה את כל העוגיות של גניה, ומיד אחר כך אכלה ארוחת צהרים גדולה, קינחה בגלידה, בכתה קצת ופנתה להתנחם בעוגת השוקולד שנשארה מארוחת החג.

הטלפון צלצל שוב, וכמו בכל פעם אחרי שהוא צלצל יפה צעקה, "אם זה דוד אני לא כאן!"

עד עכשיו אף אחד מהצלצולים לא היה מדוד, אבל היא לא התייאשה והמשיכה לקוות שזה בעלה ושתהיה לה הזדמנות לא לדבר איתו בטלפון. אני שונא שנשים עושות את זה. קיוויתי שהוא יהיה חכם יותר ולא יטרח להתקשר, אולי הוא בכלל שמח להיפטר ממנה? הבכיינות שלה עלתה על עצבי, אני לא אוהב נשים שמרחמות על עצמן ובורחות במקום לפתור את הבעיות שלהן. הרגיז אותי שהיא כאן, מעסיקה את אשתי עם בעיותיה המעצבנות ומנפנפת בבגדיה המעוצבים ובתכשיטיה היקרים.

"אם היא תמשיך לזלול ככה הג'ינס האלה לא יעלו עליה." אמר אדם בארסיות.

"לא יזיק לה להשמין קצת." אמרה שיר טובת הלב, "היא ממש רזה. אולי בגלל זה קשה לה להיכנס להריון? תמיד היא הייתה כזו?"

אדם משך בכתפיו. "תמיד היא הייתה יפה ומפונקת, סתם בכיינית." לשם שינוי הסכמתי איתו.

הטלפון צלצל שוב כשגמרנו לאכול ארוחת ערב, הרמתי את השפופרת והפעם זה כן היה דוד. למה תמיד אני צריך לדבר עם הבעלים הזנוחים של גיסותיי? כנראה שזה עוד תזכורת קטנה מהבוס למעלה כמה הוא אוהב אותי.

לפחות הוא היה נחמד יותר מעופר, "שלום." אמר בנימוס, "זה מר מקס פרידמן?" הודיתי שכן והוא שב וחקר, מדבר עברית טובה במבטא ספק צרפתי, ספק איטלקי, אם אשתו נמצאת אצלנו.

יפה נופפה לי בידה לאות לא, צמידיה מצלצלים על פרקי ידיה הרזים. התעלמתי ממנה, לגבר יש זכות לדעת איפה אשתו. "כן, היא כאן. אתה רוצה לדבר איתה?"

"אני לא רוצה לדבר איתו!" צעקה יפה.

שמעתי את דוד טולדנו נאנח. "היא כועסת מאוד?" שאל בחשש, "הייתי כל כך מודאג, צלצלתי לכולם. היא בסדר? היא מרגישה טוב? היא אכלה משהו?"

לא ראיתי אותו מעולם, אבל ברגע זה החלטתי שאני מחבב אותו. "אל תדאג היא בסדר גמור. היא התחילה לאכול ברגע שנכנסה לכאן ולא הפסיקה עד עכשיו. היא נחה רק כדי לדבר."

דוד התחיל לצחוק, "היא בטח מקשקשת ביידיש עם האחיות שלה." אמר. "היא ברחה מהר בלי לקחת שום דבר. אני דואג שלא יהיה לה מה ללבוש."

"היא באה עם ארבעה מזוודות כבדות." אמרתי בפליאה, "אני בטוח שיש שם די בגדים."

"באמת? בדקתי את הארון שלה והוא נראה לי מלא לגמרי." התפלא דוד, ושנינו שתקנו רגע, מהרהרים במסתרי הלבוש הנשי. "אולי יש לכם פקס?" שאל דוד, "עשיתי את הבדיקה הארורה ויש לי כבר תוצאות. הכל בסדר אצלי." הדלקתי את הפקס ונתתי לו את המספר.

"חבל שלא עשיתי את זה מיד." העיר דוד נוגות. "הייתי סתם עקשן אבל…"

"אבל מה." עכשיו כבר הייתי סקרן.

"זו בדיקה כל כך מגעילה. אני יודע שהנשים סובלות בדיקות כואבות וקשות, אבל… מרד! הם סוגרים אותך בחדר קטן עם עיתונים מגעילים וכוס קטנה וזה כל כך…" הוא שוב השתתק.

"כן אני מבין." אמרתי באהדה, ודוד שהתעודד מההבנה שגיליתי הסביר לי שבעצם הוא ידע שהכל בסדר אצלו כי כבר היה לו פעם איזה פנצ'ר קטן עם מישהי לפני שהתחתן, ולכן… הוא שוב נעצר ברוב מבוכה, מניח לי למלא את החללים החסרים, ואז שאל פתאום אם כדאי לו לנסוע צפונה דרך כביש החוף או בכביש הישן? רק עכשיו הבנתי שהבחור לא בזבז זמן וכבר היה בארץ.

נתתי לו הוראות נסיעה וקבענו שהוא יתקשר אלי שוב אחרי שיגיע לצ'ק פוסט. כשסיימתי את השיחה ראיתי שכל בני המשפחה נועצים בי מבטים. "אני לא מאמין שהוא כבר כאן." אמר הילל בתמימות, "איך הוא סידר כל כך מהר כרטיס טיסה ומכונית שכורה והכל?" הוא ואחיו החליפו מבטים וידעתי שהם חושבים על כסף.

שניהם היו כעת בי"ב, כמעט בוגרים, והחלו להיות מודעים לחשיבותו של הכסף. כמו כל המתבגרים הם נזקקו לכספים. הילל אהב לפנק את שיר במתנות ובסרטים ומי יודע על מה אדם הוציא את כספו? עדיף לא לחשוב על זה.

הם לא היו מפונקים ועבדו בכל מיני עבודות מזדמנות, הילל הכין ילדים לבר מצווה, ואדם עזר לבטי עם התרגומים מיידיש, היא שמחה לשלם לו ברוחב לב. "עדיף שילך למקומות מסודרים ונקיים ולא יחסוך על קונדומים." אמרה לי בגילוי לב. היא רבה אתו כמו תמיד, אבל דאגה ללא הרף כשהיה יוצא בלילות.

כולנו עבדנו בשביל להרוויח כסף, נסיעה לחו"ל באתרעה של כמה שעות בלבד, רק מתוך גחמה של אישה מפונקת, לא הייתה כלולה ביכולות שלנו. שאלתי את עצמי אם יפה מבינה את זה. אחרי הכל היא לא גדלה בבית של יהלומנים עשירים. בינתיים היא ישבה בעיניים עצומות, ראשה שעון על משענת הכורסא של אדם – היא השתלטה עליה מיד כשנכנסה לסלון – ושתקה.

"את רואה שאכפת לו ממך." ניסתה אמונה לעודד אותה, "תראי איך הוא זרק הכל ובא אליך, זה לא יפה מצידו?"

"עכשיו הוא יכריח אותי לחזור לבלגיה." אמרה יפה בקול אומלל ושוב התחילה לילל.

לא התאפקתי יותר, הגשתי לה את הפקס של דוד ואמרתי לה מה דעתי על נשים מפונקות שבורחות מהבית בגלל מריבה מטופשת.

יפה קמטה את דפי הפקס שהוכיחו את חפותו של בעלה וברחה לחדר השינה שלנו. אמונה רצה אחריה ובטי נעצה בי מבט נוזף, "המריבה על הבדיקה הזו היא רק תירוץ." אמרה לי בתוכחה, "הם מאוד מאוהבים, אבל יפה פשוט לא מסוגלת לסבול יותר את החיים בבלגיה. למה אתה כזה אטום?"

נעלבתי. "אז אני אטום, מה לעשות? אני לא מבין מה רע לה לחיות בפאר ובעושר עם בעל אוהב שמכסה אותה ביהלומים ונותן לה כרטיס אשראי בלתי מוגבל." עניתי חזרה, "רק המזוודות הריקות שלה עלו יותר מכל הבגדים של שנינו ביחד. מה יש לה להתלונן בכלל?"

בטי רקעה ברגלה, סימן שסבלנותה פקעה לגמרי. "יש דברים יותר חשובים מכסף!" אמרה בזעם, "היא אומללה שם. רע לה באירופה, האוכל לא טעים לה, האור לא טוב לה, היא מתגעגעת לארץ. מה כל כך קשה להבין פה?" אמרה והסתלקה בזעף לחדר השינה שקולות בכי עלו ממנו.

הסתכלתי על ואניה והוא עלי. מידי פעם, כשהיינו מתעצבנים ממשהו מרגיז שקרה בארץ היינו משתעשעים במחשבה לעזוב למקום אחר. עכשיו קיבלנו הדגמה מה עלול לקרות אם ננתק את הנשים מישראל. גם אם היו נותנים לי את משקל גופי ביהלומים לא הייתי מסוגל להניח לאשתי לסבול ככה, ידעתי שגם ואניה חושב כמוני.

בטי חזרה לחדר והתחילה לסדר את הכריות על הספה ולאסוף כוסות מלוכלכות. "דוד בטח יהיה כאן עוד מעט." אמרה, "הוא לא מבין כמה קשה לה, היא לא מצליחה להסביר לו. אולי תנהלו איזו שיחת גברים כשתיסע להביא אותו?"

הנהנתי בראשי והטלפון שוב צלצל, אם זה דוד אז הוא בטח טס מאה עשרים כל הדרך. זה היה הוא, חוצה את רחוב העצמאות בחיפה בדרכו צפונה לפגישה עם אשתו. הערכתי את ההתמדה שלו ואת נימוסיו הטובים. "אולי היא תוכל לדבר איתי?" שאל בהיסוס, הופך אותי בעל כורחי ליועץ ושותף בבעיות הנישואים שלו. נופפתי את השפופרת לעבר יפה שישבה מול הטלוויזיה עם צלחת כריכים והעמידה פנים שאינה מקשיבה. היא משכה בכתפיה בזלזול ובלעה עוד כריך טונה מעוטר בעגבנייה.

ברור היה לי שיש להגיב תגובה גברית הולמת לחוצפה הנשית הזו. "רק רגע דוד, אני כבר מביא אותה." הבטחתי. ניגשתי אליה והנחתי יד אחת מתחת לברכיה הגרומות שהיו עטופות בגלאביה מצועצעת מקטיפה שחורה, ויד שנייה מתחת לישבנה הדשן להפתיע, ופשוט קטפתי אותה מהכורסא והושבתי אותה על השרפרף במטבח מול הטלפון. זה היה קל ומהיר, היא עדיין לא שקלה הרבה, אבל אם היא תמשיך לזלול ככה אני עוד עלול לחטוף כאבי גב.

נדהמת, היא נאלמה דום, גם שאר הנוכחים לא צייצו. רק אדם חייך מסביב לכריך שאכל, ובטי חנקה צחקוק וקרצה אלי. את פניו של הילל לא ראיתי וטוב שכך. "רק שבי ותקשיבי." אמרתי והצמדתי את שפופרת הטלפון אל שערה הבהיר, הגזוז בתספורת קארה מתוחכמת. כמו מתוך רפלקס בלתי נשלט, ברגע שהשפופרת הוצמדה אל אזנה היא פלטה "אלו." צרפתי מתחנחן, ונענתה באשד גועש של צרפתית.

היא ענתה בקמצנות, מילה פה ומילה שם, קצת "וי", הרבה, "נו" והמון שתיקה באמצע. לבסוף הוא נואש וביקש אותי. בלי להביט בפני היא הושיטה לי את הטלפון וכמו ילדה טובה חזרה לכורסא.

"אני מאוד מודה לך." השתפך דוד בעברית, "איך הצלחת לשכנע אותה?"

"אתה מכיר את הפתגם לא בכוח רק במוח?" שאלתי, ובלי להמתין לתשובתו הוספתי את פירוש רש"י "אז בגולני אומרים שאם זה לא הולך בכוח, זה ילך בעוד יותר כוח."

"או!" פלט דוד בנימוס נדהם והשתתק. יותר הוא לא ביקש הסברים. קבענו פגישה בצ'ק פוסט, בפניה לאזור התעשייה ונפרדנו כידידים.

"מוטב שאצא." אמרתי ולקחתי את המפתחות של הלינקולן. יפה חסמה אותי והתחילה לכעוס. כמו כל בנות מינץ הכעס גרם לעורה להיצבע בורוד, והלהיט את יופייה הקר. נהניתי להביט בה וזה הרגיז אותה עוד יותר.

"אתה חושב שאתה יכול פשוט להזיז אותי כמו איזה חפץ!" צעקה בזעם ורקעה ברגלה, מחווה משותפת לכל נשות מינץ. "לפחות תתנצל על מה שעשית!" הרעימה.

עמדנו בפרוזדור הקטן מול דלת הכניסה, גבי היה אל הדלת והיא עמדה מולי. שמעתי את הדלת נפתחת, אבל לא הסתובבתי, פחדתי להפנות את גבי לאישה כל כך זועמת, וכך לא ראיתי את פניו של סבא ברגע שראה אותה לראשונה, עומדת בגלבייה קטיפתית שחורה מעוטרת חרוזי זהב וכסף, שערה הבהיר פרוע ומתנפנף, ופניה דולקים מכעס.

שמעתי אותו משמיע קול גניחה חנוק ואחר כך אומר בלחש ביידיש, "אוי, גוטניו." קולו הרעיד אותי מכף רגל ועד ראש.

הסתובבתי וראיתי שפניו לבנים כסיד, הוא נראה כאילו ראה רוח רפאים. גם שאר בני הבית, שעמדו על רגליהם, דרוכים להתערב ברגע שהמריבה תדרדר ללוחמה פיזית, ראו אותו ונבהלו.

"סבא?" בטי, זריזה כתמיד במצבי משבר, דחפה אותי ואת אחותה מדרכה, "מה קרה, אתה בסדר?"

סבא חיבק אותה, נתמך על כתפיה לרגע קט ומיד התאושש ופסע פנימה, מתעלם מרגע החולשה שפקד אותו. הצגתי אותו בפני יפה, שחייכה בנימוס מתורגל היטב, ומיד שבה להציק לי.

"נו." הסתערה עלי שוב, "לפחות תבטיח שלא תעשה את זה יותר."

"אני מתנצל גברתי, ואני מבטיח לך שאם תמשיכי לזלול כל כך הרבה אני לא ארים אותך יותר. אני אשאיר את זה לואניה." הודעתי לה וברחתי משם כשרעמי צחוקו של אדם מלווים בנזיפותיו של הילל מלווים אותי.

בדרך הספיק דוד להתקשר שוב ולהודיע לי שהלך לאיבוד והוא חונה מתחת לשלט כחול ענק מעוטר כוכבי זהב שכתוב עליו גוד – נייט. היה רק שלט אחד כזה בכל הסביבה, מעל חנות המזרונים במתחם גרינברג. כמו פושע שחוזר למקום הפשע אני תמיד חוזר לשם, לנהל שיחות עידוד עם הטמבלים שמאוהבים בבנות של הרב מינץ.

מצאתי אותו נשען על המכונית ששכר לעצמו, וולוו אדומה וגדולה שעלתה בטח הון, ומביט בנוף המשמים של מתחם גרינברג. אחרי מסע כל כך ארוך – טיסה מאירופה, נסיעה לאורך כביש החוף, ולקינוח, חצייה של העיר התחתית בחיפה – הבחור הצליח להראות כאילו ברח מחלון ראווה של חייט צמרת.

הוא היה לבוש חליפה גזורה להפליא מבד אפור מפוספס פסים שחורים דקים, חולצה כחלחלה ועניבה אדומה. היד השחומה הגברית שהושטה לעברי הייתה מעוטרת בשעון זהב דקיק ויקר. שערו השחור והשופע היה גזור בתספורת שהייתה גורמת לחאתם להוריק מקנאה מקצועית. פניו היו שחומים ומחוטבים, נאים וגבריים כפניו של גיבור אופרות סבון.

אם לא הייתי מחבב אותו משיחות הטלפון שניהלנו קודם הייתי מתעב אותו.

"אתה מקס." בישר לי בשמחה, באותו מבטא מלבב, ספק צרפתי ספק איטלקי, כנראה בלגי. הוא לחץ את ידי – לחיצה גברית מדויקת – לא חזקה מידי, לא חלשה מידי, לא יבשה וחלילה לא רטובה. לחיצה מושלמת כמו חיוכו הלבן, עיניו הירקרקות והגומה הנחמדה שריככה את סנטרו הנחוש. הבחור הזה דמה יותר מכל לקן של ברבי, במחשבה שנייה, גם זוגתו שתחייה הזכירה את ברבי.

"חשבתי שבטי מתלוצצת כששאלתי אותה איך אני אזהה אותך, אבל באמת יש לך צלקת על הלחי." אמר בפליאה והסמיק למראה התנועה הלא מודעת של ידי שזינקה למשש את הצלקת, סומק שריכך את המראה הפלסטי המושלם שלו. לא הצלחתי להתרגל אל התו החדש שנוסף בפני וכל פעם הייתי מופתע מחדש כשהזכירו לי אותה. כשהכרתי אותו טוב יותר ידעתי כמה היה אפייני לדוד טולדנו אציל הנפש לחשוש שפגע בי. "אה, פרדון." אמר, "אבל לפעמים יש לישראלים חוש הומור כל כך מוזר."

"בעיקר כשמדובר בעולים חדשים." השלמתי את דבריו,

הבעת הנימוסיות הפלסטית המושלמת שעל פניו הפשירה לחיוך קל. "כן, הם יכולים להיות קצת אכזריים. עוד סיבה שלא יכולתי להחזיק כאן מעמד."

"אתה לבוש כל כך יפה." החמאתי לו, "אני מרגיש כמעט ערום לידך." לבשתי, כרגיל בקיץ, מכנסים קצרים וטריקו מרוט.

לדוד טולדנו היו נימוסים של נסיך, להוט למנוע ממני אפילו רגע של מבוכה הוא מיהר להתיר את עניבתו, לפשוט את מעיל חליפתו, והטיל אותם למושב האחורי.

"ברגע שנחתנו בישראל הנוסעים התחילו להתפשט, כמה אפילו החליפו לסנדלים." התוודה לפני, "בישראל אני תמיד מרגיש לבוש מידי." התרשמתי מאוד מדקות הבחנתו ומנדיבותו, מתוך רצון להשתלב בלבנט המרושל הוא התחיל אפילו להפשיל את שרוולי חולצתו.

"בטי ספרה לי שלקחת את יפה בידיים והבאת אותה לטלפון. היא כועסת מאוד?" עיניו, חומות ירקרקות באור השמש השוקעת, הביטו בי בחשש, מה תגידו? אפילו קן פוחד מברבי כשהיא כועסת.

"קצת, לא נורא, אתה לא כועס שהיא ברחה ככה?" הוא משך בכתפיו משיכה צרפתית חיננית.

"מה לעשות? נשים. היא צודקת, הבטחתי שנגור בישראל, אבל העסקים, אתה יודע?"

הצבעתי לעבר השמש שהחלה להחליק לכיוון הים. "עוד מעט תכנס השבת. הילל אוהב שכולם בבית בארוחת ליל שישי. הוא לא אומר כלום, אבל הוא שונא שאנחנו נוסעים בשבת. בוא נזוז."

דוד פיהק בנימוס מכסה את פיו בידו. "אני עייף, אולי נשאיר כאן את האוטו ואתה תסיע אותי?"

הוא צנח על המושב לצידי, כל הרעננות המכופתרת והנמרצת נשרה ממנו עם עניבתו ומעילו. כעת היה רק גבר צעיר ומותש שעבר חצי עולם ונזקק לגילוח. הנחתי את המזוודה הקטנה שלו מאחור ונסעתי. הוא נשען לאחור עיניו עצומות, מתמסר למושב הרך, בוטח בי שאסיע אותו לאן שצריך. אני לא הייתי מרשה לעצמי להירגע ככה עם אדם זר במקום לא מוכר.

"איך הייתה הלידה של תהילה?" שאל, "שמעתי שבטי זרקה את גבי החוצה ולא נתנה לו להיכנס עד שהכל נגמר."

בשביל אחד שחי באירופה הוא היה מעודכן להפליא. "גבי שמח מאוד שלא היה צריך להישאר. ברמב"ם מרשים רק לקרוב משפחה אחד להיות בחדר הלידה, וכמובן שתהילה העדיפה את בטי. זו הייתה לידה קלה ומהירה, והתינוקת שלהם ממש חמודונת." ספרתי לו. "אני מקווה שתהילה תוכל להיות עם בטי בלידה, אני לא בנוי לדברים כאלה." הוספתי.

דוד צחק חרש. "אף גבר לא בנוי לזה, אבל מי שואל אותנו?"

החניתי את הרכב במקומו ורציתי לצאת, אבל הוא הניח יד על זרועי עוצר אותי בעדינות. "אני רוצה לשאול אותך משהו מקס." פתח בהיסוס, "אם אני מגזים ומחטט אל תתבייש להגיד לי."

הוא בחן את פני, נרגע והמשיך. "רציתי לדעת בת כמה הייתה בטי כשהעיפו אותה מהבית? יפה הייתה קצת מעורפלת בנושא. היא העיזה לדבר על אחותה רק אחרי שהתחתנו. הטיפשונת חשבה שאני עלול לבטל את החתונה בגלל דבר כזה." הרעיון שעשע אותו, "כל כך רציתי אותה, ברגע שראיתי אותה ידעתי מיד שהיא חייבת להיות שלי." הוא חזר מהפלגתו בים הנוסטלגיה הפרטי שלו והביט בי, מצפה לתשובה.

היססתי קצת, איזה זכות יש לי לגלות את הסודות של בטי? ניסיתי להרוויח זמן והשתמשתי בתחבולה היהודית העתיקה של לענות על שאלה בשאלה. "מה יפה סיפרה לך על בטי?"

הוא משך בכתפיו, "לא הרבה, שהאחיות הגדולות שלה הן תאומות. שתהילה עדינה ונחמדה, ובת-אל חכמה ומכוערת. שבת-אל עשתה בושות ובגלל זה היא עזבה, אבל היא לא ספרה מה בדיוק קרה ולמה היא עזבה. אני לא מבין למה היא החליטה לברוח דווקא אל בת-אל?" הוסיף בתמיהה.

כל ערמת האמיתות למחצה שנטוותה כמו רשת סביב אשתי, כדי להסוות את המבוכה שהיא גרמה למשפחתה, נמאסה עלי פתאום. לבטי אין מה להתבייש, מספיק עם הסודות המשפחתיים האלה. החלטתי לספר את האמת, "בטי עזבה בגיל שלוש עשרה, אבל זה התחיל עוד בגיל אחת עשרה. אחרי שהסבתא שלה נפטרה הוא התחיל להתעסק איתה ובסוף…"

הוא הופתע וקצת נבהל. "מי? מי התחיל להתעסק עם מי? חשבתי שהיא סתם הפסיקה להיות דתייה." פניו קדרו ושני קמטים הותוו בין גבותיו.

"אולי זה מה שהם ספרו לילדים הצעירים יותר, אבל האמת היא שהבן דוד שלה, העילוי, הבן דוד של הרבנית לאה, הכניס אותה להריון. הם עשו לה הפלה, העיפו אותה לקיבוץ וישבו עליה שבעה."

הוא השמיע גניחה קטועה והקמטים בין גבותיו העמיקו. "הילדה המסכנה." לחש בצרפתית רכה. "והבן דוד הזה? מה איתו?"

עכשיו כבר התחלתי להצטער שפתחתי את הפה, אבל היה עלי לגמור את הסיפור. נתתי לו סקירה זריזה של כל תולדות בטי עד ליום נישואינו והוא הקשיב, מניד את ראשו באהדה, מביט ישר בעיני. שוב לא נראה לי כקן עשוי פלסטיק. עכשיו הוא היה אנושי לגמרי. גבר צעיר ונאה, עצוב ועייף. "בגלל זה יפה לא רצתה לספר לי." אמר בעצב, "חבל שהרב מינץ לא התייעץ איתי לפני שהתחתנתם, באירופה קל יותר למצוא סידור לבעיות כאלו."

"תודה רבה לך, אבל בטי כבר מסודרת." עניתי ביובש.

"אל תיעלב מקס, אבל אתם נשואים פחות משנה והיא עומדת ללדת בחודש הבא, די ברור ש… זאת אומרת, בהתחשב בהיסטוריה שלה… בקיצור, אני מבין הכול." ניסה דוד לתקן והצליח להרגיז אותי עוד יותר.

אולי אני אטום כמו שבטי אמרה, אבל אפילו אטום כמוני הבין את העלבון בדבריו. "אתה טועה לגמרי וחבל שספרתי לך עליה." הטחתי בו. קמתי ויצאתי, לא טורח להביט אם הוא יוצא אחרי.

הוא השיג אותי על המדרגות ואחז בחזקה בכתפי. כנראה שהוא השקיע קצת מזמנו היקר במכון כושר, מתחת לבד הכחלחל של חולצתו היקרה ריצדו שרירים חזקים. "אני מקווה שלא העלבתי אותך מקס." אמר, "אבל לפי מה שסיפרו לי בטי היא קצת… קצת קשה, וגם לא ממש… כלומר, לא בדיוק יפהפייה. הבנתי ש… מנו רמז שבגלל זה הרב נתן לך את המכונית שלו, בתור פיצוי על זה שאתה…"

ניערתי אותו, מכאיב לו קצת, ואמרתי לו בדיוק מה אני חושב על רמיזותיו העלובות. "אני לא עומד למכירה והמכונית שייכת לבטי, לא לי." הרפיתי ממנו בפתאומיות והוא התנודד וכמעט נפל. בלי לחשוב אחזתי בו שוב כדי לייצב אותו.

"תודה." אמר וניער אותי מעליו. עכשיו כבר שנינו היינו נרגזים וקרובים מאוד לקרב אגרופים. מזל שבדיוק ברגע זה פתחה יפה את הדלת ויצאה החוצה.

"דוד." המתה בקול חנוק, וריחפה לזרועותיו. הם התחבקו ואני עזבתי אותם שם ונכנסתי הביתה.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il