חולם בוורוד – פרק יג'

20/06/2016

אחרי תקופה ארוכה ומתישה של נדודי שינה הלכתי לרופא המשפחה שלי וביקשתי משהו שיעזור לי לישון. הרופא שלי, דוקטור גרין הקשיש וטוב הלב שהכיר היטב גם את אשתי המנוחה וליווה אותנו לאורך כל מחלתה נחפז לרשום לי כדורי שינה שעזרו במשך כמה חודשים, עד שהפסיקו לעזור. הלכתי לחדש את המרשם ולברר אולי אפשר לקבל משהו רציני יותר. בבית המרקחת שמעתי שיש כדורים חזקים יותר מהנומבון שקיבלתי שמשפיעים למשך זמן רב יותר, אבל לתדהמתי התברר לי שדוקטור גרין הטוב יצא לפנסיה, ובמקומו ישבה רופאה צעירה ונאה בשם דוקטור שני שקימטה את מצחה במורת רוח לשמע בקשתי והודיעה לי שמאוד לא רצוי לצרוך כדורי שינה לאורך זמן כה רב, גם כי הם ממכרים, וגם כי ההשפעה שלהם פוחתת עם הזמן.

"אבל אני חייב לישון בלילה, אני לא אוכל לפרנס את עצמי ואת הילדים אם אני אישן בקושי שלוש שעות ביממה." התבכיינתי בתקווה לעורר את רחמיה.

זה לא עבד, במקום הבנה ורחמים קיבלתי הכלה ונאום ארוך ומכיל בצורה מרגיזה. "אני מבינה וברור שיש לך בעיה," הצהירה, "אבל לפי בדיקות הדם שלך הבעיה אצלך היא לא גופנית אלא נפשית." הודיעה לי דוקטור שני, בביטחון עצמי שעשה רושם מגוחך מעט בגלל גילה הצעיר וגזרתה המצודדת, והפנתה אותי לפסיכולוג. טענותיי שאין לי זמן וכוח לבזבז על טיפול נפשי שבטח יהיה יקר להחריד ויתמשך לאורך שנים נענו באהדה חביבה, אבל חסרת תועלת. היא אמרה שהיא מבינה כמה קשה לי, ושאני צודק שקשה מאוד לתפקד כשלא ישנים מספיק, אבל כרופאה שלי היא חייבת לתת לי את הטיפול הטוב ביותר שיועיל לי לטווח הארוך, לא הקצר, וכדורי שינה שמטפלים רק בסימפטום ולא בבעיה רק יזיקו לי לאורך זמן, ולכן היא ממליצה לי מאוד שבינתיים, עד שהפסיכולוג יעזור לי להבין למה אני לא מצליח לישון, אולי כדאי שאתחיל לעסוק בספורט שיעזור לי גם להתעייף ולישון טוב יותר, וגם להתמודד טוב יותר עם הגמילה מכדורי השינה שלקחתי זמן רב מידי. היא ממליצה בחום על שחייה, אבל אפשר לבחור גם בתחום אחר, אולי הליכה תתאים לי יותר?

"את רוצה להגיד לי שאני מכור לכדורי שינה?" הרמתי את קולי ברוגז (זה קרה לי יותר מידי פעמים בזמן האחרון).

"כן." ענתה דוקטור שני בשלווה, "נומבון ידוע כתרופה ממכרת, ואני מתפלאת על דוקטור גרין שחידש לך את המרשם במשך כל כך הרבה זמן, מצד שני," היא הטתה את ראשה לצד ימין, צמצמה את עיניה הכחולות החודרות ובחנה אותי בעיון, "הוא הכיר אותך יותר טוב ממני ויכול להיות שהוא הגיע למסקנה שנומבון יעזור לך להתמודד טוב יותר עם הדיכאון. אולי אתה לא יודע, אבל נומבון הוא לא רק כדור שינה אלא גם כדור פסיכיאטרי."

"תסלחי לי מאוד, אבל אני לא משוגע, ובטח לא בדיכאון." הכרזתי בתקיפות, ועוד לפני שגמרתי את המשפט ידעתי במין הבזק אינטואיטיבי מדהים שפוקד אותי לעיתים, שאני טועה, ואני בהחלט כן בדיכאון, ולא בגלל מותה של אם ילדי אלא בגלל ההחלטה המטורפת שלי לוותר על אלי ולחזור להיות סטרייט. ואם אני כבר מזכיר את אלי ואת האינטואיציה שלי, אני חייב לציין שבפעם האחרונה היא פקדה אותי כשנפגשתי עם אלי לראשונה, ומיד ידעתי שהוא מוצא חן בעיני, ושיש מצב לסקס ואולי ליותר מכך, וכמו תמיד צדקתי.

דוקטור שני נחפזה למחות באריכות מייגעת מעט על דברי, וחזרה ואמרה שוב ושוב, ובאופנים שונים ורבים מידי שהיא לא אמרה שאני משוגע, ושאין לה ספק שאני שפוי לגמרי, אבל מצד שני לכל אחד מאיתנו יש בעיות נפשיות שעלולות לגרום לתופעות גופניות, ולמעשה חלק גדול מאוד מהמחלות שאנשים סובלים מהן נגרמות גם מבעיות נפשיות, ומאחר שאנחנו מורכבים גם מגוף וגם מנפש אז…

"גם סרטן?" נכנסתי לדבריה בגסות.

"אהה… כן, יכול להיות… אני לא מומחית, אבל…" התבלבלה הרופאה, וסוף סוף הפסיקה עם הנאומים והתחילה להקשיב.

"אורית אשתי, בעצם גרושתי, חטפה סרטן כמה חודשים אחרי שנפרדנו, והאמת שגם כמה שנים קודם לא חיינו כל כך יפה, בגדתי בה והיא ידעה שאני לא לגמרי איתה והייתה מאוד אומללה ו… בקיצור, עזבתי אותה בשביל מישהו אחר והיא חלתה ומתה."

"אבל אני מבינה שחזרת לגור איתה ברגע שהתברר שהיא חולה, ושטיפלת בה במסירות שנה שלמה ומאז אתה לבד." הזכירה לי דוקטור שני בקול רך.

"כן, זה נכון, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי, היא מתה ואני לבד, ומאז אני לא מצליח לישון, ועכשיו את לוקחת לי את הנומבון ושולחת אותי לשחות ולדבר במקום." אמרתי במרירות ועצמתי את עיני כדי שהיא לא תראה שהן מלאות דמעות רחמים עצמיים.

"אתה לבד? אבל מה עם האישה האחרת שבגללה עזבת את הבית?"

פקחתי את עיני, "לא אמרתי שעזבתי אותה בגלל אישה אחרת, אמרתי בגלל מישהו." תקנתי את הרופאה, "והוא דווקא עזר לי ותמך בי כל זמן שטיפלתי באורית, אבל אחרי שהיא נפטרה הבנתי שזה לא מתאים ושאני לא יכול…  בקיצור, נפרדתי ממנו ועכשיו אני מנסה להיות גם אבא וגם אימא לילדים, אבל זה ממש קשה, לא בגללם, הם ילדים טובים, זה בגלל שאני פשוט לא מצליח לישון."

דוקטור שני רכנה ופתחה את אחת ממגירות השולחן שלה, ושלפה חפיסת תרופות קטנה וכחולה, "קיבלתי את התרופה הזו מאיזה סוכן, זה בעצם כדור נגד אלרגיה, אבל הוא גורם לנמנום והוא לא ממכר. בינתיים, עד שהספורט והפסיכולוג יתחילו להשפיע, קח אותו לפני השינה, אולי זה יעזור לך לישון."

אמרתי תודה ויצאתי מהמרפאה שלה מותש. הלכתי לכיוון המכונית שלי, מדבר בנייד עם הילדה, מברר אם הם הכינו שיעורים ואכלו. הכל בבית היה בסדר, הכנסתי את הנייד לתיק והוצאתי את המפתחות של הרכב, ופתאום ראיתי שתחתיו שוכב כלב צהבהב בלונדיני כזה, רזה מאוד עם זנב מפואר ואוזניים שמוטות. הכלב ישר הזכיר לי את בלונדי, הכלב של אלי. "היי כלב." רכנתי אליו, "אני צריך להניע את האוטו, צא משם חמוד אחרת אני אדרוס אותך." לתדהמתי הכלב ציית מיד, יצא ונעמד מולי, מכשכש קלות בזנבו, נראה רזה ומלוכלך ועייף מאוד. בלי לחשוב מה אני עושה הושטתי את ידי וליטפתי את ראשו השעיר, היה לו קולר ישן ושחוק, אבל לא ראיתי אף תגית שם.

"אתה נראה כמו שאני מרגיש." אמרתי לו, ונתתי לו את הכריך שלא היה לי תאבון לאכול בעבודה. הוא טרף אותו מיד, והסכים ברצון לשתות מים ששפכתי לכוס חד פעמית שהתגלגלה אצלי באוטו, ואחר כך הדהים אותי כשנכנס למושב האחורי של מכוניתי ונשכב לו שם, מרוצה מעצמו.

"אני מבין שאדוני מעוניין בטרמפ." התבדחה עלי דעתי. פתאום נזכרתי כמה אני אוהב כלבים, אשתי פחדה מהם מאוד וסירבה בתוקף להכניס כלב הביתה, אבל היא כבר איננה ואין שום סיבה שלא אביא לילדים את הכלב הזה שנראה כאילו הלך לאיבוד או ננטש. נזכרתי שאלי סיפר לי שבלונדי שלו, שנראה כמו אחיו הבוגר של הכלב הזה, הוא לברדור והוא כלב נוח מאוד וידידותי מאוד, בעיקר לילדים, אבל יש לו תיאבון ענקי וחייבים להשגיח עליו שלא יאכל יותר מידי וישמין. "לא שזו הבעיה שלך חמוד, אתה ידידי נראה לי בהחלט רזה מידי." הודעתי לכלב שהיטה לעברי את ראשו כאילו הוא מקשיב, וקשקש בזנבו כמאשר את דברי.

הילדים קיבלו את הכלב בהתלהבות עצומה, ליטפו אותו בשמחה, האכילו אותו בפרוסות נקניק ובגבינה צהובה, השקו אותו מים והתלבטו שעה ארוכה באיזה שם לקרוא לו, מתעלמים מאזהרתי שיכול להיות שהוא הלך לאיבוד למישהו שמחפש אותו, ושחייבים לקחת אותו מחר לווטרינר שיקרא את השבב שלו ויבדוק אותו.

למחרת בבוקר הילדים התחננו שאוותר להם על השעה הראשונה של הלימודים, ומאחר ולא יכולתי לעמוד בהפצרותיהם ויתרתי ושלושתנו נסענו לווטרינר עם הכלב, שהם החליטו לקרוא לו צ'יקו. הווטרינר היה צעיר וחביב מאוד, ועל פי יחסו הנעים אלינו היה ברור שהוא אוהב מאוד כלבים וילדים. הוא לא מצא על הכלב שבב והודיע לנו שצ'יקו הוא לברדור מעורב צעיר מאוד, בן ארבע או חמישה חודשים להשערתו, אבל חוץ מזה שהוא לא אכל כמו שצריך לאחרונה הוא בריא ונראה כלב חביב ונחמד מאוד. קבענו לו תור לסירוס בעוד חודשיים, קנינו לו קולר חדש, מברשת, מיטת פלסטיק מרופדת, שק אוכל ואמפולות נגד קרציות וחזרנו הביתה. בדרך הורדתי את הילדים בבית הספר וחזרתי עם צ'יקו, תוהה איפה להשאיר אותו כדי שיגרום הכי פחות נזקים ולא יפתח חרדת נטישה. הווטרינר הזהיר אותנו לא לקשור אותו מפני שאסור להשאיר כלב קשור בלי השגחה, הוא עלול להסתבך עם השרשרת ולגרום לעצמו נזק, שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות.

"פסיכולוגיות?" תהיתי, מתפלא ביני לבין עצמי איך זה שכולם מדברים איתי היום על פסיכולוגיה, מילא שלי אבל של כלב?

"כן." חזר ושנה הווטרינר שהורה לנו לקרוא לו שוקי, "לכלבים יש מבנה נפשי של ילד בן שלוש בערך, וכמובן שיש להם גם בעיות פסיכולוגיות, ומאחר וצ'יקו הוא עדיין גור זה הזמן המתאים לאלף אותו ככה שהוא יגדל להיות כלב נוח ומחונך, והכי חשוב זה לדאוג שהוא יוציא די אנרגיות, ולכלבי לברדור, בעיקר לצעירים, יש שפע אנרגיה.

"איך אני אמור להוציא לו את האנרגיות?" תהיתי, מודאג.

"לטייל איתו הרבה ברגל, הוא ילך, ואתה תלך, ושניכם תרוויחו מזה." הודיע לי שוקי בחיוך עליז, והורה לי לקרוא בפורומים ובאתרים של חובבי כלבים שיורו לי איך לגדל כלב מאושר.

באותו יום כבר לא הלכתי לעבודה, אבל בהחלט לא נחתי. טיילתי עם צ'יקו שהריץ אותי כהוגן, קראתי המון על גידול כלבים, ואפילו התגברתי על הרתיעה מפסיכולוגים, התקשרתי למטפל שדוקטור שני המליצה לי עליו וקבעתי לעצמי תור לשבוע הבא.

אחר כך הילדים חזרו, ואחרי שאכלו בחיפזון, מחלקים את ארוחתם עם צ'יקו הזללן, הם לקחו אותו לטיול בוואדי מתחת לבית, משאירים אותי לבד, ולראשונה מזה זמן רב הצלחתי לישון בצהריים בלי לקחת קודם כדור שינה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il