חולם בירוק – פרק א'

חולם בירוק – פרק א'

אוגוסט 6, 2023

14/07/2014

אני מתחיל בהתנצלות – הסיפור שלי מבולבל, לא ברור, לא מסודר. מתחיל בקטע טיפשי שקרה לי לא מזמן וסופו, מי יישורנו?
אבל קודם אני צריך להסביר מי אני.
זו בעיה – איך אפשר להגיד בכמה מילים מי אתה? פעם חשבתי שאפשר, אבל מאז שהכל התחיל באמת שאין לי מושג מי אני.
הייתם חושבים שגבר בגילי – רבע לארבעים, אדם מיושב בדעתו, איש עסקים מסודר, בעל חברה למתן תמיכה טכנית למחשבים שבנה את עצמו בעבודה קשה בעשר אצבעות, ידע טוב מאוד מי הוא, אבל לא. אין לי מושג.
כל מי שרואה אותי בג'יפ הגדול והזהוב שלי, נוהג בביטחון ברחובות תל אביב, מקשיב למוזיקה החביבה עלי הבוקעת מהמערכת המאוד מאוד יקרה שהתקנתי בג'יפ החדש שלי ומתנהג כאילו כל העולם מונח בכיסי לא יאמין.
אני עצמי לא מאמין על עצמי – לא מתאים לי להתחיל לבכות ככה סתם באור הירוק בצומת מרכזית של תל אביב.
זו תל אביב אז מובן שכולם התחילו לצפור לי ומיד קפץ אחד – גדול ושחום עם גורמט עבה מזהב – פתח את דלת הג'יפ שלי וצרח עלי בקולי קולות, "מה יש לך אתה?! מה אתה חולם בירוק?"
במקרה זה בדיוק מה שאחי בנימין אמר לי לפני כעשר שנים כשנפרדתי מהחברה האחרונה שלי ונסעתי לעשות כסף באפריקה, ובניגוד לאחרים גם הצלחתי בכך.
"אתה חושב שהחיים יחכו לך עד שתתעשר? אתה חולם בירוק קובי." אמר לי בנימין לפני שנסעתי וכנראה שהוא צדק.
הנה, הוא הספיק להתחתן ולהתגרש ושוב להתחתן, ואני עדיין רווק למרות שאני המבוגר בין שנינו.
כולם חיפשו ומצאו להם בנות זוג והקימו משפחות, ופירקו אותם, והקימו חדשות, וכל אותו הזמן אני עבדתי ועשיתי כסף וחשבתי שיש לי זמן ופתאום אני מבין שחלמתי בירוק.
כולם עברו על פני ואני יושב בצד הדרך ברכב היקר שלי, מוזיקה חרישית מסתלסלת באזני – עיבוד תזמורתי ליצירה של תיאודורקיס אם זה מעניין אתכם – ובוכה כמו ילד קטן שקלט רק עכשיו שהוא אף פעם לא יהיה גבר כמו אבא שלו.
אני מדמיין לעצמי את קוראי מגרדים את פדחתם בפליאה ותוהים מה הבעיה שלי – מה הוא בוכה? קורה לפעמים שהאוטו נתקע ברמזור וכולם צועקים וצופרים לך, זו סיבה לבכות?
לא, בטח שלא, והאוטו בכלל לא נתקע לי. הג'יפ שלי נמצא במצב מכני מצוין. מיד התנעתי והסתלקתי משם ולמרות הדמעות שסנוורו אותי הגעתי בשלום לחניה מתחת לדירה הגדולה והיפה שלי.
אם עוד לא קלטתם אני באמת מסודר ובמצב כספי מצוין, ואת הכל הרווחתי במו ידי, בלי לקבל שום דבר מאף אחד, למרות שגם לאבא שלי שחי כיום איתי לא חסר כלום.
אבא ואני חיים יחד כי הוא חולה וצריך טיפול. אני מעדיף שהוא יגור בדירה שלו – הדירה שהוא גר בה כל השנים עם אימא ז"ל – ולא באיזה בית אבות, יוקרתי ככל שיהיה.
אני לא מטפל בו. יש לו פיליפינית נחמדה בשם ג'סיקה שמחבבת אותו מאוד והוא אותה שמטפלת בו כבר שבע שנים.
עלה לי בריאות להאריך את השהות שלה בארץ, אבל הוא רגיל אליה, וזה נורא חשוב במצבו להיות עם אדם שהוא רגיל אליו ובסביבה מוכרת לו.
קניתי את הדירה מעליו וחיברתי אותן וככה הוא גר בקומה שלו ואני בשלי. בצורה הזו אני קרוב אליו, אבל יש לי את הפרטיות שלי.
חוץ מזה לא אכפת לי להיות איתו בערבים. אני מאושר כל פעם שיש לו יום קצת יותר טוב והוא מצליח לזהות אותי.
אבל נחזור לבעיות שלי – ישבתי בחניה ששמי ומספר האוטו שלי מצוירים עליה בלבן בוהק וחשבתי למה לכל הרוחות אני בוכה ככה?
אולי בגלל אבא? זה לא דבר קל לראות אותו נגמר לי ככה מול העיניים, מצטמק ומתכופף ומתנתק יותר ויותר מהעולם, מבין פחות ופחות איפה הוא חי. זה קשה במיוחד למי שהכיר אותו כשהיה בריא וצעיר.
איזה גבר שהוא היה בזמנו, כשאימא עדיין חיה!
בסדר, אני מבין שהיום הוא כבר מעל שמונים וכל אחד צריך ללכת פעם. כואב לי עליו, אבל לא בגלל זה נתקעתי בירוק והתחלתי לבכות. הסיבה היא אחרת לגמרי. הכל בגללו, בגלל המנו הזה יימח שמו. הלוואי שלא הייתי פוגש אותו בחיים שלי, ולחשוב שפעם הייתי קם עם חיוך על השפתיים רק בגלל שידעתי שהיום אני אראה אותו.
עמנואל דנינו המכונה מנו הוא גבר צעיר, בן כמעט שלושים. הוא ירושלמי ממוצא חצי פרסי, חצי לא יודע מה, אולי טורקי.
הוא רזה, עדין, שחרחר, יפה, וכפי שהתברר לי רק אחרי שנתיים של הכרות – הומו.
עבדנו יחד, נפגשנו כמעט כל יום, דיברנו הרבה, גם על עבודה וגם סתם על החיים ואף פעם לא עלה הנושא הזה של הנטייה המינית שלו.
איך גיליתי? במקרה.
הזמינו אותי לטיול שארגנה החברה שהוא עובד בה. היינו באוטובוס בדרך לטבריה וכולם היו עליזים מאוד, ובמקרה שמעתי את אחת הבנות אומרת שכמה חבל שבחור כל-כך יפה כמו מנו הוא הומו כי אחרת היא הייתה שמחה לשדך אותו לאחותה.
"אז תשדכי אותה לי." אמרתי בצחוק.
לא התכוונתי כמובן, סתם צחקתי.
"אתה קובי? אתה תמעך אותה." אמרה הבחורה ההיא וכולם צחקו.
גם אני צחקתי כאילו לא אכפת לי, אבל מהרגע הזה התחלתי לעשות דיאטה ומיד כשחזרנו נרשמתי למכון כושר שעלה המון, אבל היה שווה כל גרוש, ואחרי חצי שנה נפטרתי מכל העודפים.
כיום אני נראה באמת לא רע. אמנם עם משקפים וקצת קירח, אבל לפחות בלי כרס וסך הכל לא מכוער בכלל בשביל גבר בגילי, ובכל זאת אני יושב בחנייה ובוכה.
למה?
כי הוא עשה היום מסיבת פרידה ועוד ציפה שאני אחייך וארים כוס לחיים, זה למה.
לא שהייתי מופתע מעזיבתו – הוא דיבר במשך כמה חודשים על תכניתו לחיות בצרפת אצל איזה בן דוד רחוק של אימא שלו שיתן לו עבודה כמלצר או משהו כזה בפיצרייה שלו בניס.
ובשביל דבר כזה הדביל הזה, האידיוט הזה, הפרסי המעופף הזה, עוזב עבודה טובה עם משכורת מצוינת בחברה שבה כולם אוהבים ומעריכים אותו והוא הולך להיות מלצר מגיש פיצות בחור כמו ניס.
עכשיו אתם מבינים למה אני בוכה? יופי לכם.
אני עדיין לא מבין.
אחרי שגיליתי שמנו הומו בגלל משהו שמישהי אמרה כבדרך אגב, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הומואים.
עד אז לא התעניינתי בנושא. גייז בכלל לא הזיזו לי. כל מה שידעתי עליהם זה שיש מצעד גאווה או משהו, שהומואים חולים באיידס, שהרבה מעצבי אופנה ורקדנים הם הומואים ו… זהו.
בזה בערך הסתכמו ידיעותיי.
פתאום התחלתי לקלוט כל מיני דברים שעד עכשיו לא הבנתי – כמו למשל שהוא נוסע כל כמה חודשים לחופשות קצרות באירופה – לברלין בעיקר, וגם לפראג ולפאריז.
החלטתי שאני צריך להבין על מה מדובר לפני שאני מגבש דעה והתחלתי לחקור באינטרנט מה זה אומר בדיוק להיות הומו.
זאת אומרת, אני יודע מה זה אומר, אבל רציתי להבין במה הם שונים מכולם חוץ מזה שהם עושים סקס עם גברים?
כמו כל דבר שאני עושה בחיים גם את הנושא הזה חקרתי ולמדתי ביסודיות – עשיתי ממש תחקיר על חיי ההומואים בעולם בכלל, ובארץ בפרט.
ראיתי כל סרט על הומואים שהצלחתי למצוא, קראתי בפורומים ובבלוגים של הומואים, חרשתי את אתרי ההומואים והלסביות ולמדתי המון – יותר מדי עם תשאלו אותי.
פתאום התחלתי לחלום חלומות משונים ולקום רטוב בבוקר. אני יודע, זה קורה כשחיים לבד, אבל בגלל שג'סיקה מטפלת במשק הבית שלי הייתי נורא נבוך.
כשזה קורה לי אני ממהר לשים את הסדינים במכונת כביסה לפני שהיא תגלה את הכתמים המסגירים.
(טוב, תצחקו ממני אם אתם רוצים, לא אכפת לי, זה קורה לכולם, לא?)
בגלל שמנו כל-כך אוהב את ברלין נכנסתי לכל מיני אתרים… בגללם סבלתי מסיוטים איומים שגרמו לי לקום רטוב מזיעה, לא מזרע.
אחרי כמה לילות זוועה החלטתי שלכיוון הזה אני לא הולך יותר – אני לא מאמין שמנו שלי, העדין והמפונק, נכנס למועדוני העור הללו שכל-כך נפוצים אצל הגרמנים יימח שמם.
אם אתם רוצים יותר פרטים אז תחפשו לבדכם באתרים של סאדו – מאזו כמו הכלוב וכיוצא בזה. אני לא רוצה לדבר על זה יותר, אפילו לחשוב על זה אני מסרב.
עם הזמן הרגשתי שאני מבין קצת יותר מה זה להיות הומו והבנתי שזה לא אומר שאתה חייב להיות טיפוס נשי כזה שמנופף ידיים באוויר מדבר בקול צפצפני וחושב רק על בגדים ושטויות נשיות אחרות.
אתה יכול להיות כזה כמובן, אבל באותה מידה אתה יכול להיות לוחם קשוח בגולני, או בנקאי מכובד, או כל דבר אחר.
לקח קצת זמן, אבל בסוף קיבלתי אומץ והתחלתי לדבר עם אנשים בפורומים של הומואים. היו כאלו שסתם קשקשו, היו נחמדים, וכמה אפילו נעשו חברים שלי – (כן מיכה אני מתכוון בעיקר אליך, ואל תיתן לחבר שלך להציק לך כל-כך).
עם הזמן גיליתי שהומואים הם קודם כל בני אדם – חלקם נחמדים, חלקם סתם, וחלקם ממש גועליים.
לכם זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל בשבילי זה היה גילוי מרעיש.
מאז שחזרתי מחו"ל והקמתי את החברה שלי הייתי עסוק מאוד, עבדתי המון שעות, ובחופשות הנדירות שלקחתי לעצמי נסעתי לחו"ל – הספקתי עוד לקחת את אימא ואבא לטיול שורשים ביוון ונסעתי לבדי לטיול ארוך במזרח הרחוק.
כשאני נוסע לחו"ל אני מתכנן מראש, בונה תכנית, אוסף מידע, מפות, ספרים, עושה רשימות, עובר בין מוזיאונים ואתרים, מברר איזה הופעות יהיו במקומות שאשהה בהם. בקיצור, נערך כראוי כדי שזמני וכספי ינוצלו היטב.
ככה אני נוהג בכל דבר שאני מטפל בו בחיים שלי, וגם בנסיעות לחו"ל אני מנסה להיות יעיל ומסודר ולמצות כל רגע.
רק ככה אפשר להגיע להישגים בחיים. לא?
עוד לפני שגיליתי שהוא הומו שאלתי אותו מה בדיוק הוא עושה בטיולים שלו בחו"ל ונדהמתי לגלות שהוא לא עושה שום דבר מיוחד. סתם יושב בבתי קפה, מקשקש עם חברים ומרכל. לא מוזיאונים, לא הופעות, לא סיורים, שום כלום, סתם מסתובב.
בשביל זה שווה לנסוע לחו"ל? אני ממש לא מבין אותו.
הגישה שלו לחיים כל-כך תמימה, כל-כך ילדותית. אני מנסה לדבר, להסביר, להכניס לו קצת שכל ישר לראש הדבילי שלו, אבל הוא, כלום.
מרחף כמו שטיח מעופף.
בחו"ל אני אוהב ללכת לקונצרטים ולאופרות, ואני חובב של שירי פאדו ושל מוזיקה טורקית ויוונית שכמעט אין בארץ.
כאן אני נוסע מדי פעם לשמוע קונצרטים של מוזיקה כנסייתית באבו גוש. אני תמיד מזמין אותו לבוא איתי ונורא שמח כשהוא מסכים להצטרף אלי.
בהזדמנויות כאלו אני כמובן מארח אותו על חשבוני ולוקח אותו לארוחה יקרה במסעדה צרפתית. הוא אוהב את הקטעים הללו של תפריט בצרפתית ואוכל מעודן ויין טוב ואני אוהב לראות שהוא נהנה.
הזמנתי אותו פעם לבוא איתי לטיול באירופה הקלאסית, אבל הוא התחמק, מחייך את החיוך הנחמד הזה שאני אוהב כל-כך.
אני יודע שהוא חשש שאני אריץ אותו בין אתרים ומוזיאונים והוא הרי מעדיף להתבטל סתם ככה בבתי קפה. רציתי להגיד לו שאני מבין ולא אכפת לי. אם היה לי אומץ הייתי אומר לו שאם הוא יבוא איתי אני אוותר על התכניות שלי ואלך לפי הראש שלו, חבל שלא הספקתי להציע לו טיול כזה לפני שהוא נסע.

לפני כשנה הזמנתי אותו למסעדה ואחרי ארוחה טובה והרבה יין, העזתי ושאלתי אם הוא הומו. הוא חייך את החיוך המתוק שלו ואמר לי בקלילות, "כן, בטח. מה? לא ידעת?"
"לא. ההורים שלך יודעים."
לא, בטח שלא. בגלל זה אני בתל אביב והם בירושלים."
"אבל הם לא שואלים למה אתה לא מתחתן? לא כדאי שתספר להם?"
הוא משך בכתפיו באדישות. "תראה, הם כבר לא צעירים. חבל לי לצער אותם. אני לא מספר והם לא שואלים, בעיניהם אני עדיין התינוק של המשפחה. יש להם המון נכדים מהאחים והאחיות שלי. זה בסדר."
"למה אתה נוסע לאירופה כל הזמן?"
הוא שוב חייך, קצת בהתנצלות, וסיפר לי שהוא נוסע לצרפת כי יש לו שם חבר שהוא דלוק עליו, בחור אחד שגר בניס. הם נפגשים מדי פעם, אבל זה לא מספיק לו והוא חושב לעבור לגור בניס כי הוא נורא מתגעגע אליו.
בלילה ההוא הסדין שלי היה רטוב בעיקר מדמעות.
לא שהאמנתי שמנו באמת יעזוב את הארץ, אבל היה לי עצוב לדעת שהוא מאוהב במישהו שכנראה לא ממש שם עליו, ושהוא חי כל הזמן בהרגשת געגוע.
עצוב לחיות ככה, לא?
אל תקפצו ככה, מנו הוא חבר שלי ואכפת לי ממנו, הייתי עצוב בשבילו ובגלל זה בכיתי. זה הכל.
את המייל שבישר לי על עזיבתו קיבלתי מרשימת התפוצה שלו. זה היה סתם מייל סטנדרטי כזה שמודיע לכל העובדים איתו שהוא פורש אחרי שלוש עבודה מוצלחות ומאחל לכולם הצלחה.
סתם כמה משפטים סתמיים ולא אישיים, אבל כשקראתי אותם הרגשתי נורא. מאז שאימא שלי נפטרה לא הרגשתי כל-כך רע.
הלכתי לשירותים, ננעלתי שם ובכיתי. בעטתי בקירות מרוב זעם ואפילו הרבצתי לדלת שכמובן לא התרשמה כלל.
זה היה מגוחך, להרביץ לדלת אני מתכוון, וגם לבעוט בקירות. גם הבכי שלי היה טיפשי, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. הייתי כל-כך אומלל מהרעיון שהוא עוזב ודווקא לצרפת, לחיות בין כל האנטישמים הללו.
ומה אם איזה ערבי יגלה שהוא ישראלי וינסה להתנכל לו? כבר היו דברים מעולם. מי ישמור עליו שם בגלות? מי יטפל בו אם הוא יחלה? החבר ההוא שלו? בטח שלא. הוא בקושי התייחס אליו.
"אתה מתנהג כאילו שאתה מאוהב בו." כתב לי מיכה, "מה אתה עושה סיפור כזה מקולגה שלך לעבודה שנוסע לחו"ל, ומתי תכניס לאתר ההיכרויות הזה את השם והתמונה שלך?"
כתבתי למיכה שלא יבלבל לי את המוח. האתר שהוא שלח לי את הלינק שלו היה אתר הכרויות של הומואים ואני רוצה להקים משפחה עם אישה.
"אבל אתה מאוהב בגבר." עקץ אותי מיכה שיודע שהוא הומו מגיל אפס בערך, ושבגלל הנטיות שלו חי כבר מגיל שש עשרה מחוץ לבית.
"אני לא מאוהב בו. אני חבר שלו ואני דואג לו!" התרגזתי ושלחתי לו פרצוף אדום וכועס שיבין שאני רציני.
בתגובה הוא שלח לי סמיילי שמוציא לשון. ממש בוגר מצדו, טיפש כזה.
רק אחרי הרבה שיחות נפש, במיילים כמובן, אמרתי שאולי, בנסיבות מסוימות, אני אוכל לחיות עם גבר, אבל…
"בחייך. תתחבר כבר לעצמך." התרגז מיכה והוסיף שורה של סימני קריאה לפני שניתק את המחשב שלו.
לא יודע על מה הוא מדבר. מה זאת אומרת תתחבר לעצמך? אני יודע מי אני, אני מכיר את עצמי, מה אני, חוט חשמל שצריך לחבר למכונה?
טוב שהוא לא אמר לי לזרום.
צלצלתי למנו והזמנתי אותו לסעודת פרידה במסעדה האהובה עליו. הוא ניסה להתחמק ולדחות, אבל אני התעקשתי ולחצתי, ובסוף הוא הסכים להיפגש איתי כמה שעות לפני הטיסה.
הכל השתבש בפגישה האחרונה שלנו. כמעט שלא אכלתי באותה ארוחה, רק שתיתי הרבה יין ולא הצלחתי להגיד כלום. כל הזמן חיכיתי להזדמנות שלא באה ושתיתי יותר מדי. גם הוא היה די מבואס ולא נהנה מהאוכל.
כשהחזרתי אותו חזרה הוא ישב שותק ועצוב ולא דיבר וקשקש בעליזות כדרכו. אולי בגלל זה התנהגתי בצורה כל-כך דבילית כשליוויתי אותו לפתח הדירה שלו. במקום ללחוץ לו את היד לפרידה כמו גבר הסתערתי עליו, חיבקתי אותו בכוח ונישקתי אותו כמו שמנשקים בחורה.
הוא צעק שאפסיק. דחף אותי מעליו וברח.
חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. כל הזמן חשבתי על מה שלא הספקתי להגיד לו – שאני מבקש שלא ילך, שלא יעזוב אותי, שאני אהיה נורא אומלל בלעדיו, שהוא עושה שטות איומה.
הייתי שיכור מספיק כדי להחליט שמספיק חלמתי בירוק ואני חייב להגיד לו ה כ ל. ישבתי ושפכתי על מסך המחשב את כל מה שלא יצא לי מהפה במסעדה ושלחתי לו במייל. מעולם לא קבלתי תשובה על המייל הזה. אולי הוא לא ראה אותו ואולי לא ידע מה לענות.
כשקמתי מאוחר מדי בבוקר הוא כבר נסע לשדה התעופה ומאז לא ראיתי אותו יותר.
מה שנשאר לי לעשות זה לקטר למיכה, החבר הווירטואלי שלי, איך שוב עמדתי בירוק וחלמתי כשהייתי צריך לפעול ועכשיו אני צריך להסתפק במייל סתמי שהוא שולח לי פעם ביובל דרך רשימת התפוצה שלו מהאינטרנט במלון אריסטון בניס.
"אבל אתה הרי בכלל לא הומו, אז מה אתה מקטר? מה אכפת לך ממנו?" ירד עלי מיכה שקטל בלעג את התיאוריה שלי על זה שאני סטרייט שבמקרה נדלק על גבר אחר.
כדי להוכיח לו שזה נכון ושבשנים האחרונות אני לא מקיים יחסים עם נשים רק כי אני עסוק מדי, ולא בגלל שהן לא מעניינות אותי – את החברות שהיו לי אז לפני שנים הוא בכלל לא החשיב החמור הזה – הלכתי לחוג פו"פ והתאמצתי כמיטב יכולתי למצוא לי שם חברה.
לצערי החוג הזה היה מאורגן בצורה שלומיאלית לחלוטין. במקום להתעסק ברומנטיקה מצאתי את עצמי מארגן להם טיולים ומסיבות ודואג לענייני הכספים ושאר הסידורים, דבר שגרם שמחה רבה לכל המשתתפים, אבל לא עזר לי כלל במציאת חברה.
מיכה שלח לי שורה של סמיילים מגחכים ברשעות כשסיפרתי לו איך ארגנתי לחברי החוג ערב שירה נהדר לאור ירח בקיסריה וצפיתי בכל הזוגות מתנשקים בעוד אני נשאר לבד.
מרוב ייאוש הכנסתי את תמונתי לאתר הכרויות ויצאתי לפגישות עיוורות עם כל מיני גרושות מרירות שהתעניינו יותר בחשבון הבנק שלי מאשר בי.
אני לא צריך לספר לכם עד כמה הדבר הזה הועיל למוראל שלי ולשיפור חיי הרומנטיקה שלי.
מיכה לחץ והציק שאפסיק להעמיד פנים שנשים מעניינות אותי ובסופו של דבר ניסיתי גם לצאת עם גברים כשאני מגביל את עצמי לאלו שהגדירו את עצמם כדו מיניים.
לצערי פגשתי חבורה של אנשים נואשים ומוזרים שלא משכה אותי כלל. הבחור האחרון שהכרתי נראה לא רע בכלל ובכל זאת הצליח להגיע לגיל שלושים וחמש בלי שקיים יחסי מין אפילו פעם אחת והתעקש שהוא דו מיני ושנשים מושכות אותו בדיוק כמו גברים.
"אז למה לא ניסית משהו איתו?" השתומם מיכה שבשלב הזה של ידידותנו עבר כבר לדבר איתי בטלפון כי הידיים כאבו לו מרוב הקלדה.
"מה זאת אומרת משהו?" לא הבנתי.
מיכה שלח לי במייל תמונה של סמיילי מסמיק והוסיף לינקים לכמה אתרי פורנו.
באותו לילה שוב היו לי חלומות מטרידים שהסתיימו בהחלפת סדינים לפנות בוקר.
טוב, לזה כבר התרגלתי, אבל מי שכיכב בכל החלומות היה מנו היפה שלי.
כשהתקשרתי שוב למיכה לספר לו מה עשו לי הלינקים שלו ענה לי משה, החבר שלו, שבהתחלה קינא וכעס בגלל הידידות שלנו ואיים לנתק לו את האינטרנט, אבל בסוף התיידד איתי וניסה בכנות לעזור לי.
הוא אמר לי בפשטות שאני אידיוט ושבמקום לנסות למצוא תחליפים לא מספקים עלי לנסוע לצרפת ולפגוש את מנו.
"אבל… אבל…" גמגמתי.
"מה אבל? אתה יודע איפה הוא גר?"
"כן, הוא גר בניס. עובד בפיצרייה וגם עושה מסג'ים במלון אריסטון."
"אז תיסע לשם ו…"
"ומה משה? הוא לא אוהב אותי, הוא אוהב גברים בלונדינים רזים וצעירים ואני… טוב, אני לא בלונדיני, זה בטוח, וגם צעיר אני כבר לא אהיה יותר."
"מיכה סיפר לי שזה לא הסתדר לו עם הצרפתי ההוא שהוא נסע בשבילו."
"נכון, אבל זה לא אומר שהוא ירצה אותי."
"אז תיסע לשם בתור ידיד בלבד. סתם לביקור. ניס מאוד יפה בעונה הזו." פסק משה ומיכה הצטרף אליו.
למה לא בעצם? חשבתי לעצמי. כבר שנתיים לא לקחתי חופש.
קניתי כרטיס לצרפת ונסעתי.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן