דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
17/07/2014
הגעתי במונית ישר משדה התעופה של ניס למלון אריסטון. המלון האלגנטי עמד דחוק בין עוד בתי המלון יפים והדורים לא פחות, שכולם הצטופפו על גדות טיילת האנגלים המפורסמת של ניס.
הטיילת נאה ורחבת ידיים, המלונות לארכה מטופחים, בנויים לתפארה, צבועים יפה, וכל העיר כולה שמורה בטוב טעם ובעלת עבר היסטורי מכובד שמגיע עד לתקופת הכיבוש הרומי. הכל טוב ויפה, אני מבקש סליחה שחשבתי שניס היא סתם חור משעמם.
אני חוזר בי – ניס עיר יפה ונעימה מאוד – אבל עד שהגעתי אליה, מנו כבר לא היה שם.
במלון הודיעו לי בנימוס תקיף שמסייה דנינו עזב בחודש שעבר ולפראג דווקא מכל המקומות שבעולם.
"לפראג?" נדהמתי, "יש לכם את הכתובת שלו שם?"
לשמחתי התברר שהייתה להם – הוא עובד כעת במלון פנוראמה הנמצא בפאתי העיר פראג, והאם אני רוצה חדר? יש להם חדרים לבודדים במחיר מציאה ממש.
לקחתי חדר לבודד שהיה קטן ודחוס ופנה לחצר האחורית. כנראה שרק לזוגות מותר להינות מהנוף היפה של גן אלברט עם הסחרחרה הצבעונית שסוסי צעצוע מקושטים בפעמונים מזהב ניצבת במרכזו. לבודדים נשאר לבהות דרך חלון חדרם בנוף עצוב של מדרגות אחוריות המובילות למטבח.
ביליתי לילה מדכא ובודד מאוד בעיר העתיקה של ניס, משוטט בין פאבים עמוסי צעירים שיכורים ופיצריות דחוסות בתיירים רעבים, והמתנתי לבוקר כדי שאוכל ללכת לבקר את הפיצרייה של קרוביו של מנו.
הבן דוד שלו – סמי דנינו – קיבל את פני השכם בבוקר בפתח הפיצרייה שלו, כיבד אותי בכוס קפה מגעיל שלא יכולתי לשתות, והודיע לי בפנים חמוצות ובעברית מצורפתת שמנו ידידי הוא לא רק מלצר איום ונורא אלא גם טיפוס כפוי טובה ובחור מפונק ובלתי נסבל.
אני הכרתי את מנו כעובד מסור וחרוץ ובן אדם מקסים ונעים הליכות, אבל לא התווכחתי – לא באתי לריב באתי לקבל מידע ואימא תמיד אמרה שזבובים תופסים עם דבש ולא עם חומץ ולכן המשכתי להנהן בכובד ראש, מעמיד פני מרותק לדבריו כדי לעודד אותו להמשיך לדבר.
סמי היטיב את הכיפה על ראשו ואמר שהוא היה מוכן להשלים עם כל החסרונות של הבן הקטן של דודו האהוב לולא היה עמנואל גם… וכאן הוא הנמיך את קולו, הביט ימינה ושמאלה כדי להיות בטוח שהפיצרייה באמת ריקה מאדם, ואז לחש באוזני שהוא חושב שעמנואל הוא לא עלינו אחד מאלו.
"מה?" לא הבנתי, "איזה אלו?"
"נו, מאלו, מההפוכים. אלו שלא צריכים נשים." עיקם סמי את פניו לעומתי. "מאיפה אתה מכיר אותו בכלל?"
"מהעבודה. עבדנו יחד."
"אז הוא אחד מאלו?" שאל סמי, מכווץ לעומתי את גבותיו בהבעת סלידה.
משכתי בכתפי, הודיתי על הקפה והלכתי משם מהר ככל שנשאוני רגלי חזרה למלון, לסדר לעצמי טיסה לפראג.
ניס, על כל חמודותיה, תאלץ לחכות להזדמנות אחרת.
פראג מוגדרת כעיר היפה באירופה ואין לי ויכוח עם הקביעה הזו. עיר באמת יפה מאוד, יכולתי לבלות זמן רב בשיטוט בין רחובותיה.
מאז שהשלטון הקומוניסטי סולק במהפכת הקטיפה שהצ'כים גאים בה מאוד ובצדק, העיר עוברת תהפוכות רבות, משתפצת ומתחדשת וכל יופייה נחשף מחדש.
המון בנייני פאר עומדים מוקפים בפיגומים, עטופים בבד ירוק בעוד פועלים חרוצים מתרוצצים סביבם במרץ ושוקדים להשיב להם את תפארת עברם.
לצערי מלון פנוראמה היה מחוץ לעיר העתיקה, אבל כפיצוי על חסרון עתיקותו הוא היה ממוקם ליד תחנת הרכבת העירונית.
קודם לקחתי לי חדר ואחר-כך התחלתי לדרוש ולחקור על מקום הימצאו של מנו.
לצערי הסתבר שהוא כבר לא גר שם יותר, אבל השוער ההדור בבגדי שרד אופראיים הציע לי לחקור עליו בפאב אחד ליד אולם התיאטרון השחור, ולפני שהבנתי מה קורה כבר דחף לידי כרטיס להופעה של אותו תיאטרון שחור.
לא באתי לפראג לבלות בתיאטרונים, אבל לפי הבעת פניו של השומר היה לי ברור שהדרך לגילויו של מנו עוברת דרך התיאטרון.
בלי ויכוחים מיותרים קניתי כרטיס ושיננתי את שמו של השחקן הראשי שלדברי השומר אחרי ההופעה יהיה ללא ספק בפאב ההוא, ובעבור קצת בירה יספר לי את כל מה שאני רוצה לדעת על מנו.
שמו היה פבל נמש ולא הייתי צריך לחשוש כלל שלא אזכור את שמו כי הוא הופיע באותיות ענקיות בראש המודעה המפרסמת את המופע של התיאטרון השחור – הופעה שלמרבה הפתעתי נהניתי ממנה מאוד.
כלפי חוץ נראה בניין התיאטרון כמו עוד בית רגיל בעיר העתיקה של פראג. מצדו האחד הייתה חנות לממכר כלי זכוכית נהדרים שהעיר פראג מפורסמת בהם, ובצדו השני היה אותו פאב שנקרא גם הוא התאטרון השחור.
בין שני המוסדות הללו היה גרם מדרגות צר שהוביל לאולם כניסה קטן ודחוס עם המון מודעות של הופעות ישנות מתנוסס על קירותיו וממנו הוביל מסדרון צר לאולם גדול יותר, אבל דחוס לא פחות בכיסאות מתקפלים.
הכל נראה מאולתר וארעי, משהו כמו הופעה במתנ"ס שכונתי, אבל ההופעה עצמה הייתה מרתקת ולעניות דעתי משובחת ומקצועית מאוד.
נכון, התפאורה הייתה סתם בד שחור, אבל על הרקע הזה עשו השחקנים ניסים ונפלאות בעזרת אורות צבעוניים, תלבושות ואביזרי במה זרחניים.
מפגינים התלהבות וכשרון רב הם רקדו ועשו מערכוני פנטומימה קטנים ומשעשעים וכל מיני להטוטים מעוררי פליאה.
כל השחקנים היו צעירים בהירים ומוכשרים מאוד, אבל בין כולם בלט אחד שהיה יפה שרירי ונמרץ מכולם – פבל נמש – הרוח החיה במופע.
כשהכל נגמר מצאתי את עצמי מוחא כפיים במרץ, ומחייך מאוזן לאוזן בדיוק כמו כל יתר שכני לאולם – ערב רב של תיירים מכל קצות העולם.
כשיצאתי החוצה שמעתי המון רוסית, גרמנית, צרפתית וספרדית, ואפילו ערבית.
נכנסתי לפאב ההומה ונדחקתי לעבר הבאר ועוד לפני שהספקתי לברר איפה מר נמש כבר ראיתי אותו, יושב מוקף בכל שאר השחקנים, לוגם כוס בירה ענקית.
עינינו נפגשו, הוא חייך, אני החזרתי חיוך. המלצרית צצה פתאום באורח פלא לצידי ושאלה באנגלית איומה מה אשתה, ועד מהרה הייתי ישוב לצידו של פבל היפה ומכבד אותו בבירה.
שאלתי על מנו והוא חייך. מסביב שמעו עוד אנשים את השאלה וכולם חייכו, הנהנו בראשיהם והעירו הערות בצ'כית שכמובן לא הבנתי, אבל נשמעו ידידותיות מאוד.
"עמנואל בחור טוב. מאוד טוב." תרגם פבל את הדברים ונופף את ידיו באוויר כדי להדגיש את דבריו.
היו לו כפות ידיים יפות – ארוכות, דקות, ובעלות ציפורנים מבהיקות ומטופחות.
מחייך בחביבות ניסיתי לברר איפה מנו ומה בדיוק הוא עשה כדי לזכות בתשבחות הללו, אבל ליבי ניבא לי רעות. חשתי צביטה קלה של קנאה בקיבתי למראה החיוכים הידעניים שעלו על הפרצופים הצעירים סביבי לשמע שמו.
אני חושב שפבל הבין היטב שאני לא יושב לצידו בגלל העונג שבחברתו, אבל הוא מתח את הרגע כמיטב יכולתו, לוגם על חשבוני עוד ועוד בירה, מתחמק מתשובה.
רק כשנואשתי וקמתי ממקומי כדי ללכת הוא החליט להתלוות אלי. יצאנו יחד, הוא נצמד אלי בחזקה, נתלה עלי כאילו היה שיכור מאוד, אבל בחור גדול כמוהו בטח לא השתכר עד כדי כך מכמה כוסות בירה. לא?
בחוץ היה קריר וטפטף גשם קל. רוח נשבה קלות, מעיפה קרעי עיתונים על הכביש המבהיק, ופתאום הרגשתי נורא בודד. היה לי קר ועצוב בעיר הזו, הייתי לבד בלי אף אחד שיבין על מה אני מדבר.
מונית עצרה לצידנו בלי שסימנתי לה ופבל קפץ פנימה, מושך אותי אחריו.
כנראה שלא היה לו די במה ששילמתי בפאב, עד שהוא יספר לי איפה מנו אני אצטרך לשלם לו גם על המונית חשבתי בחמיצות, אבל אם הגעתי עד הלום אין טעם לסגת בגלל תשלום של עוד כמה יורו.
המונית נסעה על פי פקודתו שנאמרה בקול ברור ותקיף – קול של אדם פיכח לגמרי – צדקתי כשחשדתי בו שהוא מעמיד פני שיכור חשבתי לעצמי, אבל שתקתי, מניח לו לנמנם על כתפי, מתעלם מהיד החמה שטיילה על ירכי.
נכון, עמד לי, אבל הייתי שתוי וזה לא נחשב.
יצאנו מהעיר העתיקה ופתאום הרגשתי שאני ברמת גן או גבעתיים. שורות שורות של בלוקים מרופטים נמתחו לאורך הכביש. פה ושם נראו גני שעשועים מרוטים ניצבים על חלקות דשא רטוב ומקריח. פנסי רחוב האירו באורם הקלוש ספסלים שבורים וגרפיטי גסים היו מרוחים על קירות מתקלפים – מסתבר שכמו כל עיר אחרת בעולם גם העיר פראג היפה והעתיקה הייתה מוקפת בפרברי שינה מכוערים ומוזנחים.
המונית עצרה ליד בנין מגורים ארוך ומתקלף, הורידה אותנו ונעלמה.
הובלתי לתוך כניסה מקומרת, עליתי במדרגות חשוכות מדיפות ריחות מאכלים אשכנזיים, ולפתע הייתי בתוך דירה קטנה ודחוסה ברהיטים מיושנים וכבדים, מדיפה ריח של בגדים מיוזעים וכרוב מבושל.
הוא הדליק אור קטן בפרוזדור צבוע ירוק אפונה חולני והדף אותי אל הקיר.
"אתה גבר כל-כך חזק, כל-כך אקזוטי." אמר באנגלית המזעזעת שלו – לא שאני כזה רהוט, אבל הוא דיבר ברמה של תלמיד תיכון – ונישק את שפתי נשיקה חזקה בטעם בירה.
פתחתי את פי, מניח לו להחדיר לתוכה את לשונו. אני עושה את זה כדי לגלות איפה מנו שיקרתי לעצמי, יודע תוך כדי ההתמזמזות איתו שאני סתם מחרטט.
הוא אולי דיבר אנגלית איומה והסריח מבירה, אבל היה צעיר ושרירי ויפה, ועורו החלק מתחת לבגדיו היה משיי וטעמו כטעם וניל.
אני מניח שכאן עלי להביא תיאור מפורט ונוטף זיעה וזרע של הזיון הראשון שלי עם גבר, אבל מה לעשות? ממש לא בא לי.
לא זה מה שתכננתי לעצמי כשניסיתי לדמיין את הפעם הראשונה שלי עם גבר. כן, הרביתי לחשוב על זה אפילו לפני שפגשתי את מנו. גם כשהייתי עם נשים חשבתי על האפשרות הזו, והנה עשיתי את זה ככה סתם, כלאחר יד ולא עם מנו שלי אלא עם גבר זר בעל ריח לא מוכר ומגע חלקלק ומוזר.
הוא קלט מיד שאין לי מושג מה אני עושה והדריך אותי במעשיות מיומנת שהעידה על ניסיון רב. בזריזות הלביש עלי קונדום, מרח אותו במשהו תוך שהוא מלטף את חזי ובטני השעירים, מחמיא לי ללא הרף על גופי – הוא עצמו היה חלק כמו ילד קטן – ואז נשכב על בטנו, מפנה אלי ישבן שרירי ולבן, ופקד עלי לחדור לתוכו.
לרגע התאבנתי, אבל אחר-כך עשיתי את זה. בהתחלה בהיסוס, אבל אחר כך… זהו, פשוט עשיתי את זה ודי.
הוא גמר מיד אחרי, גונח חרישית וניסה שוב לנשק אותי, אבל לי היה מספיק מכל הקטע הזה.
התביישתי בעצמי כל-כך עד שרציתי למות. לא ככה תכננתי את הפעם הראשונה שלי.
הדפתי אותו מעלי וחזרתי לשאול על מנו. הוא מלמל לעצמו משהו בצ'כית נשמע מאוכזב קצת ואז התעשת ואמר שמנו נסע לציריך עם קגן הפרודיוסר.
"עם מי?" נדהמתי.
"נו, עם הפרודיוסר האמריקאי הזה, קגן. הם נסעו לעשות סרט בציריך."
"ציריך בשוויץ?" חזרתי ושאלתי, המום.
"כן." אישר פבל וחיפש סיגריות בכיסי מכנסיו שהיו מושלכים על הרצפה, "הוא שלח לי דרישת שלום ממלון מונטנה. עמנואל משלם על החדר שלו במסג'ים."
ושוב חשתי את צביטת הקנאה הזו בתחתית קיבתי. "מנו שלח לך דרישת שלום?"
"לא, לא מנו, קגן" תיקן אותי פבל שלא החמיץ את הטינה שבקולי. שמץ של חיוך ניבזי הבהב על פניו היפות בעודו מדליק את הסיגריה.
עם הרגלי השתייה והעישון שלו הוא לא יישאר יפה עוד הרבה זמן הרהרתי ברשעות.
"קגן רצה שגם אני אבוא לשחק בסרט." הסביר לי בגילוי לב, נופף את הגפרור והשליך אותו ארצה, "אבל אני לא יכול, אין לי את ה… " הוא נופף שוב את ידיו בתנועה אופיינית לו מבליט את יופיין של אצבעותיו הארוכות.
"מה אין לך? אתה בחור יפה, מה חסר לך?" חקרתי בחוסר נימוס.
פבל צחק ופלט סילון עשן. "אני לא גדול מספיק כאן." אמר והחווה בידו לעבר מפשעתו, "ואני אוהב לקבל, לא לתת." כיווץ לעומתי את פיו בהבעה משועשעת.
עכשיו כבר הבנתי בדיוק לאיזה סרט הוא התכוון וגל של בחילה עלה בי. "ומנו כן מספיק גדול?" שאלתי.
הוא צמצם את עיניו וסקר אותי בפליאה. "אתה זה שצריך לדעת." אמר בחיוך נכלולי משהו.
"אני לא יודע כלום. הוא רק חבר שלי." התרגזתי פתאום, לא יודע למה.
פבל מצא את כעסי מבדח מאוד. "הוא לא רע ואתה עוד יותר גדול ממנו." אמר בפשטות והוריד מעלי את הקונדום ששכחתי על קיומו. "ומה שיותר טוב זה שאתה אוהב לתת, לא סתם לשכב ולקבל." הוסיף בחנפנות והחל מלטף אותי בצורה שלא השתמעה לשתי פנים.
אם הייתי נשאר עוד דקה… לא.
קפצתי מהמיטה ומשכתי עלי בחיפזון את בגדי, זרקתי לעברו כמה שטרות – לא יודע כמה, הכסף הזר הזה בלבל אותי – וברחתי כמו יוסף הצדיק הנס מפני אשת פוטיפר.
שוטטתי ברחובות הריקים על מדרכות רטובות בלי לדעת לאן אני הולך ואיך אגיע חזרה למלון. ולא יכולתי להפסיק לחשוב על החלומות המטופשים שהיו לי כשהייתי צעיר, וכמה הם רחוקים מהמציאות.
עד היום הייתי רק עם נשים. כמו כולם התחלתי בצבא וגם אחר-כך לא טמנתי את ידי בצלחת. בצעירותי סיווגתי את הרצון שלי להתחבק עם גבר כסטייה לא חשובה – אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא הלכתי רחוק יותר מחיבוק – חשבתי שהחשק להרגיש גוף גברי נלחץ לגופי הוא שווה ערך לפנטזיה של גברים אחרים לעשות סקס עם תאומות בלונדיניות שופעות חזה ותאבות סקס, או עם כוכבת קולנוע זוהרת – משהו שמעולם לא יתגשם במציאות.
אלו סתם שטויות, פנטזיות חסרות משמעות הרגעתי את עצמי. זה יעלם ברגע שאפגוש את האישה המתאימה שמשום מה לא פגשתי עד היום, ותמיד, גם כשהגברים חסרי הפנים לבשו את פניו של מנו, המשכתי להתעלם מההזיות הללו.
רק כשנודע לי שהוא הומו והתחלתי לחקור ולברר מה בדיוק הם עושים אחרי הנשיקות והחיבוקים… רק אז מצאתי את עצמי מחליף בבקרים סדינים מוכתמים.
החלומות הללו, הלחים והענוגים שגרמו לי אושר כה רב היו רחוקים מרחק רב מהמציאות המאכזבת וחסרת החן שחוויתי היום.
הלכתי מהר באוויר הקר של פראג, מרגיש מרומה ומאוכזב, והאשמתי את עצמי בלבד.
בסופה של הליכה ארוכה ומעייפת לאורך שדרה של עצים נטולי עלים, עצרה לי מונית ולקחה אותי למלון.
צנחתי על המיטה וישנתי עד תשע בבוקר למחרת.
כמה שעות אחר-כך כבר הייתי בדרך לפרנקפורט ומשם לציריך אשר בשוויץ.
הטיסה הייתה ארוכה ומתישה. המתנתי שלוש שעות בפרנקפורט, תקוע על כסא פלסטיק באולם ענקי, נקי ושקט מדי, מול משפחה הודית של אבא, אימא ושלושה ילדים חמודים וצייתנים שהיו לבושים בגדי שבת הדורים ונקיים.
אם היו פה ישראלים חשבתי לעצמי הם כבר היו מעירים קצת את המקום המשעמם הזה, אבל לא, כולם היו או הודים, או אירופים, שכאילו התחרו זה בזה מי יותר שקט, נקי ומשעמם.
איפה החבר'ה שלנו שיצעקו זה לזה ברכות שלום מקצה האולם ועד קצהו, יחלקו צ'אפחות, יציעו כיבוד, יזללו וילכלכו ויקנו כל מה שהם רואים מול עיניהם?
המטוס לציריך היה קטן, נקי ויפה, אבל זה לא עזר לו. אחרי שעת טיסה הוא נקלע לכיס אויר שטלטל אותו כהוגן. כמה אנשים הקיאו וחלק גדול מהארוחות חזרו למטבח כלעומת שבאו.
אימצתי את כוח הרצון שלי ככל יכולתי והצלחתי לא להקיא, אבל כשבחנתי את פני במראה של השירותים גיליתי שהם ירקרקים מעט.
סוף סוף דרכו רגלי על אדמה מוצקה ויכולתי לנשום לרווחה. עליתי על מונית שנהגה ההודי יפה הנימוסים, היה לבוש בעניבה וחליפה אירופית, אבל ראשו היה עטור טורבן.
הוא הוריד אותי מול פתח מלון מונטנה ועזר לי באדיבות לשאת את מזוודתי עד לפתח המלון.
נתתי לו טיפ בעין יפה ופניתי לגברת הקשישה והמהוגנת למראה שמלכה על דלפק הקבלה. ברגע ששאלתי על מנו קפאו פניה בהבעת אי רצון, כמעט סלידה.
"הוא בחדר 301. אתה עולה אליו או שהוא יורד אליך?" שאלה באנגלית טובה, מביטה בי במעין שאט נפש.
אני שונא שמביטים בי כאילו הייתי טינופת. אחרי מה שעשיתי בפראג הרגשתי מטונף גם בלי המבטים שלה.
"קודם אני רוצה חדר ליחיד בבקשה." אמרתי בקול קפוא ושלפתי את דרכוני.
"סליחה מסיה, אבל אמרת שאתה רוצה את מסיה עמנואל אז חשבתי…" היא ראתה את הבעת פני והשתתקה, נבוכה.
"את הדרכון שלך בבקשה." דרשה והוציאה טופס רישום למלון. בקפדנות שוויצרית מעצבנת היא התעקשה שאאיית את שם הרחוב ואת המיקוד ורק אז נתנה לי את המפתח והראתה לי את הדרך למעלית.
הודיתי לה בנימוס ופניתי ללכת ואז היא אמרה לי פתאום בחמימות מפתיעה. "החבר שלך יצא עוד מעט. אני מציעה שתזדרז, לפעמים הוא חוזר רק בצהרים."
הסתובבתי מופתע, אבל היא כבר הייתה שקועה בתוך הניירות שלה, ממוללת ביד קטנה וקמוטה את קפלי צווארון התחרה של חולצתה המעומלנת.
חדרי נמצא בקומה הרביעית, קומה מעל חדרו של מנו. עמדתי מהסס במעלית ואז גמרתי אומר ולחצתי על הכפתור של קומה שלוש ועם המזוודה בידי האחת והמפתח בידי השנייה ירדתי בקומה שלו והתחלתי לתור אחרי חדרו.
כל ימי חיי אזכור איך פסעתי במסדרון הארוך כמו נידון למוות, חולף בין קירות חומים בהירים מעוטרים צילומים חומים צהבהבים נושנים, מזוודתי נגררת מאחורי כמו כלב סרבן, גלגליה העקומים נתקעים בשטיח החום.
הלכתי לאט, לופת ביד מזיעה את מפתח חדרי שהיה מחובר למחזיק מפתחות דמוי משקולת, ליבי הולם בחזקה ככל שהמספרים שעל הדלתות החומות הלכו והתקרבו לחדר 301.
297 , 298 , 299 , 300 , 301, נקשתי בדלת והיא נפתחה מיד ופתאום עמדתי פנים אל פנים עם מנו שהיה יחף ופרוע שער ולבוש רק בתחתונים ובחולצת טריקו.
לרגע עמדנו ובהינו זה בזה. הוא לא נראה טוב. הוא רזה ועור פניו היה אפרורי. הוא נראה מובס ועייף.
"מה אתה עושה פה?" שאל לבסוף בפליאה.
"באתי לחפש אותך. נורא התגעגעתי." עניתי בפשטות ונכנסתי פנימה.
"אתה לבד?" הבטתי אנה ואנה סוקר את חדר המלון הפשוט וחסר החן.
"כן. אבל אני צריך לצאת עוד מעט."
ניגשתי ישר לעניין. "מה הסיפור עם הסרט הזה שאתה אמור לצלם?"
"אהה, פגשת את פבל." הוא התיישב על כורסא סגולה מכוערת להפליא ותקע סיגריה בפיו. בארץ הוא לא עישן.
התיישבתי מולו ומשכתי את הסיגריה מידו. "אל תעשן מנו. זה לא בריא."
מנו פרץ בצחוק, אבל הצחוק העליז שלו שכל-כך אהבתי לשמוע בעבר החזיק מעמד רק שניות מספר ואחר-כך התדרדר למעין יבבה היסטרית.
"מה קרה חמוד?" נבהלתי, "מה הבעיה? ספר לי הכל." קמתי והוא קם ונעמד מולי ופתאום הוא היה בזרועותיי, רועד ומייבב.
"הסתבכתי נורא. פשוט הסתבכתי."
"במה? על מה אתה מדבר?"
"עזוב. אתה לא יכול לעזור. אני מסובך עד הצוואר." ניסה להתרחק ממני, אבל אני המשכתי לאחוז בו, סוקר את פניו ברעבתנות.
"תספר." תבעתי.
"אין מה לספר, סתם הסתבכתי." השתמט ממני ושב וצנח על הכורסא הסגולה.
"מה אני יכול לעשות כדי להוציא אותך מהתסבוכת מנו?"
הוא משך בכתפיו. "כסף, הכל רק עניין של כסף."
"כסף למי? לקגן?"
הוא הנהן בחוסר רצון. "עזוב קובי, זו לא הבעיה שלך."
"הבעיות שלך הן הבעיות שלי." התעקשתי, "הכסף הוא לא בעיה. אתה נראה חולה, זה מדאיג אותי יותר."
הוא משך בכתפיו בחוסר אונים. "האוכל פה מגעיל, אין שמש, כל הזמן יורד גשם וקר. אני גם לא ישן מספיק. עובד בלילה, לא ישן טוב ביום… טוב, ככה זה בעסקים האלו."
"איזה עסקים?"
מנו חייך בלעג. "תעשיית המין, ככה קוראים לזה באמריקה. אני עובד בתעשיית המין."
הוא קם והחל מתלבש במהירות. מכנס ג'ינס הדוק על גוו הצנום מדי, חולצה מבריקה ממשי, שרשרת זהב דקה לצווארו, מגפים עם שפיצים – לבוש צעקני של סרסור או זונה.
"מה הבגדים האלו?" עיוותי את פני בסלידה. בארץ הוא לבש בגדים סולידיים ובחיים לא ראיתי אותו עם מגפים או תכשיטים.
"זו התלבושת של עובדי המועדון." הסביר למראה פליאתי.
איזה מועדון?"
"המועדון של קירילוב, השותף של קגן. עד שיארגנו את כל הבלגנים עם הסרט אני עובד שם."
"מה אתה עושה שם בדיוק?"
"אני עושה מה שאומרים לי." ענה בפשטות והייאוש שהבהב בעיניו הכהות שבר את ליבי.
"והמאסג'ים במלון?" המשכתי לחקור כמו בעל כורחי. הרי לא באמת רציתי לדעת איך הוא נוגע באחרים.
מנו גיחך מין גיחוך זר ומכוער. "מסאג'ים עם הרפיה, לא סתם." הוא משך בכתפיו, "זה כסף טוב, אבל התחרות גדולה ואף פעם אין מספיק קליינטים."
שמעתי די והותר.
"כמה כסף אתה חייב מנו?" אחזתי את השור בקרניו.
"חמש עשר אלף יורו." אמר בקול מריר והחל מסרק את שערו השחור, החלק והנהדר שהתארך מאז ראיתי אותו לאחרונה.
בראשי החלו להסתחרר מספרים במהירות עצומה. חמש עשרה אלף יורו בשער של חמש וחצי שקל ליורו… והם בטח ירצו את הכסף קש…
"אם אני אתן להם את הכסף הזה אני אוכל להחזיר אותך ארצה?"
הוא צנח על הכורסא המכוערת והביט בי, מודאג. "הם ישמחו להפטר ממני. אני לא מציאה גדולה, בלילה טוב אני בקושי מרוויח את הריבית היומית על החוב, אבל מאיפה תביא סכומים כאלו קובי?"
"אל תדאג. אני הרבה יותר עשיר ממה שאני נראה." עניתי בביטחון שלא חשתי, ולחצתי בעידוד על כתפו.
"ואז אני אהיה שייך לך במקום להיות שלהם." אמר בהכנעה ותקע את מבטו ברצפה.
"לא מנו. אתה תהיה של עצמך. אני לא סוחר בבני אדם."
"אבל אני אהיה חייב לך המון כסף?" הרים אלי מבט מודאג.
"ואתה תחזיר לי אותו. תחזור לעבודה שלך, תרוויח כסף ותחזיר לי את החוב."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il