חור שחור – פרק א'

20/02/2014

הגיע הזמן להתעורר

פנסי הפיג'ו הקטנה מלטפים את הכביש, המכוסה בערפילי בוקר. נוהג לאט בדרך לפגישת עבודה מוקדמת בעיירה דרומית. המכונית מחליקה ברכות על הכביש המתפתל במרחבי הנגב, ברקע מוזיקה חרישית ונעימה. מידי פעם מתרומם מעטה הערפל ומגלה נופים צחיחים ונהדרים. הכביש מתפתל בירידה, המכונית נכנסת לערפל, מאט מהירות, הראות לקויה. רכב בא מולי, אבל פתאום אני חש מכה חזקה ופתאומית, מתפלא שהיא לא מקדימה, נעטף בחשיכה ובכאב בכל. שקט ממושך, כמעט אינסופי.
בתוך השקט הזה אני מרגיש מגע שפתים על שפתי. בתוך נתקים של מחשבה ותחושה אני שומע "אל תמות. אל תמות." האם זה קולי? אני באמת עומד למות? צולל לתוך חשיכה, הכאבים מתעמעמים. לא מרגיש יותר דבר.

קולות דיבור וצפצופי מכשירים הולכים ומתגברים. מה קורה? איפה אני?
כאב מאיים לפוצץ את ראשי. מנסה לפקוח עיניים, אבל לא יכול. אלוהים אדירים, איזה כאב ראש… מנסה להזיז יד, כאב חד פולח מיד. מנסה להזיז רגל ושוב הכאב הזה… איפה אני?
"דוקטור תראה, הוא ממצמץ… ירון, ירון."
מנסה לענות אבל הטשטוש הזה…
"ירון, אם אתה שומע אותי תמצמץ בעיניים, טוב?"
מנסה שוב ושוב לפקוח עיניים, אבל לא מצליח.
"ד"ר תראה, הוא מגיב."
"דופק חלש, אבל יציב. הוא כבר נושם לבד… זהו, הוא איתנו."
למה לעזאזל הגוף כואב כל כך ולמה אני לא מצליח לזוז?
אני מצליח לפקוח עיניים כסדק צר. אור מסנוור. נמלט שוב לחשיכה הנעימה.

"בוקר טוב, ירון, הגיע הזמן להתעורר."
פוקח לאט עיניים, ערפל הולך ומתבהר, מגלה שאני בחדר שטוף שמש, מכשירים מצפצפים ואני מחובר לאינפוזיה התלויה מעל, עיני סורקות את גופי ומגלות שיד שמאל ורגל ימין נתונות בגבס. כל הגוף כואב. אני כנראה חי.
"היי ירון, בוקר טוב. סוף-סוף אתה איתנו, ברוך הבא לסורוקה." חייכה מעלי אחות עטורה תלתלים ג'ינג'יים. ניסיתי לחייך.
"או… הנה אתה מחייך. אפשר לשאול איך אתה מרגיש?"
"מה ק… קרה?" אני מצליח לגמגם.
"הייתה לך תאונה קשה. חזרת לחיים ועברת טיפול קוסמטי יסודי ביד וברגל." היא הזריקה משהו לשקית האינפוזיה ותוך כדי כך המשיכה, "ירון, ניסינו למצוא קרובי משפחה, אבל לא הצלחנו לאתר אף אחד. יש מישהו שאתה רוצה להודיע לו שיבוא לבקר אותך?"
אני מניע ראש לאט לאט ימינה ושמאלה.
היא הניחה יד על כתפי, גהרה לעברי ובמבט מלא דאגה שאלה, "אולי בכל זאת יש מישהו?"
הנעתי שוב את ראשי בשלילה, עצמתי את עיני ושקעתי שוב בחשיכה הנעימה.
בפעם הבאה התחוור לי שהתעוררתי למציאות לא פשוטה. הרגל שלי מגובסת קצת מעל לברך ועד קצה כף הרגל, רק קצות האצבעות מציצות כמו גם אצבעות יד ימין שמגובסת לאורך הזרוע כמעט עד בית השחי. גיליתי שאני מחובר לנקז שיוצא לי מהגב, לשקית אינפוזיה שמחוברת לווריד ביד שמאל, ובנוסף גם לקטטר שמציק לי.
"אתה רוצה שאני אקרא לאחות?" הבטתי ימינה לכיוון הדובר, ובמיטה לידי חייך אלי צעיר בדואי צחור שיניים.
"כן… בבקשה."
"הי ירון, בוקר טוב, תראה כמה אתה יפה היום…"
"הצינור שבגב מכאיב לי בכל תנועה."
"הצטברו נוזלים שצריך לנקז אותם. אם התנוחה הזו מציקה לך, בוא ננסה למצוא לך תנוחה שבה תרגיש נוח יותר." היא הרימה את המשענת בעזרת הרגלית, בדקה את הנקז, ודחפה מאחורי כריות כדי להפחית את הלחץ.
יומיים אחר כך אחר כך כבר למדתי לרדת ולהתיישב בכסא הגלגלים לבדי, למרות מחאת האחות שטענה שזה מוקדם מידי. למדתי לעצום עיניים למראה 'הניקיון' בשירותים, להתעלם מהצעקות ומהנחירות, מחוסר הפרטיות, מזה שנוגעים בי ובודקים אותי ורואים אותי במערומי, מהנקז המכאיב, מאי הנוחות מהקטטר ומהאינפוזיה. למדתי שאני חייב להתרגל לטעם התפל של ארוחות בית החולים המשמימות ולמדתי גם שאני יכול לשכוח בשלב הזה מעבודה, וגם מריצה בערבים ומשחייה בבריכה, שני הדברים שחוץ מאהבת מוזיקה מילאו את חיי. הבנתי שאני חייב להתעשת וללמוד להסתדר לבד כמה שיותר מהר. גם אם זה קשה וגם אם זה כואב. אחרת מי יודע מתי יוציאו אותי מכאן?
מנסה לחשוב מה קרה ואיך הגעתי הנה ומגלה שיש לי איזשהו חור שחור. כל מה שקרה בתאונה וקצת לפניה נמחק מזיכרוני. אני בוהה שוב ושוב מבעד לחלון בנוף, מנסה להתמקד. מציק לי ואני מנסה להיזכר מה קרה או איך הגעתי לבית החולים ולשווא. לא מצליח.
הצעיר הבדואי כבר התחלף במבוגר בדואי. לשניהם הגיע זרם מבקרים בלתי פוסק גם בשעת הביקור וגם מעבר להן. מנסים להעתיר עלי שפע אוכל, מגניבים מבט מרחם על שאיש אינו מגיע אלי. ככה זה כשאתה בן יחיד לזוג הורים שכבר נפטרו. אימא, מדענית מוכשרת ומפורסמת בעולם כולו, שלקתה באלצהיימר אכזרי. לפחות היא לא הבינה מה קורה לה ואיך מוח מבריק כשלה החל להשתטות. קשה להאמין שזה אותו בן אדם. ובכל זאת, גם כשאבדה יכולת המחשבה שלה, עדיין היו הבזקי חוכמה, אבל אלה הלכו ופחתו. רווח לי כשהבנתי שהיא כבר לא מודעת למצבה. רק אבא ואני הרגשנו בהידרדרות היומיומית. אבא, שליווה אותה עד יום מותה סבל בשתיקה ונפטר שלושה חודשים אחריה במיתת נשיקה שגאלה אותו מסבלו. נותרתי לבד. יש לי בני דודים, אבל הם, כמו רוב בני משפחתי, חיים בארצות הברית ובקנדה. כולם דתיים וחרדים, שהמרחק בינינו אינו רק פיזי אלא הרבה יותר עקרוני וכולל בעצם הכל. אני, כמו הורי, אתיאיסט, והם חיים בעולם משלהם, שונה לחלוטין מעולמי. ובעבודה? עבודה זה עבודה, אני לא מתחבר לאנשים בעבודה, וממילא חלק ניכר מהעבודה אני מבלה בפגישות ברחבי הארץ, משתדל לבלות במשרד כמה שפחות. התקשרתי להודיע במשרד מה קרה ושאני בסדר ושאין צורך לבקר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il