חיובי – פרק ד'

22/08/2016

כשהוא לא ישן איתי הוא נוהג להתקשר בבקרים. הוא יודע שאני ער כבר משש בבוקר והוא אוהב לדבר איתי לפני שהיום מתחיל, להיות בטוח שקמתי ושהכל בסדר. הבוקר הוא לא התקשר. לפעמים שתיקה אומרת יותר ממילים. הימנעות והתעלמות גם הם סוג של אמירה. חזרתי עייף ומדוכא מהעבודה וגיליתי שאורון חזר מטורקיה. הוא עמד באמצע הסלון, טובל בתוך ערמות של בגדים חדשים שנשפכים ממזוודות חדשדשות. סביבו חגה חבורה של החברים המעוצבים שלו, נרעשים,  מודדים בגדים, ומצייצים בהתרגשות עצומה. רק גילי לא השתתף בחגיגה אלא העדיף להישאר בחוץ ולגרף עלים – הפרחים האלו של הבוגונוויליה לא מפסיקים לנשור וללכלך. חיבוקים, נשיקות, שתי חולצות יפות מתנה, ואני מתחמק החוצה. גילי ממשיך לגרף, פניו נפולים, כל שפת הגוף שלו אומרת אומללות.

"נו, מה קרה ילד?" אני שואל ועוזר לו לסחוב את הפח הגדול לבור הקומפוסט שאנחנו מטפחים בקצה הגינה. "אורון שכח להביא לך מתנה?"

"הוא הביא לי גופיה וחולצה ואני נראה בהן שמן ומגעיל." הוא אומר בעצב ומביט כלפי מטה אל גופו במבט מלא שנאה.

הוא כל כך מתוק וחמוד בעיני, מין דובון עגלגל ורך. אני חסר אונים כנגד השנאה שהוא חש כלפי עצמו. "הייתי מת להראות כמוך." הוא אומר בכמיהה.

"האמת שאני רזה מידי, אני צריך לעלות קצת במשקל." אני מגלה לו, ומרים את הטריקו לבדוק את הבטן שלי שאבוי, עדיין לא הסתמנו בה שום ריבועים סקסיים.

"אתה נהדר." אומר גילי ומביט בי בעיניים לחות.

"גם אתה חמוד גילי, אבל… "

"כולם אומרים שלך ולאמנון יש יחסים פתוחים." הוא נכנס לדברי ומניח יד לחה על זרועי.

"הם פתוחים רק מהצד שלו." אני מנסה להתבדח, אבל גילי מרגיש שנגע בנקודה כואבת ומתחיל להתנצל, מה שמרע את המצב עוד יותר. למזלי הטלפון מצלצל ומציל אותי. זה שוב נוני. השיחה שלנו היא מופת של דיפלומטיה זהירה ודוגמא מזהירה לאיך לדבר מסביב לנקודה. הוא רוצה לדעת אם כבר גונבו השמועות לאוזני, ואני מנסה להתחמק ולא להודות שדיברתי עם דורון. "ראיתי אתמול את דורון בחדר האוכל." הוא נשבר לבסוף, "הוא מסר לי ד"ש ממך."

"אה, כן. באמת דיברתי איתו אתמול." אני מפטיר כלאחר יד.

משתררת שתיקה שמרגישה ממושכת אם כי היא אורכת שנייה וחצי בערך, ואז שנינו מתחילים לדבר בבת אחת. לא שומעים אחד את דברי השני אבל מבינים כל מילה. הרי אנחנו יודעים מי זה דורון.

"זה לא מה שאתה חושב." הוא אומר לבסוף בקול זועף, ואחר כך שואל איזה שם אני עומד להמציא לה הפעם.

"שום שמות נוני, לא הפעם." אני מבטיח.

"זה לא אומר שאני לא אוהב אותך." הוא לוחש, למרות שאין אף אחד בסביבה שיכול לשמוע אותו.

"גם אני אוהב אותך נוני, ובגלל זה אני חושב שטוב שיש לך מישהי. אתה צריך לבלות איתה את החג, לעשות קצת נחת להורים."

"לך תזדיין." הוא צועק בכעס, שוכח פתאום שהוא בארון. המבטא המזרחי הקל והמלבב שלו נעשה מודגש יותר, כמו תמיד כשהוא מתעצבן ומקנא. "שמעתי שגילי, השותף החדש של אורון נמרח עליך בכל הזדמנות, האוחצ'ה השמנה הזו."

"לפחות יש לו זין." אני אומר בשלווה. זה הכי מרגיז אותו – אני נשאר קר רוח ורגוע כשהוא כועס. למדתי את הטריק הזה מהבוס שלי.

אחר כך שנינו מתמלאים חרטה על המריבה המכוערת ומתאמצים להיפרד בצורה יפה. הוא מתנצל שעליו להיות בשישי אצל הוריו ומבטיח שאולי במוצאי שבת…

אני ממהר להרגיע שזה לא חשוב. לא נורא, שיבוא מתי שהוא יכול, זה תמיד יישאר הבית שלו. תוך כדי שיחה אני מרגיש איך הפרידה שלנו מתחילה להתממש לאיטה – פרידה זוחלת כזו שמכאיבה יותר מחתך אחד מהיר ודי.

מאוחר יותר גילי דופק בדלת ושואל מה דעתי על החולצה שהוא קיבל מאורון. זו חולצת טריקו נחמדה עם ציור של מגדל פיזה נטוי על צידו. אני מחמיא לו בפיזור נפש ומציע לו לאכול איתי ארוחת ערב – סלט, חביתה, טוסטים.

האוכל טעים, אבל הוא מנסה להמעיט באכילה ואני לא מסוגל לאכול כלל. מזל שסתיו ויובל מתפרצים פנימה רעבים ועוזרים לנו. אחר כך הם הולכים ואנחנו נתקעים מול החדשות. גילי מניח ראש על ירכי, משחק בעדינות באצבעותיי. הוא באמת נורא מתוק ועדין ויש לו ריח נחמד. "אתה מתוק כל כך." אני אומר מלטף את לחיו העגלגלה והסמוקה כשל ילד.

"תודה על המחמאה, חבל שאתה מעדיף טעם חריף." הוא מנסה להתבדח בלי הצלחה. אני מרגיש שהוא לחוץ. ידיו הרועדות והבליטה בין רגליו מסגירות אותו.

"גילי." אני מכבה את הטלוויזיה ונשכב על הספה לצידו. לא רק ידיו רועדות, כל גופו רוטט כנגד גופי, "אתה ממש מתוק, וחמוד, ושווה, באמת, אבל…"

"כן, בטח." קולו מריר, קול של אחד שספג המון אכזבות ודחיות. "עכשיו תגיד שזה לא אני זה אתה."

הוא מנסה להסתלק ועלי לאחוז בו בחזקה כדי שלא יברח לפני שאני מסיים את נאומי. "גילי תפסיק, תן לי להסביר, אני נשא איידס מאמי. יש לי שריטות מפה עד סוף המילניום, והסיפור שלי עם אמנון עדיין לא ברור לגמרי ו…"

מה שקרה אחר כך עדיין לא ברור לי לגמרי. את המשפט שרציתי להגיד לא סיימתי, זה בטוח, ואחר כך אני זוכר נשיקות רטובות ומתלהבות עם המון לשון, ידיים זריזות מורטות מעלי את בגדי, וגניחות ואנקות, שלי ושלו, כמה דקות אחר כך אני על המיטה שלי, ערום, והוא כורע בין ירכי עם קונדום שצץ אלוהים יודע מהיכן.

אחר כך כבר אין דרך חזרה. אני מסתחרר במערבולת של חרמנות וייאוש שגורמות לי להשליך את האיפוק והתבונה לכל הרוחות ומזיין אותו. הוא ישן עכשיו במיטה שלנו, הישבן שלו, עגלגל ומתוק כמו לחמנייה חמה, רך ומתמסר בדיוק כמותה, מבצבץ מתוך הפיקה הדהוי שלנו וראשו נח על הכרית של נוני כאילו שזו זכותו מאז ומעולם.

למרות סירובו להדליק אור הצלחתי להבחין שיש לו פלומה רכה ובהירה על כל הגוף, ותלתלים קטנים ומתוקים על החזה והבטן. הוא בהיר עור ורך כמו תינוק, ותודה לאל, פסיבי לגמרי וללא שום עוררין.

אני יוצא לסגור את הטפטפות בגינה ונתקל באורון ובחבר החייל שלו שבא סוף סוף הביתה. הם מרוחים על מזרן בכניסה לזולה, מחובקים, חולקים בקבוק בירה וג'וינט.

"שמענו את השמנצ'יק עושה אצלך חיים משוגעים." מגחך אורון.

אני נבוך, מסמיק קצת. גילי די רעשני כשהוא נהנה והחלונות היו פתוחים. הם מקנטרים אותי קצת, ואז אורון מעיר שגילי נדלק עלי מהרגע הראשון שראה אותי ושכולם, חוץ ממני, שמו לב לזה, אפילו אמנון. "טוב שאתה ממשיך הלאה." הוא אומר, כאילו הפרידה שלי מנוני היא עובדה מוגמרת הידועה לכל.

איך זה יכול להיות שאורון שחזר רק היום מחו"ל יודע עלינו דברים שאני עדיין נאבק לעכל? "תראה," אומר אורון ומלווה אותי לדירה שלי, מניח לחייל שלו להירדם בשלווה בלעדיו, "נכון שנוני שלך נורא סקסי ושווה והכל, אבל תמיד היה לו את הצד הסטרייטי הזה אז אולי יותר טוב ש…" למראה פני הוא משתתק לרגע, ואז ממשיך ואומר לי את כל מה שאמרתי לעצמי מאה פעמים לפחות – זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי יותר, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז ככה עדיף… "תוכלו להפוך ליזיזים." מציע אורון בנחת, "יש המון סטרייטים נשואים שמזיינים גברים מהצד."

"כן." אני אומר, "בטח, יזיזים, למה לא?" אבל יודע בלב שלא. עם כל אחד אחר כן, אבל איתו לא.

מה אני הולך לעשות עם הגילי הזה? ברור לי שמה שקרה אתמול בלילה היה טעות. אני שואל את עצמי מה בעצם קרה? מנסה לחשוב בהגיון ומתבלבל – להגיון אין שום קשר ליחסים בין בני אדם. אז מה היה לנו שם – היה זיון ואחר כך ישנו יחד, קורה כל הזמן להמון אנשים. אני בטוח שזה קרה גם לכם, לא? הוא יודע מי אני ומה המצב שלי – נשא איידס מבולבל שלא יודע אפילו אם יש לו או אין לו חבר – מציאה קטנה מאוד לכל הדעות ובכל זאת… בלגאנים. הרי אמרתי לכם שקשרים בין בני אדם הם דבר חסר הגיון לחלוטין אז מה אתם מתפלאים.

***

בלי שדיברנו על זה קודם נוצר מצב שגילי ישן אצלי בלילה. הסכמתי בלי ויכוחים. היה לי נעים איתו ולא היה לי לב להעיף אותו. מבחינתי זה היה קשר של סקס וכיף ותו לא. לגילי מסתבר היו רעיונות אחרים ואני נמושה שאין לי די אופי ואומץ להגיד לו שאני עדיין מאוהב בנוני, עדיין חושב ומתגעגע אליו. עדיין מקווה שאולי הוא יתעשת ונחזור להיות שוב יחד, אם כי אני יודע שתמיד נוני ירצה גם נשים ואני תמיד אשנא את הקטע הזה אצלו. מצד שני גם הוא שונא אצלי הרבה דברים – הקטע שלי עם דובים מהזן הרוסי והחנוניות שלי שמעצבנת אותו כל פעם מחדש ו… לא חסר.

אחרי שאכלנו יחד ארוחת בוקר והוא הסתלק לעבודה עלה בדעתי שגם הקשר שלי עם אמנון התחיל באותה צורה – סתם סקס שלא לקחתי יותר מידי ברצינות כי עדיין הייתי שבור בגלל ארי ולאט לאט האהבה אליו התגנבה אלי ותפסה אותי וכשארי צץ שוב בחיי נשארתי אדיש לגמרי לנוכחותו ואפילו התפייסתי עם מקס ש'גנב' לי אותו.

מה גרם לי לאהוב את נוני למרות שעד אז חשבתי שאני נמשך רק לבחורים בהירים ופאסיביים? קודם כל התבגרתי מכל הקטע הזה של התקבעות על טיפוס גופני מסוים והתעקשות על פסיביים, ודבר שני – הוא טיפל בי. אני אוהב שמטפלים בי, שמפנקים אותי, זה קונה אותי לגמרי. אני לא מדבר על משהו מוגזם, סתם דברים פשוטים של תשומת לב – להכין לי כוס קפה, לבשל בשבילי, לשאול מה שלומי, לברר אם יש לי די כסף למונית, להגיד לי שעדיף החולצה ההיא עם המכנס הזה, נשיקה על הלחי וליטוף של חיבה, סתם ככה, בלי שום קשר לסקס. מפגר וילדותי, אני יודע, אבל הדברים הקטנים הללו חסרים לי.

עד הצהרים גילי התקשר לשאול אם אני כועס על מה שהיה בבוקר – אני מיד אפרט – ואחר כך לשאול אם להביא לי פיצה או סיני לצהרים, וכשהטלפון צלצל בפעם השלישית הייתי בטוח שזה שוב הוא ואמרתי בקוצר רוח, "גילי, מה עכשיו? אני באמצע…" וזה היה נוני.

"אז עכשיו אתה איתו?" הוא שאל בחמצמצות, ואני הסתבכתי וגמגמתי, וכרגיל זה נגמר בכך שלא החלטנו ולא סגרנו כלום, חוץ מזה שהוא אולי יקפוץ אלי במוצ"ש ואולי לא.

ועכשיו למה שקרה בבוקר – קמתי וכמו תמיד בבוקר, הלכתי להשתין, ובלי לחשוב על זה בכלל פתחתי את דלת השירותים. גילי עמד לפני הראי בתחתונים והתגלח וכשראה אותי צעק בבהלה וסגר בכוח את הדלת ישר בפרצופי, מתנהג כמו בחורה שגבר זר תפס אותה ערומה.

הלכתי להשתין בבית השימוש הקטן שבכניסה ועד שחזרתי הוא כבר היה לבוש ונבוך מאוד. ניסיתי להבין מה עובר עליו ושמעתי רק גמגומים על זה שהוא שמן מידי ונורא שעיר והוא מתבייש שאני אראה אותו באור מלא. "אבל… גילי, היינו יחד במיטה, הרי אני כבר…" ניסיתי להכניס קצת הגיון במצב המשונה הזה, אבל כמובן שהגיון פשוט והומואים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו.

אולי זו הייתה טעות לחבק אותו ולהגיד שאני מבין ושלדעתי הוא מתוק וחמוד ואני אוהב אותו כמו שהוא, שמנמן כזה ושעיר. מעודד מתגובה שלי הוא הסביר לי שבגלל שאמנון כל כך חלק וחטוב הוא חושש מההשוואה ופוחד להגעיל אותי ואני, במקום לקלוט שזה אות אזעקה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות חמורים, המשכתי לחייך כמו דביל ולהסביר שאין לי שום העדפות גופניות מיוחדות והאופי של הבן אדם חשוב יותר מהצורה שלו ושאר מיני חארטה שאפילו ילדים בחטיבת הביניים יודעים שהם שטויות במיץ.

ומה היה העונש שלי על השטויות שדיברתי? לאכול איתו צהרים. אוכל סיני טעים מאוד שהוא התעקש לסדר על צלחות ולהגיש לי, ואחר כך עוד סקס, שוב בחדר חשוך, עד כמה שאפשר להחשיך חדר בצהרי היום. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל אז בא הזין, הוא הולך לברית מילה של אחיין והוא מבקש שאבוא איתו כבן זוגו.

לא ראיתי את הפנים שלי בראי, אבל הרגשתי שאני מלבין מפחד. גילי נחפז להסביר מהר שהוא מחוץ לארון כבר שנים (כולו בן עשרים וארבע, מתי הוא הספיק?) ושההורים ושאר הקרובים שלו מקבלים אותו בלי בעיות ושהברית תהיה בבית פרטי, משהו צנוע ומשפחתי עם אוכל נפלא ובבקשה יורי… זה נורא חשוב לו, ונהיה שם רק כמה דקות ו… הלכתי.

כל מה שהוא אמר היה אמת – אוכל טעים, אווירה משפחתית מקסימה, וילה ענקית בקריות, והכי חשוב – משפחה חמה ומקבלת שמאוד מאוד אוהבת אותו ודואגת לו, דואגת כל כך עד שמצאתי את עצמי תקוע (אוחז צלחת מלאה כל טוב שגילי הגיש לי במו ידיו) בין אחיו הגדול מצד אחד, ובן דודו המגודל מצד שני, עובר חקירה מדרגה שלישית בנוסח הפולני. תאמינו לי שעדיף חקירה אצל השב"כ. הם חייכו והיו מנומסים וחביבים, אבל השאלות שלהם צלבו אותי בלי רחמים. אפשר לחשוב שאני מנסה לחזר אחרי האחות הקטנה והבתולית שלהם. מי אני? ומה אני עושה בחיים? ובמה אני עובד, ומה דעתי על זה, ועל ההוא, ואיפה שירתי, ואיפה אני גר, וכמה אני משלם שכר דירה?

אהה… הבית שלך? אז בטח אתה משלם משכנתא? איזה רכב יש לך? אין לי, וכן הלאה וכן הלאה… חוץ מאשר לעשות בדיקת מלאי של התרופות שהחזקתי בכיס (יש לי קופסא מיוחדת כזו לתרופות עם סימון של השעות ביום כדי שלא אתבלבל) הם יודעים עלי כעת הכל, כולל מספר הנעלים וכמה סתימות יש לי בשיניים.

הייתי כל כך המום מהחקירה עד שלא התפלאתי איך הם יודעים שאני נשא. בדרך הביתה הערתי לגילי שלא נראה לי שהוא מספר לכל המכרים שלו שאני נשא, ולא היה לי נעים במיוחד לעבוד חקירה כזו באמצע מסיבה. גילי הסמיק והתנצל המון, והתפתל מרוב מבוכה כשהסביר שהוא קרוב מאוד לאחיו ולבן דודו שאוהבים אותו ודואגים לו מאוד. "אבל איך הם ידעו עלי, ולמה הם התנהגו כאילו שבאתי לבקש את ידך או משהו?" התחלתי להתחמם. הצתה מאוחרת זה שמי השני.

עד שהגענו הביתה הוא שפך את כל הסיפור – הוא נדלק עלי עוד לפני שיצאתי למילואים, עד אז הוא סתם הסתובב אצל אורון כחבר של חבר, ובגללי הוא קפץ על המציאה ושכר אצלו חדר. הוא כל הזמן קיווה ש… כולם דיברו על זה שאמנון בוגד בי כל הזמן ולכן… הוא היה בטוח שאני בחו"ל ואם היה יודע שאני בבית חולים הוא היה מבקר אצלי ו… עד אז כבר היינו בבית והוא היה כבר שטוף בדמעות והתחנן שאסלח לו ונשבע שאף אחד מהקרובים שלו לא יגלה עלי שום דבר, ומה דעתי שנלך עכשיו לישון קצת ואחר כך נצא למסיבה?

טוב, הלכנו למיטה ושוב היה סקס ואחר כך הוא שוב נרדם. הוא משתדל כל כך במיטה, לא פלא שאחר כך הוא מתעייף ונרדם כמו תינוק. גם אני ישנתי טיפה ועכשיו אני מנסה להכניס קצת סדר והגיון במאורעות היום.

למסיבה כנראה שלא אלך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il