חיובי – פרק טז'

03/10/2016

אתמול התקשרתי למקס שלשם הנוחות אני מכנה האקס שלי, למרות שבעצם מעולם לא היינו בני זוג במובן המקובל ככה שהוא לא באמת אקס. מקס לא בנוי לזוגיות. אפילו כשהיה נשוי לאישה ואבא לילדים קטנים הוא לא תפקד כמו בעל מצוי. אשתו אמנם התגרשה ממנו אחרי שמצאה תמונות ערום של גברים במחשב שלו, אבל זה היה רק תירוץ. אם הוא היה בעל ואבא טוב היא הייתה מעלימה עין מהמשיכה שלו לגברים. הבן אדם לא מסוגל לחיות בזוגיות. הוא פשוט לא בנוי לזה ובכל זאת אני אוהב אותו ודואג לו ו… כן, מוכן לסקס איתו כל פעם שהוא רק ירצה בי, דבר שלא קורה לאחרונה. אני יודע שמקובל לחשוב שעדיף לעשות סקס רק עם מי שאוהבים אהבה רומנטית, ושאם יש לך בן זוג אסור לך לרצות בכלל לעשות סקס עם אחרים, אבל בחיים זה לא עובד ככה.

זה לא שאני רוצה לחיות איתו או להיות הבן זוג שלו, אני מסכים שהפרש הגילים והמנטליות שלנו הוא מכשול גדול מידי, שלא לדבר על זה שמקס מטבעו הוא מין זאב בודד וזועף כזה שצריך את המרחב הפרטי שלו, אבל יש דברים שרק הוא מסוגל לגרום לי להרגיש – איתו אני נטול כל פוזות. נוח לי איתו, אני אף פעם לא מתבייש ממנו, כשאני איתו אני מרשה לעצמי להיות ילדותי וטמבל בלי לעשות חשבון לכל הפוליטיקלי קורקט שאוכל בנו כל חלקה טובה

נפגשנו אחרי הסיפור המסריח ההוא של תל אביב, חשבתי שחיי המין שלי נגמרו, הייתי בלי סקס כמעט חצי שנה, ואז ירד גשם בדיוק כשיצאתי מהמכללה, והוא הציע לי טרמפ ולקח אותי לדירת הזיונים שלו. כשאמרתי לו שאני נשא איידס הוא אמר שזה בסדר ופתח לי את המכנסים ונישק אותי על הפה. עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה, התרגשתי כאילו זו הנשיקה הראשונה שלי. סיפרתי לו הכל והוא הבין והיה כל כך עדין וסבלני איתי, רק עכשיו אני מבין איזה מזל היה לי שפגשתי בן אדם סבלני ומנוסה כמוהו. הוא היה כל כך טוב אלי ולימד אותי על עצמי המון דברים. בעזרתו התגברתי על הפחד שלי מחדירה והבנתי שכל הקטע הזה של אקטיבי פסיבי הוא שטויות.

אחר כך הייתה תקופה ארוכה שכעסתי עליו בגלל הקטע המכוער ההוא עם ארי, אבל תמיד ידעתי שזו לא הייתה לגמרי אשמתו. עם הזמן הבנתי שאני מתגעגע אליו ואחרי שהוא חזר לארץ ופנה אלי שאעזור לו עשיתי את זה בשמחה ונתתי לו לגור אצלי עד שהוא התארגן ומצא עבודה ודירה.

הבן זוג שלו בשנה האחרונה הוא סטפן שכבר סיפרתי עליו פה. הם לא גרים יחד אלא רק שכנים באותו בלוק דירות – מצב שנוח לכל הצדדים כולל המשפחה השמרנית של וסטפן. אחרי שסטפן שוחרר מבית החולים הוא נסע לסלובקיה (או אולי צ'כיה?) לאיזה אתר טפולים שמתמחה בבעיות גב ומקס נשאר לבד. התקשרתי למקס והתברר לי שהוא חולה ומיד הצעתי לבוא אליו לביקור.

"זה סתם שפעת." הוא רטן לי בטלפון, "אל תהיה נודניק יורינקה."

"אל תקרא לי יורינקה." התרגזתי, סגרתי את הטלפון והלכתי אליו.

הוא פתח לי את הדלת לבוש בחלוק פתוח למחצה, הבעה חמוצה על פניו הלא מגולחים, והשתמט מחיבוקי. אנחנו תמיד מתחבקים כשאנחנו נפגשים, ואם הוא לא היה נראה כל כך עצוב וחולה הייתי נעלב. מהר מאוד התברר שיש לו חום והוא מרגיש רע. המקרר שלו היה ריק מאוכל וגיליתי שהוא לא אכל כמו שצריך כבר יומיים. לדעתי הוא היה מיובש. נזפתי בו שהוא מזניח את עצמו, ואחרי שהכנתי לו מרק מאבקת קנור (הוא אוהב את המרק בטעם ברוקולי) ואילצתי אותו לשטוף את האקמול שנתתי לו בשתי כוסות תה עם דבש ולימון הוא התאושש קצת והחליט ללכת להתקלח ולהתגלח. אחרי שהוא התרחץ פלשתי למקלחת שלו, הושבתי אותו על כיסא וגילחתי אותו ותוך כדי כך עשיתי כמיטב יכולתי לחרמן אותו. זה לא היה קשה, הוא היה לבד כבר מעל שבוע ואני הרי מכיר אותו טוב ויודע מה הוא אוהב.

הזין הזקוף שלו יצר אוהל מקסים מתחת למגבת שהוא קשר למותניו, ובכל זאת הוא הדף אותי מעליו, זה הרגיז אותי נורא. "מה הבעיה שלך?" צעקתי עליו כמו טיפש. אני יודע שבמצב כזה צעקות רק מקלקלות, אבל כל כך רציתי לחבק אותו קצת ולהרגיש את הידיים הגדולות והחזקות שלו עלי. התגעגעתי לשים את הראש על החזה שלו, לטעום את הזין שלו, המון זמן לא היינו יחד והסקס שלנו תמיד היה נהדר, מה עובר עליו?

"לך יש חבר, וגם לי יש, בערך." הוא חייך את החיוך הציני הזה שלו שאני אוהב כל כך, "זה לא רעיון טוב יורם."

"זה בגלל שאני נשא?" שאלתי, כי זו בדרך כלל הסיבה שדוחים אותי.

"אל תהיה אידיוט." הוא נזף בי, "זה בכלל לא בגלל זה ואתה יודע את זה." מקס ידע מהרגע הראשון שאני נשא וזה אף פעם לא הטריד אותו.

"אז מה, אתה לא אוהב אותי יותר?" שאלתי כמו איזה פתטי והיו לי דמעות בעיניים.

מקס היה נבוך בגלל ההתנהגות שלי וזה הרגיז אותו. "תפסיק להיות כוסית כזו."  אמר בזעם, "יש לך חבר שאוהב אותך, לך תעשה לו הצגות, מה אתה מחפש אצל זקן שמן כמוני?" הוא דחף אותי הצידה וחזר למיטה שלו שהצעתי בינתיים בכלי מיטה נקיים. "לך מפה. תעזוב אותי, אני רוצה לעשות ביד בשקט."

הסתכלתי עליו צונח באנחה למיטה ומתכרבל מתחת לפוך ופתאום נפל לי האסימון.

"נוני דיבר איתך, נכון? בגלל זה אתה לא…"

"כן." הוא היה ממש עצבני עכשיו, "הוא דיבר איתי והוא צודק. הוא צעיר ויפה ואוהב אותך. מה יש לך ממני? למה אתה בוגד בחבר שלך עם סבא בגילי?"

"אני לא בוגד בו." התרגזתי, " זה בכלל לא העסק שלו, אני ואתה זה העניין הפרטי שלנו. מה שאנחנו עושים יחד לא גורע ממנו שום דבר."

זה מה שהוא היה אומר לי תמיד אז, כשהוא היה נשוי ושאלתי אותו אם לא מפריע לו לבגוד באשתו. הוא זכר את זה, נרגע וצחק, ושאל שוב מה אני רוצה מזקן כמוהו.

"אתה רק בן חמישים וזה לא זקן." כעסתי, "תפסיק כבר לדבר ככה."

עכשיו היה התור שלו לפייס אותי. הוא הודה לי שבאתי לטפל בו, ביקש שאשב לידו ודיבר איתי ברצינות על היחסים ביני לבינו שצריכים להשתנות כעת אחרי שאני ונוני שוב זוג, ושאני צריך ללמוד להרפות ממנו ולהמשיך קדימה, ולא להיתקע ביחסים עתיקים שפג זמנם. כרגיל הוא העלה את הנקודה שתמיד הטרידה אותו – פער הגילים ביני לבינו, והזכיר לי שוב שאני כמעט בגיל של הבן שלו.

בשלב הזה כבר שכבתי לצידו עם מכנסים מופשלים והפסקתי להקשיב כי הייתי עסוק בדברים אחרים. זה לא שאני לא מסכים עם כל מה שהוא אמר לי, אבל מצד שני ובלי שום קשר לשום דבר אני פשוט אוהב נורא את הגוף הגדול והעבה שלו, ואת השערות שיש לו על החזה – ולא מפריע לי שהן כבר אפורות – ואני אוהב את הקשיחות שלו שמעורבת בעדינות, ואת זה שהוא כזה גבר דובי כזה.

בעוד הוא מדבר על זה שהוא מהווה עבורי דמות אב שכבר לא נחוצה לי, ושהוא אמנם עזר לי להתגבר על הטראומה של התקיפה, אבל כעת כשאני כבר בסדר הגיע הזמן שאקדיש את כל תשומת הלב שלי לעתיד שלי עם נוני, ליטפתי אותו בעדינות ולאט לאט התגנבתי מתחת לשמיכה שלו ופתחתי לו את החלוק, מגשש אחרי הזין שלו.

מעל השמיכה שקענו בדיון מעמיק על זוגיות ויחסים מונוגאמיים, והתגברות על עבר טראומתי בעוד שמתחת לשמיכה ליטפתי אותו ומיששתי אותו ואהבתי כל רגע, ומאחר והוא לא מחה אני מניח שגם הוא לא סבל. עד שהעפתי את המכנסים והתחתונים שלי על הרצפה כבר הסכמנו פה אחד שאני צריך להניח לעבר ולהתחיל לבנות יסודות לחיים בריאים ונורמאליים עם נוני.

הוא הניח לי לסלק מעליו את החלוק תוך שהוא מזהיר אותי לא להזניח שוב את משטר התרופות שלי ואני הנהנתי בצייתנות והבטחתי להיות ממושמע וקפדן וגיששתי במגרת שולחן הלילה שלו אחרי קונדומים. בסוף נמאס לו להעמיד פנים שהוא לא מרגיש מה אני עושה לו מתחת לשמיכה והוא השתתק סוף סוף וחיבק אותי, אבל התעקש שרק נתגפף ונתמזמז למרות שהייתי מוכן ליותר

אחרי שגמרנו, בלי חדירה, אבל גמרנו ונהנינו, דיברנו עוד קצת והפעם קצת יותר בכנות. הוא הטיף לי מוסר שאני צריך להשקיע יותר בזוגיות שלי ולהיפטר ממולי שתקוע לנו בדירה כמו פיל לבן ולהתחיל להתאמן קצת יותר על מונוגמיות.

כל הטענות שלי שנוני רץ אחרי בנות ואני המונוגאמי יותר מבין שנינו לא שכנעו אותו.

נוני סיפר לו יותר מידי, אפילו על המריבה שלנו על חשבון הבנק המשותף, ומקס היה כולו לטובת נוני, זוגיות מונוגמיות, אהבה, חשבון בנק משותף, יחסים בלעדיים וכל השאר.

"אבל אני אוהב אותו." התפרצתי בקוצר רוח, "שנה שלמה אני סובל את כל השטויות המרגיזות שלו עם בנות ואוכל את כל הזבל של המשפחה שלו. אני באמת אוהב אותו מקס, אבל אני עוד לא בן שלושים, יש לי עוד איזה ארבעים שנה לזיין. מה, ארבעים שנה אני אהיה רק עם אותו בן אדם?"

מקס התפקע מצחוק בגלל הטון הדרמטי שלי ואמר שאם ככה זה אצל הסטרייטים גם הומואים יכולים. "זין." התרגזתי, "הם בוגדים ומזיינים מהצד כמו שפנים. איפה אתה חי?"

הוא התפוצץ מצחוק ובסוף גם אני הפסקתי לכעוס וצחקתי. רק איתו אני יכול לדבר ככה, חופשי לגמרי. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויש לנו כל כך הרבה היסטוריה משותפת יחד. אני מוכן לוותר על הסקס אם זה מה שהוא רוצה, אבל אני לא רוצה שנפסיק להיות חברים כל עוד אנחנו חיים.

אחר כך נעשה מאוחר וחזרתי הביתה, חושב על מה שהיה ולא היה ביני לבינו. אז כן, אני יודע שנפרדנו מהקטע הזה של סקס ביני לבינו ושהוא צודק, הגיע הזמן להרפות ממנו להמשיך הלאה, אבל למרות הכל תמיד יהיה לנו את הקשר המיוחד הזה של שני אנשים שהיו יחד במיטה ומכירים זה את זה גם מתחת למסכות ולבגדים.

נוני חיכה לי בבית עם אוכל חם וחיבוק ואפילו לא מצמץ כשאמרתי לו שהייתי אצל מקס. הייתי מת לדעת על מה הם דיברו, מקס לא הסכים לגלות לי והזהיר אותי לא לגלות לנוני שאני יודע שהם שוחחו עלי.

"מה דעתך שביום חמישי נלך לבנק ונסדר את הקטע הזה של חשבון בנק משותף?" שאלתי את נוני אחרי האוכל כשפינינו יחד את הכלים. הוא היה מאושר והסכים מיד, ואמר שהוא רוצה שנלך אחר כך לקנות לנו נעלי חורף חדשות ואולי מעיל חדש בשבילי, ונדהם כשהסכמתי בלי בעיות.

אז נכון, זה לא מרשים כמו לעשות טקס חתונה בקנדה ולריב אחר כך עם הבג"ץ, אבל תסכימו איתי שזה צעד קדימה בבניית עתיד וזוגיות משותפת וכל השאר, בדיוק כמו שמקס אמר. ככל שהתקרב הרגע שבו עמדנו לפסוע יחד לבנק ולבקש שהחשבון שלי יהפוך לחשבון של שנינו נעשיתי לחוץ יותר. לא נעים לי להודות, אבל חששתי מהתגובה של הפקיד שיטפל בפרוצדורה הזו. בדרך כלל רק בעל ואישה או קרובי משפחה חולקים אותו חשבון בנק, ומאוד חששתי שישאלו למה אנחנו עושים את זה.

לא העזתי להגיד לנוני את הסיבה האמיתית וכל הזמן דחיתי את הבקשה שלו שיהיה לנו חשבון משותף כדי שלא נשלם דמי ניהול כפולים לגנבים האלו מהבנק בתירוצים שונים ומשונים. כמה שחשבתי על זה יותר הבנתי שכסף בשבילי משמעותו עצמאות וחופש. אני חושב שזה לא רק אני, בשביל כולם כסף הוא לא רק כסף אלא גם סמל לכל מיני דברים, כל אחד והשריטה שלו בקטע הזה.

פעם, כמה ימים אחרי שחזרנו להיות יחד, הסברתי לנוני שאני עובד כבר מגיל ארבע עשרה ומממן את עצמי בדרך זו או אחרת עוד לפני שהתחלתי להתגלח וקשה לי לקבל ממנו כסף. אני מעדיף שהוא יגור איתי כאורח שלי ולא כשותף, וכמובן שנהייתה מזה מריבה גדולה מלווה בהאשמות שאני לא אוהב אותו ולא בוטח בו. בסופו של דבר ההיגיון הכלכלי ניצח. הוא חי איתי והגיוני שהוא יהיה שותף להוצאות. גם ככה הוא תמיד היה מביא אוכל ומשלם חשבונות בלי שאבקש ממנו, ומוטב שנעשה את זה בצורה מסודרת.

אני עדיין מרגיש מוזר מהרעיון שתהיה לנו קופה משותפת. זה מרגיש לי מוזר, אבל אני מניח שאתרגל. בבנק הכל היה בסדר גמור. טיפלה בנו פקידה צעירה, ערבייה נחמדה ועדינה שלא מצמצה אפילו כשאמרתי שאנחנו רוצים חשבון משותף. מעכשיו המשכורות של שנינו יכנסו לאותו חשבון שלשנינו תהיה בו זכות חתימה. זה היה רעיון שלי שחלק מהכסף שהוא מרוויח ייסגר בחשבון חיסכון אישי שלו בבנק החייל.

לי לצערי אין די כסף לחסכונות, והאמת שנראה לי טיפשי לחסוך כשאני לא יודע כמה שנים עוד נשאר לי לחיות. העזתי להגיד את זה פעם לנוני ושוב הייתה מריבה איומה. הוא בכה וכעס עלי מאוד ונרגע רק אחרי שהסכמנו שבעצם כל בן אדם מתחיל למות ברגע שהוא נולד, ושאף אחד לא יודע מתי יבוא סופו, ושהכי טוב שנוסיף את הנושא הזה לרשימת הדברים שאנחנו לא מדברים עליהם.

אחרי שיצאנו מהבנק כבר היה כמעט לילה. מחשיך נורא מוקדם כיום, ופתאום נזכרנו שיש משחק כדור סל שרצינו לראות ולכן הלכנו לעשות קניות וחזרנו הביתה.

בדרך נוני שם לב שיש לי פלסטר על האצבע ושאל מה זה. אמרתי שנשרטתי בעבודה ולא סיפרתי לו שהתחבאתי בשירותים ונזהרתי שאף אחד לא ישים לב שיורד לי דם. הפלסטר הוא שלי מהבית. אני בחיים לא אקח פלסטר מארון התרופות שיש לנו בעבודה. אם הייתי יכול הייתי עוזב ומוצא מקום שבו לא יודעים עלי, אני מרגיש מתוח ולא נוח בגלל שהם יודעים, וגם הם מרגישים לא נוח כי הם יודעים. כל המצב מבאס ומתוח ולא טבעי (אני מדבר על הנשאות לא על זה שאני הומו, אם כי גם הקטע הזה לא ממש נעים לי).

בהתחלה נוני רצה שנלך לאכול באיזה מקום אחרי שנגמור עם הבנק ורק אחר כך נחזור לראות את הכדור סל, אבל אמרתי שאני עייף ומעדיף לאכול בבית והוא לא התווכח. האמת היא שרק בבית נוח לנו. רק שם אנחנו יכולים לגעת זה בזה ולהרגיש חופשיים. בחוץ אני חושב כל הזמן איזה רושם כל תנועה שלי עושה, ואני כל הזמן דרוך ולא רגוע. עם הזמן התרגלתי לזה כמו שמתרגלים לכל דבר – למצב הביטחוני שהוא תמיד קשה ולא יציב, למחסור התמידי בכסף, לפוליטיקה המגעילה, לאוויר המזוהם, לפקקי התנועה, לרעש המטוסים הבלתי פוסק, לחיילים במדים ונשק, לבדיקות הביטחוניות – לכל הדברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו, אבל מנקזים מאיתנו לאט לאט את הכוחות.

בבית כולם חיכו לפיצות שהבטחנו להביא והיה שמח כרגיל. רק מולי לא היה. אבא שלו הרגיש לא טוב והתאשפז. הוא נסע לבית החולים ישר מהעבודה ויישאר כבר לישון אצל אימא שלו. להוריו יש בית גדול ומרווח בנהרייה ואם מולי לא היה חושש שהם ידעו שהוא חי בנפרד מהאישה הוא היה גר אצלם חינם אין כסף ולא מתאמץ להשכיר דירה.

בסוף המשחק הוא התקשר לשאול מה נשמע ואז התברר שאשתו בנפרד גילתה מתוך נקמנות לאביו שהם עומדים להיפרד, וכשהזקן אמר לה שאלו חדשות מצוינות היא נורא כעסה וסיפרה לו ושהבן שלו פייגלה וזו הסיבה שהם נפרדים. כמה שעות אחר כך הוא חש רע ונלקח לטיפול נמרץ. אני לא חושב שיש מצב שמולי ואשתו יחזרו להיות שוב יחד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il