חיובי – פרק יח'

13/10/2016

אני מעדיף לספר מעט ככל האפשר על קבוצת התמיכה שלי כי התחייבנו לסודיות, אבל היום קרה משהו מעניין – כולם התנפלו עלי בגלל המאמר של דנה ספקטור. הם יודעים שאני אוהב את הכתיבה שלה ומסכים בדרך כלל עם דעותיה, ומשום מה כולם קראו את המדור שלה בדיוק לפני שבאו לפגישה ולא אהבו את מה שהיא כתבה ומאחר והגברת ספקטור לא מבקרת בקריות הם התנפלו עלי – נציגה עלי אדמות.

אני דווקא נהניתי מאוד ממה שהיא כתבה – משהו ארסי למדי נגד זן תל אביבי מעצבן במיוחד של אוחצ'ות שהם כאילו חברים של נשים, אבל בעצם לא. המנחה שלנו ניצל את ההזדמנות וגרר אותנו לדבר על הנשים בחיינו. הרוב סיפרו על האמהות שלהם (נדמה לי או שלרוב ההומואים יש בדרך כלל אימהות שתלטניות ואבות חלשים או לא קיימים?) או על דמויות גדולות מהחיים שהם מעריצים,  דיוות כמו דנה אינטרנשיונל או מדונה.

אני שתמיד חייב להיות יוצא דופן – אולי בגלל שאצל ההורים שלי זה לא ככה – דיברתי על לינה. סיפרתי על איך הכרתי אותה לפני חמש שנים בעין גנים. גרנו שם רק אני היא והילד, יחידים בכניסה שהכילה במקור שש דירות. זו הייתה הדירה הראשונה ששכרתי מימי, מעולם לא גרתי לבד והייתי מפוחד ובודד. לא ידעתי מה יהיה איתי וכמה זמן נשאר לי בכלל לחיות. היה חורף וקר וכל הזמן סבלנו מהפסקות חשמל ומבעיות עם הביוב והצנרת. שנינו היינו חדשים שם ודי חששנו לגור במקום המוזנח הזה שכמעט טבע במי הגשם. בהתחלה חשבתי שהיא חזקה ובטוחה בעצמה אבל די מהר הבנתי שזו רק העמדת פנים. היא הייתה בודדה ועצובה עוד יותר ממני ולא ידעה איך להתמודד לבד עם ילד קטן ולחיות בלי גבר. למרות שאני צעיר ממנה בכמה שנים אני חושב שהיא ראתה בי בן זוג פוטנציאלי. אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי, אבל בסוף היא קלטה שלמרות שאני יודע לפתוח כיור סתום ולתקן טוסטר מקצר אני לא מעוניין בנשים.

אולי היא קצת כעסה עלי והתאכזבה שאני מתעלם מהרמזים שלה, אבל עם הזמן התיידדנו ולמדנו לסמוך זה על זו. אני עזרתי לה בדברים המעשיים של תחזוקת הדירה והיא לימדה אותי לבשל קצת, לעשות קניות ולנקות – כל מיני תחבולות קטנות של ניהול משק בית שנשים קולטות עוד מילדותן וגברים צריכים ללמוד אותם.

נכון שאני לא החבר ההומו הטיפוסי שאפשר לשאול אותו אם המכנסים לא משמינות אותה ואיזה סוג גוונים לעשות בשערות, אבל היא למדה לסמוך עלי בדברים אחרים קצת יותר מעשיים. אני מעצבן אותה לפעמים בהטפות מוסר שלי והרבה פעמים היא מאשימה אותי שאני מתייחס אליה בעיקר כאימא של יובל ולא כבן אדם בפני עצמו ויש בזה משהו מהצדק. מעולם לא הסתרתי ממנה את דעתי שהיא אימא לא אחראית ופעם אמרתי לה שאם היו מחלקים רישיונות לגידול ילדים היא בחיים לא הייתה מקבלת רישיון.

היינו ברוגז כמה ימים אחרי המריבה ההיא וכשראיתי כמה יובל אומלל בגלל הסכסו בינינו הלכתי והתנצלתי בפניה אם כי אני חושב שצדקתי. זו לא אשמתה, אבל היא לא מתאימה להיות אימא ולמרות ההסתייגות שלי מהפלות הלכתי איתה פעם לעשות הפלה. אני מניח שכולם שם חשבו שאני האחראי – מילא.

"זה האידיאל הנשי שלך? פרחה קטנה ומבולבלת שמצליחה להיכנס להריון כל פעם שאיזה גבר מוריד את המכנסים?" התרגז עלי השחורדיני.

אני קורא לו שחורדיני כי שערו השחור מפוספס בבלונד מזעזע. מהיום הראשון שנפגשנו בקבוצה אנחנו לא מפסיקים לריב. על כל דבר שאני אומר שחור הוא אומר לבן וההפך. משום מה הוא אוהב לריב איתי וכולם נהנים מהוויכוחים שלנו שסך הכל הם די טיפשיים. בקבוצה אנחנו מתווכחים יחסית בנימוס, אבל אחר כך אנחנו הולכים לאכול גלידה או פיצה וממשיכים להתווכח בצורה פחות תרבותית. אני אומר לו שהוא ערס מעצבן ומרוקאי מטומטם (מצטער הפוליטיקלי קורקט עוד לא הגיע לקריות), והוא אומר לי שאני אשכנזי פלצן ופולני דפוק. אני מניח ששנינו צודקים.

פעם רמז אחד המשתתפים בקבוצה שהקטטות שלי עם השחורדיני מסתירות למעשה מתח מיני ביני לבינו (בקבוצה אנחנו מדברים בנימוס, אבל שופכים הכל חופשי בלי שום בושה). לשמע הדברים הללו השחורדיני דחף אצבע לפה ועשה פנטומימה של הקאה, ואני אמרתי שהייתי נמשך אליו רק בתנאי שהוא היה משנה את התסרוקת הבגדים הגוף והפרצוף ועושה השתלת אישיות

זה עצבן אותו עד כדי כך שהוא שלח אותי להזדיין ומזל שהמנחה ביקש שנפסיק עם זה ונחזור לדיון אחרת בטח היינו הולכים מכות. אחרי הפגישה הוא הזמין אותי לבירה, צחק עלי שאני לא שותה אלכוהול וקנה לי גלידה. בלי הקהל של הקבוצה סביבנו הסתדרנו לא רע. אם לא הייתי תפוס והוא היה פחות שחורדיני אולי אפילו היה מצב, אבל גם ככה אני די מחבב אותו למרות שזה לא מפריע לנו לריב בזמן הפגישות – אני חושב שהקטטות שלנו מכניסות קצת חיים למפגשים המשמימים  הללו. נראה שכולם, כולל המנחה, נהנים מהדו קרב המילולי שלנו.

כמובן שלכל אחד מאיתנו יש תפיסה שונה על נשים. הוא חושב שאישה אמיתית זו אחת שמטפחת את עצמה, הולכת עם עקבים ואיפור, וחושבת רק על תכשיטים תסרוקות וגברים. אני חושב שרוב הנשים הן כמו הנשים שאני מכיר מהעבודה – אימהות שעובדות גם בבית וגם בחוץ, תמיד עייפות, תמיד ממהרות, רק לעיתים נדירות יש להן תקציב למותרות. הן חושבות קודם על הילדים והבעל לפני שהן חושבות על עצמן, ובטח שאין להם ראש לשטויות כמו מאהבים ותכשיטים יקרים.

"אני מדבר על נשים ואתה מדבר על עקרות בית סמרטוטיות." רוטן השחורדיני.

"אני מדבר על נשים אמיתיות שהן בני אדם ולא קולב לבגדים ותכשיטים. עם כל הכבוד למדונה ושות' מישהו צריך לקחת את הילד לרופא שיניים, לשטוף רצפה, לתלות כביסה ולהכין ארוחת ערב.

"אבל הן נראות זוועה." מוחה השחורדיני.

"הן נראות כמו אימהות לילדים שאין להן זמן וכסף למספרות ומכוני יופי, יש להן דאגות חשובות יותר מכמה הן שוקלות ומה האופנה האחרונה."

"תגיד, אתה בטוח שאתה הומו?" מלגלג השחורידיני, וזה מחזיר אותנו כמובן לכתבה של דנה ספקטור על אוחצ'ות שמתחרות בנשים בלי להבין בעצם מה זאת אישה אמיתית.

"אה. אז אתה חושב שרק אתה מבין נשים?" מתרגז עלי השחורדיני.

"לא, אבל גם הסטרייטים לא מבינים." אני אומר, וכולם צוחקים.

אחרי הפגישה השחורידיני מבקש שאבוא איתו לאכול גלידה ומספר לי שאימא שלו הייתה בדיוק אישה כזו – מזניחה את עצמה, חושבת קודם על אחרים, משרתת את כולם, ומקדישה יותר זמן לניקיון הבית מאשר לבריאות שלה. בגלל זה לקח המון זמן עד שהיא גילתה שיש לה סרטן שד, ועכשיו היא מתה ואבא שלו כבר נשוי מחדש. אם היא הייתה מתנהגת כמו מדונה זה בטח לא היה קורה לה.

היום, כמו בכל יום שישי, הלכתי לקבוצת תמיכה. המנחה שלנו שבדרך כלל מגיע ראשון, מדליק את המיחם ולפעמים גם מטאטא את החדר לא היה הפעם.

רק התיישבנו ופתאום הוא מתפרץ פנימה וצונח על כיסא, כולו חיוור ואומלל.

"רוזי ניסה להתאבד אתמול בלילה." אמר, "רק עכשיו חזרתי מבית חולים. הוא בסדר, לקח את כל הכדורים שהיו לו בבית. למזלו אימא שלו באה לבקר אותו על הבוקר וקראה לאמבולנס. עשו לו שטיפת קיבה והוא יצא מזה, אבל הוא חוזר למחלקה – הוא התכוון כמובן למחלקה הפסיכיאטרית.

שתיקה כבדה משתררת. אני מרגיש שכולם מביטים דווקא בי. בפגישה הקודמת היה לנו ויכוח קצר ומכוער איתו  – אמרתי לו שהתפיסה שלו על נשים מעוותת לגמרי ושבהופעת הדראג שלו הוא מתנהג כמו קריקטורה של אישה וזה מביך אותי.

הוא נעלב מאוד ואמר לי שזו הבעיה שלי לא שלו, ואחרי הפגישה לא רצה לבוא לשתות איתנו קפה. תכננתי שהיום אני אתנצל בפניו ואבקש סליחה. חבל שלא עשיתי את זה מיד, וחשבתי שעוד יהיה לי זמן אחר כך. לפעמים אין אחר כך.

שאלתי אם אפשר לבקר אצלו והמנחה אמר שאולי כדאי שנחכה עם זה כמה ימים כי הוא מאוד מותש וקשה לו לדבר בגלל הטובוס שדחפו לו לגרון.

"אתה חושב שזה בגלל מה שאמרתי לו בפעם הקודמת?" שאלתי והודיתי שאני מרגיש אשם בגלל שרבתי איתו בפעם האחרונה שנפגשנו.

כולם ניסו לנחם אותי ולהגיד לי שזה בטח לא בגללי ושרוזי היה מדוכא עוד לפני שפגש אותי, והמנחה אמר שאני מגזים, ושלא דיברתי איתו בגסות כמו שנידמה לי, ובכל מקרה הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא פגש אותי, ואף אחד לא מתאבד בגלל משהו שמישהו אומר אלא בגלל סיבות עמוקות יותר. אני מקווה שהם צודקים. בכל זאת אני חש אי נעימות מכל הסיפור הזה.

רוזי הוא האוחצ'ה הקלאסית –  עדין, עגלגל, לבוש תמיד בקפידה גנדרנית, קול ציפציפי ותנועות נשיות. בעצם אני מחבב אותו, אבל הוא גם מעצבן אותי וגורם לי תסכול וחוסר נוחות. הוא סיפר לנו שהוא תמיד היה כזה ובגלל שהיה בן יחיד וגדל אצל אימא וסבתא בלי הרבה השפעה גברית בבית הוא התחיל לסבול מההתנהגות שלו רק בגיל שש כשהיה חייב ללכת לגן חובה. עד אז הוא היה בבית והרגיש נפלא, משחק עם בובות ועם השמלות והאיפור של אימא שלו. בגן הוא עוד איכשהו הסתדר, אבל את הימים הראשונים בבית הספר הוא מתאר כגיהינום. אני מניח שכל אחד זוכר ילד כזה מילדותו. ילד עדין ונשי שמצליח להתחבר רק עם הבנות, אוהב את שיעורי המוזיקה והאמנות ושונא את המורה להתעמלות.

פעם שאלתי אותו למה הוא לא מפסיק להיות כזה נשי והוא ענה לי בעוקצנות למה אני לא מפסיק להתנהג כמו ערס סופר גברי, וכמובן ששוב היה ויכוח. עד היום אני לא יודע אם רוזי באמת לא מסוגל להשתנות או שהוא פשוט מתעקש לדבוק באמת שלו. בימים רוזי עובד כמלצר ובערבים הוא מופיע בלבוש של דיווה ושר ברוב דרמטיות שירים של ריטה ושל מדונה כשהוא לבוש בשמלה נוצצת עם פייטים. בזמנו דיברנו קצת על מוזיקה והתברר ששנינו מעריצים את חווה אלברשטיין, חושבים שנחמה הנדל הייתה זמרת גדולה ומוחמצת, ומצטערים על מותה. אוהבים שירים של שנות השישים ואת זמרות הג'ז הגדולות, ומתים על צליל של סקסופון בס.

אחרי שהתרגלתי אליו הפסקתי להרגיש אי נוחות לפנות אליו כשהיינו בקבוצה, אבל עדיין התפדחתי ללכת איתו ברחוב ואני חושב שהוא קלט את זה. חבל שהוא נמשך דווקא לטיפוסים כמוני שנראים סטרייטים לגמרי. אני יודע שאני מוצא חן בעיניו, אבל אני קופא כולי כשהוא נוגע בי אפילו במקרה – זה לא בסדר אבל אני לא שולט בזה. אני בטח לא ההומו הראשון שהסתכל עליו בעין עקומה. שוחחנו על זה קצת בקבוצת תמיכה וכולם הסכימו שזו הבעיה שלי לא שלו. אני מסכים, ובכל זאת אני לא יכול שלא לקוות שיום אחד הוא יפסיק להיות כזה הומו – יסתפר קצר, יפסיק לעכס ולדבר בקול צפצפני, יפסיק להתרגש מבגדים ונעליים ויהיה קצת יותר גבר לכל הרוחות.

חזרתי אתמול מקבוצת התמיכה, מדוכא ואומלל בגלל החדשות הרעות על רוזי, וסיפרתי הכל לנוני שמאוד לקח ללב את הסיפור הזה, וכמובן שגם הוא מכיר אחד שהיה איתו בכיתה והיה נשי כזה, וכולם ירדו עליו.

אותה תגובה שמעתי מכל מי ששמע על הסיפור של רוזי (לכל אחד יש מישהו שהוא הכיר והיה כמו רוזי, כזה שכבר בגיל שבע ידעת שהוא הומו). מצד אחד קצת כעסתי על עצמי שסיפרתי לנוני על דבר שקרה בקבוצת התמיכה שלי למרות שאסור לי, ומצד שני זה היה רק לטובה כי כל הזמן התקשרו אלי חבר'ה מהקבוצה לדבר על רוזי, ולכל אחד היה רעיון אחר מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעודד אותו ולשפר את הרגשתו. אם נוני לא היה יודע במה מדובר הוא כבר היה עושה לי את המוות בגלל המרתון הטלפוני הזה. בסופו של דבר החלטנו להיפגש כולנו בבית של המנחה שלנו שחי עם החבר שלו באיזה ישוב קטן ונחמד, לא רחוק מהקריה שלנו.

העיקרון של קבוצות תמיכה הוא שהאינטראקציה בין החברים עוזרת לכל אחד לרפא ולהבין את השריטות שלו דרך השריטות של אחרים. כל אחד משקף את הבעיות של חבריו לקבוצה וזה אמור להיות מאוד תרפויטי, שלא לדבר שזה יוצא פחות יקר כי הזמן של המנחה מתחלק על יותר אנשים. יש קבוצות לא הומוגניות, ויש הומוגניות, ועדיין לא הוחלט מה עדיף. הקבוצה שלנו שמורכבת כולה מגברים נשאי איידס שכולם הומואים היא לכאורה מאוד הומוגנית, אם כי יש אצלנו אנשים מכל הצורות, הגילים והבעיות. בזמנו די לחצו עלי ללכת לקבוצה כדי שאוכל להשתחרר מהמחלקה מהר ככל האפשר. כלומר, לא ממש אילצו אותי, אבל נתנו לי הצעה שאי אפשר לסרב לה. כשהגעתי לשם הייתי קצת ממורמר והרגשתי שלוחצים אותי בכוח לעשות דבר שאני לא מאמין בו.

בפגישות הראשונות השתתפתי ככפוי שד, או כמו שאמר אחד מהליצים שבחבורה – ישבתי שם כמו אחד שיש לו ויברטור בתחת ועשיתי טובה שנשמתי. לאט לאט נרגעתי ולא רק שנשמתי חופשי גם פתחתי את הפה והבעתי את דעתי אם ביקשו אותה או לא. חלק גדול מהשינוי שחל בעמדות שלי כלפי הקבוצה נובע מאישיותו של דייב – המנחה שלנו – שהוא בן אדם מקסים חכם,  וגם שווה ביותר. אני אוהב אותו מאוד ומאוד מעריך אותו.

הפגישה הפעם הייתה כמובן לא רשמית, והמנחה הציע שמי שרוצה שיביא גם את בן זוגו כדי שנרגיש יותר כמו בבילוי חברתי של יום שישי בערב ולא כמו בפגישה טיפולית. די בהיסוס הצעתי לנוני לבוא איתי ולפליאתי הוא שמח מאוד, וככה התייצבנו, קצת מתוחים, בפתח הבית הצנוע של המנחה שלנו למה שהוא כינה – מפגש חברתי שנועד להרמת המורל הקבוצתי.

אולי תתפלאו למה הוא דאג כל כך למוראל שלנו, אבל האמת הלא נעימה היא שכמעט כל אחד מאיתנו ניסה לבצע ניסיון התאבדות, וכולם חשבו על זה ברצינות יותר מפעם אחת, ומאחר ובקבוצת תמיכה אתה שופך את הקרביים בפני כולם ומספר להם הכל על עצמך אנחנו חשים מאוד קרובים זה לזה וההרגשה שלנו לשמע ניסיון ההתאבדות של רוזי הייתה כאילו קרוב משפחה שלנו ניסה להתאבד. בעצם, לאור היחסים הדי גרועים של רובנו  עם המשפחות שלהם, ההרגשה הייתה גרועה עוד יותר.

המפגש היה נחמד ורגוע מאוד, יחסית לכיסוחים שלנו בזמן הפגישות. נוני הדהים אותי כשהתחבר מיד עם כולם והתחבב על כל הקבוצה. האישיות שלו כל כך חברותית ופתוחה ומלאת עליצות. כולם נמשכו אליו כמו חמניות לשמש (אנחנו רובנו טיפוסים די דיכאוניים) והרגשתי איך הוא מקסים את כולם, כולל את המנחה ואת החבר שלו שגם נכח כמובן. אני כל פעם נדהם מחדש לראות כמה טוב הוא מסתדר בחברה, ואיך הוא משתלב מיד עם כל סוג של בני אדם, ומתפלא מה בחור כל כך שמח וסקסי ונחמד מוצא בטיפוס שקט ומשתבלל כמוני.

כמובן שכל חברי הקבוצה שלנו שמעו עליו, ובדרך כלל דברים לא כל כך חיוביים, והם בטח ציפו לאיזה מפלצת מפחידה, ופתאום מופיע הילד המתולתל והשמח הזה, מפזר חיוכים לכל עבר, מספר בדיחות, רוקד ושר ומפזז ומצחיק אותם. האמינות שלי נהרסה לגמרי לאור ההופעה של נוני. כל אחד תפס אותי לחוד לספר לי שאני דביל ושהחבר שלי מקסים, ואיך בכלל הגרלתי בחור חמוד כזה. הגדיל לעשות השחורדיני שממש הזיל עליו ריר ואפילו נתן לו את הטלפון שלו שיתקשר אליו כל פעם שאני מגזים ומציק לו יותר מידי. הוא כאילו צחק, אבל ראיתי מצוין שהוא דחף לו את הפתק עם המספר שלו לכיס המכנסיים. חצוף.

החלטנו שכדי לא לגרום למהומה בחדר של רוזי נעשה תורנות ביקורים וכל יום יבואו שני אנשים לבקר אותו. אני ומולי קיבלנו את יום שני. אני מקווה שאוכל לקבל יום חופש ולגמור עם הסיפור הזה בבוקר. שונא בתי חולים, מה אומרים לבן אדם שניסה להתאבד? שיהיה לך בהצלחה בפעם הבאה?

שאר השבת עברה עלינו בשקט יחסי. נוני אמר שנמאס לו כבר מהצרחות והרעש של הבילוי בימי שישי ונשאר איתי בבית, ופשוט הלכנו לישון מוקדם. למרבה הצער גם התעוררנו מוקדם – אני מדבר על חמש לפנות בוקר ביום שבת, שעה שבדרך כלל היא תיאורטית בלבד – לשמע צעקות ומריבות מהדירה של אורון. כמה דקות אחר כך גילי הופיע אצלנו עם דמעות בעיניים וערמות של בגדים ביד.

לא הופתעתי לשמוע שהוא שוב רב עם אורון שזרק אותו, כולל כל בגדיו החוצה. נוני דחף באדישות את הראש מתחת לכרית וסירב להתעורר ותנחשו מי היה צריך לצאת לאור הזריחה עם גילי וללקט את כל הבגדים שלו שהתגוללו בחוץ, ואחר כך להכין לו תה כדי שיירגע. הוא בכה בהיסטריה ואחר כך לקח כדור הרגעה והלך לישון במיטה של מולי, והתעורר רק כשמולי הופיע בצהרים עם טנדר שהוא שכר ממישהו ואסף את כל חפציו. אבא שלו התאושש וחזר הביתה, ומולי החליט לעבור לגור אצל הוריו שעכשיו כבר יודעים עליו הכל. הם לא מאושרים כמובן, אבל בגילם ובמצב הבריאות שלהם הם מעדיפים לשתוק ולקבל אותו כמו שהוא. לפחות הוא יגור אצלם והם לא יהיו לבדם בבית הגדול הזה.

גילי ביקש שאניח לו לגור כמה ימים אצלי עד שהוא יחליט מה לעשות, והודיע חגיגית שהוא עם אורון גמר סופית. גם אורון אמר לי בטון חגיגי לא פחות שהוא עם הבוגד המשתרלל הזה גמר סופית. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד. הייתי מספר לכם למה הם נפרדו ומה בדיוק קרה הפעם, אבל לא ממש הקשבתי לסיפור שכבר שמעתי רבים כמותו לא פעם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il