דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
26/12/2016
החלטנו להיפגש היום אחרי העבודה ולעשות קניות במגה, באזור המסחרי של תל חנן. אני שונא את החנות הזו – בשבילי היא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. אני לא מצליח לעשות שם קניות זריזות ויעילות. אף פעם אני לא מוצא שם מה שאני צריך ותמיד אני קונה דברים שבכלל לא רציתי לקנות. תמיד יש שם מבצע משתלם של נגיד סבונים שאתה נופל עליו בטעות, כשבעצם התכוונת לחפש שקדי מרק. בכל זאת צריך לעשות קניות, ויש לנו כרטיס מגה, והיום יצא ששנינו סיימנו באותה שעה בערך, והיה לו טרמפ לאזור עם חבר שהיה צריך לקנות שם משהו אז קבענו להיפגש במגה בשלוש, ובדרך עצרתי לקחת את התמונות שנתתי לפיתוח.
לשמחתי גיליתי שבשעות אחרי הצהרים המוקדמות יש חניה בשפע, ואם רק היו מפסיקים להשמיע מוזיקה צרחנית בקולי קולות הייתי מאושר לגמרי, אבל מה לעשות? אלו החיים. מצאתי מטבע של חמש ₪ בשביל העגלה ובעודי ממתין להוד מעלתו שיגיע סוף סוף, תמיד הוא מאחר, ועכשיו, אחרי שהתפרסם המאמר על אנשים שיש להם הפרעת קשב, יש לו גם תירוץ מדעי להתנהגות המרגיזה שלו, בדקתי את התמונות וחטפתי חום. לפני כמה שבועות הוא לקח את המצלמה למעבדה לצלם איזה מסיבת פרידה מאחד הקולגות שלו ואחר כך החזיר אותה. מאז די שכחנו ממנה עד שבתחילת השבוע ירד אצלנו ברד. גמרתי את הסרט על תמונות של הברד ואחר כך הבאתי את המצלמה לצלמניה. אני בודק את התמונות, מרוצה מצילום הלימון שעשיתי, ומצילום הפלמינגו מעץ שתקוע לנו בגינה. עובר בזריזות על תמונות המסיבה שעשו במחלקה שלו לחבר שכיום כבר זרוק באיזה מקום בתאילנד או משהו ו… קודם אני בוהה בפרצוף המפחיד שלו עם עיניים מסטוליות, ואחר כך מופיע השמוק שלו בכל תפארתו! החלטתי לחוס על נפשם הרכה של קוראי ונתתי לכם רק תיאור קצרצר על קצה המזלג. אם הייתי כותב את הפוסט הזה ברגע שראיתי את התמונות אני חושב שהיה עולה ממנו עשן, כל כך כעסתי. כשהוא הופיע, שמח וטוב לב, תקעתי בו את המבט הכי כועס וחמור שלי ושאלתי מה זה?
הוא הסמיק קצת, צחק המון, ואמר בקלילות שהם קצת התמסטלו במסיבה והוא הלך ועשה שטויות, אבל זה לא רציני. "לא רציני? אני הולך לפתח תמונות של נוף ומוצא פתאום צילומים של הזין שלך עומד. זה נראה לך סתם לא רציני?"
"אל תצעק עלי." כעס נוני, הפנה אלי את הגב ודחף את העגלה לתוך הסופר.
הלכתי אחריו רותח מזעם ולא צעקתי, אבל גם לא דיברתי איתו. פעם ראשונה בחיים שעשינו קניות יעיל וזריז כמו שצריך, בלי להתמזמז עם המבצעים האלו שהוא כל כך אוהב. כשהתחלנו לפרק את הקניות לאוטו הוא ניסה לדבר ולהסביר, אבל כבר כעסתי כל כך עד שלא רציתי להקשיב. "אבל מספיק כבר יורם," הוא אמר כשכבר היינו בבית, "הייתי טיפה מסטול ולבד והתגעגעתי אליך. תראה, צילמתי הכל לבדי, בלי עזרה. רואים לפי הזווית של הצילום. עד הבוקר כבר שכחתי בכלל שעשיתי את השטות הזו, אחרת לא הייתי נותן לך ללכת לפתח אותן בעצמך. אני מצטער שהופתעת, אבל סך הכל זה די מצחיק, למה אתה עושה פיל מכל שטות?"
"לא יודע, לא אוהב הפתעות כאלו, ואני לא חושב שזו שטות. גם אתה היית מתרגז עם היית רואה תמונות של הזין שלי, נכון?"
הוא פרץ בצחוק ואמר שאני בחיים לא אהיה די מסטול לצלם תמונות עירום של עצמי כי אני בן אדם כבד, וזה לא האופי שלי והנה, תראה איך אתה מתרגז משטות כזו? והלך לישון.
התקשרתי למקס לספר לו מה קרה והוא צחק כל כך עד שבקושי הצליח לדבר.
כשכעסתי גם עליו הוא הזכיר לי איך הוא צילם אותי בעירום מזמן, כשרק הכרנו.
אני לא חושב שיש מקום להשוואה כי רואים אותי רק מהגב ובכלל… זה לא אותו דבר.
מקס המשיך לצחוק ובסוף פשוט הטחתי את השפופרת והלכתי לפרוק את התסכול בבלוג שלי.
סרקתי את התמונות בקפדנות רבה, מוחק ומצנזר כל מה שנראה לי מוגזם ואחר כך כתבתי מה קרה ותוך כדי כך נרגעתי, אבל רק קצת. אני עדיין די כועס על הסיפור הזה. מה קרה בהמשך היום? לא הרבה, אבל בכל זאת מבאס. הייתה תמונה של חתולים מתכרבלים יחד בחורף. אחד מהם נראה שחור ונחמד כזה, בדיוק כמו מיצי ז"ל ושוב, בפעם המי יודע כמה בשבוע האחרון, היו לי דמעות בעיניים. זה קורה לי המון לאחרונה ואני ממש שונא את זה ולא יודע איך להעלים את התופעה המביכה הזו.
והיו כל הידיעות האיומות ברדיו על הילדה שמתה מקור כמה שעות אחרי לידתה, והילדים שההורים הנרקומנים שלהם התעללו בהם, והמאמן כדור רגל שאנס ילדים, ומאמן השחייה שהתעלל מינית בבנות שאימן – הכל ביחד גרם לי לעצב נוראי ולסיוטים. ההפתעה הטיפשית של התמונות של נוני רק היו הקש ששבר את גב הגמל הכפוף והעייף הזה.
אתמול בלילה שוב ניקרתי מול 'המפצח' והיה לי סיוט נוראי שבו נעלו אותי בארון קבורה. זה היה יותר הזיה מחלום אמיתי. ידעתי שזה לא קורה ובעצם יותר נמנמתי מאשר ישנתי, אבל לרגע אחד נורא הייתי נעול בקופסא קטנה ומחניקה וידעתי שאני עומד למות בתוכה. נתקפתי הרגשה איומה של פחד וזעם ומבוהל ניערתי את עצמי בכוח מתוך הסיוט הזה והתעוררתי, כיביתי את הטלוויזיה ונרדמתי, הפעם באמת.
בבוקר קמתי עייף נורא וכשהתגלחתי, חצי ישן, הייתה לי הארה פתאומית – הבנתי שאני עייף מאוד לאחרונה כי אני משקיע המון אנרגיות בלהסתיר את מצב רוחי האמיתי.
זה קורה לי מידי פעם, בעיקר בחורף. לא ממש דיכאון אלא מעין עצב מעורפל שאופף אותי, מנסה להשתלט עלי, מעוות את נקודת המבט שלי כמו שערפל משנה את הנוף.
אני רגיל לזה ופשוט לא מניח לעצמי להיכנע. נלחם, נאבק והודף ממוחי את האובך המלנכולי הזה בכל הכוח. זו הדרך שלי להתמודד איתו ועד היום זה עבד למרות שזה מאוד מאוד מעייף. קשה מאוד להמשיך לחייך ולהתבדח כשכל מה שמתחשק לך זה לבכות. אני בורח לפעמים לשירותים להירגע ואני מקווה שאף אחד בעבודה לא שם לב לזה. למי ששואל למה יש לי עיניים אדומות אני אומר שיש לי אלרגיה לכותלית יהודה – וזה אגב נכון.
הבוקר נודע לנו שאבא של בחורה שעבדה אצלנו פעם נפטר פתאום. בגיל שישים וחמש הוא הלך לישון ופשוט לא קם בבוקר. כולם אמרו שככה עדיף, שהם מעדיפים למות ככה. יש בזה משהו, וגם אני הייתי רוצה למות מוות שקט ונטול כאבים כזה, אבל רק בגיל ממש ממש קשיש – שמונים ומשהו, אולי תשעים?
"אתה עוד כועס על התמונות?"
"לא, מה פתאום? עזוב את זה כבר."
"אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, בטח. מה אתה חופר פתאום?"
"לא יודע, אולי כי מחר יום האהבה?"
"זה סתם חג מזויף. מועד פגאני של עכו"ם שטופי זימה שקיבל ציפוי נוצרי צדקני ברוטב אמריקאי מסחרי מתוק עד גועל נפש."
הוא מתגלגל מצחוק ואומר שאני נורא חכם, מצחיק, יפה, סקסי ושהוא חולה עלי.
אין כמו מחמאות לשפר את מצב רוחי, יותר טוב מפרוזק. אני אומר לו שהוא סקסי יותר ממני ושאני אוהב אותו, מנשק אותו ומקווה שהעניינים ימשיכו להתגלגל בכיוון הצפוי כשיש שני בחורים מאוהבים במיטה אחת, אבל הפעם מתחשק לו משום מה לדבר, ופתאום הוא שואל עם כמה בחורים הייתי?
אני נתקע, המום לגמרי. בולע פעם פעמיים ואומר שאין לי מושג, ובאמת אין לי.
"אני לא מתכוון לזיון יורי, אני מתכוון… אני מתכוון למשהו קצת יותר משמעותי, אני מתכוון לאילו שאתה זוכר את השם שלהם ומה עשית אתם."
"אההה… נו, טוב. לפי סדר כרונולוגי או לפי חשיבות?"
"כרונולוגי."
"טוב. קודם היה יגאל, האקס שלי שנמצא עכשיו בהולנד עם החבר המגעיל שלו. נפגשנו בלשכת גיוס קצת לפני הגיוס, הוא היה הראשון ש… נו, אתה יודע."
"אמרת לו שאתה אוהב אותו?"
"לא. אמרתי לו שזה רק זיון ושגברים לא יכולים באמת להתאהב אחד בשני, ולא הסכמתי לנשק אותו בפה."
"מסכן."
"כן, אני יודע. הייתי חרא אז, וגם טמבל, אבל הוא כל הזמן חזר לבקש עוד, וכשנעשיתי חכם ונחמד יותר הוא עזב ומצא לו חרא חדש, ככה זה."
"ומי היה אחר כך?"
"טוב, היה מקס שהיה חבר טוב, יזיז ומורה, אבל אף פעם לא היינו זוג."
"לצערך הרב."
"לא. הוא באמת מבוגר מידי לחיות עם בחור בגילי, וזו אף פעם לא הייתה יכולה להיות מערכת יחסים שוויונית, אבל הוא חבר. אני שמח שהוא עדיין בסביבה."
"ואחר כך היה ארי?"
"כן, העונש שלי על מה שעשיתי ליגאל."
"לא נכון, אל תדבר שטויות."
"בסדר. אהבתי מאוד את הבן אדם שחשבתי שהוא, אבל אחרי שהכרתי אותו באמת… סך הכל הוא ילד מסכן. אני עדיין אוהב אותו ודואג לו, אבל זו כבר לא אהבה רומנטית."
"ואחר כך בא דורון."
"סתם סטוץ חסר משמעות נוני, הוא בחור נחמד, אבל זה אף פעם לא היה זה. הדבר הכי טוב בו זה שהוא הכיר לי אותך." אני מנשק אותו בתקווה שזה יהיה סוף החקירה, אבל הוא רק התחיל. עכשיו הוא הגיע לעיקר, "ומה עם איליה?" הוא שואל, משעין את המצח שלו על החזה שלי כדי שלא אוכל להביט בעיניו.
"איליה? מה פתאום איליה?" אני נדהם. הפנים החיוורים, המעונים של איליה עולים בזיכרוני, ברורים וחדים, ופתאום יש לי צמרמורת בגב. "מה פתאום אתה מדבר עליו?" אני מתפלא, אפילו קצת כועס.
"אל תכעס יורי, תמיד כשאתה בדיכאון אתה אומר את השם שלו מתוך שינה."
"אני לא בדיכאון, אני קצת עצוב לפעמים, זה הכל. אסור להיות עצוב? אם מפריע לך שאני מדבר מתוך שינה אני אלך לישון על הספה." אני מתחיל לקום וכמו שידעתי הוא לא מרשה לי. נשכב עלי ומחזיק אותי חזק.
"אל תתרגז יורי, אני רק רוצה לדעת מי זה."
"סתם אחד שפגשתי בתל אביב. הוא מת. התאבד."
"אהבת אותו?"
"לא יודע."
"שכבת איתו?"
"כן, אבל רק פעם אחת וזה היה סתם כזה, זה לא נחשב. די. שתוק כבר. אני רוצה ללכת לישון." אני הופך אליו את הגב, מתעלם ממנו עד שהוא מתחיל לבכות חרש, ואז אני נשבר ומסתובב חזרה.
אני מתנצל, הוא מחזיר התנצלות, ואז אנחנו עושים אהבה לאט לאט ובעדינות כמו שאני אוהב, כמו שתמיד רציתי לעשות עם איליה ואף פעם לא הספקתי.
***
דולב הגיע אלי אתמול נסער ונרגז. "אל תשאל איזה פדיחה היא עשתה לי." התמרמר. לא שאלתי מי זו היא, ברור ששוב הוא מתכוון לאימא שלו.
"מה קרה הפעם?"
"סוף סוף היה לי מספיק כסף לקנות כרטיס טלוויזיה למחשב, הזמנתי טכנאי שיחבר את הטלוויזיה שלי לכבלים והיא גירשה אותו. אל תשאל איזה בושות. איזה פה היא פתחה עליו, אמרתי לה שזה רק במחשב שלי, ורק אני אראה, ומה זה משנה לה אם כבר יש לי אינטרנט, אבל היא… אתה מכיר את זה, כל זמן שאתה גר בבית שלי אתה תעשה מה שאני אומרת.
כן, אני מכיר, מכיר טוב. "ומה אבא שלך אמר?"
"כמו תמיד, שתק. ניסה להרגיע, למצוא פשרה, אבל הפעם היא התעקשה כמו אני לא יודע מה וכרגיל הוא התקפל."
הוא צונח ברשלנות מלאת חן על הספה, פושט רגלים ארוכות קדימה ומחבק את כרית הקטיפה האדומה שגילי נתן לי לכבוד חג האהבה. "בעוד שבועיים אני מתגייס והיא עדיין מפקחת עלי כמו על תינוק."
"תאמין לי שאתה לא מפסיד שום דבר." ניסיתי להרגיע אותו, אבל זה לא עזר.
"זו לא הטלוויזיה הטיפשית הזו," הוא אמר, "זה העיקרון, זו הצורה שבה היא מנסה לשלוט עלי ועל כול המשפחה."
אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו מחברי מתלונן על השתלטנות של אימא שלו הייתי היום אדם עשיר. אולי זה רק אני, אבל נראה לי שזה מעין דפוס חוזר אצל כל ההומואים שאני מכיר – תמיד אימא היא זו שלובשת את המכנסים בבית. אם היו לי די קוראים הייתי עושה סקר לבדוק אם זו רק הרגשה שלי או שזה באמת ככה. נקודה להעלות אותה מחר בקבוצת התמיכה.
בצהרים התקשר דודו והזכיר לי שהיום האזכרה לסבא. וואלה. כמה מהר עברה השנה. ניסיתי להשתמט בתואנה שאני עייף מאוד ולא מרגיש טוב, אבל דודו מכיר אותי יותר מידי שנים והוא לא התרשם ופקד עלי להגיע עם כיפה ולא לאחר.
הגעתי עם כיפה ולא איחרתי.
כל הדרך לשם רבתי בטלפון עם נוני שהציק לי למה לקחתי ואליום. הוא שמע שזה ממכר והוא לא אוהב שאני פותר בעיות נפשיות בעזרת כימיקלים. "ואתה מעשן." צעקתי, "למה לך מותר?"
"סיגריה אחת ביומיים לא נקרא מעשן." התגונן נוני, וחוץ מזה מאז הואלנטיין הפסקתי עם זה."
"למה? מישהי העירה לך שלנשיקות שלך יש טעם של מאפרה משומשת?"
"די כבר יורם. אני מנסה להתגבר על ההתמכרות לסיגריות ואתה לא עוזר לי ככה."
"די כבר אמנון. הנדנוד שלך בטח לא עוזר לי, וכדור ואליום אחד בחצי שנה זה לא התמכרות."
"למה לקחת ואליום לפני חצי שנה?"
"כי החבר שלי נסע לחו"ל, התמכר לבנות והפסיק להתקשר אלי, שכחת?"
הוא נאנח ושואל למה אני צריך להגיד תמיד את המילה האחרונה, ואז אני מגיע לבית הקברות וחייב לנתק. לא נורא, נמשיך לריב בבית.
דודו מחכה לי במגרש החנייה ואנחנו פוסעים בין המצבות, השמש האביבית מחממת את גבנו וידו החמה של אחי מנחה אותי לעבר הקבר של סבא ומחממת את עורפי.
פיני מגיח מהפינה ומחבק אותי חזק (רחמנות על הצלעות שלי) וההורים מנשקים וחוקרים בדאגה לשלומי. מילא אימא מנשקת, אבל אבא? מה עובר עליהם לאחרונה?
כדי לצאת מהמבוכה אני סוקר את אפנת המצבות המתפתחת בארצנו, נותן ביקורת בונה ומחלק ציונים. סך הכל אין במה להתבייש – מצד אחד מצבות קלאסיות משיש מלוטש ומגולף לנוי עם כתובות מסולסלות במיטב אפנת הרוקוקו, ומצד שני מצבות אבן מסוקסות עם עצים הבוקעים מבין חגבי הסלע וכתובות מברזל מחושל בחלודה ניו איג'ית.
אני מתלבט במה לבחור ומחליט לא להחליט עדיין, וחוץ מזה למה לשבור את הראש? שיורשי ומוקירי זכרי יריבו על סגנון המצבה, כל עוד אני חי יש לי דאגות אחרות.
אחרי הטקס חוזרים לספסלים שליד הכניסה ואימא מחלקת כיבוד ומקימה מהומה כשאני מסרב לאכול. כולם נקראים לדגל לנזוף בי ולהעיד שרזיתי ופני כחושות.
למזלי הם ממהרים לעיסוקיהם ואני יוצא בזול ומשולח הביתה עם דרישת שלום חמה לחבר וקופסת קרטון שמנונית עם מבחר בורקסים.
בדרך חזרה יש ברדיו שירים נהדרים של עופרה חזה. אני שומע, מחייך ונהנה עד שהקריינית מספרת לי שהיום מלאו שש שנים למותה מאיידס. איזה עיתוי מושלם.
בבית אני מוצא את נוני שמסתער על הכיבוד כאילו אין כולסטרול בעולם. בעוד הוא טוחן בורקסים אני שותה קפה וכועס עליו שהוא מתקשר לחברים מאחורי גבי ומדבר אתם עלי.
"מקס הוא לא רק חבר שלך, הוא גם חבר שלי." הוא אומר בשלוות נפש, "ולדעתי…"
"שמעתי מספיק את הדעות שלך. ומה פתאום עשית לי פאדיחות והתקשרת לגילי? בן אדם מנומס מברך אותי לחג האהבה ולך יש טענות?"
"בטח שיש לי טענות, מה פתאום הוא שולח לך כרית וקורא לך המלאך שלי? אתה לא המלאך שלו, אתה המלאך שלי." הוא אומר ודוחף לי לפה אוזן המן.
"אני לא מלאך בכלל, תפסיק עם זה נוני, עזוב, לא בא לי אוזן המן."
הוא מתיישב עלי ומנשק אותי בפה מלא פרג. "לא רוצה, מה תעשה לי?"
אני מראה לו מה אעשה לו ומכיוון שבתי קברות ומצבות מחרמנים אותי (אני מודה, אני סוטה מין מגעיל) אני נח קצת ומראה לו שוב. אחר כך הוא נרדם, מחייך בין פירורי בורקס ואזני המן, ואני מחמם את מה שהוא השאיר, מחסל הכל והולך למחשב לכתוב על זה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il