דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
14/03/2016
את הרעיון לבלות את יום כיפור בחוף הבונים העלתה דווקא אירה שהייתה אז בחודשים האחרונים להריונה עם התאומים של רוני. "ניקח אוהלים ומים, וצידניות עם אוכל, ניסע בצהרים, לפני שנכנס יום כיפור, נישן על החוף ונחזור למחרת בלילה." הציעה, "במקום להשתעמם בבית, נבלה את כל יום כיפור בים, נאכל, נשחה, נשתזף, נפגוש חברים, יהיה כיף."
ברי ורוני היססו בהתחלה והעלו הסתייגויות. "אבל את בהיריון." הזכיר ברי לאירה -כאילו שהיא הייתה יכולה לשכוח את הבטן הענקית שלה – "ואני לא בטוח שזה רעיון טוב לישון עם הילד בחוץ." הוסיף, ושלח מבט מודאג לעבר נמרוד הקטן שישב על הפטיו בין גוץ ללונה ובנה בחריצות טירה מלבני לגו. שני הכלבים הגדולים, אחד שחור והשני לבן, רבצו מימינו ומשמאלו של הילד כמו שומרי ראש ונמנמו, עייפים מהטיול של הבוקר, ובכל זאת משגיחים עליו במסירות.
כצפוי אורה תמכה בבת זוגה וביטלה בקלילות את דעתו של ברי הדאגן. "לדעתי זה רעיון מצוין." הכריזה אימו של נמרוד בעליזות, "הים ממש מצוין בספטמבר, ועדיף שנבלה על החוף ולא בריצה אחרי הילד שבטח ירצה לרכב על אופניים…"
"או על סקטים." הוסיפה אירה עוד שמן למדורת הדאגנות של ברי שבדרך כלל היה בחור הגיוני וסביר, אבל בנוגע לילד היה קצת חרדתי, ותמיד חשש שהוא ייפול או יפצע. "גם הכלבים ייהנו יותר על החוף, בים לא נצטרך לפחד שהם ירדפו אחרי אופניים ויפילו ילדים כמו שהיה בשנה שעברה, חבל שלא נוכל לנסוע לסיני כמו שהיינו עושים פעם בחגים." העירה אורה באנחה נוסטלגית, "אבל גם חוף הבונים ממש יפה, ויבואו המון חברות שלי מתל אביב, יהיה שמח." היא לכסנה מבט אל ברי, "יכול להיות שלא תרגישו נוח עם כל כך הרבה בנות ותעדיפו להישאר פה?"
"לא! אני רוצה שגם אבא ולונה וגוץ יבואו." צעק נמרוד מבחוץ.
"לילד יש שמיעה של גשש אינדיאני." רטן ברי, והביט בי, "גם אתה בא איתנו רענן, או שתיתן לנו את גוץ ותישאר לחגוג את יום כיפור בבית לבד, בחושך, בלי טלוויזיה ובלי רדיו?"
"אפשר לחשוב שבים תהיה לנו טלוויזיה." התחכמתי, אבל היה ברור שגם אני בא, למרות שבינינו, לישון באוהל על חוף הים זה בעיני יותר עינוי מבילוי, אבל לפחות לא אהיה לבד. חבל שלא יהיה לי בן זוג שיחלוק איתי את השקיעה וישן איתי באוהל, ואני בטח אתבאס כשכולם סביבי יתחלקו לזוגות, אבל מאז ששכרתי דירה בביתם הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, ומה היה לי לעשות בבית בלעדיהם? עדיף להיות לבד אתם מאשר לבד באמת, בלי אף אחד. "מה עם יבגני? אתה חושב שכדאי להזמין אותו?" נזכרתי בעוד הומו בודד אחד, שבניגוד אלי נהנה מבדידותו, ולא הסתובב ממורמר כי אין לו אהבה.
"בטח, אנחנו צריכים את כל התגבורת הגברית שרק נוכל לגייס כדי שהלסביות האלה לא ירמסו אותנו." הצהיר רוני ומרפק את ברי שהשיב לו בגיחוך.
"יאללה, יאללה אתך, תפסיק להיות כזה הומו." התבדחה אורה וצבטה את לחיו, "אם תתנהג יפה כושי, ולא תיילל נרשה לך להדליק את המנגל." הבטיחה בחיוך, והלכה לחפש את האוהל שקנתה בקיץ המחאה בשדרות רוטשילד.
ברי התקשר ליבגני, והזמין אותו לבלות איתנו את יום כיפור בחוף הבונים. יבגני הסכים לבוא, לא לפני שהודיע לו שאנחנו משוגעים על כל הראש, ואם לא נעקץ על ידי מדוזות בטח יאכלו אותנו יתושים. "אנחנו עוד לא משוגעים, אבל אם נישאר כל יום כיפור עם נמרוד בבית בלי טלוויזיה בסוף בטח נשתגע." השיב ברי, "וחוץ מזה שאין יתושים בים, והמדוזות הסתלקו עוד באוגוסט." פסק בסמכותיות ושאל את יבגני אם יש לו עדיין את האוהל הגדול שהוריו הביאו בזמנו מרוסיה. יבגני אמר שכן, האוהל עם כל אביזריו שמור אצלו במחסן, אבל הוא נורא כבד ואם ברי לא יעזור לו הוא לא יצליח להוציא אותו בכוחות עצמו. "בסדר אני בא עם רענן לעזור לך." הודיע ברי ושנינו נסענו יחד ליבגני שגר ברחוב הסמוך. בדרך תהיתי למה יבגני זקוק לעזרה עם האוהל ואיזה עוד אביזרים נלווים אליו, וברי הסביר לי שהאוהל שהוריו של יבגני טרחו להביא לארץ מרוסיה בשנות השבעים הוא משהו מיוחד – אוהל משפחתי ענק וכבד ממיטב התוצרת הסובייטית, עשוי בד אוהלים מיוחד, ואם פורשים אותו כהלכה הוא הופך לארמון מרווח שיכול לעמוד אפילו בגשמים ובסופות. "וזה לא רק אוהל, יש לו גם ריהוט מלא, מיטות מתקפלות וכסאות ושמשיה שאפשר לפרוש מעל שולחן שהוא גם צידנית, והכל כבד ומסיבי מאוד כמו שבנו פעם הקומוניסטים. הם הביאו אפילו חכות, אבל רוב הסיכויים שיבגני לא שמר עליהן."
"אז יהיה שם מקום לכולנו?" פקפקתי.
"כן." השיב ברי בביטחון גמור, "אבל ליתר ביטחון ניקח גם שני אוהלים מודרניים קטנים עם שקי שינה. אם כל החברות של אורה ואירה ירצו לשבת ולקשקש איתן כל הלילה על פמיניזם והנקה וחיתולים נוכל לברוח החוצה ולישון בהם בשקט." יבגני כבר חיכה לנו בכניסה עם המפתח למקלט ששימש כמחסן לדיירי בניין הדירות בו גר. סולק, חתולו השמן והרגזן, המתין יחד איתו, נכנס ראשון, רחרח קלות, נשף בסלידה והסתלק, משאיר אותנו לבד במקלט הדחוס והאפלולי שהיה מלא גרוטאות –ארגזים, ספות מתפוררות ופגרי אופניים חלודים. האוהל היה נתון בשק בד גדול וכבד והרהיטים המתקפלים היו בתוך ארגז עץ מאורך עם גלגלים חלודים שסירבו להתגלגל. אחרי שסחבנו את כל הכבודה החוצה ברי פתח את הארגז וגילה שהוא מכיל לא רק את כל המיטות והכיסאות המתקפלים ממיטב התוצרת הסובייטית אלא גם את החכות העתיקות שעלו עם הוריו של יבגני מרוסיה בשנות השבעים. הוא רצה להשאיר את החכות במחסן, אבל יבגני התעקש שניקח אותן.
"אתם תדוגו לכם בחורים, ואני אדוג דגים." הודיע לנו בחיוך קנטרני, "או שאתה חושב שהדגים ברחו יחד עם המדוזות?" פנה לברי.
"לא יודע." השיב ברי, מוקנט מעט, "תנסה ותראה, אני בכל אופן לא מתכוון לדוג אף אחד. אני אהיה עם רוני, ורענן, עד כמה שהבנתי, לא מתעניין יותר בגברים או בנשים, או בסקס."
"אם ככה," תקע יבגני לידי אחת מהחכות, "תוכל לדוג יחד איתי דגים."
יצאנו לחוף הבונים בשעת אחר הצהרים המאוחרת אחרי שכל הבוקר עמלנו בפרך להעמיס את הציוד על שלושת המכוניות שהיו ברשות החבורה שגיבשנו. אורה ואירה נסעו במכונית של אירה שהייתה עמוסה באוכל ובכלי בית. רוני וברי נסעו במכוניתם עם הכלבים ועם נמרוד, ואילו אני נסעתי עם יבגני ועם האוהל, וכמובן החכות. "כמה ציוד, אפשר לחשוב שאנחנו נוסעים לקוטב הדרומי." נאנח ברי, נכנס למכונית ובעוד רוני מתניע התקשר לסיימון להודיע לו שאנחנו יוצאים עכשיו, ואיפה הוא רוצה שניפגש?
אחרי דין ודברים על הדרך המהירה ביותר לחוף הבונים נפגשנו עם סיימון וגבי שהטעינו על הוואן המרווח שלהם חצי בית ואת התאומים שגידלו יחד, מול הדואר, ומשם יצאנו בשיירה עליזה לחוף הבונים.
הייתי בטוח שנהיה שם רק מתי מעט, ומה רבה הייתה הפתעתי לגלות שלאורך כל השביל הציורי אל המפרץ הקטן והחמוד, בו קבעה אורה להיפגש עם חברותיה, חנו מכוניות. שפת המפרץ עצמה הייתה מנומרת באוהלים צבעוניים שביניהם התרוצצו נשים וגברים, ילדים וכלבים.
חצי מהמפרץ נכבש על ידי משפחות סטרייטיות רגילות, והחצי השני היה של הלהטבי"ם. הלסביות הנמרצות מתחו סביב המתחם שלהן חבל מקושט בדגלי גאווה, כדי שאף אחד לא יטעה ויחשוב שהן סתם נשים שממתינות לגברים שיושיעו אותן, הסבירה אירה בכובד ראש, והרשו ברוב טובן גם להומואים להסתפח אליהן בתנאי שיתמקמו כחיץ בינן לבין אוהלי הסטרייטים.
מצאנו מקום פנוי והתחלנו להקים את הארמון הסובייטי שלנו שהתנשא מעל לכל האוהלים הצנועים יותר של שכנינו. היו לו כל כך הרבה יתדות וחבלים ומדורים עד שאפילו ברי שמינה את עצמו למנהל העבודה שלנו הסתבך מעט, ומזל שבחור אחד, רחב כתפיים, בעל עיניים ירוקות וחיוך יפה שהציג את עצמו בשם דור, בא לעזרתנו.
"חתיכת אוהל רציני, אף פעם לא ראיתי דבר כזה." התפעל אחרי שסוף סוף סיימנו להקים את המפלצת הסובייטית שלנו שחלשה על החוף בצבעיה הרועשים ובגובהה. "מאיפה הבאתם אותו?"
"מרוסיה." הסביר יבגני, ונכנס בדברים עם הצעיר הנאה בעודו בוחן אותו בעניין, סוקר אותו במבט מסוים מאוד שהיה מוכר היטב לכל מיודעיו. זה עצבן אותי משום מה, למרות שיבגני בחן כמעט כל גבר נאה במבט הזה, וטיפשי היה לקנא כי אחרי הכל היינו רק יזיזים, ואולי אפילו יזיזים לשעבר – עוד לא ממש דנו בנושא העדין הזה – והבחור הזה, שאחרי שברי הודה לו ושיבח אותו על המהירות בה קלט איפה טעינו ואיך לתקן, ציין כלאחר יד שהוא מהנדס בניין, ועוד הוסיף וסיפר בהתנדבות שהוא בעצם מחכה לחבר שלו שאמור להצטרף אליו, ככה שבאמת לא הייתה לי סיבה להתרגש, והרי בכל מקרה החלטתי עוד בשנה שעברה שאני עם זוגיות ורומנטיקה ושאר הבלים גמרתי, ואת מעט רגשות האהבה והחיבה שעוד נותרו בי אתן רק לכלב שלי.
הנייד של דור, מהנדס הבניין האדיב, השמיע קול תרועה והוא שלף אותו מכיסו והלך להתבודד איתו רחוק מאיתנו, נותן לנו הזדמנות לרכל עליו קצת. "הגיידאר שלך צריך להופיע בספר השיאים של גינס." אמר ברי בחיוך ליבגני, וטפח קלות על שכמו.
יבגני משך בכתפיו והזכיר לנו, כמו שהוא עושה תמיד, שבני הדור שלו הם האחרונים שניחנו בגיידאר, וכיום, בגלל התפתחות הטכנולוגיה זה כישרון הולך ונעלם, "ואולי יותר טוב ככה, תדחפו אותי לאיזה מוזיאון ותשכחו ממני." הוסיף באנחה רוסית כבדה, התיישב על הכסא שפתח זה עתה, ואמר שהוא עייף וצמא, ויש פה לטעמו, יותר מידי ילדים ורעש, והכי מרגיז, הוא שכח לקחת את השח שלו.
כאילו רק חיכה להזדמנות הגיח מאי משם בחור צעיר ודק גזרה, בהיר תלתלים וכחול עיניים, שנשא קופסת שח קטנה תחת זרועו, אמר שלום לכולנו, ואחר כך התיישב על החול לרגליו של יבגני והחל לקשקש איתו ברוסית מהירה שרק ברי, אולי, הבין. דקה אחר כך יבגני שלף מהצידנית הענקית שלו בקבוקי בירה קרה, פתח שולחן מתקפל עגול ונחמד, וריכז את כל תשומת ליבו באורח החדש שלנו, הופך אותנו למיותרים.
"איך הוא עושה את זה?" לחש רוני לברי, "יש לו איזה מגנט כוסונים או משהו?"
ברי צחק ומשך בכתפיו, "כנראה שכן." הסכים ברוח טובה, והלך לעזור לאורה להתארגן עם הציוד.
דור חזר אלינו, פניו קפואות בהבעת מורת רוח מתרעמת, והנייד שלו לפות בחוזקה בכף ידו. "הוא לא מגיע בסוף." הכריז.
"מי, החבר שלך?" שאלתי והצעתי לו לקחת שתייה מהצידנית.
"כן, גידי, החבר המניאק שלי. פתאום גרושתו צריכה אותו, ככה הוא מספר." סינן דור מבעד לשיניים חשוקות, והיה ברור על פי טון קולו שהוא לא מאמין לבן זוגו.
מכל מבחר המשקאות שגדשו את הצידנית הוא לקח לו בקבוק צנוע של מים מינראליים ושתה אותו מתון מתון בעודו מביט בפליאה ביבגני ובצעיר הבהיר ויפה התואר משחקים שח.
"מי הילד הבלונדיני הזה?" שאל אותי חרש, "ולמה הוא נדבק דווקא אליו?" רמז בתנועת סנטר לעבר יבגני.
"לא יודע מי הוא, רוסי אחד, ואל תשאל אותי למה הוא מחפש מה שכל אחד אחר ישמח לתת לו דווקא אצל יבגני שלנו, זו תעלומה שהמדע טרם מצא לה פתרון."
"קודם חשבתי שאתה והוא ביחד וקצת התפלאתי כי אתה הרבה יותר צעיר, אבל לעומת הילדון הזה…"
"תרגיע, הם רק משחקים שח." כבשתי את דקירת העלבון, מקפיד על הבעת פנים אדישה.
דור גיחך בידענות, "כן, ככה זה מתחיל, אבל ברור איפה זה יסתיים. טוב, רוסים… מי יכול להבין אותם? אז אתה והוא, אתם לא יחד?"
"אני ויבגני… זה טיפה מסובך, אבל בוא נגיד שאנחנו רק שכנים. בעצם כולנו פה, חוץ מברי ורוני שגרים יחד, רק שכנים."
"תגיד, הברי הזה, גם הוא רוסי?"
"לא, יותר גרוע, פולני."
"והחבר שלו בטח תימני."
"רק חצי, החצי השני הוא עיראקי."
"אלוהים ישמור, בטח לא משעמם אצלכם."
"ממש לא." חייכתי, ואחר כך סיפרתי לו עוד קצת עלינו, על אירה ואורה שחיות יחד עם ברי ורוני באותו בית, וכולם מגדלים יחד את הילד של ברי ואורה, וממתינים שייוולדו להם התאומים של אירה ורוני, ועל סיימון וגבי, חברים טובים של ברי ורוני, שמגדלים יחד את התאומים שסיימון ירש מבן זוגו שנפטר, ואחר כך, כמו שנהוג אצל ישראלים, לא חשוב מאיזה עדה, חיפשנו יחד מכרים משותפים מהצבא ומבית הספר, וכמובן שמצאנו.
עד ששקעה השמש בים, ויום כיפור התחיל רשמית, כבר ידענו די הרבה דברים זה על זה, והבנו שמכל החבורה המשפחתית הרוגשת שמקיפה אותנו אנחנו היחידים שאין להם בן זוג להתכרבל איתו בלילה. בכל זאת הופתעתי למצוא את עצמי למחרת שוכב לצידו בשק השינה שלו, ומלטף בעונג את זקפת הבוקר שלו שנדחקה בלי בושה אל שיפולי גבי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il